search
בקריאה כעת: אדום תופס את העין | ג'יין רוג'רס
search

אדום תופס את העין

ג'יין רוג'רס | מקור: אנגלית

תרגום : ליה נירגד

הקדמה מאת רָה פֵּייג'

ג'ין רוג'רס היא וירטואוזית של הכתיבה בגוף ראשון. בין אם מדובר ברומן, או במחזות עטורי הפרסים שכתבה לרדיו, היא אמנית המונולוג. אבל המקום שבו ניכרת המיומנות הזאת יותר מכל היא הפרוזה הקצרה שלה. סיפורים קצרים מספקים לרוג'רס בדיוק את הזמן הדרוש כדי לארגן סביב המספרת עולם שלם, ועוד קצת, שארית, שתאפשר לספק להזדחל למוחו של הקורא, שמא העולם הזה הוא לא בדיוק כפי שהציגו אותו לפניו. רוג'רס יודעת שכדי שאלמנט הספק יהיה אפקטיבי עליו להיות מעודן, משתנה, שקשה להצביע עליו. הוא לא יכול לנחות על הסיפור כמו אירוניה דרמטית – אותו מכשיר שמשתמשים בו עד זרא באופרות סבון רק כדי להחמיא לקהל. עליו לפעול, באופן פרדוקסלי, לטובת המספרת, כך שאנחנו הקוראים נצדד בה אפילו יותר. כדי להשיג זאת ג'ין רוג'רס מעניקה לדמויות שלה כושר שכנוע ואמונה איתנה בעצמן, למרות הכל. בסיפור הזה, מעצבת טקסטיל צעירה, ג'ולי, עוזבת את בריטניה כדי לעבוד במקלט לנשים מוכות בניגריה, היא מאמינה בכל לב שזאת ההזדמנות שלה לעשות שינוי. בהתחלה היא מאוד משתדלת שלא יחשבו שהיא מתנשאת על הנשים, אבל אחר כך ג'ולי מפתחת במהירות ביטחון ומוציאה לפועל את התוכנית שלה: ללמד את הנשים במקלט לתפור ולהעניק להן אפשרות לעצמאות כלכלית. כמו רבות כל כך מדמויותיה של רוג'רס גם ג'ולי נישאת על כנפי הביטחון העצמי שלה, היא מתלהבת, היא לוקחת סיכונים מחושבים, והיא מסרבת להירתע ממכשולים שבדרכה (למשל מנהלת המקלט הסרבנית, פראן). אבל בשעה שאנחנו מפתחים אהדה למטרותיה של ג'ולי אנחנו מרגישים שמשהו אחר מתרחש במקלט, ואפילו שאנחנו חשים בזה לפניה, אנחנו סולחים לה לגמרי שהיא לא שמה לב בזמן. כוחה של ג'ין רוג'רס ככותבת של סיפורים קצרים הוא ביכולת להראות לנו שכל נקודת מבט עשויה להטעות בסופו של דבר. יש שטחים מתים – ותמיד יהיו שטחים מתים – בכל נקודת מבט יחידה, לא משנה עד כמה אינטליגנטי וזהיר מי שמביט. ג'ולי היא לא מספרת בלתי מהימנה, היא פשוט אנושית – מלאת סתירות, נלהבת, אפילו פתייה. אבל דווקא בזכות הפגמים שלה, אנחנו מחבבים אותה כל כך. 

קראו עוד

לקראת הנסיעה לניגריה ג'ולי קנתה תריסר זוגות של מספרי תפירה חדים. ציוד טוב מעיד על כבוד. וקניות עוזרות נגד הבהלה. היא חששה שהנשים לא יאהבו את זה שהיא מופיעה ככה ומתימרת ללמד אותן משהו. היא קנתה גם שישה זוגות של מספריים משוננים, עשר חפיסות של מחטים ועשר של סיכות ושלושים סלילים של חוטי כותנה מגוונים. היא גייסה מספיק כסף כדי לשלם על הטיסה שלה ולקנות שלוש מכונות תפירה משופצות מהחנות של "זינגר" בסְטוקְפּוֹרְט רואד. כתב העת "תפר לתפר מושלם" תרם 150 לירות סטרלינג תמורת "עצות אופנתיות של מעצבת צעירה" לגיליון הבא שלהם. ג'ולי שפצרה את העבודה שלה על צבע משנה ג'.

אביזרים אדומים! אין דבר יותר לוהט מנעליים אדומות מבריקות ותיק אדום תואם. מושלם לשדרוג שמלה שחורה, או כדי להפוך ג'ינס וחולצה למשהו מיוחד. אל תשכחי: אדום תופס את העין לפני כל צבע אחר.                                                                                                                

עד שנחתה בג'וֹס כבר מיצתה את הפחד. ברגע ששוטרת הגבולות חייכה ואמרה, "ברוכה הב-אה לניגריה," הומה כיונה בקולה העמוק, מצב רוחה של ג'ולי השתפר. היא התאהבה בהדפסים ובצבעים העזים של בגדי הנשים המסורתיים וביציבה החיננית שלהן. היא התאהבה בחוֹם ובאור ובלחות האקזוטית הרוויה אדי דלק, בצווחות הציפורים הבלתי נראות שנשמעו כמו קופים, באדומים ובסגולים של ההיביסקוס והבוגנוויליה.

האכזבה היחידה היתה האישה מהמקלט. פְראן הופיעה בדיוק כשג'ולי ניסתה לחלץ את המטען שלה מידיו של פקיד נרגן. "אני מביאה מכונות תפירה לעמותה. אמרו שלא יהיה על זה מכס." פראן חייכה בפיזור נפש ונתנה לאיש מזומנים. כשג'ולי התחילה להעמיס ברוגז את התיקים שלה על העגלה, פראן עצרה בעדה. "הנהג יביא הכול."

"אני לא מבינה למה את – " המחאה גוועה בגרונה של ג'ולי כשראתה את פראן צועדת במרץ אל מגרש החנייה. הנהג סחב שניים מהתיקים של ג'ולי ביד אחת ואת הכבד ביותר באחרת. ג'ולי ניסתה לקחת אותו ממנו אבל הוא נענע בראשו.

בזמן שהנהג התאמץ לדחוס הכול בתא המטען הן התיישבו מאחור. פראן שלפה בקבוק מים קרים מתחת למושב, הושיטה אותו לג'ולי ואמרה, "אל תפתחי את החלון בבקשה." סביב עיניה היו קמטים שנראו כמו שריטות והשיער שלה היה יותר אפור מבלונדיני.

"כמה זמן את כבר עובדת כאן?" שאלה ג'ולי.

"יֵוואנְדֵה ואני הקמנו את המקלט ב-2002. אבל אני בג'וס כבר שנים. לימדתי כאן בבית ספר."

נו, ברור, חשבה ג'ולי. הנהג נכנס. "סיימון – ג'ולי. סיימון הוא הנהג והמאבטח שלנו."

סיימון השמיע צחקוק מתרפס.

כשעצרו ברמזור הציפו האנשים שעמדו לצדי הדרך את הכביש, נדחקים בין המכוניות. נשים עם מגשי תפוזים על ראשיהן, נערים שמכרו מציתים וטלפונים ניידים, גבר קטוע-רגליים על עגלה שהציע פחיות משקה. "מיס ג'ולי – חלון!" צעק סיימון. נערה צעירה תחבה את אצבעותיה בפתח שג'ולי השאירה כפעולת מרי. היא נרתעה מהאצבעות שנופפו אליה כזרועות תמנון, ורודות-חומות עם ציפורניים כסוסות. פראן רכנה מעליה ונקשה בחדות על החלון וצעקה על הילדה שתסתלק. האצבעות המנופפות נסוגו. פראן סגרה היטב את החלון.

"אנשים נפצעים ככה. כשהאצבעות שלהם בפנים והמכונית ממשיכה לנסוע."

המקלט לנשים נראה כמו שג'ולי ציפתה, אם כי לא צַפתה את השומר החמוש בכניסה למתחם. פראן אישרה שהרובה אמיתי. "כדי להגן גם על עצמו וגם עלינו." בחצר התרוצצו ילדים שהתגוששו ושיחקו כדורגל בכדור לא מנופח, ואילו הנשים, שרובן נשאו על גבן תינוקות ישנים, כרוכים אל גופן בהידור, פטפטו ותלו כביסה והכינו אוכל וקלעו את שערן של בנותיהן בצמות ושרו לקול הקשקושים ברדיו. חלקן חייכו אליה. הן נראו כמו כל קבוצה אחרת של אימהות וילדים – אבל אז הבחינה פתאום בצליעה, בזרוע מקובעת, בסימנים האדומים שהותיר סיר דייסה רותחת.

החדר של ג'ולי פנה לחצר כמו כל החדרים האחרים. מבעד לחלון הצר השתרבב מלבן של שמש שנע על פני הרצפה בשעות הבוקר ונעלם אחרי הצהריים. כשישבה על המיטה והקשיבה לילדים ששרו בחוץ הרגישה שפרפרים רוקדים לה בבטן. זהו זה! היא באמת תוכל לתרום כאן.

בערב הראשון הזמינו אותה פְראן ויֵוואנְדֵה למגורים שלהן. יוואנדה היתה צעירה וחייכנית יותר מפראן, אבל סגנון הדיבור של שתיהן היה חד-גוני ונחוש, "כאילו שהתלהבות היא מילה גסה," כתבה אחר כך ג'ולי לחברתה אֵלְסְפֶּת. לפחות יוואנדה היתה חצי ניגרית, לפחות הבגדים שלה לא היו משמימים כמו אלה של פראן; אבל החולצה שלה היתה צמודה מדי. אפשר היה לזהות את המקום שבו החזייה לוחצת על גבה. שתיהן היו זקוקות למייק-אובר. בזמן שלגמה מהבירה הקרה שלה ובהתה במסכות ובבובות הפרימיטיביות עם השדיים המחודדים על המדפים, החליטה ג'ולי שהן כנראה לסביות.

הן הציגו לה את הכללים. תקפידי לשמור על ציוד התפירה בחדר שלך, תקפידי לנעול את דלת החדר שלך. נסי לא להעדיף נשים מסוימות. דווחי לפראן או ליוואנדה על כל רמז לבעיה, ואל תדברי על דת. אחראית המשמרת צריכה להחתים את השומר התורן – כשאוֹבּי מחליף את זָכֵּאוּס, או סיימון מחליף את אוֹבּי, או זָכֵּאוּס מחליף את סיימון. בכל מצב השומר, ורק השומר, פותח את השער. לעולם אל תכניסי אף אחד שאת לא מכירה.

"כלומר גברים," אמרה ג'ולי.

"אל תכניסי אף פעם אף אחד שלא גר כאן." קולה של פראן דשדש בכבדות של פְּלָטְפוּס.

"אז איך מגיעות לכאן נשים חדשות?"

"דרך בית-החולים או הכנסיות – "

"חשבתי שהמקום הזה לא דתי?"

"אין לנו שום זיקה שבטית או דתית," מיהרה לומר יוואנדה. "ממש לא. אבל הכנסיות מציעות לפעמים מקלט זמני."

"ואנחנו עובדות בשיתוף פעולה צמוד עם בית הספר שלימדתי בו," אמרה פראן. "לעתים קרובות הם מפנים – "

"אבל כשמישהי בסכנה בטח – "

יוואנדה נענעה בראשה. "אנחנו לא יכולות לקחת נשים מהרחוב, זה מסוכן מדי. חלק מהבעלים של הנשים האלה עוברים כאן בחוץ כל יום."

"מישהו נכנס פעם?"

"גבר עם מָצ'טה. אבל פראן עצרה אותו," צחקה יוואנדה.

"איך הצלחת?"

"אמרתי לו ללכת הביתה לפני שאקרא למשטרה," אמרה פראן בקולה החדגוני.

די מהר ג'ולי הבינה הכול. למעשה המקום התנהל מאליו. בבקרים פראן ויוואנדה הפעילו מין קליניקה, שבה נתנו טיפול רפואי וייעוץ משפטי; יוואנדה גם לימדה שיעור קרוא וכתוב. שיעורי התפירה תוכננו לשעות אחרי הצהריים.

תשע נשים התאספו ביום הראשון סביב שולחן האוכל הגדול. האישה המרשימה ששמה התחיל בר' אמרה שכבר תפרה הרבה בגדים. "חלק מהנשים האלה לא יודעות כלום," אמרה בבוז לג'ולי. "חלק מהנשים האלה בוּ-רוֹת." פראן הכריזה שבזכות מיס ג'ולי תהיה להן הזדמנות להכין בגדים לילדים שלהן וללמוד מקצוע מבוקש. היא אמרה להן שהן צריכות לבקש רשות לפני כל שימוש במכונות. את המספריים, את המחטים, את כל הציוד הזה שהובא מאנגליה במיוחד בשבילן, צריך לספור בתחילת כל שיעור ובסופו. ג'ולי בהתה בכפות רגליה וקיוותה שהנשים יבינו שלה כשלעצמה אין שום עניין להתנשא עליהן ככה.

סוף סוף פראן גמרה, וג'ולי הסתערה על המשימה. התוכנית היתה להכין ריבועים מדוגמיות בד, ואז לחבר את הריבועים ולהכין מהם כיסויי מיטה. הן יתאמנו על תפר מכפלת, בהתחלה בחוט ומחט, אחר כך במכונה. היא הדגימה את השלבים הראשונים: מודדים ריבועים של חמישה-עשר סנטימטר, גוזרים, מקפלים, מסמנים בסיכות את המכפלת מארבעת הצדדים.

Psst, you might also like:
מותו של רווק

"אוי, זה קל נורא!" אמרה ר', ששמה היה ריפְקָטוּ. חלק מהנשים צחקו – ג'ולי לא היתה בטוחה אם בהסכמה, או משום שחשבו שריפקטו מתרברבת. חלקן שתקו, הציצו במהירות בג'ולי מתחת לעפעפיהן ואז הסבו את מבטן, כאילו חששו שתראה אותן. היא ידעה שאם הן כבר יודעות לתפור, הן יראו בתרגיל הזה עלבון. היא הניחה את פיסות הבד על השולחן וניסתה לחייך. "תבחרו צבע שאתן אוהבות." שתי נשים הושיטו את ידיהן אל אותו מלבן אדום פרחוני, וצחקו. מישהי עברה על הערימה ומצאה להן מלבן זהה. כולן מדדו וגזרו וסימנו בסיכות – שתיים מהן בקלות למודת ניסיון, האחרות לאט יותר. חרש דיברו ביניהן בשפתן. אישה רזה שעורה צהוב-חום ועיניה שקועות מיששה את הבד שלה בקצה הרחוק של השולחן. ג'ולי עשתה את דרכה מסביב, וכשהגיעה אליה הציעה עזרה.

"היא לא מבינה אותך."

"לא יודעת אנגלית," אמרו האחרות.

"אתן יכולות לתרגם?"

הנשים צחקו.

"אתן יכולות?"

הן ניענעו בראשיהן. "אף אחד כאן לא מדבר את זה."

"בוּ-רה," אמרה ריפקטו.

"בסדר," אמרה ג'ולי. "איך קוראים לך?" 

האישה התבוננה בה בריכוז.

"אני ג'ולי, איך קוראים לך?" ג'ולי עשתה את הקטע המביך, הצביעה על עצמה, על האחרת, עשתה פרצופים. בסוף האישה לחשה את שמה במין סלסול של עיצורים, שג'ולי לא הצליחה לשחזר.

"בסדר, אני אראה לך." שוב הדגימה באיטיות את המדידה, את הגזירה. עיני האישה עקבו אחרי התנועות שלה. "תנסי?" כשהושיטה לה את המספריים, היא נרתעה בתנועה חדה.

"תעזבי אותה, מיס ג'ולי. זאת סתם אישה פשוטה."

"לא מבינה כלום."

הנשים צחקו. הן הראו זו לזו איך התקדמו ואז צחקו שוב על המכפלות הרופפות והפינות שסירבו להשתטח. הן התקבצו סביב ג'ולי כשהראתה איך מקבעים את החוט בבד, ואיך לעשות תך מכפלת קטן ומסודר שלא ייראה בצד השני. הנשים הנהנו ושבחו את עבודתה והשחילו חוטים במחטים שלהן. שתיים הלכו להאכיל את התינוקות שלהן. ריפְקָטוּ שאלה אם היא יכולה להשתמש במכונה, ושרה הלכה להביא את המגהץ. האישה המשונה ישבה בקצה השולחן והביטה בכולן בשתיקה.

עד שירד הערב כבר היתה שם ערמה קטנה של ריבועים עם מכפלות, וג'ולי הספיקה להדגים איך להשחיל את החוט במכונות. הנשים דיברו וצחקו ובאופן כללי פעלו על פי ההנחיות שלה. היא הצליחה לפוגג את אווירת בית הספר האפורה של פראן.

היא שאלה את יוואנדה על האישה השותקת. "מָאתֵנֶה. שלחו אותה מבית-החולים. היא לא מדברת האוּזָה, אז אנחנו לא יודעות את כל הסיפור. בעצם אנחנו יכולות רק לדאוג לזה שהיא תרגיש מוגנת." יוואנדה אמרה לג'ולי שפחות ממחצית הנשים דוברות אנגלית. "רובן יודעות לדבר האוזה. אבל שפות המקור שלהן – השפות השבטיות שלהן – נו, ברגע זה יש לנו כאן דוברות דוּגוּזָה, טארוֹק, איזֵרֶה, יוֹרוּבָּה ובֵּרוֹם. בֵּרוֹם היא השפה העיקרית כאן בסביבה. נראה לי שמאתֵנֶה מגיעה ממקום די רחוק בצפון."

שיעור התפירה היה להצלחה גדולה. הנשים למדו להשתמש במכונות התפירה; הן פטפטו בלי הפסקה. שרה והָנאטוּ ישבו ליד ג'ולי ותרגמו לה את הבדיחות והרכילויות שהסעירו את האחרות. כשהופיעה מאתֵנה צנחה מקהלת הקולות והפכה למלמול חרישי, אחר כך לשתיקה. היא פנתה ללכת בלי להתיישב אפילו, וכמה מהנשים קראו לה. פתאום נשמע צחוק. "מה הן אמרו?" שאלה ג'ולי.

"שום דבר," אמרה לה שרה. "הנשים האלה פה אוהבות לדבר שטו-יות." שרה היתה אישה בשנות השלושים לחייה, אישה גדולה שגלגלה את עיניה באופן מבדח בכל פעם שפראן נאמה. הָנאטוּ היתה צעירה יותר, בגילה של ג'ולי בערך, והיתה לה תינוקת בת שלושה חודשים. טוב לב עדין קרן ממנה כמו מגחלת. בעלה, כך סיפרה שרה לג'ולי, נהג להכות אותה בקביעות. אבל בפעם האחרונה שהכה אותה היו צריכים לפנות אותה לבית החולים, אחרת התינוקת היתה מתה. הנאטו לא חזרה הביתה.

יחד בנו להן השתיים תרחישים מפורטים לעתיד – הן יעברו ללאגוס הבירה וימצאו עבודות מכניסות, עבודות שיש רק בעיר. הן התענגו על גיליונות "ווג" ו"אֵל" שהביאה ג'ולי, ולשרה היו הערות מצמיתות על הדוגמניות הכחושות, החצי-ערומות. כולן צחקו המון בשיעורי התפירה. נכון שנעלמו פריט או שניים. מהמספריים הרגילים נשארו חמש, והיה מין זרם הולך ובא של המספריים המשוננים. אבל ג'ולי חשבה ששווה לאבד פה ושם משהו ולהשתחרר מכל הקטע הזה של ספירת מלאי בסוף השיעור, כמו מורה ביסודי.

בתוך זמן קצר כל הטלאים היו מוכנים, אחר כך חיברו אותם לרצועות ובסוף צירפו את הרצועות זו לזו, בעזרת חצאי טלאים למילוי במקומות שבהם המדידות קצת התפספסו. הן גמרו שלושה כיסויי מיטה ססגוניים. פראן קבעה שהם יחולקו לשלוש הנשים האחרונות שהגיעו למקלט, ובהמשך יעברו לכל חדשה שתבוא. ראשונות זכו בכיסויי המיטה מאתֵנֶה, ריפְקאטוּ וקתרין. ההודעה התקבלה בשתיקה. ג'ולי שלחה לאֵלְסְפֶת' מייל: "פראן מוציאה מכל דבר את הכיף."

יֵוואנְדֵה אמרה שמאתנה מוסלמית, ואולי לכן האחרות מתרחקות ממנה.

"אבל יש לכן כאן מוסלמיות אחרות, לא? קוּבְרָה מסתובבת עם חיג'אב."

"קוּבְּרָה נולדה בג'וֹס, היא למדה כאן. זה שונה. מאתנה באה משבטי הרועים בצפון. את יודעת שהרועים הם אלה שביצעו את הזוועות במרץ?"

על הזוועות ג'ולי ידעה רק שמוסלמים הרגו נוצרים בכפרים דרומית לג'וס. בזמנו זה הופיע בחדשות. ג'ולי הדגישה אז את האופי הדתי של הסכסוך ואת המרחק מג'וס, כדי להרגיע את אמא שלה ולסכם אותו מבחינתה. כששתו קפה של בוקר בפינת החצר, הסבירה יוואנדה את המצב בקולה העדין והצרוד: "הרועים הגיעו לדוֹגוֹ נָא הָאווָה בשלוש לפנות בוקר על סוסים, וירו ברובים כדי להפחיד את הכפריים, שייצאו מהבקתות שלהם. ואז הם קצצו אותם לחתיכות במצ'טות – גברים, נשים וילדים – ושרפו את הבקתות שלהם. יותר משלוש-מאות אנשים מתו. כל הנשים כאן מכירות מישהו שמכיר מישהו שמת."

"אבל למה?"

יוואנדה משכה בכתפיה. "נקמה על זה שהנוצרים שרפו מסגדים והרגו בני יָסאווָה בינואר? כעס על זה שלאיכרים המיושבים יש יותר זכויות? אני לא יודעת, כל העסק מטורף. נוצרים ומוסלמים חיים אחד ליד השני כאן בעיר, הם אפילו מתחתנים ביניהם – ואז פתאום מתפרצת האלימות. ההרג הוא תמיד נקמה. ואז באה הנקמה על הנקמה."

פראן הופיעה בפתח המשרד ומצמצה מול האור. היא ניגשה אליהן. "חיפשתי אותך," אמרה ליוואנדה.

"סליחה, אני באה." יוואנדה קמה. "הנשים האלה צריכות להתמודד עם כל כך הרבה חרא," אמרה לג'ולי. "כל הקטע האישי, ובנוסף גם סכסוכים שבטיים ודתיים. אנחנו צריכות לדאוג לביטחון שלהן."

ג'ולי הביטה בהן כשחזרו למשרד ותהתה אם פראן מקנאה. יוואנדה ישבה ופטפטה עם ג'ולי על כוס קפה כמעט כל בוקר. "הלוואי  שהייתי לסבית," כתבה ג'ולי לאֵלְסְפֶּת'. "לא פגשתי אפילו גבר אחד – חוץ מהשומרים, שמפחדים ממני. זהירות נימפומנית כשאחזור הביתה!"

כעבור ארבעה שבועות ג'ולי כבר הרגישה ותיקה. כיתת התפירה הכינה לילדים גלימות ססגוניות משאריות בד. בית הספר של פראן סיפק גליל של כותנה טבעית זולה, והן תפרו לתלמידים סינרים. ג'ולי צילמה את הנשים ליד המכונות ואת הילדים המחייכים החמודים בסינרים, ושלחה את התמונות ל"תפר לתפר מושלם".

Psst, you might also like:
דבש

ואז נגמר הבד, ולא היה כסף לקנות עוד. ג'ולי הלכה לשוק עם שרה. הן חרשו את דוכני הבדים: "איכות טובה מאוד, מאדאם, האופנה האחרונה מפריז!" "לא דוהה, לא כיווץ, יחזיק לך לכול החיים, מאדאם." היו שם עוגנים זהובים על רקע כחול צורם; דקלים ירוקים וקוקוסים סגולים על רקע לבן. בסוף ג'ולי קנתה בָּטיק עם מעגלים חופפים באדום-סגול מלכותי. היא הסבירה לשרה את התוכנית שלה. בימים האחרונים עיצבה בגד פשוט: טוניקה עם שרוולים רחבים וצווארון וי, רחבה וקלה ללבישה. היא תכין דוגמה בסיסית ותשכנע את פראן ויוואנדה לשחרר להן קצת כסף. עם זריקה קטנה של הון, כיתת התפירה תוכל לקנות מגוון בדים ססגוניים כאלה, להכין טוניקות ולמכור אותן לתיירים. הן יהיו מזכרות מושלמות: אתניות, מתאימות לנשים ולגברים, ויותר מגניבות מחולצה קצרה. מהר מאוד הנשים יוכלו להרוויח מספיק כסף כדי להחזיר את ההלוואה ולשלם לעצמן על העבודה. ג'ולי הסבירה לשרה את המושג קלי-קלות והן צחקו כל הדרך הביתה.

פראן ויוואנדה הגיבו בהיסוס. ג'ולי ציפתה לזה, ובכל זאת זה עצבן אותה. הן טענו שהמקלט הוא עמותה ולא עסק, שאסור להן לעשות רווחים. וחוץ מזה, מה עם הבריאות והביטחון? ומי ימכור את החולצות? מי תחליט על המחיר, ואיזה אחוז מהרווחים צריך ללכת למי?

במייל שלה לאסלפת' תיארה ג'ולי את פראן ויוואנדה כ"כאלה שלא ידליקו גפרור, כי אולי הוא יצית שרפה ביער. אוף! בא לי לשים להן פצצה."

בסוף פסקה פראן שהמקלט ישלם על הבד ושהחולצות יימכרו באירועי התרמה בבתי ספר ובכנסיות. הרווחים יוכלו לשמש לשיפור התנאים במקלט, למשל התקנת מקלחת חדשה.

"אתן יכולות לתפור אותן ולמכור אותן בעצמכן כשתצאו מכאן," הבהירה ג'ולי לשרה. "את והנאטו יכולות להקים עסק."

"יש רק בעיה קטנה של מכונת תפירה."

"אני לא רואה שום סיבה לא לתת לכן אחת מאלה. הרי אני הבאתי אותן." הביך אותה לדבר על זה עם פראן ויוואנדה – אבל הן באמת שלה והיא יכולה למסור אותן למי שהיא רוצה, לא?

מהר מאוד כולן גמרו טוניקה ראשונה, והתחילה תחרות לראות מי תצליח לתפור הכי הרבה. בארוחות ג'ולי ישבה איתן; היא הרגישה לא בנוח עם הנשים האחרות, אלה שלא דיברו אנגלית, או שחייהן היו רצופי משברים  עד כדי כך, שבאמת לא היה בהם מקום לתפירה. אבל ציער אותה שמאתנה לא באה יותר לשיעורים. יוואנדה אמרה שאולי היא אילמת מבחירה; המתרגם משפת פוּלָא לא הצליח לחלץ ממנה אף מילה, ועכשיו יוואנדה ניסתה לעודד אותה לצייר. "היא בטראומה. אלוהים יודע מה היא ראתה. היא צריכה פסיכיאטר, אבל מי ישלם על זה?"

האשה הפוּלָאנית כבר לא נכנסה אפילו לשיעור התפירה; היא עמדה בקצה החצר, או השתופפה בחדר שלה, המרוחק מרחק שלושה חדרים מזה של ג'ולי, והסתכלה על הילדים המשחקים מפתח דלתה. פעם ג'ולי שמעה את ריפקאטו לוחשת לה בארסיות: "רוח רפאים! תורידי את העיניים שלך מהילד שלי!" אבל מאתנה לא ידעה אנגלית, ומן הסתם לא הבינה. כשאף אחת לא הסתכלה, ג'ולי עצרה לדבר איתה. "למה שלא תחזרי לתפור איתי?" היא הצביעה על חדר התפירה ועשתה תנועות של מחט עולה ויורדת. העיניים העצובות הגדולות של מאתנה נתלו בעיניה, אבל כשג'ולי הושיטה את ידה מאתנה נרתעה לאחור. ואז הבחינה ג'ולי בזוג מספריים שלה, שהיו מונחים על השולחן. מאתנה הבחינה כנראה במבט שלה, כי היא חטפה אותם והסתירה אותם מאחורי גבה.

"המספריים שלי אצלך," אמרה ג'ולי.

מאתנה לא זזה וג'ולי צחקה. כעבור רגע היה נדמה שצל של חיוך מרצד על פניה של מאתנה. היא היתה כל כך צעירה! אט-אט שלפה את המספריים מאחורי גבה והניחה אותם שוב על השולחן.

"אני יכולה לקחת אותם?"

מאתנה הניחה על המספריים אצבעות מגוננות.

"אני מבינה שלא."

הן הביטו זו בזו.

"תבואי לתפירה איזה יום, מאתנה? תביאי את המספריים ותבואי לתפירה?"

מאתנה הידקה את אחיזתה במספריים, וכשג'ולי הלכה לשיעור התפירה היא היתה די מרוצה מעצמה. אולי המספריים הזכירו למאתנה תקופה שבה היו לה חיים רגילים, לפני שקרה לה מה שקרה. המספריים העידו שהיא מעריכה משהו שג'ולי הביאה. אולי היא באמת תחזור לשיעור התפירה.

בשבת השנייה ביוני נערך בזאר בבית הספר של פראן. ג'ולי ושרה התכוונו למכור שם את שלושים הטוניקות הראשונות. ג'ולי שכנעה את הנאטו, שפחדה לצאת מהמקלט, ללכת איתן. באותו יום עמדו פראן ויוואנדה לנסוע לאָבּוּגָ'ה ליום ההולדת הששים של אמה של יוואנדה. "נצטרך לצאת בצהריים, אבל הכול יהיה בסדר כל עוד תחזרי בזמן להחתים את השומר שמגיע בשלוש," אמרה פראן.

"תקשיבי, אני בטח אחזור עוד לפני שתצאו. אני רק רוצה לעזור להן לארגן את הדוכן. שעתיים יספיקו לי." פראן ויוואנדה נעדרו רק לעתים רחוקות; ג'ולי שמחה לקראת הדינמיקה השונה שתתפתח בארוחת הערב. היה נדמה לה שפראן קצת משביתה שם את השמחה.

ג'ולי לא חשבה שייצא הרבה מהבזאר. עֶמדה ברחוב, ליד המוזיאון או בשוק, היתה מושכת יותר תיירים. אבל כשהגיעו לשם לארגן את הדוכן שלהן, כבר חיכה בשער קהל חגיגי. ילדים הבהיקו בתלבושות בית ספר, נשים זהרו בגלימות ססגוניות חדשות או בבגדים מערביים עם כובעים מפוארים וטורבנים; היתה גם חבורה של אמריקאים עם מצלמות וחגורות כסף תפוחות. שר החינוך של השלטון המקומי עמד על בימה שנבנתה במיוחד בחצר בית הספר והודה למנהלת, לחבר המנהלים, למורים, וגם לנשיא ולגזבר של ועד ההורים. הוא הודה למושל מדינת פְּלָטוֹ ולרעייתו החביבה, ולשורת פקידים אחרים שהקשר בינם לבין האירוע נהיה יותר ויותר רופף. שרה גלגלה עיניים וג'ולי צחקקה. הָנאטוּ, שכיסתה את ראשה בצעיף, חמקה הצידה להניק את התינוקת שלה. חולקו פרסים; מקהלת בית הספר התגודדה על הבמה ושרה; המנהלת נשאה נאום תודה על התודה, וחבורה של ילדים בוגרים יותר ניגנו בחליליות. חטיפים מטוגנים, קפה, קולה, עוגות ופירות חתוכים הופיעו מהמטבח, ואנשים התקבצו סביב השולחנות שנערכו תחת צל העצים במגרש החניה, שנסגר למכוניות לרגל האירוע.

בשתים-עשרה, כשנפתחו הדוכנים, צר עליהם ההמון, ובדוכן של מקלט הנשים הטוניקות עוררו התלהבות עצומה. אמריקאית אחת קנתה שש. "הנה, כל קבוצת התפילה שלי מסודרת!" אמרה לג'ולי בשמחה. בשתיים וחצי כבר אזלה הסחורה. הצטברו כל כך הרבה שטרות שלא כולם נכנסו לתיק הקטן של ג'ולי, והן נאלצו לדחוס אותם בסל קניות. ג'ולי לא יכלה להפסיק לחייך – עכשיו יוכלו לקנות גלילים שלמים של בד חדש. עוד ועוד גלילים. הנשים יוכלו להקים להן עסק, החיים שלהם ישתנו בתכלית!

הן שוטטו סביב הדוכנים האחרים; רוב הסחורה הטובה כבר נמכרה אבל היה דוכן של בגדים מיד שניה שג'ולי רצתה לבדוק. ואז, בשלוש וחצי, עלתה לבמה קבוצה עם גיטרות אקוסטיות ותופי מרים. הדחף לרקוד גבר על הכול; ג'ודי התמסרה לחום ולקצב של הקהל, עד שהנאטו נגעה בזרועה בעדינות ואמרה, "מאוחר."

Psst, you might also like:
מים קפואים

בדרך חזרה הסכימו ביניהן שפראן ויוואנדה יצטרכו עכשיו לבחון מחדש את היחס שלהן לטוניקות. פתאום ג'ולי נזכרה. "הן באוּבּוּגָ'ה! השומר – "

"הם מתחלפים שלוש פעמים ביום, את יודעת," אמרה שרה. "אולי הבחורים האלה כבר יודעים מה לעשות?"

"פראן אוהבת לדאוג לביטחון שלנו," אמרה הנאטו וכיסתה את פניה בצעיף. "אבל יהיה בסדר, אף אחד לא יספר לה."

שרה צחקה. "חכי מה יהיה כשיראו איך התעשרנו!"

אבל כשהגיעו למתחם לא היה שומר בכניסה. ג'ולי הדפה את השער. הוא נפתח לרווחה. היא קלטה ששום קול לא עולה מהחצר. לא ההלמות הקצבית של הילדים המשחקים כדורגל, לא זמרה ולא צחוק, לא הקשקושים של הרדיו. דממה. בהילוך זהיר, כאילו קול צעדיהן עלול לעורר משהו מפלצתי, הן נכנסו לחצר הריקה. כל הדלתות היו סגורות.

"משהו קרה. משהו – "

"אולי בא למריה התינוק שלה," לחשה הנאטו.

אבל ג'ולי ידעה שזה לא נכון. גם אם מריה היתה צריכה ללכת לבית החולים, השעה היתה שש וההכנות לארוחת הערב כבר היו צריכות להיות בעיצומן. היא ניגשה לדלת הראשונה ודפקה. לא היתה תשובה. היא בדקה את הידית; נעול. "ריפקאטוּ? ריפקאטוּ?" היא דיברה בשקט, נשענה בכל כובד משקלה על דלת העץ, והלב שלה הלם בקצב פרוע.

נשמעה איזו תנועה מאחורי הדלת. ואחריה קולה של ריפקאטו: "מיס ג'ולי?"

"כן. ריפקאטו, תפתחי את הדלת."

אט אט הסתובב המנעול, אט אט נפתחה הדלת. שני הילדים של ריפקאטו ישבו על המיטה מאחוריה. פניהם היו אפורות.

"מה קרה? איפה כולן?"

"כולם בחדר שלהם," אמרה ריפקאטו. "שמענו בעיות".

"איזה מין בעיות?"

"בעיות," אמרה ריפקאטו בכבדות.

"מה?"

ריפקאטו ניענעה בראשה.

"מה שמעתן?"

"כלום."

שרה צקצקה בלשונה. "אבדוק אצל מריה." אחרי דקה נפתחה הדלת כדי סדק. מריה עמדה שם, לא קרה לה כלום. קולותיהן נשמעו כנראה בחדרים האחרים, כי בהדרגה, בזו אחר זו, נפתחו הדלתות סביב החצר. הנשים הציצו החוצה בפנים קפואות. אף אחת לא דיברה.

"מה העניין?" שאלה ג'ולי. "מה קרה?"

ארבע דלתות נותרו סגורות. אלה של שרה, של הנאטו, של ג'ולי, וזו שבמרחק שלושה חדרים משלה. כשניגשה לדלת של מאתֵנֶה הרגישה, יותר משראתה או שמעה, שהנשים האחרות סוגרות שוב את הדלתות שלהן. "מאתנה? מאתנה? זאת ג'ולי." היא נגעה בידית והדלת נפתחה.

אדום. אדום תופס את העין לפני כל צבע אחר. על הקיר, על כיסוי המיטה הססגוני, על הרצפה, בנתזים על התקרה. אדום דם. ובו בזמן שהאדום תפס את עינה של ג'ולי, היכה הריח שלו בגרונה. הצרור על הרצפה היה אדום, אדום וספוג לגמרי, וארגמן נקווה על הרצפה סביבו. האדום תפס את עינה של ג'ולי שוב ושוב. בלי הפוגה. ואז המספריים. הן היו תקועות בלחי של מאתנה.

גם כשג'ולי עלתה על המטוס הביתה, היא עדיין לא ידעה מה קרה. רק שמועות. אוֹבּי לא הופיע להחליף את סיימון. סיימון אמר להן שהוא חיכה שלושים וחמש דקות אחרי סוף המשמרת שלו ואז הלך, כי היה צריך לקחת את אשתו לבקר את אחותה שילדה. סיימון בכה בכי תמרורים. אובי טען שהתעכב כי גנבו לו את האופניים ואז חבר שהבטיח לו טרמפ הבריז לו והדרך מהשכונה שלו למקלט ארוכה. הוא טען שהגיע באיחור של ארבעים-וחמש דקות בלבד אבל כשבא השער היה פתוח ולא היה שם אף אחד. זה הלחיץ אותו, אז הוא הלך משם. יכול להיות שדיבר אמת, ויכול להיות שלא. הרובה, שצריך היה לעבור בין השומרים, נמצא שעון בפינת הביתן שלהם בלי שנעשה בו שימוש.

כל הנשים אמרו שהן לא יודעות כלום. הן אמרו ששמעו צרחה. בסביבות ארבע. הן שמעו צרחה והן חשבו שיש שם מישהו מסוכן, אז הן נעלו את עצמן ואת הילדים שלהן בחדרים, כפי שייעצו להן בעבר פראן ויוואנדה.

"הבעל הרע שלה בא למצוא אותה," פסקה ריפקאטו. "לצוד אותה כמו חיה."

אבל כלי הרצח היה מספריים. היו כל כך הרבה דקירות, כל כך הרבה פצעים – האמנם יתכן שכולם נעשו בזוג מספריים אחד?

פראן ויוואנדה בקושי דיברו עם ג'ולי. הן התמודדו בשקט ובענייניות עם המשטרה ועם הפתולוג. הן דיברו עם כל הנשים ואנשי הצוות שהיו במתחם בשעת התקיפה. ג'ולי הלכה לספר להם, בדמעות, שמאתנה החזיקה את המספריים על השולחן שלה, גלויות לגמרי. "לא לקחתי אותם. אני לא יודעת למה. אני כל כך מצטערת."

למחרת נכנסה פראן לחדר של ג'ולי ואמרה לה שהיא צריכה לעזוב. "את לא חשודה. לא היה לזה שום קשר אלייך. כדאי שתחזרי הביתה."

"אני כל כך מצטערת… פראן, אני כל כך מצטערת, הייתי צריכה לחזור בזמן, הייתי צריכה לספור את כל ה – "

"תשתמשי בטלפון במשרד ותעלי על הטיסה הראשונה."

"אבל… אין שום דבר שאני יכולה – "

פראן פנתה ללכת.

"בעלה עשה את זה?"

פראן עצרה בפתח. הצל כיסה את פניה. "אם כן, הוא ידע בדיוק מתי השער יהיה מופקר לחצי שעה."

"אולי הוא איבד שליטה ולקח את המספריים – "

פראן לא ענתה.

"מה יקרה?"

"אמרתי לך, לכי הביתה. המקלט ייסגר."

"לתקופה? זמנית, עד שהכול יתברר?"

"אם אנחנו לא מסוגלות לשמור על הביטחון של הנשים, אז נכשלנו."

"אבל זאת לא אשמתך. זאת לא אשמתך! אני זאת ש – "

פראן השמיע קול משונה, מין צחוק כבוש. "זאת כן אשמתי. הייתי צריכה להשגיח עלייך יותר. אבל בגלל יוואנדה… לא רציתי שיוואנדה תחשוב שאני…"

"אני מצטערת," לחשה שוב ג'ולי.

פראן נחרה בבוז. "שאלתי אותה, אמרתי לה, על מה אתן מדברות? דיברנו על דוגו נא האווה, היא אמרה. עכשיו ג'ולי מבינה את המתחים כאן. אכפת לה מהנשים פה."

"אני לא מבינה, פראן."

קולה של פראן היה חדגוני. "אשה פוּלָאנית נהרגה כאן, בין נוצרים. מה את לא מבינה? אנחנו צריכות לשלוח את הנשים האלה מכאן. אנחנו לא מסוגלות להגן עליהן."

ג'ולי לא הלכה לארוחת הערב ביום ההוא, אבל שרה באה לחדר שלה ולחשה שהמשטרה עורכת חיפושים בחדרים של כל הנשים.

"מה הם מחפשים?" שאלה ג'ולי. אבל היא ידעה. "גם אם ימצאו אותם זאת לא הוכחה ש… ובפועל הם הרי ימצאו, כי חסרים שבעה זוגות. זאת לא הוכחה ש – "

"לא," אמרה שרה. "לא הוכחה. אבל הם פוחדות."  

בטיסה הביתה נזכרה ג'ולי בסל הכסף מהבזאר. היא קיוותה שהוא עדיין אצל שרה והנאטו. היא תהתה לאן ילכו כולן, ומה יעשו פראן ויוואנדה. היא חשבה עליהן יושבות בחדר שלהן, המלא מסיכות ובובות. כשנזכרה בכללים המשעממים והזהירים שלהן הבטן שלה התהפכה שוב ושוב, כאילו השליכו אותה במורד מדרגות תלולות.

אז היא בהתה מבעד לחלון בשמיים הכחולים עד כדי טמטום ובעננים הזהובים-לבנים שמתחת, והקפידה לא לעצום עיניים. בכל פעם שעצמה אותן, תפס אותן האדום.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This