search
בקריאה כעת: אויבת סיפור האהבה | עלמה גניהר
search

עלמה גניהר | מקור:עברית

אויבת סיפור האהבה

הקדמה מאת יפתח אלוני

האם ניתן לתאר ולהראות את מה שרואים כשהעיניים נעצמות ונפתחות לסירוגין? המסע שעלמה גניהר מעבירה את הקורא עובר דרך התרחשות סיפורית המבטאת תקווה וציפייה, שנחדרת בידי שטף התרחשויות מציאותיות דמויות חלום או הזיה. מחשבות ומראות אכזריים ומכוערים של המציאות כמעט מאלצים איזו סקירה עצמית מחמירה של הפנים: השפתיים הסדוקות, השיניים שנטועות באי-סדר ומכוסות אבנית צהובה, הפצעונים. האם נהיינו דומים לעגלים, שהעיניים הבולטות שלנו אינן מביעות עוד עניין במה שהן פוגשות? האם הרגש אינו זוכר עוד להתעורר כשהוא פוגש בעוולות? עלמה גניהר לא מוותרת, מבקשת שנביט בהשתקפות הבהמית הזו, שנזהה בה את עצמנו. להשתקפות הזו אין לכאורה שום דבר מיוחד לומר לנו. היא פשוטה, כמו עגל, כמו אבן או מים. היא מביטה בנו בנימוס ביזארי, נימוס שמאפשר לנו (הקוראים) להביט בה. להביט ממש. למרבה הפליאה אנחנו מגלים שהעגל הנשקף במראה הסדוקה אינו מגלה התנגדות ואינו מגיב. כניעותו ברורה, מרגיעה ואז מדאיגה - בסופו של דבר מתחוור שבסיפור הזה יש דבר מה מאוד מטריד.

קראו עוד

פרנצ'סקה, אישה צעירה וארוכת רגליים שפס כחול מפלג לשניים את רעמת השיער האדמוני שלה, חוצה את הגן בצעדים מהירים. היא דורכת על עלי השלכת הנערמים על השביל והם משמיעים קול פצפוץ נעים, ומריחה ריח עז של ערמונים קלויים העולה מהשדרה הסמוכה לגן ושומעת את קרקוש הכפיות החובטות בספלים בבית הקפה עם הכיסאות האדומים. הנינוחות העצלה של יושבי בית הקפה וריחו של הקפה מפתים אותה והיא מבטיחה לעצמה לחזור לכאן איתו.

הצל החורפי הכבד שרבץ בגן משעות הבוקר נסוג לאטו לשוליו וקרני שמש זוהרות מפלחות דרכן מבעד לעננים ומבעירות את שערה של פרנצ'סקה, הנראה עכשיו כמו כתר של אש. האגם המתומן נשטף זהב, והילדות המשחקות לידו נראות כמו פיות. נדמה לה שהגן כולו הוא כדור בדולח והיא בתוכו, אפופה קונפטי של אושר. זהו כוחה של אהבה ראשונה: היא מורידה גשם, משקיעה שמש, מזריחה אותה ומפריחה שממות. פרנצ'סקה צוחקת, לא יכולה להכיל את האושר ועדיין צעירה מכדי להבין כמה נדיר הוא ועד כמה כדאי להכילו לקראת ימים רעים שיבואו.

נדמה לפרנצ'סקה שמאה שנים חלפו מאז נפרדה מפאולו, למרות שחלף רק שבוע. היא מדמיינת את הרגע שבו תעצור הרכבת והיא תראה בחלון את פניו הכהות. הוא יחייך אליה את חיוכו הקל, צופן הסוד, וירד במדרגות הברזל לרציף, תרמילו על כתפיו, ומיד יצית סיגריה. היא תנשק את לחיו וזיפי זקנו הזקורים ישרטו את שפתיה והם ילכו מחובקים לבית הקפה שלהם. היא תשתה יין לבן ופאולו ישתה מהר משהו חזק, אולי ויסקי, ויראה לה תמונות מהאירוע והיא תקנא בכל אישה שנגעה בו ותצמיד את ידו לירכה ותרגיש את חומו  – פתאום נשמעים צעדים מהירים, נשימה כבדה, דחופה. אישה רזה לבושת סמרטוטים, פניה הגרומות מעוותות בזעם וראשה מכוסה במטפחת מאובקת, פורצת לתוך כדור הבדולח, ולפני שפרנצ'סקה מספיקה להבין מה קורה, האישה דוחפת אותה ופרנצ'סקה נופלת מיד על האבנים הקטנות, והן פוצעות את גבה ותכולת תיקה מתפזרת על השביל. פרנצ'סקה המבועתת צורחת, אבל איש מבאי הגן לא שומע. אף אחד לא נחלץ לעזרתה. צילה הרוטט של האישה הרזה מצליף בפרנצ'סקה והיא צורחת שוב. האישה צוחקת בקול ודורכת בנעלי ההתעמלות הקרועות שלה על תיק האיפור הילדותי מעט של האישה הצעירה ועל המתנה שקנתה לאהובה.

אני רואה את עיניה העכורות של האישה, את עור פניה הקמוט, את צווארה המטונף. צחנת בגדיה מניסה את ריח הבושם הקליל של פרנצ'סקה ואת ריחו הרענן של הגשם.

"מי את?" אני שואלת בבהלה. "מאיפה באת פתאום?"

היא לא עונה לי, אפילו לא מסתכלת עלי. נעלמת לה בין העצים.

אני ממהרת לפרנצ'סקה. "את בסדר?" אני שואלת בדאגה, והיא מהנהנת. אני עוזרת לה לקום ולאסוף את חפציה ומושיבה אותה על הספסל ומציעה לה כוס מים. היא מודה לי ושותה. היא מביטה בי, מבולבלת, ושואלת אותי האם אני יודעת מדוע האישה הרזה דחפה אותה.

"לא, אני לא יודעת," אני אומרת לה. לרגע עיניה היפות מצטעפות, ואז היא אומרת לי שהיא יודעת שהיא ממהרת לאנשהו, אבל שכחה לאן. אני מזכירה לה שהיתה בדרכה לתחנת הרכבת גאר דה נורד כדי לפגוש את פאולו, והיא מודה לי ויוצאת בריצה מהגן. היא שוכחת את הסוודר שלה על הספסל.

אני מוציאה את אטמי האוזניים. בבת אחת נערף השקט ומקהלת מקדחות ענק מאתר הבנייה הסמוך החובטות באדמה ללא רחם, פורצת ככנופיית שודדים לתוך ראשי. אני הולכת למטבח ומכינה כריך עם גבינה ואבוקדו, אבל נתקפת גועל ויורקת הכול. האוויר דחוס וחם, אני נוטפת זיעה. עיניה העכורות של האישה הרזה מביטות בי מכל עבר. אני ניגשת לחדר האמבטיה ושוטפת את פני, ומוזגת לעצמי מעט ויסקי ונכנסת לחדרי, סוגרת את החלונות ופותחת את המזגן. אני מחזירה את האטמים לאוזניי. השודדים בורחים. השקט חוזר. אני מתיישבת מול המחשב.

פרנצ'סקה מגיעה לרציף הרכבת בריצה. עיגולי זעה תחת בתי שחייה, היא חסרת מנוחה בשל המתקפה האלימה והמוזרה בגן ומודאגת ששמלתה היפה התלכלכה מאחור כשנפלה על השביל, וששיערה, שחפפה לפני צאתה, התמלא אבק. היא מבחינה ששכחה את הסוודר הדק ומצטערת. לא כך רצתה להגיע ולא רצתה לאחר. היא רצה לעבר רציף שלוש, מתפללת שהוא מחכה לה. המוני נוסעים בתחנה. ממהרים, גוררים מזוודות, תיקים, מגלשי סקי. מתחבקים, נפרדים או נפגשים, ידיים נפתחות ונסגרות, וכולם עומדים בדרכה. היא נדחפת, משתחלת ביניהם, צועקים עליה אבל היא מתעלמת ושועטת לרציף שלוש. הרציף ריק. היא אינה בטוחה – הרכבת כבר עצרה והמשיכה בדרכה, או שאולי עוד לא הגיעה? היא רצה ללוח הדיגיטלי המראה את זמני הרכבות וסורקת אותו בעיניה ונרגעת מיד – הרכבת שלו מתאחרת ותגיע רק עוד אחת עשרה דקות. פרנצ'סקה נושמת לרווחה. תספיק להסתדר. היא ממהרת לשירותי הנשים. מחטטת בתיקה, מוציאה מטבע ונותנת אותו לאישה העומדת בפתחם. היא נכנסת, וצחנת חומרי הניקוי המעורבת בשתן תוקפת אותה. ראשה מסתחרר והיא נשענת על הכיור, מביטה בפניה במראה. היא אינה נראית לעצמה כלל כמו אותה פרנצ'סקה שיצאה הבוקר מהבית. היא מרגישה שמשהו בפניה השתנה ולא יודעת מה. היא ממלאת את כפות ידיה במים ושוטפת את פניה. היא מרגישה טוב יותר, ומזדקפת. הצבע חזר לפניה. היא מוציאה את תיק כלי האיפור שנמעך תחת נעלה של האישה הרזה, ושמחה לגלות שהשפתון שרד את המתקפה. היא צובעת את שפתיה באדום כהה ומזליפה מעט בושם על פרקי ידיה וצווארה ומברישה את שערה הסמיך ואת הקווצה הכחולה גם. עיניה שוב מבריקות ושוב היא מתרגשת לקראת הפגישה איתו. היא יוצאת מהשירותים. נותרו עוד שתי דקות עד שהרכבת שלו תגיע והיא מפנה את גבה לתחנה ההומה אדם ומסתכלת על רשת המסילות המשחירה ועל כבלי החשמל המתפתלים זה בזה ועל העשב שצומח פרא. היא אוהבת סיפורים על ערים גדולות שמתחילים ברכבת המגיעה לתחנה. חבורת נערים חולפת על פניה. הם מנבלים את פיהם. היא מפנה מבטה מהם. הנערים אינם מרפים. היא מתרחקת לעבר קבוצת תיירים העומדת לא רחוק ומתערבת בתוכם, היא שומעת מילים לא מובנות ביפנית וצלילן מסקרן אותה. הנערים לא מתקרבים, אבל מביטים בה וממשיכים לנבל את פיהם. לשניים מהם יש פצעי בגרות מכוערים והשלישי נראה כמו תינוק מגודל. התינוק מבחין במבטה ומתבדח בגסות. חבריו צוחקים.

קולו של הכרוז מהדהד בתחנת הענק, והרכבת מגיחה מעבר לעיקול. היא רואה את גצי האש על הפסים הבוערים. פרנצ'סקה נוטשת את קבוצת התיירים היפנים והולכת לעבר הרציף. הנערים ממהרים אחריה ומקיפים אותה. היא מסתכלת עליהם. הם נראים לה זרים, כאילו אינם שייכים למין בני האדם. איזה טירוף משונה בעיניהם. היא מפחדת וצועקת. חייל חמוש, מהחיילים שנראים בכל פינה בעיר מאז פיגוע הטרור, מבחין במצוקתה ומתקרב. הנערים נמלטים לדרכם. היא שומעת את צחוקם מתרחק. הרכבת עוצרת, והיא מנסה לנחש מאיפה הוא יגיע. הדלתות נפתחות ואנשים מתחילים לרדת, גוררים אחריהם מזוודות ותיקים תפוחים. הוא עדיין לא ירד, אבל פרנצ'סקה בכלל לא מודאגת. יש עוד נוסעים רבים ברכבת. היא מוציאה נרתיק טבק וניירות, צובטת קמצוץ, מפזרת על הנייר ומגלגלת. היא שומעת את גלגלי המזוודות חורקים על הרציפים. היא מלקקת את הנייר וסוגרת את הסיגריה ומציתה אותה וממתינה. הוא הבטיח שיחזור. היא מאמינה. מותר לה. היא  צעירה ויש לה זכות לזה.

דפיקה קלה על דלת חדרי. כבר ערב. לא שמתי לב. "כן," אני אומרת והוא נכנס, מחבק אותי מאחור. חולצתו דביקה. אני מוציאה את האטמים מהאוזניים ומגלה שהמקדחות השתתקו. "מה שלום פרנצ'סקה שלך?" הוא שואל בחיוך. אני אומרת לו ששלומה מצוין ולא מספרת לו כלום על האישה עם העור הקמוט. הוא מציע לצאת קצת, ואני מסכימה. הגב כואב לי. הוא מתקלח ואני מחליפה בגדים ואנחנו יוצאים לרחוב. זו הפעם הראשונה היום שאני יוצאת. מאז הבוקר כתבתי בלי הפסקה. בהתחלה הרחוב נראה כמו תפאורה ורק אחר כך חוזר להיות רחוב. אנחנו הולכים מחובקים לבר ברחוב גאולה. חתולים מתמתחים על פחי אשפה. האוויר דחוס וחם, ריח של ים. אנחנו מתיישבים בחוץ, ואני שותה ערק. חבר שלו מגיע והם מפטפטים. הערק עולה לי לאט לראש ואני מתמלאת שלווה ורכות. אני עוצמת את עיני ונאנחת בהנאה. היום בא אל קיצו.

 "איך את יכולה?" קול אישה נמוך וצרוד לוחש לאוזני בערבית. "ככה ליהנות בזמן שאני תיכף מתה?" אני מסתובבת בבהלה ורואה את האישה הרזה עם העיניים העכורות יושבת בשולחן שלידי וזוללת תורמוסים מצלחת קטנה. מוזר, אני חושבת, רק התחלתי ללמוד ערבית, ובכל זאת אני מבינה אותה היטב כאילו היתה זו שפת אימי.

"איך הגעת לכאן? ומי את?" אני שואלת אותה בערבית שאני יודעת פתאום.

"אני מאל ירמוכ," היא עונה.

ואז פתאום אני מבינה: "תקשיבי," אני אומרת לה, " אני לא מכירה אף אחד מאל ירמוכ, לא הייתי שם. אני לא רוצה לנסוע לשם. טעית בסופרת".

אני גאה כי הערבית שלי מושלמת ממש. היא מביטה בי, מחייכת, ומעיניה העכורות בוקע פתאום ברק ממזרי חד כמו סכין.

"לא טעיתי." היא אומרת, "זו את."

"לא יכול להיות," אני מתקנת אותה. "מחנה פליטים זה לא הסגנון שלי."

היא פורצת בצחוק, ומיד הוא הופך לשיעול כבד.

"די," אני אומרת לה. "אין לי זמן וגם כוח כבר אין לי."

"מה זאת אומרת אין לך כוח?" היא תוהה. "אלה החיים שלי. "

"אני מבינה," אני אומרת לה. "אבל  זה הלוא תמיד אותו סיפור. ועכשיו סליחה, אני פה עם חבר שלי ואני עייפה מאוד ואין לי זמן אלייך." היא מתקרבת אלי, כמעט שוכבת עלי. אני נחנקת מהריח שלה. "אותך אני רוצה," היא לוחשת.

"די כבר! עופי ממני," אני צועקת והודפת אותה, והיא נעלמת.

הוא מסתכל עלי ושואל: "מה קורה לך?" אני מחייכת במבוכה ומתנצלת.

אני שותה עוד כוסית ואחר כך אני רוצה הביתה. אני עייפה. חדר השינה חשוך וקריר. אנחנו שוכבים זה ליד זה. מכוסים בסדינים. ריח נעים של אבקת כביסה ריחנית עולה מהם. לפני שהוא נרדם הוא אומר "אולי בבוקר נלך לים ביחד?" אני אומרת "אולי." לא מבטיחה. הוא נרדם מיד.  אני מנסה להירדם, נשמתו כבדה לידי, מרגיעה. אני נרדמת לשעה קלה ואז מתעוררת. אני הולכת למטבח ושותה כוס מים קרים ומתעוררת לגמרי ונכנסת לחדרי ופותחת את המחשב, ומוצאת את פרנצ'סקה בתחנה, עדיין מעשנת ומחכה לפאולו. היא חושבת לעצמה שצריך להפסיק לעשן כדי שלא יהיו לה כתמים חומים על שיניה ועור פניה לא יינזק – לפתע, פרנצ'סקה ותחנת הרכבת כולה נשאבות בבת אחת ונעלמות אל האין, ובמקומם אני רואה את האישה שוכבת על מזרון מבוקע בחדר שקירותיו סדוקים ושומעת הדי פצצות וטילים. ענן אבק חודר לחדר, מטוס קרב עובר בנהמה בשמיים האפורים. היא לא מנידה עפעף. אני צורחת בבהלה. "זה בסדר," היא מרגיעה אותי. "תיכף יגמר, תעשי כמוני." היא מכסה את אוזניה בידיה ומטמינה את ראשה בין רגליה הרזות. אני חושבת שדעתה נטרפה עליה. "מה יועילו ידיים על האוזניים וראש בין הברכיים?" אני שואלת באימה. היא לא עונה לי. פיצוץ נוסף נשמע, ואני מרגישה את האדמה רועדת תחתיי, עפה מעלי, מרגישה את הקירות רוקדים סביבי.

"פה חוק המשיכה לא קיים. במקום ליפול אנשים עפים." היא צוחקת וחושפת שינים שבורות. שקט משתרר. האבק יורד.

"זהו זה," היא אומרת ומוסיפה: "בינתיים."

"את לא פוחדת?" אני שואלת אותה. היא שוב צוחקת. "פוחדת? כבר לא נשאר ממה לפחוד". למרות שעוד לא למדתי זמן הווה, אני מבינה הכול וגאה בעצמי.

"איך את יכולה להמשיך לחיות כאילו כלום לא קורה?" היא שואלת אותי שוב.

"כוס אמא שלך," מישהי צועקת ואני ממהרת לחלון ורואה אישה משליכה אבנים על בית הכנסת שמול ביתי. סירנה של ניידת משטרה מתקרבת. גבאי בית הכנסת בטח צלצל אליהם להגיד שמישהו שוב מחלל את בית הכנסת. נדמה לי שאני נרדמת.

בבוקר אני מתעוררת על הספה בחדר העבודה. למראשותיי פתק "אני בים, נשיקות". אני מזנקת למחשב. אני נושמת לרווחה. האישה עכורת העיניים נעלמה. אני כועסת על עצמי. פרנצ'סקה האומללה ישנה על ספסל. פאולו לא הגיע.

השעה מוקדמת מאוד ורק מעט נוסעים מסתובבים בתחנה. פרנצ'סקה מתעוררת פתאום, כאילו אזעקה פנימית החרידה את שנתה. הרכבת כבר מזמן עזבה את הרציף, אחרות באו במקומה וגם נסעו. פאולו לא הגיע. פרנצ'סקה משפשפת את עיניה ומציצה בטלפון שלה. הוא גווע. היא מרגישה שהלשון שלה נפוחה ויבשה. היא דואגת לפאולו ומוטרדת. היא מריחה ריח קפה טרי מבית הקפה הגדול בתחנה, ומותחת את גופה הנוקשה משינה לא נוחה ומישרת את שמלתה ונכנסת לבית הקפה. היא מזמינה אספרסו ולחמנייה ובינתיים מטעינה את הטלפון הנייד שלה.  אין הודעות ממנו. היא מתקשרת אליו, אבל אין תשובה. היא משאירה לו הודעה במשיבון, "פאולו, זו אני פרנצ'סקה. אני עדיין בתחנה מחכה לך. איפה אתה פאולו?" צפצוף קוטע את שטף דבריה והיא סוגרת את הטלפון. היא מציצה בכותרות העיתונים, מחפשת תאונת רכבת. אין. לילה ללא תאונות. הטלפון שלה רוטט. היא מזנקת עליו. תזכורת. להזמין מקום להערב במסעדה האהובה עליו, זו בפלאס דה ווז'. המלצר מגיש לה קפה וסלסלת לחמניות מתוקות. בצד יש צנצנת קטנה ובה ריבת אוכמניות. גשם מתחיל לרדת, ופרנצ'סקה מרגישה עווית של פחד בחזה.

אני עייפה והגב כבר כואב מהרכינה הממושכת. אני קמה והולכת למטבח ומכינה לעצמי תה קר וחוזרת לשולחן הכתיבה. מרחוק אני שומעת קריאות שחפים קולניות ויודעת שאלו עורבים המחקים אותם. הם צווחים שעה קלה כמתריעים בפני אסון כלשהו ומסתלקים, ושוב נהיה שקט. אחר כך אמצא על ריצפת חדר העבודה שלי נוצה שחורה ולחה ואתהה איך הגיעה לשם, שהרי החלון היה סגור. אני מותחת את גבי וחוזרת לקובץ שלי. להפתעתי הרבה, בבית הקפה שבתחנת הרכבת גאר דה נורד, יושבת האישה עם העיניים העכורות, פרנצ'סקה יושבת לצידה שקטה וחיוורת.

"תני לי שם," אומרת האישה.

"למה?!" אני עונה לה.

"למה?" היא שואלת. "כי מגיע לי שם." היא עונה.

אני דופקת בכוח על המקלדת, אבל במקום לגרש אותה, המסך מתמלא סימנים מוזרים ואותיות ללא סדר המסתירות את פרנצ'סקה, וממש מתחת לספסל שעליו היא נרדמה קודם, נפתח חלון ודרכו אני רואה שמים שחורים מעשן ורחובות צרים וכביסה אפורה תלויה בין הגגות. על קיר מרוסק תלוי שולחן, רגליו למעלה. פעם מישהו ישב לידו ואכל או שתה או קרא עיתון. עכשיו השולחן הפוך על קיר. על האדמה מזלגות וסכינים וסדין כחול קרוע. פעם הסדין היה על מיטה וכלי האוכל על השולחן ההפוך. ילדה לבושה בלויי סחבות גוררת אופניים ענקיים.

"חיים שלמים היו כאן פעם," אומרת האישה. "היה אי של שקט בלב הגיהינום." עכשיו אני רואה אותה נשענת על רהיט מרוטש כלשהו שאינו מזכיר עוד דבר. היא נראית כל כך רזה וקטנה. "אני לא יכולה עוד להבחין בין היורים והמתים. אני רעבה וצמאה והנשמה פרחה לי מזמן."

המשפט האחרון הוא משפט עבר, אני מבינה אותו ויכולה להטות אותו בגוף זכר אם ארצה. המורה לערבית יהיה גאה בי.

אני יוצאת מהבית. מסתובבת ברחוב, ערב חג. אנשים קונים כמו מטורפים, צוחקים. רוח נושבת, גלי הים הודפים החוצה מצות רטובות ומלוחות שהכלב רוצה לאכול. אני כועסת עליו, מספיק.  ריח של קיץ מתחיל. ככל שאני מתרחקת מהבית, כך משתפרת הרגשתי. סיוט אני אומרת לעצמי, סיוט ודי. אני חושבת על פרנצ'סקה שלי, אדומת השיער, על אהובה פאולו. האם יבוא אליה? האם תעלה על רכבת ותיסע לחפש אותו? אולי תמצא אותו בכנסיית הכפר עם אמו הדתייה? אולי תמצא אותו רכון על קברה? או בזרועות אישה אחרת? פרנצ'סקה תוהה: האם אי פעם ישובו ימי האושר?

פתאום ציפורניים חדות ננעצות בבשר ידי.

"חכי רגע! אל תרוצי." היא אומרת. "תראי את השמלה היפה בחלון. איזו שמלה יפה, תקני לי אותה."

אני מביטה בה מבולבלת, "את שם, בירמוכ, איך אפשר שאקנה לך שמלה?"

"אפשר," היא אומרת בלגלוג. "כמו שאפשר תחנת רכבת גאר דה נורד בצרפת."

אני מביטה בחלון הראווה. השמלה באמת יפה, שמלת קיץ אדומה עם פרחים קטנים כחולים. אני מחייכת: "היא לא תתאים לך, היא לצעירות."

"למי אכפת," היא תוהה, "אם תתאים או לא. אני רוצה פרחים קטנים וכחולים על הגוף היבש שלי."

"היא תתאים מאוד לפרנצ'סקה," אני אומרת, "לרגליים היפות והשזופות שלה, לידיה הארוכות, לכתפיה העדינות. השמלה הזו תראה נפלא עליה."

"בבקשה?" היא מתחננת.

"לא קונה לך!" אני מכריזה ומנערת אותה מעלי ונכנסת לשוק הכרמל. צפוף מאוד. דוחפים, ריח של קלמנטינות מעוכות. שומעים צרפתית. פליטים אריתראים סוחבים עגלות עם עגבניות. אני נושמת לרווחה, בצפיפות היא אבדה לי, כמו שקיוויתי. אני לא יכולה שהיא תהיה כל הזמן בראש שלי כמו כינה נדבקת, שתעבור ראש. אני ממלאה את הסל בפירות ריחניים, אפרסקים ראשונים ושסק.

"אם אגור אצלך בראש," היא לוחשת לאוזני כשאני ממלאה את הסל, "יהיה לי נעים ואהיה בטוחה."

"ואני מה?" אני צועקת עליה, "מה איתי? יש לי משפחה וחברים, תחביבים, אני אוהבת לקרוא ולכתוב. מה נתקעת לי? לכי לך לאנשים מהסוג שלך, מהמדינות שלך, שאף אחד לא מבין מי נלחם בהן ונגד מי ולמה. עופי ממני ודי…". אני מזרזת את צעדיי ונבלעת שוב בהמון. אבל היא לא מוותרת, דולקת אחרי. "חכי לי!" היא צועקת. "אף אחד לא מבין! אני זקנה," היא נאנחת, " כואב לי, ורע." היא משתעלת ויורקת.

"מה את רוצה ממני? אני נובחת עליה וגוררת את עגלת השוק הביתה, היא חורקת ומקרקשת. תפוח אדמה נופל ומתגלגל והיא צוחקת בקול וצחוקה חורק. "לו רק יכולתי לאכול אותו, אפילו בלי לבשל הייתי אוכלת אותו. בלי מלח," היא אומרת וצחוקה גווע והיא משתעלת שיעול רווי ליחה ומגעיל.

"פעם הייתי יפה," היא אומרת לי ואני עונה לה –  "לא אכפת לי מה היית או לא היית."

אני הולכת מהר במורד רחוב גאולה וחושבת על ארוחת הערב שאכין לי ולו. אפתח בקבוק יין לבן וקר. נשב במרפסת ונעשן ואקשיב לסיפוריו. הוא יחבק אותי ויצמיד אותי לחזהו ואוכל לבכות מעט אם ארצה. אספר לו עוד על פרנצ'סקה ופאולו. אשאל אותו האם פאולו ישוב, אשאל אותו מה פרנצ'סקה מוכנה לעשות למען האהבה –

"ומה עם אהובי שלי?" היא צורחת "היכו אותו ורצחו והוא שוכב באיזה בור בלי מצבה ובלי פרח. מי יספר על האהבה הגדולה שלנו? מי יספר שהיה יונק מהסיגריה שלו יניקה עמוקה, נושף ענן כחול לתוכי? מי יספר שרקדנו כמו משוגעים? שרחצנו בים בבגדים? מי יספר על האהבה שלנו?" אני נעמדת בגינת הכובשים הקטנה, מול המסעדה התימנית, ומתנשמת בכבדות. רגלי רועדות ואני מתיישבת על הספסל המנוקד בלשלשת יונים. אני עוצמת את עיני ומנסה לראות את פרנצ'סקה שלי היפה, אבל היא מתפוגגת ואחריה מתפוגג בית הקפה שבו היא יושבת ותחנת הרכבת והארץ ההיא שיש בה שלכת, ובמקומה אני מרחפת מעל ענן אבק סמיך ומביטה למטה ורואה בתים פעורים בלי גגות. אני רואה בנין מתעופף בשמיים, לבנים עפות כמו ציפורים. אני מריחה ביוב וריקבון. בין הלהבות אני רואה לוחמים חמושים ברובים עומדים מאחורי חומת אבן. אני מריחה ריח חזק של זיעת גברים ואש. אני רואה עורב יושב על כבל חשמל ומקורו אדום מדם. אני שומעת צעדים כבדים, נעליים מסומרות. יחידת חיילים ממהרת, רצה בסמטאות הצרות. אחד הלוחמים החמושים בועט בכדור צהוב שנשכח על הכביש, לרגע עיניו נוצצות בשמחה ילדותית. על אדן חלון שקרס שמוטים עלי נענע חיוורים. צלחות לווין מתקערות לשמים מגגות מרוסקים, מאי שם בוקע צלצול טלפון עליז, אין עונה.

"את רואה" היא לוחשת פתאום, "אין לי בית".

"הבטחת לי שתסתלקי" אני מזכירה לה בכעס.

"מצחיקה. נראה לך שנשאר לי כוח להסתלק? לו היה כוח, הייתי כבר בורחת מזמן. אבל אני זקנה וחלשה ואין לי כסף ואפילו דרכון אין לי." היא צוחקת בקולי קולות.

"די!" אני צווחת עליה ולא מכירה את קולי שלי – "רק רציתי לספר סיפור אהבה יפה!"

"סיפור אהבה אפשר גם מחר. בבקשה, רק לנוח, יום יומיים בראש שלך, במקום פרנצ'סקה, אפילו לידה אם אין ברירה. בקפה, בתחנה, בגן…לא חשוב…בבקשה גברת סופרת. בבקשה. רגע אחד, קצר. תני לנוח בבקשה. "

אני עוצמת את עיני חזק, ואני מביטה בלוחם המיוזע המחכה ולוחשת לאוזנו: "הסתער!" הלוחם מביט בי בעיניים בוערות. "אני אהרוג אותה," הוא אומר לי, כרוצה לוודא שאני מבינה מה עומד לקרות. "תהרוג!" אני צורחת ופי מתמלא דם "תהרוג!"

אני זוכרת שהסכין חלף מול עיני כמו פס של כסף. פתאום שכחתי את כל הערבית שידעתי.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty