search
בקריאה כעת: אבירוּת כפרית | ג'ובאני כרמלו ורגה
search

ג'ובאני כרמלו ורגה | מקור:איטלקית

אבירוּת כפרית

תרגום : יונתן פיין

טוּרידוּ מַאקָה, הבן של ניה נוּנְצִיה, איך שחזר מהצבא, כל יום ראשון הוא הסתובב בפיאצה כמו טווס במדי הבֶּרְסַלֶיירֵה1 והכומתה האדומה שלו, ונראה כמו מגיד-עתידות כשהוא פותח את הדוכן שלו עם הכלוב-כנריות. הנערות בלעו אותו בעיניים כשהן הלכו למיסה, עם האף בתוך השכמייה, וילדי הרחוב זמזמו סביבו כמו זבובים. הוא גם הביא איתו מקטרת, עם גילוף של המלך רכוּב על סוס כאילו הוא חי, והיה מדליק את הגפרורים על הצד האחורי של המכנסיים, כשהוא מרים את הרגל כאילו הוא משחרר בעיטה.

אבל למרות כל זה, לולה, הבת של מָסַארו2 אַנגֶ'לו, לא הראתה את הפרצוף שלה לא במיסה ולא על המרפסת, היא הרי עמדה להתחתן עם אחד מליקודיה, שהיה עגלון והיו לו באורווה ארבע פִּרְדות מסורטינו. ברגע שזה נודע לטוּרידוּ, לעזאזל! הוא רצה לתלוש לו את הקרביים הוא רצה, לאיש הזה מליקודיה! אבל הוא לא עשה כלום, ורק הוציא קיטור והלך לשיר את כל שירי הגידופים שהוא מכיר מתחת לחלון של הבחורה.

"מה זה, אין לו מה לעשות לטורידו, הבן של ניה נונציה," אמרו השכנים, "שהוא שר כל הלילה כמו זמיר?"

בסוף הוא פגש את לולה כשהיא חזרה ממסע העלייה לרגל שלה, וכשהיא ראתה אותו היא לא החווירה ולא הסמיקה, כאילו כל זה לא נוגע לה.

"יבורך מי שזוכה לראות אותך!" הוא אמר לה.

"הו, קומפארה טוּרידוּ, אמרו לי שחזרת בראשון לחודש."

"ולי אמרו גם דברים אחרים!" הוא השיב. "זה נכון שאת מתחתנת עם קומפארה אלפיו, העגלון?"

"אם ירצה האל!" ענתה לולה ומשכה את שני קצוות המטפחת שלה אל סנטרה.

"אצלך, גם עם מה שירצה האל אפשר להתמקח, כשזה נוח לך! והאל רצה גם שאני אחזור מכל כך רחוק בשביל לגלות כאלה חדשות טובות, ניה לולה!"

המסכן ניסה להחזיק מעמד, אבל הקול שלו נהיה צרוד; והוא הלך וקיפץ מאחורי הבחורה, כשציצת הכומתה מרקדת לו על הכתפיים. והיא, בחייה שהיא הצטערה לראות אותו ככה מדוכדך, אבל לא היה לה לב להשלות אותו במילים יפות.

"תשמע, קומפארה טורידו," בסוף היא אמרה, "תן לי ללכת אל החברוֹת שלי. מה יגידו בכפר אם יראו אותי איתך?"

"נכון," טורידו ענה, "עכשיו כשאת מתחתנת עם קומפארה אלפיו, שיש לו ארבע פרדות באורווה, אסור שאנשים ידברו. אמא שלי, לעומת זאת, המסכנה הזאת, היא היתה צריכה למכור את הפִּרְדה החומה שלנו, ואת הכרם הקטן שהיה לנו ליד הכביש הראשי, כשאני הייתי חייל. כנראה שכבר עבר הזמן לְאגדות, ואת לא חושבת יותר על הימים שהיינו מדברים מהחלון של החצר, ושנתת לי את המטפחת הזאת, לפני שהלכתי, שאלוהים יודע כמה דמעות שפכתי לתוכה כי הלכתי כל כך רחוק שכבר יכולתי לשכוח אפילו את השם של הכפר שלנו. להתראות, ניה לולה, נעשה כאילו הגשם חלף, והחברוּת בינינו נגמרה.3

ניה לולה התחתנה עם העגלון; וביום ראשון היא יצאה למרפסת, ושמה ידיים על הבטן, כדי להראות לכולם את טבעות הזהב הגדולות שבעלה קנה. טורידו המשיך לעבור ברחוב הקטן הלוך ושוב, עם מקטרת בפה וידיים בכיסים, הפגין אדישות ושיגר מבטים אל הבנות; אבל בִּפנים, אכל אותו שלבעלה של לולה יש את כל הזהב הזה, ושהיא עושה את עצמה כאילו לא רואה אותו כשהוא עובר לידה.

"אני אחזיר לה ממש מול העיניים שלה, לחתיכת כלבה הזאת!" הוא רטן.

מול קומפארה אלפיו גר מָסַארוֹ קוֹלַה, בעל הכרמים, שהיה עשיר כמו חזיר, ככה אמרו, ובבית הייתה לו בת. טורידו אמר מה שצריך ועשה מה שצריך, עד שהתקבל כעובד אצל מסארו קולה, והתחיל להסתובב בבית וללחוש לבחורה כל מיני מילים יפות.

"למה שלא תלך להגיד את הדברים היפים האלה לניה לולה?" הגיבה סַנטָה.

"ניה לולה היא כבר גברת מכובדת! עכשיו ניה לולה התחתנה עם מלך גדול!"

"לי לא מגיע מלכים כאלה."

"את שווה כמו מאה לוֹלוֹת, ואני מכיר מישהו שלא יסתכל על ניה לולה, או על הפטרון שלה, כשאת בסביבה. ניה לולה לא שווה את הנעליים שלך היא לא שווה."

"כשהשועל לא הצליח להיכנס לכרם…"

"הוא אמר כמה שאתם יפים, ענבים מתוקים שלי!"

"היי! מה זה הידיים האלה, קומפארה טורידו."

"את פוחדת שאני אוכל אותך?"

"לא פוחדת לא ממך ולא מהאלוהים שלך."

"או הו! אמא שלך מליקודיה, יודעים עלייך! את יש לך דם חם! אח, איך שהייתי אוכל אותך בעיניים!"

"תאכל אותי בעיניים כמה שאתה רוצה, פירור לא נשאיר; אבל בינתיים תעזור לי ותרים את הערֵמה הזאת."

"בשבילך הייתי מרים את כל הבית הייתי מרים!"

היא, כדי לא להסמיק, זרקה בול עץ שהיה בהישג יד, ובנס לא פגע בו.

"נזדרז, עם הפטפוטים האלה לא נארוז את השריגים."

"אם הייתי עשיר הייתי רוצה לחפש לי אישה כמוך, ניה סנטה."

"אני אולי לא אתחתן עם מלך גדול כמו ניה לולה, אבל נדוניה יש גם לי, כשהאלוהים ישלח לי מישהו."

"יודעים שאת עשירה, יודעים!"

"אם אתה יודע אז תזדרז, כי אבא שלי עוד רגע יגיע ואני לא רוצה שהוא ימצא אותי בחצר."

האב התחיל לעקם את האף, אבל הבחורה העמידה פנים שהיא לא שמה לב, כי קפצוצי ציצת הכומתה של הברסליירה דגדגו לה את הלב, והיא תמיד ריקדה לנגד עיניה. וכשהאבא הוציא את טורידו מהדלת הבת פתחה לו חלון, ופיטפטה איתו כל הערב, עד שבכל הבתים השכנים לא דיברו על שום דבר אחר.

"אני משתגע בגללך," היה אומר טורידו, "לא יכול לישון ואין לי תיאבון."

"שטויות."

"הייתי רוצה להיות הבן של המלך ויטוריו עמנואלה כדי להתחתן איתך!"

"שטויות."

"נשבע לך במריה הקדושה שהייתי אוכל אותך כמו לחם."

"שטויות!"

"אח! בכבוד שלי!"

"אה! מאמא מיה!"

ולולה, שהקשיבה כל ערב, מוסתרת מאחורי עציץ הרֵיחן, והחווירה והסמיקה, קראה יום אחד לטורידו.

"ככה זה, קומפארה טורידו, כבר לא אומרים שלום לחברים ותיקים?"

"באמת!" נאנח הצעיר. "יבורך מי שיכול להגיד לך שלום."

"אם אתה רוצה להגיד לי שלום, אתה יודע איפה הבית שלי נמצא!" ענתה לולה.

וטורידו חזר לברך אותה לשלום כל כך הרבה, שסנטה הבחינה בכך, וטרקה לו את החלון בפנים. כשהבֶּרְסַלֶיירה היה עובר, השכנים הצביעו עליו בחיוך, או נענעו את הראש. בעלה של לולה נסע לירידים עם הפִּרְדות שלו.

"ביום ראשון אני רוצה ללכת לווידוי, כי הלילה חלמתי על ענבים שחורים!"4

"עזבי את זה! עזבי את זה!" התחנן טורידו.

"לא, עכשיו שפסחא מתקרב, בעלי ירצה לדעת למה לא הלכתי לווידוי."

"אח!" נאנחה סנטה, הבת של מסארו קולה, כשכרעה על הברכיים וחיכתה לתורה מול תא הווידוי של הכומר, שבפניו מירקה לולה את מצפונה. "בחיי שלא אשלח אותך לרומא, כדי לקבל את העונש שלך!"

קומפארה אלפיו חזר עם ארבע הפִּרְדות ושׂקי הכסף, ולאשתו הביא שמלה יפה לחג.

"טוב שהבאת לה מתנה," אמרה לו השכנה סנטה, "כי בזמן שלא היית כאן, אשתך הוסיפה לך 'קישוט' לבית."

קומפארה אלפיו היה מאותם עגלונים עם דם חם, וכששמע דברים כאלה על אשתו החליף צבעים כאילו הוא נדקר. "לעזאזל!" הוא קרא, "אם טעית ולא ראית טוב, אני לא אשאיר לך עיניים לבכות! לך ולכל הקרובים שלך!"

"אני אף פעם לא בוכה!" ענתה לו סנטה, "לא בכיתי גם כשראיתי בעיניים האלה את טורידו הבן של ניה נונציה נכנס בלילה לבית של אשתך."

"בסדר," השיב קומפארה אלפיו, "רוב תודות."

טורידו, עכשיו שהחתול חזר, לא הסתובב בסמטה ביום, ואת העצבים ניסה להרגיע במסבאת הכפר, עם החברים. בערב חג הפסחא הגישו צלחת נקניקיות. כשקומפארה אלפיו נכנס, רק מהמבט שנעץ בו טורידו, הבין שהוא הגיע בעניין הזה והניח את המזלג על הצלחת.

"מה אני יכול לעזור, קומפארה אלפיו?" הוא אמר.

"אל תתחנף, קומפארה טורידו, לא ראיתי אותך כמה זמן ורציתי לדבר איתך על הדבר הזה שאתה יודע טוב מאוד מהו."

טורידו תחילה הציע לו כוס שתייה, אבל קומפארה אלפיו דחה אותה בידו. אז טורידו קם ואמר:

"אני כאן, קומפארה אלפיו."

העגלון תפס אותו בעורף בשתי ידיים.

"אם אתה רוצה להגיע מחר לשיחי הצבר של קַנְצִירִיה, נדבר על זה, קומפארה."

"חכה לי ברחוב הראשי בזריחה, ונלך לשם ביחד."

לאחר דברים אלה חתמו השניים בנשיקת הדו-קרב: טורידו סגר את שיניו על אוזנו של העגלון, ובזאת ביצע את ההבטחה הטקסית שלא יברח.

החברים עזבו את הנקניקיות על השולחן בשקט-בשקט, וליווּ את טורידו עד הבית. ניה נונציה, אומללה שכמותה, חיכתה לו כל לילה עד השעות הקטנות.

"אמא," אמר לה טורידו, "זוכרת שכשהתגייסתי לצבא, האמנת שאני לא אחזור יותר? תני לי נשיקה גדולה כמו אז, כי מחר בבוקר אני הולך רחוק מכאן."

עם שחר הוא לקח ביד את הסכין, שהסתיר בערֵמת החציר כשהתגייס, ופנה ללכת אל שיחי הצבר של קנציריה.

"הו, ישו ומריה! לאן אתה הולך בכזה זעם?" יבבה לולה, מבועתת, כשבעלה עמד לצאת.

"כאן, לא רחוק אני הולך," ענה קומפארה אלפיו, "אבל לַך עדיף שאני בחיים לא אחזור."

לולה, בבגדי השינה שלה, התחננה למרגלות המיטה, והצמידה לשפתיה את מחרוזת התפילה מארץ הקודש שהביא לה האב בֶּרנַרְדִינוֹ, ומלמלה את כל מזמורי הברכה למריה שיכלה.

"קומפארה אלפיו," טורידו פתח אחרי שהם כבר הלכו חלק מהדרך, הוא וקומפארה אלפיו, שנותר בדממה כשהכובע משוך לו מעל העיניים. "בחיי אלוהים אני יודע שחטאתי והתכוונתי לתת לך להרוג אותי. אבל לפני שהגעתי לכאן ראיתי את האמא הזקנה שלי שקמה כדי לראות אותי כשיצאתי, היא העמידה פנים שהיא מנקה את הלול, כאילו הלב שלה גילה לה, ובחיי אלוהים שאני ארצח אותך כמו כלב כדי שהקשישה הטובה הזאת לא תבכה."

"אין בעיה," ענה קומפארה אלפיו ופשט את האפודה המהודקת שלו, "אם ככה נתאמץ שנינו כמה שאנחנו יכולים."

שניהם היו מיומנים עם הסכין; את הדקירה הראשונה ספג טורידו, שהספיק לבלום אותה בזרועו. כשהוא החזיר לו, הוא החזיר לו כמו שצריך ואז כיוון לחלציים.

"הא! קומפארה טורידו! אתה באמת רוצה להרוג אותי!"

"כן, אמרתי לך, עכשיו כשראיתי את אמא שלי בלול, נראה לי שהיא תמיד כאן לנגד עיני."

"פתח אותן כמו שצריך, את העיניים!" צעק לעברו קומפארה אלפיו, "כי אני הולך להחזיר לך דקירה יפה!"

הוא הצטנף כדי להגן על עצמו מהיריב שלו ולהחזיק את יד שמאל על הפצע, שכאב לו מאוד, עד שהמרפק שלו כבר כמעט נגרר לקרקע, ולקח מהר חופן עפר וזרק לו אותו בעיניים.

"אה!" צרח טורידו, סומא, "אני מת."

הוא ניסה להינצל, בקפיצות נואשות לאחור; אבל קומפארה אלפיו הדביק אותו בעוד דקירה בבטן ודקירה שלישית בגרון.

"ו… שלוש! זה על הבית שלי שקישטת. עכשיו אמא שלך תעזוב את התרנגולות." טורידו התנודד שעה קלה לכאן ולכאן בין שיחי הצבר ואז נפל כמו אבן. הדם זלג לו בשצף מהגרון והוא לא הספיק אפילו לפלוט: "אח, מאמא מיה!"


*מתוך הקובץ "סיפורים סיציליאניים", הוצאת כרמל, 2016.

*דימוי: ג'ליאן מרו סמית

 

  1. יחידה צבאית שפעלה תחת ממלכת סרדיניה.
  2. מָסַארו – חקלאי או בעל קרקעות חקלאיות.
  3. פתגם בדיאלקט הסיציליאני, שפירושו "נשכח לחלוטין מכל אירועי העבר".
  4. סימן מבשר רע בחלומות, על פי האמונה העממית שרווחה בסיציליה.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: אבירוּת כפרית! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%90%d7%91%d7%99%d7%a8%d7%95%d6%bc%d7%aa-%d7%9b%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%aa/