search
בקריאה כעת: אוזניים של דב | קרולינה וגאס
search

קרולינה וגאס | מקור:ספרדית

אוזניים של דב

תרגום : מירי ויקסמן

מצאתי אותו לפני כמה ימים, כשחיפשתי את הסנפירים במחסן. אפילו לא זכרתי שהשארתי אותו שם. הוא היה מכוסה באבק והיו לו קורי עכביש דקיקים בשיער. סילקתי אותם. הוא עדיין לבש את המכנסיים הכחולים ואת המעילון החום עם הכובע עם אוזניים של דב. העיניים עצומות, הידיים פשוטות, אולי הוא רצה חיבוק. או שארים אותו, הוא תמיד רצה שאשא אותו על הידיים. אני לא כל כך זוכרת.

מה שאני כן זוכרת הוא שרק ביקשתי שיהיה לו כפתור להפעלה ולכיבוי. בזמן שהחזקתי בידיי את בדיקת ההיריון, דמיינתי שלגוף שהתפתח בתוך הגוף שלי יש מתג כיבוי בחזה. משהו פשוט, כמו זה שמדליק ומכבה את האור. בגוון עור כמו שלו, כדי שהעיוות לא יהיה בולט מדי, לא רציתי שכל אחד יוכל להשתמש בו. רק אני.

אף על פי שניסינו להביא ילד לעולם ההיריון הפתיע אותי. מאושרת? משהו בסגנון. אני חייבת להודות שרעיון הילד לא עורר בי סלידה מוחלטת. מיום שהתחתנו ידענו שזו אחת ממטרות הנישואים: להקים משפחה. זה מה שאמר הכומר בזמן הטקס ועל כך חזרו באוזנינו ההורים. כבר זמן רב הם ביקשו שנהפוך אותם לסבא וסבתא. כך שכעבור שש שנים החלטנו להפסיק עם הגלולות למניעת היריון. היום נשמע לי מצחיק ה"החלטנו", כשלאמיתו של דבר אני זו שנטלתי אותן, אני זו שדיממתי כל חודש, אני זו שעמדתי ללדת את הזאטוט. אבל היינו ביחד, כי היינו זוג, והיה אז באופנה לומר: "אנחנו בהיריון". זה נשמע מגוחך כמו לומר: "יש לנו דלקת וגינלית". אבל מילא, היינו בהיריון והיינו נלהבים, אם כי גם קצת מופתעים שהכול קרה כל כך מהר.

בספרים שקראתי אמרו שכניסה להיריון מתוכנן יכולה לארוך עד שנה, אם שני בני הזוג בריאים. אז חשבתי לעצמי: "טוב, שנה זה בסדר. אולי בעוד שנה אצליח לשכנע את עצמי סופית לרצות להיות אמא."

אבל לא היתה לי שנה. אפילו חודשיים לא היו לי. בקושי הזדיינו, כמה, שלוש? ארבע פעמים? בזמן שהתבוננתי בתוצאה החיובית ייחלתי בכל לב שיהיה לו כפתור קטן. כי כשהייתי רואה ילדים אחרים ואימהות אחרות, רבות מהן נפוחות-עיניים ועייפות, חשבתי שזה יהיה הפתרון לכול.

והנה הוא היה לפניי, מאובק כולו, תחוב בקופסה עם שמיכות ועם הבובה שהוא הכי אוהב. לא רציתי שהוא ירגיש לבד. כמה זמן הוא כבר שכב במחסן?

בהתחלה, כשגיליתי שאני יכולה לכבות אותו, הייתי משכיבה אותו בעריסה, כאילו היה ישן. הייתי עושה את זה לכמה שעות, שעתיים לכל היותר. ניצלתי את הזמן הזה לישון קצת. כולם אומרים לך לנוח בזמן שהתינוק ישן, כי נהוג לחשוב שכל התינוקות לא עושים שום דבר מלבד לאכול, לחרבן ולישון. אבל הוא היה שונה. הוא בכה הרבה, בצהריים ישן רק חצי שעה וכל הזמן ביקש לאכול. מהר מאוד נגמר לי המרץ. שבועיים אחרי שהוא נולד כבר התעייפתי כפי שלא התעייפתי מימיי.

Psst, you might also like:
ריקוד הברבורים

הלידה היתה החלק הקל. אני באמת לא מבינה על מה כל המהומה שסביב הלידה. כן, זה כואב, ברור. אבל הצלחתי להתמודד עם זה. התרכזתי בנשימה. זה קרה מהר. שעות ספורות בלבד אחרי שהגעתי למרפאה הודיעה הרופאה שכבר יש לי פתיחה של עשרה סנטימטרים. לא הספיקו להזריק לי את האפידורל. אני רציתי, כמובן, אבל הכול קרה מהר כל כך שהרופא המרדים איחר את המועד. כשהוא נכנס לחדר שלי אמרה לו הגניקולוגית: "כבר לא". הוא הביט בי, התנצל בחיוך חפוז והלך. חשתי צורך ללחוץ ולחצתי. לחצתי שוב ואז הרופאה הכריזה שהראש כבר בחוץ, שאתאפק ולא אלחץ עוד, שהיא והוא כבר יעשו את היתר.

בכיתי. בכיתי. בכינו. בעלי היה לצדי כל העת. מסרו לי את התינוק כדי שאשים אותו על החזה, מגע עור בעור מה שנקרא. הוא היה קטן, מקומט מאוד ועטוף במעין ג'לטין לבנבן שרק הדגיש את המראה החייזרי שלו. הכול קרה מהר מאוד. זה היה הבן שלי? זה היה הבן שלי, זה מה שאמרו כולם. "תראה את התינוק המתוק הזה". הם לקחו אותו, האבא הלך בעקבותיו.

הילד היה בן חודש כשגיליתי את הכפתור. זה היה במקרה. לא תיארתי לעצמי שהמשאלות שלי יתגשמו בקלות כזאת. מעולם לא שמעתי על תינוק שאפשר לכבות. לכן בפעם הראשונה שזה קרה, נבהלתי. בדיוק הוצאתי אותו מהאמבטיה וייבשתי את בתי השחי שלו במגבת, ופתאום חשתי שהאגודל שלי לוחץ על מעין גבשושית זעירה ושמעתי קליק והוא כאילו קפא במקומו. נבהלתי, אבל מיד הבנתי שמשהו, או מישהו, הגשים את המשאלה שלי. שוב גיששתי אחר הבליטה הזעירה מתחת לזרוע ולחצתי עליה פעם נוספת. הוא חזר להתנועע, כרגיל. להפיק רעשים חרישיים מפיו הקטנטן, להזיז את ידיו הזעירות. סיימתי להלביש אותו, הנחתי אותו בעריסה, כיסיתי אותו בשמיכה ושוב חיפשתי את הכפתור. כיביתי אותו וישנתי קצת יותר משעתיים. הייתי מאושרת.

בהתחלה לא רציתי לספר לאף אחד על התגלית שלי. השתמשתי בזה רק כשהייתי לבד בבית. הרשיתי לעצמי שתי שעות שינה יומיות בשבוע הראשון. בשבוע השני התחלתי לכבות אותו גם בשעת ארוחת הצהריים, ככה יכולתי להכין לעצמי משהו מעבר לכריך נקניק וגבינה.

בשלישי התחלתי להשתמש בכפתור מיד כשבעלי היה יוצא אל המשרד, כדי שאוכל לרוץ קצת בפארק. הייתי חוזרת, מפעילה את התינוק, נותנת לו לאכול ומקלחת אותו, ואז חוזרת ומכבה אותו כדי להתקלח ולישון קצת. אחר כך הייתי מדליקה אותו שוב, מאכילה אותו ושמה אותו על הגב באוניברסיטה לזמן מה ואחר כך עם הפנים למטה, על הבטן כדי שיאמן את השרירים. הייתי מכבה אותו שוב כדי לאכול ארוחת צהריים ולישון עוד קצת. אחר כך הייתי חוזרת ומפעילה אותו כדי להעלות אותו למכונית ולעשות סיבוב. סדר היום הזה עבד לי לא רע בחודשים הראשונים.   

Psst, you might also like:
איסטנבול שלי 

הרמתי את הקופסה. שכחתי מהסנפירים. החלטתי להעלות אותו לדירה. הוא נראה שליו אבל מלוכלך מאוד והרגשתי צביטה בלב כשראיתי אותו במצב הזה. הלחיים שחורות מאדמה, הידיים מכוסות באבק. לבגדים היה ריח של טחב. אבל הוא דווקא נראה טוב. תפסתי את שואב האבק והעברתי על כולו. הוצאתי אותו מהקופסה וניערתי את השמיכות, שאבתי גם את הקופסה ואת בובת הכלבלב. לקחתי מטלית והרטבתי אותה כדי לנקות לו את הפנים והידיים. התבוננתי בו זמן מה. כמה אהבתי להלביש אותו במעילים שיש להם כובע עם אוזניים של דב. הוא נראה בהם חמוד כל כך.

יום אחד בעלי חזר מוקדם מהעבודה ומצא אותי ישנה ואת התינוק כבוי בעריסה. כשראה אותו, דומם וקפוא כל כך, הוא נחרד. הוא החל לנער אותי ולצעוק: "משהו קרה לתינוק!". נבהלתי. התיישבתי במיטה והסתכלתי על העריסה. נרגעתי מיד. "תירגע, יקירי. הוא כבוי. אני כבר מפעילה אותו." היה נדמה שהעיניים שלו עומדות לצאת מהחורים. אני פשוט לקחתי את הילד לידיים, לחצתי על הכפתור והוא התחיל להתנועע בנחת ולחפש את חיקי. "הוא רעב". בעלי התיישב בקצה המיטה שלנו. תופס את ראשו בידיו כלא מאמין. הנקתי את התינוק, החלפתי לו חיתול והלבשתי אותו בפיג'מה. בעלי עדיין לא זז. חיכיתי עוד קצת. הילד נרדם. ואז הוא סוף סוף סובב אלי את מבטו ואמר לי: "זאת אומרת שאפשר להדליק ולכבות את הילד?" הוא קיווה שאגיד לו שמה שהוא ראה היה שקר, שהוא חלם את זה, או משהו כזה. "כן, בדיוק. יש לו כפתור בבית השחי. אני מכבה אותו כשאני צריכה לאכול או לנוח. אבל זה לא פוגע בו. הוא במצב נהדר. תסתכל עליו, הוא תינוק מאושר."

חשבתי שהוא יגער בי, יגיד לי שאני אמא לא אחראית, שאני משוגעת. "אז נוכל להשאיר אותו כבוי בסוף השבוע הבא וללכת לסרט?", הוא שאל בחיוך ביישני.

השמיכות והבובה היו מלוכלכות מאוד והדיפו ריח רע. של טחב. החלטתי לזרוק אותן למכונת הכביסה. בקצה חדר השירות שבו אני מאחסנת את חומרי הניקוי, מצאתי את הסבון ההיפו-אלרגני שכיבסתי בו את כל בגדי התינוק. נשאר מספיק לעוד כביסה או שתיים. הבגדים היו מלוכלכים לא פחות, אז הורדתי לו אותם בזהירות וזרקתי לכביסה. בינתיים כיסיתי אותו בכיסוי המיטה.

Psst, you might also like:
מים קפואים

התחלנו לכבות אותו כדי לצאת לאכול, ללכת לקולנוע, לבקר חברים, לצאת למסיבות. בהתחלה סיכמנו שנעשה את זה רק באירועים מיוחדים. בשאר הזמן התינוק צריך להישאר מופעל. אחרי שדנו בעניין החלטנו שנשתמש בכפתור רק כדי לעזור לזוגיות שלנו. כדי להשתחרר קצת מהמחסור באינטימיות שסבלנו ממנו אחרי שהוא נולד, כדי לחזק את הקשר ולתת לשנינו מרחב אישי.  

האמת היא שאני המשכתי לעשות את זה עוד פעם-פעמיים ביום בלי לספר על כך לאיש, כדי לפנות זמן לדברים בסיסיים כמו לעשות כושר, לסדר ציפורניים, לצפות באיזו סדרה, לקרוא ספר, לעבוד.

כשמלאה לו שנה היינו נועזים יותר. השארנו אותו כבוי לשלושה ימים ונסענו לחופשה בחוף הים. היינו מאושרים, כאילו כלום לא השתנה. כשחזרנו התחלנו להשתמש בכפתור בחופשיות רבה יותר. לפעמים היינו מנתקים את הבן שלנו לכמה ימים ומאפשרים לעצמינו לחוות את החיים כפי שהם היו לפני שהוא הגיע.

עם התחדשות הבילויים הופיעו הספקות. בעלי החליט שהוא רוצה לראות עולם. אחרי שניתח לעומק את חייו, בלילות שבהם רבצנו זה לצד זה ערים ושותקים, הוא גילה שמשאלתו הכמוסה ביותר היא להיות מטייל מקצועי, בלי בית ובלי יעד מוגדר. וכך, ללא התראה מוקדמת, יום אחד הוא הודיע לי  שהוא מתכנן לנסוע לשנתיים לחפש הרפתקאות מסביב לעולם. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל שהוא לא רוצה שאשאר לחכות לו. הוא ביקש שאתחיל מחדש ושאהיה מאושרת.

עולמי חרב עלי עד כדי כך ששכחתי להדליק את הילד. כעבור חודשים ספורים החלטתי לאחסן אותו בארון ולהפוך את החדר שלו לחדר עבודה. תליתי טלוויזיה עצומה על הקיר והשגתי מחשב עם מסך ענק לשולחן הכתיבה, הצבתי מכשיר אליפטי ליד החלון כדי להתאמן בבקרים בזמן שאני צופה באיזו תוכנית בנטפליקס. בשלב כלשהו העברתי את הילד לקופסה והורדתי אותה למחסן. אבל אני כבר לא זוכרת מתי. לפני שנתיים אולי?

כשסיים המייבש את הסיבוב פניתי לטפל בקופסה עם השמיכות ולהלביש את הקטנטן. כשהוא היה מוכן, במכנסיים הכחולים והמעילון, חשבתי שאולי עכשיו כדאי לחזור ולהפעיל אותו. וזה מה שעשיתי. חיפשתי את הכפתור. שמעתי את הקליק. בן רגע, הבן שלי גישש אלי לחיבוק. עטפתי אותו בזרועותיי. שכחתי כמה נעים וחם המגע של גופו בגופי. חבשתי לראשו את הכובע של המעיל, כפי שנהגתי לעשות לפני שהיינו יוצאים לפארק. כמה חמוד הוא היה עם האוזניים האלה של הדב. כמה אהבתי להלביש אותו ככה.

"אמא", הוא אמר. "אמאמאמאמאמאמאמאמא", חזר ואמר. חיבקתי אותו שנית. נישקתי את לחייו הסמוקות, השמנמנות. חיפשתי את הכפתור. כיביתי אותו והחזרתי אותו לקופסה שלו. עם הבובה, כמובן, כדי שלא ירגיש לבד.         

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: אוזניים של דב! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%90%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%93%d7%91/