search
בקריאה כעת: אבולעפיה | פאבל הילה
search

פאבל הילה | מקור:פולנית

אבולעפיה

תרגום : מירי פז

הקדמה מאת אנטוניה לויד ג'ונס

פאבל הילה מרבה לכתוב על עיר הולדתו גדנסק ועל האזור שמסביבה בפומרניה, מקום בעל היסטוריה סבוכה וזהות משתנה. הסיפור, הלקוח מקובץ בשם "סיפורי הים הקר", שכולם מתרחשים באזור הזה, לקוח אותנו לתקופה שבה האצולה הגרמנית הידועה בשם "יונקרים" היתה בעלת הקרקעות העיקרית בפומרניה. ואולם בעקבות הבריונות והרודנות של אביו, נדחף גיבורו של "אבולעפיה" כנגד מעמדו וההיסטוריה המשפחתית שלו. הוא נוסע אל קצה קצהו של הקיום האנושי בחיפוש אחר דבר מה שקשה להגדירו: החלום האוטופי על השפה של גן עדן, שדוברה בפי האנושות לפני מגדל בבל. 

קראו עוד

החול היה בכל מקום. לא רק מתחת למיטה העלובה או בקערה, אלא גם בעיניים, בנקבוביות העור, מתחת לציפורניים ובשיער. לרגעים היה נדמה לו שכל גופו עשוי גרגרי חול, מחוברים ביניהם באורח מוזר, ובאחד הימים יתפוררו והוא ימות. הוא השתוקק לכך. שנה חלפה – אולי אף יותר – מאז שכלאו אותו כאן. מזמן איבד את החשבון. הסוהר שהביא לו אוכל ומים ראה אותו מסמן את הימים על הקיר, בדיוק מעל לרצפה המטונפת, ומאז קוצרה השלשלת שאזקה אותו אל המיטה, וכבר לא היה יכול לגשת אל החלון, להתרומם על קצות אצבעותיו ולעקוב אחרי המתרחש בעולם. למטה היתה כיכר, שפעם בשבוע התקיים בה שוק עבדים וגמלים. מאחורי הכיכר, בצד השני, התגבהו חומות העיר, שנראו כמו מבצר קטן עם שער כניסה. החומות היו גבוהות מאוד, עשויות אבן, מצופות חימר, ובמיוחד באור השמש דמו לטירת חול ממעשיות האחים גרים. רק שני מגדלים התנשאו מעבר לקו הזה –  מינַרֶט של מסגד, ומה שהיה כנראה צריח של מגורי השליט.

לפני זמן רב עוד ניסה לתקשר. בעזרת סימנים הוא ביקש מן השומר מתורגמן או ספר לימוד של השפה המקומית. או כל אחד שיוכל לספר לו על עצמו. האיש חסר השיניים הנהן, ומדי פעם השליך לו חופן תמרים יבשים או מנה נוספת של טפיוקה, אבל לא יותר מזה.

הוא לא ידע מי היה אחראי למאסרו, מדוע כאן, או עד  מתי זה יימשך. ככל שחלף הזמן נאלץ להשלים עם המחשבה שיום אחד הוא עתיד למות בחור הזה. הם יישאו את גופו אל קצה המדבר וישליכו אותו אל נקיק סלע כמו פגר של כלב שוטה.

חייו האמיתיים היו כעת זיכרונות, אבל הוא לא יכול היה להציג אותם כמו שמציגים תמונות מתוך אלבום. לזיכרונות היה הגיון משלהם; הם התעוררו כשם שנעלמו. לעתים הדבר אף הכאיב לו יותר, כשתמונת אמו, או אפילו דרך השדה שחצתה את הדיונות ואת חורשות האורנים על יד הים, החלו להתעמם פתאום ונעלמו.

הוא הבין שאם לא יעסיק את מוחו בכל יום באיזו מטלה קבועה, ישתגע. לפיכך התמסר לחיבור אלגיות, תחילה בשפתו, ואחר כך בתרגומן שורה אחר שורה ליוונית עתיקה ולבסוף –  ללטינית. זה היה תרגיל תובעני; כיוון שלא יכול היה לכתוב, נאלץ לשמור הכול בזיכרונו. באלגיה השלישית קרה משהו נורא. כשהתעורר לא הצליח להיזכר במשפטים שעבד עליהם כל יום אתמול. כמה מילים פשוטות נעלמו בלי להשאיר עקבות. לשווא חזר פעם אחר פעם על השיר הלא שלם עד הרגע המכריע. לשווא דיקלם את שתי האלגיות הקודמות; הוא לא היה מסוגל להמשיך. ככל שהמציא יותר גרסאות חדשות לשורה החדשה, כך נראתה לו הישנה – החסרה –  הגרסה הנכונה היחידה. זו היתה דרך ללא מוצא. במשך כמה ימים היה שרוי באדישות מוחלטת. כשקם והחל לעבוד שוב, גילה ששלושת בתי השיר התלת-לשוניים שנחרטו בזיכרונו במאמץ כה רב, התערבבו זה בזה ואיבדו פה ושם קטעים שלמים, עד שדמו לבסוף לערימת פסולת יותר מאשר למבנה שהוקם בקפידה. כהרגלו בחן את המצב באמות מידה מחמירות. אם מוחו בוגד בו, אין דבר שיוכל לסמוך עליו עוד. הפתרון היחיד הוא להרעיב את עצמו למוות. הוא יגביל את עצמו במנות המזון העלובות ממילא, בלי להניח לסוהר להבחין בכך. כמו היוגי שקרא עליו פעם בספר של ורפל.

Psst, you might also like:
גילה

לבסוף החליט לערוך עוד ניסיון אחד. משפט אחר משפט יכתוב את ספר חייו. הוא חייב להיות קצר וסגפני, לא מסובך כמו האלגיות, כדי שיוכל לשלוף אותו מהזיכרון בכל יום. וכך גילה שיטה חדשה. לפני רדת החשיכה בתא רשם בקצרנות את המשפט האחרון שנוסף לספרו. החול על הרצפה המטונפת היה שימושי. הוא חרט באצבעו את האותיות א ש, ת ש וז, ר א לב לצ בש שפרושן: אבא שלי, תמיד שיכור וזועם, רשם אותי לבית הספר לצוערים בעיר שטולפן.

בבוקר, לפני שהביא לו הסוהר מים ואוכל, קרא בקול רם את המשפט האחרון, אחרי שדיקלם מן הזיכרון את כל המשפטים הקודמים. בעשותו כן חש הקלה רבה. מאותו רגע לא הופיעו עוד תמונות העבר באקראי ובכאב: עכשיו שלט בהן והיה יכול להציג אותן במרכז או להסיטן הצידה כרצונו. הפרוזה הקצבית הבוטה ביטאה את מה שחסר באלגיות הארכניות.

 בבוקר אחד של חודש אוקטובר, בעיצומו של ערפל סמיך, יצאו הגברים לציד. היערן הוֹרְן קד קידה עמוקה לאביו ואמר: "הֶר פון קוֹטביץ, הכול מוכן אבל החזירים הקָּשוִּבִּים האלה השתכרו אתמול. אני לא יודע אם יהיו כשירים לציד."

 שישה-עשר יונקרים מסביב למדורה, כבר שתויים. ריח של צלי בשר, פטריות, עשן וג'ין, מעורב בשיר פטריוטי על צלף או צייד המוכנים להקריב הכול למען המולדת. אחר כך קול צעדי אביו מזגזג לאורך הפרוזדור והסלון בדרכו לחדר השינה. אמא שלו. הוא סטר על פניה כי שוב תפס אותה מדברת אל המשרתים, ה"פּוֹלאקים האלה", בלשונם. אמא שלו צעקה יום אחד על אביו: "בלי הנכסים והנדוניה שלי היית אפס, קוטביץ, אפס גרמני. בלעדיי היית כלום, כמו כל האדונים הנחותים בפומרניה, קוטביץ."

ביום שבו סולק מבית הספר לצוערים בשטולפן עמד הקפיטן פון יורק-גוֹסטוֹבסקי, החזיק בידו את המחברת שלו ואמר בלעג: "כותבים שירה? רוצה להיות קצין וכותב שירה? נשמע!" ומיד אחרי זה סטירה מידי הקצין הבכיר, מעצר, משפט, נסיעה חזרה הביתה בכרכרה שכורה, הזעם של אבא.

הקיץ שטוף השמש ההוא, כששקע כולו בקריאה, במילונים ובאנציקלופדיות, בשירה ובאהבה.

שמה היה האנקה. הוא ראה אותה בעת איסוף החציר כשחזר הביתה  מן הים, רוכב על סוס דרך הדיונות וחורשות האורנים. היה לה ריח של תלתן, של רוח ים ושל עננים. בדוחק ידעה כמה משפטים בגרמנית. המבטא המצחיק שלה ושפתיה משכו אותו במידה שווה. "אדון צעיר, כל זה לשווא," הודתה בפניו. "יש לי כבר כרטיס לאונייה ובסתיו אני מפליגה לאמריקה!"

Psst, you might also like:
שפת תהום

בזמן השריפה עמד אבא שלו בחזית הארמון, לבוש רק בבגדיו התחתונים, אוחז בידו אקדח מכוון אל השמיים: "הפולאקים שוב מציתים אש. ביסמארק צדק. אנחנו צריכים לחסל אותם אחת ולתמיד!" שבוע לאחר מכן היתה גופתו מונחת בבית החולים בשטולפן. הר לנדאו, הרופא, פרש את ידיו ואמר: "הרפואה לא מכירה תרופה נגד שבץ מוחי."

וכעבור חודש אמו, מדלקת ריאות. את הסוד הגדול לקחה עמה אל הקבר. השפה שמעולם לא הנחילה לו, שתמיד תהיה בשבילו שפה של ריח חציר, של תלתן, של רוח מן הים ושל עננים.

אחר כך היתה הבדידות בארמון ששנא, אף שחידש ושיפץ אותו אחרי השריפה שהציתו הפולאקים. לפעמים באו אורחים. פון קרקובסקי או אדונים אחרים מן הסביבה. גם אותם שנא כיוון שדמו יותר מדי לאביו.

ולבסוף דיבוק. טירוף. כשקרא בפעם הראשונה מאמר על השפה הקדמונית, האוניברסלית, ועל אבולעפיה, החכם היהודי שדיבר על נושא זה עם דנטה, הזמין שורה של כתבי עת לפילולוגיה, והם נשלחו אליו מברלין, מלונדון, מפטרסבורג ומפאריס. הוא תיאר לעצמו את רבי הלל כותב לרבי זרחיה מברצלונה: ילד הגדל ללא אנשים בסביבתו, ידבר בוודאי עברית משום שזו השפה הקדמונית שניתנה לנו מהטבע. רבי זרחיה מגיב בצחוק ואומר: ילד כזה ינבח כמו כלב משום שאין שפה, אפילו לא שפת קודש, הניתנת לאדם מן הטבע.

 אלפי משפטים טחונים במטחנה הפילולוגית הילכו עליו קסם, משכו ושיעשעו אותו. באיזו שפה שוחחו אדם וחוה? בטח לא גרמנית, שהיתה הקרובה ביותר לשפתו של אדם, כפי שכתב שוטל ב-1641. האמת חייבת להיות במקום אחר. הוא למד כל מה שנכתב על הנושא, התכתב עם חוקרים מן האקדמיה למדעים, וכשהותש לבסוף מן המאמץ למצוא תשובה חד משמעית, הניח לסוגיה הסבוכה הזו וחזר לכתוב שירה. עד שיום אחד…

עד שיום אחד קרא בעתון ברלינאי על שפתו של שבט קרוב אל הבֶּרְבֶּרִים, תושבי הסהרה המסתוריים, אנשי נוֹ. לדברי וילנד דווקא בשפתם טמון הגרעין של כל הצירופים האחרים. לא בסנסקריט ואף לא בעברית. בנווה המדבר שגם הוא קרוי נוֹ היו אמורות לעמוד שלוש אבנים שעליהן כיתובים. איש לא ראה אותן, אבל פליניוס והרודוטוס כתבו עליהן. הכיתובים האלה הכילו את הדגם האוניברסלי של כל השפות והאלף בית – השפה הקדומה של חוה ואדם, גילגמש, הטבטונים, הסלאבים והטטרים.

הוא מכר את נכסיו והפקיד את הכסף בבנקים. לבסוף הגיע לגנואה וממנה אמור היה להפליג באניית משא בריטית לאלכסנדריה. בבית הקפה על הסיפון שוחח עם סוכן ביטוח, רוסי בשם גוֹנצָ'רסקי. הודות לקשרים שלו אמור היה לארגן את הנסיעה. "במדבר, הֶר פון קוטביץ," חזר ואמר, "ברגע שאתה רוכב עם הפראים האלה, מוטב שתגיד להם שאתה יווני מלונדון, נניח אריסטוֹן ניקיפוֹרוֹס, ושאתה מחפש מזכרות ופסלים עתיקים."

Psst, you might also like:
ההורסים

הוא אמר שהוא יווני מלונדון, ושהוא מחפש מזכרות ופסלים. אך לשווא. שדדו אותו, היכו כהוגן וכבלו אותו. ימים אחדים נדד עם שיירת שודדים לעיר שבה כתב עכשיו את ספר חייו במקום את האלגיות הכושלות.

אם יהרגו אותי, הרהר בינו לבינו, או אם אתפגר כאן, לא יישאר אחרי דבר. מי הייתי? מישהו שקרא כמה מאמרים של פילולוגים גרמנים ובהשפעתם יצא למסע. האין זו הוכחה לכוחה של הפילולוגיה? או עדות לחולשתי. זה טיפשי. אלה שמחזיקים אותי כאן אפילו לא שמעו על אחד כמו אבולעפיה. אדם וחוה בוודאי לא דיברו בשפה שלהם. בסוף אבולעפיה הכריז על עצמו משיח. אבל אחרי מותו דבר לא השתנה. על אחת כמה וכמה לא ישתנה דבר אחרי מותי.

בעיצומן של מחשבות אלה סיים אט-אט את ספרו. כל יום דיקלם אותו מן ההתחלה ולא תיקן דבר. שינויים היו עלולים להכניס אי סדר בזיכרונו.

 שני שליחים נכנסו לתא שלו בבוקר. התירו את הכבלים. נתנו לו עבאיה חדשה. שלושתם יצאו אל המדבר רכובים על סוסים. הוא לא היה כבול, ולמען האמת, לאן אמור היה לברוח. אחרי שתי יממות, כשהסביבה נראתה סלעית יותר, אמרו לו לרדת מן הסוס שלו, נתנו לו מלאי מספיק של מים, הצביעו על הגבעה הגבוהה הקרובה ביותר ועזבו את המקום. הוא צעד קדימה באפיסת כוחות. בערוץ קטן ראה מעין, ולידו אוהל.  בתוכו ישבו שלוש נשים על שרפרפים מול גלגל טוויה.

"אז כך זה נראה," חשב. "בסוף תמיד יש שלוש דמויות זקנות."

הוא ראה כיצד החוט הדק מתלפף סביב הציר. אחר כך נשכב על יד המעיין, הסתכל בכוכבים ונרדם. עם שחר, כשהשמש כבר להטה בלא חמלה, הבחין שהאוהל נעלם. הוא היה לבד לגמרי בתוך שקט מושלם. הוא חש בניחוח מתוק של עשב, תלתן, מנטה ורוח, מעורב בריח אצות, חול רטוב ודגים, שהדיף ים הבית הקר שלו. מעולם לא היה מאושר כל כך.

בדברי הימים של היונקרים בפומרניה נכתב כי בשנת 1899 יצא יואכים, הצאצא האחרון לשושלת פון קוטביץ, למסע במדבר סהרה ושם אבדו עקבותיו. הוא נרצח ככל הנראה בידי מישהו משבט הבֶּרְבֶּרִים. כותב דברי הימים אינו מזכיר אפילו במילה אחת את אבולעפיה ואת השפה האוניברסלית – לשון הדיבור של אדם וחוה –  וגם לא את אמו של יואכים פון קוטביץ – אוֹבּוּחוּבסקָה בשם נעוריה. בחנות יד שניה, מצאתי פעם מאמר על "דנטה ואבולעפיה" מן הספריה בארמונם, שנכתב בידי פרופסור מאנגולדט ופורסם בברלין ב-1869. אומברטו אקו מביא את עיקריו בכמה פרקים מתוך ספרו "בחיפוש אחרי השפה המושלמת".

הטירוף המשוער של יואכים תחת השפעת מאמרו של מנגולדט עשוי היה להיות אפוא אנטיתזה לשיח הרציונאלי של אומברטו אקו. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי…


מתוך הקובץ "סיפורים מן הים הקר" בהוצאת זנאק, 2008.

דימוי דרך Boooooooom

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: אבולעפיה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%90%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%a2%d7%a4%d7%99%d7%94/