search
בקריאה כעת: אחד העם 90 | יותם ראובני
search

אחד העם 90

יותם ראובני | מקור: עברית

הקדמה מאת דן מירון

יותם ראובני הוא הסופר (ניתן לומר, סופר-משורר) של האחֵרוּת ואי-ההתאמה. כך הוא כמהגר, שנכנס עמוק לתרבות הישראלית ועם זאת נותר בה "אַוּטסיידר" כרוני; כך הוא כהומוסקסואל מוצהר המסרב בכל תוקף להיכנס ל"קהילת" הלהט"בים  ולסגל לעצמו את אופייה המשפחתי הזעיר-בורגני; כך הוא כמספר לירי, שאינו מתחשב בקונבנציות של הסיפורת הישראלית ואינו מתאים את עצמו לאף אחד מסיגנונותיה המקובלים. הוא מרשה לעצמו להיוותר, לפחות באורח חלקי, בסיפורת ההזייה, שבה החל את דרכו (לפני ארבעים שנה) בספרו הראשון "בעד ההזייה". בכוחה של ההזייה הוא בורא על הגג התל אביבי השטוח והלוהט של סיפורו עולם תרבותי, שאולי אף פעם לא היה קיים בצורה בה הוא מדמיין אותו, עולמם של פליטי התרבות הגרמנית שהגיעו לפלשתינה בשנות השלושים של המאה הקודמת. עולם זה ממלא את החלל שנוצר על הגג הלוהט בין ביקורים כאלה ואחרים של גברים מקומיים המעמתים את הפנטזיה של "דויטשלנד" (למעשה, כמעט איש מגיבורי הסיפור המדומיינים - ברוד, מקס ושטפן צווייג, קפקא, ויטגנשטיין, אנגלמן - לא חי בגרמניה) עם המציאות הפיסית המיוזעת והתוקפנית של החיבוק ההומוסקסואלי בתל אביב.

קראו עוד

בקיץ 1977 עברת לגור למשך חודש באחד העם 90 בתל אביב. הקיץ היה קיץ. באחד העם 90 לא היה מזגן.

הכניסה לבניין הייתה נמוכה, מתקלפת, לא מזמינה. משמאל הייתה חנות סתומה, מעין מכבסה-גהצניה. ואולי הייתה זו בכלל רפדיה. המדרגות היו בדוגמה תל אביבית חומה, מעוינת, מתקלפת.

הדירה הייתה על הגג. היו שם שני חדרים בנויים בנפרד, במרחק רב זה מזה, ובאמצע, גם כן בנוי בנפרד, חדר שירותים קטן שבו הייתה גם מקלחת. נכנסת קודם לחדר אחד. לא ידעת של מי היה החדר. היה ברור שלא גרו בו זמן רב, אולי אפילו שנים. החדר לא היה גדול. מיטה, שולחן, כיסא, ארון וכיור קטן שלוח עץ לידו. זה המטבח. כך היה גם בחדר השני.

ישבת על המיטה באחד החדרים, נקרא לו הראשון. זה היה החדר הראשון שאליו נכנסת. אם גר פה מישהו, חשבת, איך הוא הסתדר עם שני חדרים רחוקים כל כך זה מזה? ובחורף, איך הוא הלך להתקלח? עם מטריה?

באת עם מזוודה ועם כמה בגדים להחלפה. כאמור, היית אמור להיות שם רק חודש אחד. בדלת הארון היה ראי, ומתחתיו חוט לעניבות. הראי לא היה סדוק, אלא מטושטש, כאילו מישהו עבר דרכו אל הצד השני. לא הייתה שום עניבה על חוט העניבות.

מרחוק מאוד, אולי מירושלים, הגיעו צלילי נבל. איך יכולת להבחין, במרחק כזה, בצלילי נבל? כל מי שהאזין לווילהלמינֶה בּוכֶרֶר יכול היה להבחין בצלילי נבל, גם ממרחק רב.

ישבת שם זמן מה. בדידות כזאת שהרגשת שם, על גג שני החדרים, לא תרגיש, חשבת, ולא הרגשת מעולם. יכולת לצאת, לשבת בבית קפה, לטייל בים. אבל לא עשית כלום. התמכרת לאותה הבדידות, שנימה שונה, גרמנית על פי הצלילים, הייתה בה.

לבסוף, כשכבר היה ערב, קמת והדלקת אור. הנורה הייתה חשופה. איכשהו ציפית לזה. באור החד חיפשת במגירות הארון, במגירת השולחן, ברבע מטר של מה שהיה אמור להיות המטבח. לא מצאת כלום. רצת לחדר השני אחוז געגועים. גם שם חיפשת בקדחתנות. לא ידעת מה אתה מחפש. אולי תצלומים, משהו בכתב, חפץ כלשהו שיעיד על חיים, על זה שמישהו היה שם לפניך.

החדרים היו ריקים מכל עדות, כאילו באו כך, נפרדים זה מזה, עם השירותים באמצע, מעולם אחר, אולי מדויטשלנד, ונחתו כך על גג בתל אביב.

היה מוקדם. אולי שש או שבע בערב. מזפת הגג עלה חום שרק הלך וגבר עם החשיכה. נרדמת כפי שהיית, בבגדיך ובנעליך. לא היו חלומות. זה היה קץ הזמן.

כשהתעוררת כבר לא היית שם. היית בעיר אחרת, כעבור כארבעים שנה. יכולת לשאול קודם מי גר שם, לא שאלת, מהססנות או מחוסר רצון שהידע ינפץ את המסתורין. הרגשת שאתה מחלל חיים אחרים כשאתה מתפרץ כך אל החדרים הסגורים, השקועים בשינה, נצלים בחום השמש שלא מרפה.

שנאת אותם. הם עמדו אדישים, חירשים, עיוורים. יכולת להבין שם משהו על חייך. לא עשית כלום.

בחיפוש באינטרנט, שאז לא היה אפילו חלום, נתקלת בלי שום אזהרה בתצלום של הכניסה לאחד העם 90, כפי שהייתה אז. משהו שלא מכאן נפער מול עיניך. ראית אותם יושבים זה ליד זה כמעט בדממה. הקיץ היה קיץ.

זמן ומרחב נצצו סביבך, כאדי החום שעלו מזפת הגג. ידעת כבר אז שהאדם איננו אלא האנשים שפגש. פחות מזה הספרים שקרא. עוד פחות מזה האנשים שיכול היה לפגוש, שחמקו מן האוטוביוגרפיה בגלל ההיסטוריה, אבל כמעט שפגש אותם. על כל פנים אפשר היה לראות את צלם בראי סדוק, ולשלבם במהירות בביוגרפיה. הדרך האחרת, זו שאתה הולך בה עכשיו, קשה יותר.

Psst, you might also like:
גילה

מתברר שעל הגג גרו שני גברים. בחדר אחד גר מקס צוויג, בחדר השני גר פאול אנגלמן. לפעמים, בשוך החום, היה מצטרף אליהם מקס ברוד. הם דיברו גרמנית. בכל פעם בראו מחדש את דויטשלנד על הגג של אחד העם 90. כאשר באת אתה, כבר לא יכולת לראות את מפת דויטשלנד, שנפרשׂה שם כגג שני. היית צעיר מדי ולא רצית לראות דבר מלבד גוף עירום של גבר צעיר כמוך. הראייה, שהייתה כמו מראה, הייתה חשובה לך פחות מהסקס.

היית יוצא לגג לבד, עירום, באור הירח. הגיאוגרפיה כיסתה אותך ברשת של מתים. עם הזמן המתים הופכים לרשת דקיקה של כיסופים. היא לא תופסת מקום, אבל היא תופסת אותך; ביקשה לקחת אותך לגרמניה של שנות העשרים של המאה שעברה, אבל התנגדת. רצית את הגבר העירום, אותו יווני שטייל בארץ, שפגשת ליד קיוסק מיצי הפירות בפינת דיזנגוף-בן גוריון. לא היה לך כוח למקס צוויג או לבן דודו שטפן, למקס ברוד, לקפקא, לוויטגנשטיין. הגוף העירום של היווני זהר באור הירח. מפת המתים באה ורצתה לכסות אותו. הוא הוציא מהתיק שלו אוזו. מה יפו הלילות בכנען.

אנגלמן היה אדריכל. הוא נבחר לבנות את הבית המפואר של מרגרטה, אחותו של ויטגנשטיין. מה בית, ארמון וינאי. אנגלמן התחיל לתכנן ואז החל ויטגנשטיין להתערב. למעשה, הוא זה שתיכנן את הבית. הבית המושלם. לא ראית אותו אז, אבל אתה רואה אותו עכשיו. התריסים, למשל, יורדים אל הרצפה בעזרת מנוע חשמלי.

משפחת ויטגנשטיין הייתה אחת המשפחות העשירות ביותר באירופה, אחרי הרוטשילדים. בשלב מסוים היה לודוויג האדם העשיר ביותר באירופה. הוא זרק את הכסף. הוא עבד כגנן. הוא עבד בבית חולים בלונדון, ותפקידו היה לחלק תרופות לחולים. הוא המליץ להם לא לקחת אותן. תמורת תעודה המעידה שהמשפחה היא רק רבע יהודית, שלמו הוויטגנשטיינים להיטלר אלף ושבע מאות קילו בזהב וכספים נוספים. ויטגנשטיין והיטלר למדו באותו בית ספר יסודי, אבל ספק אם נפגשו.

הרשת נפתחת עכשיו. מעברה אתה רואה את מקס צוויג ואת בן דודו שטפן צוויג. שטפן כבר היה מפורסם מאוד אז. הוא לא ידע שיתאבד כעבור עשרים שנה בעיר פטרופאוליס, שלא שמע עליה מימיו.

מקס צוויג כתב מחזות. באחד מהם, "דוידיה", הערבים התוקפים את היהודים הם לוחמי חופש הנאבקים על עצמאותם. המחזות הוצגו רק בקיבוצים, למרות שידידו, מקס ברוד, שהיה הממונה על הרפרטואר ב"הבימה" המליץ עליהם לתיאטרון הלאומי. הוא היה יועץ שאף פעם לא שמעו לעצותיו.

תיאטרון "הבימה" לא רחוק מאחד העם 90. לפעמים מקס היה בא למקס. אם אנגלמן היה שם, היו יושבים שלושתם. קפה שהוכן על מדף המטבח. אולי שטרודל. הם לא הלכו לאחד מבתי הקפה בבן יהודה שטראסה. מבחינתם יכלו להישאר כל חייהם על הגג באחד העם 90. ממילא הכל היה אבוד: ארץ נוראה וחול שעף כמו ארבה. חום בלתי פוסק. ים קרוב כל הזמן, כמעט כמו הטרדה. גסות הרוח  מסביב. ובכל זאת כל זה לא היה חשוב – מדוישטלנד כבר נישא אפר יהודים על כנפי נשרים מעל אחד העם 90. הכל כבר התחיל להיות גלות בתוך גלות.

אנגלמן היה הקרוב ביותר לוויטגנשטיין. הם עבדו יחד על תוכנית בית אחותו במשך שנתיים. הוא חזר לפעמים על דברים שאמר ידידו: "הייתי צריך להיות כוכב בשמיים, ובמקום זה אני תקוע כאן על האדמה." מקס צוויג היה מהנהן. כותב מחזות בגרמנית. חי מהיד לפה, כמו כל הייקים, אף שפעם היו להם נכסים, משרתים, עתיד. עתידו של מחזאי שכותב בגרמנית על לוחמי חופש שיופיעו כעבור שבעים שנה וייקראו "מחבלים" היה עגום. השניים, לפעמים השלושה, כמעט שרו, אבל לא. אם היו נולדים ברוסיה, אולי היו שרים. הם לא שרו. אבל כשישבו זה מול זה על הגג, התרחקו מהגג ומהעיר ומהארץ, והיו שוב בשנות העשרים של ויאֶנה או המבורג.

Psst, you might also like:
ה-JPEG

ואז באה וילהלמינה בוכרר. היא נשלחה לקחת איתה את מקס צוויג עלֵי נבל. יש תמונה שלה, כבת עשרים. נערה יפהפייה עם צמות בלונדיניות אסופות, מנגנת באיזה מקום את הסקרצו מס' 2 של שופן. ככל שיכולת, חיפשת עכשיו באינטרנט את הביצועים של הסקרצו מס' 2 של שופן. הקדשת את החיפוש הזה לווילהלמינה בוכרר. היא תנגן את הסקרצו כעבור שנה בדירה ברמת גן, שנאלצת לעזוב לחודש בקיץ ההוא לטובת אחד העם, ואחר כך חזרת אליה.

כאשר באה וילהלמינה לקחת את מקס, הוא כבר היה בן שישים. היא הייתה בת חמישים ושתיים. הצמות הלכו בדרך כל צמות. למקס היו עניבות רבות על חוט העניבות שבארון. זה כל מה שיכול היה לעשות כדי לגוון. הייתה לו חליפה אחת. אפורה. וילהלמינה, שנקראה על שם מלכת הולנד, ביקשה משני הגברים להביא את הנבל  מהצריף  הסמוך שם היו עושים מדיי פעם הצגות. הנבל היה נתון בכיסוי בד דמוי עור בצבע שחור. הם נשאו את ארון המתים לאורך רחוב אחד העם עד אחד העם 90. הם ידעו מי באמת נמצא בארון המתים שנשאו כך. הם העלו את הנבל לגג. היא ניגנה את הסקרצו מס' 2 של שופן. מקס התאהב בה, והיא בו. אחר כך יעברו לירושלים.

כאשר חזרת לדירת הקבע ברמת גן, באה כאמור וילהלמינה בוכרר לנגן את הסקרצו בחדר שלך. בעלת הבית הזמינה אותה לכבוד יום הולדתך ה-23. וילהלמינה באה עם גבר שנראה ערבי, ונשא את הנבל. לפי הוראותיה הוא הציב את הנבל במקום שבו היית יושב אחרי סקס ועבודה, מתיז דיו אדומה על הקירות ונשבע לנסוע למרחקים.

יום רדף יום. אותו שולחן, אותם אנשים, אותה עבודה. לפעמים ניתקו מגג רחוק רסיסי כוכב שביט. לפעמים בא ויטגנשטיין, כפי שפאול אנדלמן הכיר אותו. גם פאול היה בא. וגם שטפן צוויג. כולם הופיעו על בימת תיאטרון הבובות שלך. שטפן עמד עם השלט הקבוע שלו, "יהודי בדרך מקרה". הנאצים לקחו ממנו הכל. מעל הכל, את האחיזה בשפה. שפתו הוכרזה כלא שפתו. הגרמנית שייכת לגרמנים.

אתה רואה תחילה את שתי מיטות הברזל הצרות המוזזות כך שיהיו צמודות. שטפן בן שישים. שרלוטה "לוטה" אלטמן בת שישים וחמש. הם נכנסים לאטם לבימה. הבובנאי מושך אותם אל המיטות. אותו בובנאי מעלה לידיהם בקבוקון של תרופות שינה. ואז, אין שטפן צוויג, אין לוטה אלטמן.

שלושה מאחיו של ויטגנשטיין, הומוסקסואלים כמוהו, התאבדו. הם מופיעים בזה אחר זה על הבימה, קדים ונעלמים. ויטגנשטיין לא התאבד, כי היה עליו לתת לעולם את המשפט שלו. המשפט שבזכותו הוא זכור עד עכשיו בקרב רבים. לא שזה חשוב. אבל מה שהרבים זוכרים הוא העיקר. מה שזוכרים באוניברסיטאות מכוסה אבק. הן שוקעות בתוך האינטרנט בבלי דעת. נאחזות  בחלקות הנדל"ן המעולות שלהן בכל ערי העולם. אין להן סיכוי. הן ייהרסו ותחתיהן ייבנו רבי קומות. אולי יהיה שלט זיכרון קטן שיעיד על כך שאוניברסיטה ניצבה כאן. כלבים ישתינו עליו. כל אותן תיאוריות מופרכות שהופרכו שוב ושוב, הפירוק וההרכבה מחדש, תורת האין ורעיון היש –  "מול מה שאי אפשר לומר, ראוי לשתוק."

לוויטגנשטיין היו מאהבים  יפים להפליא. גם הוא עצמו היה יפה בנעוריו. אחר כך בא הטרקטטוס והתחיל לשגע אותו. כנגד זה הוא נלחם כארי. הוא ביקש למות, ובמקום זה קיבל אותות גבורה שהדהימו אותו. ככל שרצה למות יותר, כך קיבל יותר מדליות. ואילו אתה ביקשת את החיה הגברית, ההיולית, המסוכנת, המסריחה. הרחק מכל הרשתות של הידע המזויף, חשבת, מכל המחשבות והניסוחים המסובכים. מה יש כאן לסבך? כולם באים מטיפה סרוחה. נאבקים על הפרייה. מה יש באמת בתוך ארון המתים שנשאו מתים זה כבר ברחוב אחד העם?

Psst, you might also like:
ערב ארוך מדי. על אמנות המשורר היפני יאסושי אינוּאה

אנגלמן אמר לצוויג בדומיה של קיץ רחוק או אולי בסתיו שבו כבר נשבה רוח קרירה, את מה ששמע מידידו ויטגנשטיין: "הכל", אמר ויטגנשטיין, "חיים היוליים, הנאבקים לפרוץ החוצה."

החיים ההיוליים, הטירוף של אלה שנשארו בדויטשלנד, השיגעון של אלה שעזבו, לא פרצו, להפך -השתאו עד טירוף. איך יתכן שגרמניה, דויטשלנד שלהם, גרמניה של השירה, גרמניה של ברלין, ברלין של אוּנטֶר דֶן לינדֶן, תעולל להם דבר כזה. לא בגידה. גרמניה זאת מנעה מהם את הדבר שנועדו לו: להיכנס להיסטוריה שלה. ואולי גרוע מכל: היא מנעה מהם להיות גרמנים. מה מנעה, אסרה. והם לא יכלו להיות משהו אחר. הם לא ידעו להיות משהו אחר.

המדינה הצעירה שבה מצאו את עצמם צוויג, ברוד ואנגלמן נאלצה לשאת על גבה את עול עברה בעל כורחה. במרחקים נשמעו הדי קונצרטים, הצגות, שירה. העניין נדון לכישלון. היא הסכימה לקחת מן העבר דברים קלילים בלבד, ואילו הם נולדו בגרמניה והיו אמורים להיות חלק מן התרבות הגרמנית, לשיר במקהלה עם היטלר בשורה האחרונה, אם היו נותנים לו בשיר או רק לעשות עם השפתיים בתור פיהרר. הם היו אמורים לחיות ולמות בגרמניה, לא לבוא לארץ חמה ומשוגעת שלא עוררה בהם שום עניין. אולי הם יכלו לחשבו על מקס צווייג שימות בירולים ב-1992. הו וילהלמינה.

והנה במקום זה, אחד העם 90. מיין גוט, איזו השפלה. איזו טרגדיה. הם ישבו על הגג והסתכלו לעבר דויטשלנד. הם ערכו חישובים מדויקים, אנגלמן היה אחרי הכל מהנדס-אדריכל, כך שידעו בדיוק באיזו נקודה על הגג מופנות פניהם לעברה. והם אכן חיו בגרמנית. השפה, משחקי השפה, ההתבוננות, המראות בראי, משחקי המלכים, אפילו הים, היו של דויטשלנד.

לפעמים  היה בא ברוד. זועם על כך ששוב דחו המלצה שלו ב"הבימה". גם הוא היה מוצא לעצמו מקום בדיוק בנקודה, או במישור, שנשקף אל דויטשלנד. כמו המזרח אצל היהודים. האם גם הם היו יהודים? כן, כן, אבל דויטשלנד. היו יושבים בשורה, שלושת האבירים שעל הגנת המולדת, ושותקים. ואילו בדויטשלנד רצחו יהודים ברעל שהמציא פריץ האבר למטרה אחרת.

לפעמים היה בא קפקא. הוא היה מביא איתו את ארון המתים העשוי בד שחור, וגם יוצא ממנו. אחר כך היה שוכב על ברכיהם של שלושת האבות, והם היו מסתכלים בו בחיבה. רגליו על ברכי אנגלמן, גבו על בטנו של מקס, ראשו על חזהו של מקס השני. ברוד היה מלטף את ראשו של קפקא ואומר לו, קח סוכריה, אני אשרוף את הספרים שלך, כאילו. וילהלמינה ניגנה להם, מרחוק, מירושלים – כי כבר עבדה בתזמורת רשות השידור – את הסקרצו מס' 2 של שופן.

ואתה, במקום לחפש את הלא נראה שהיה קרוב כל כך ולהסתכל במה שמעבר לכך, לאחוז בשולי הקסם של מקס ושל פאול ושל מקס השני, רצית מה שרצית ועשית מה שרצית. גברים מיוון ומיפו ומקריית שלום באו לאחד העם 90. אלה נכנסו לתוך כיסוי הרפאים של נבל שנדם מזמן. אלה יצאו. אפשר היה לראות בכך סימן של גאולה. היית איתם לפעמים בחדר של מקס. לפעמים בחדר של פאול. בלאו הכי לא ידעת איפה החדר של מקס, איפה החדר של פאול.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This