search
בקריאה כעת: אל יפו | איימן סיכסק
search

איימן סיכסק | מקור:עברית

אל יפו

הקדמה מאת המערכת

סטודנט ערבי נוסע באוטובוס מיפו לירושלים. האם הוא מייחל לפיגוע? האם הוא חושש ממנו? האם הוא בעצמו המפגע? בפארודיה העדינה והמרירה של איימן סיכסק הופכים חומרי המציאות הישראלית בפנקס הרשימות של הצעיר לקלישאה של כתבן משועמם המחפש ריגושים. סיכסק משתעשע בחוכמה וברגישות במרחק שבין הקיום הממשי בישראל בתור ערבי ישראלי, ובין ייצוגיה של המציאות הזאת, שמאגר הדימויים שחק עד דק, עד שהפכה מטבע עובר לסוחר.

 

קראו עוד

הוא הניח את הפנקס על ברכו וכתב: "מעונן. ריח של בנזין ומכלי אשפה," והציץ שוב החוצה מהחלון כדי לוודא שלא שכח לציין דבר מה. האוטובוס נסוג בנשיפה מהבילה מהתחנה ופנה אל הכביש המהיר לכיוון ירושלים, והוא הוסיף: "שיר של הדלתות מתנגן ברדיו", העביר שני קווים על המילים כדי לבטל אותן, ומיד נמלך בדעתו וכתב אותן מחדש.

האוטובוס שעט קדימה, התאמץ להשיג אוטובוס זהה שהתקדם בינתיים בנתיב השמאלי, והקשה עליו להמשיך לתמוך את הפנקס על ברכו. האוטובוס מצד שמאל היה מלא חיילים, זוגות רבים מהם, מעולפים משינה, פניהם נמסות כנגד החלונות. הוא זכר מסדנאות הגדנ"ע בתיכון שאפשר לזהות לאיזה חיל כל חייל משתייך לפי צבע הכומתה שעל כתפו. גם זה היה כתוב בפנקס שלו. הוא סוכך על עיניו כדי לבטל את השתקפות דמותו בזגוגית החלון של האוטובוס הסמוך. כומתות אדומות. צנחנים. עלה בדעתו שאם יהיה פיגוע באוטובוס הזה, המחבל יהפוך לסוג של אגדה. גיבור בחייו. בעצם, במותו. גדודים רבים של דמויות רעולות פנים יניפו כרזות עם התמונה שלו ביד אחת ורובים ביד השנייה, ויצעקו "אללה אכבר" בחדשות. "ואלה התמונות מעזה בעקבות הפיגוע הבוקר," יגידו בחדשות, ויריצו את התמונות האלה במחזוריות: דמויות לובשות שחורים שרק כדורי עיניהן גלויים יתקדמו שוב לעבר המצלמה, כמו בפקודה של במאי נסתר, יניפו את התמונות והרובים ושוב יצעקו "אללה אכבר", פעם אחרי פעם. ובכל הערוצים יגידו "ואלה התמונות מעזה" או "אלה התמונות מג'נין" או "אלה התמונות מביירות" או מבגדד או ממזרח ירושלים או מיפו. אף אחד לא יזכור בדיוק. אחר כך יתחילו הוויכוחים בין הארגונים על האחריות לפיגוע, וככל שימותו יותר חיילים כך יצוצו עוד ועוד ארגונים שיטענו שהמחבל נשלח משורותיהם, ולא יהיה אפשר להחליט את מי לשנוא או לאהוב. אפשר יהיה לנשום לרווחה כשיתגלו קלטות הווידאו שמתעדות את המחבל יום או יומיים לפני הפיגוע; הוא יגיד משהו על זכות השיבה או על הנכבה או על הקוראן, ובתמונה הבאה כבר יראו אותו כורע ומתפלל על שטיח מלבני, "אללה אכבר", "אללה אכבר". הוא דמיין את עצמו מרותק למסך הטלוויזיה, ואת אמו מצקצקת בלשונה ברקע ואומרת: עוד מטומטם ששטפו לו את המוח.

האוטובוס משמאל האט, הפנה את חוטמו הצדה ופנה לאחת היציאות מהכביש הראשי. הוא עקב אחריו במבטו עד שהשתטח לכדי קו מקוטע במרחק ונעלם, ואז הצמיד את אוזנו לחלון כדי להיטיב לשמוע: לא עלה קול של פיצוץ. הוא הפנה את עיניו בחזרה אל פנקסו וראה שעפרונו יצא משליטתו בינתיים והשאיר שריטות עמוקות לאורך הדף. הן חצו את המילים ומסמרו אותן למלבן הנייר, סגרו עליהן כמו סורגים.

Psst, you might also like:
עמנואל

הוא הביט באנשים שסביבו ותהה אם מישהו מהם קרא בהבעות פניו את הדברים שעלו בדעתו. המקום שלידו היה פנוי, אבל בשורה שלידו ישבו שתי נשים מבוגרות, מחרוזות פלסטיק צבעוניות לצוואריהן. הן הביטו קדימה אל המושבים שלפניהן והחליפו מרי פעם דברים מבלי להביט זו בזו. הוא הסיק שמהן אין לו מה לדאוג, וציין בפנקס שלו שהן דיברו בשפה שלא הצליח לזהות.

בעודו כותב, עבר המחבל בדמיונו לאוטובוס שלו. עכשיו היו הוא ושתי הנשים הזקנות בסכנת חיים. הוא ראה אותן בעיני רוחו נורות קדימה כמו שני קליעים, גפיהן ניתקים מהן ונשלחים הצדה בקווים מקושתים, כמו זיקוקין די-נור. הוא תהה מה יקרה לחרוזי הפלסטיק בגיהינום שיקום אחרי הפיצוץ. העובדים המזוקנים של זק"א בטח ימצאו אותם על הכביש איפשהו, מפוחמים אבל שלמים, או דבוקים כמו טיפות מעוותות של שעווה לצוואריהן ולשדיהן של המתות. שבילים דקים של צינה רצו במורד גבו. הוא התרגש מצבעוניותה המסנוורת של תמונת המוות שנרקמה בדמיונו. לאן מועדות פניהן של השתיים? נראה לו צפוי מדי לכתוב "הכותל". ידו נעה באי-נוחות על גבי הדף: בית החולים הדסה? תיאטרון החאן?

הוא הוציא את הטלפון הסלולרי מכיס מכנסיו ובחן את הספרות שעל המסך. עשרה לתשע. עור ארבעים דקות לתחילת השיעור. הוא התלבט אם להתקשר לאמו. עלה בדעתו שזו תהיה כותרת טובה לעיתון, "רגעים לפני הפיצוץ, הוא התקשר הביתה לאמא". בעיני רוחו ראה את פניו, נתונות במסגרת אדומה, מתחת לאותיות השחורות של הכותרת. ציטוט של סמאהר, אחותו האבלה, ירחף בצדה העליון של הידיעה. מעניין איזו תמונה ישימו בעיתון. רק שלא יבחרו את הדיוקן המביך מתמונת המחזור. צריך לזכור להיפטר מהתמונה הזאת כשיחזור הביתה. עכשיו צידד את מבטו כרי לוודא ששתי הזקנות מהכיסאות שלידו עדיין שלמות. פניה של זו הקרובה אליו נראו תשושות, חיוורות כנגר הבוהק העמום שעלה מהחלון. הוא החליט שהן בדרכן לבית הקברות הצבאי בהר הצופים. מעולם לא ראה שם איש, אף שהוא חולף על פני השטח המשופע מדי שבוע בשבוע, והוא הניח שצלבי האבן הנטועים באדמה ישמחו לחברה שהוא מתכנן להם. הוא רפרף אחורה בפנקס שלו וחיפש דמויות אלמוניות קודמות שאפשר יהיה לשדך אותן לשתי המבקרות בבית הקברות. הוא מצא מעטות מכפי ששיער, ובכל זאת הצליח המפגש המחודש איתן לעורר בו גאווה של מי שמבין לראשונה את משמעות עמלו. הפתיע אותו לגלות שבין דיירי הפנקס שלו אין ולו גבר אחר. מבלי משים תיעד נשים בלבד. אחת מהן עוררה בו עכשיו תחושה מעיקה של חרטה ורחמים.

Psst, you might also like:
הכישרון לאושר

הוא עמד באותו יום מול דוכן מלבי ביפו והמתין לכוס השתייה שלו. על פי התאריך המצוין ברישול בשולי הדף היה זה "אמצע אוגוסט". הוא וסמאהר היו בדרכם הביתה (מהיכן? זה לא מופיע בפנקס שלו), וגילו נקר באחר הגלגלים האחוריים של המכונית. הם הצליחו להגיע עד למוסך של אחד הדודים שלהם, והיא נשארה שם כדי להשגיח על הנעשה במכונית, בזמן שהוא יצא לחפש משהו לשתות באחת החנויות הסמוכות. בעודו מחכה לתורו להזמין הבחין באישה מלאה ואפורת שיער העושה את דרכה לשם אט אט. היא טיפסה בקושי רב במעלה המדרגות אל הדוכן, פניה מתעוותות ומתכהות מהמאמץ, ונעצרה מתחת לאחת משמשיות הבר הצבעוניות שהתנדנדו אנה ואנה ונאנחו מכאבים. היא הורידה את המטפחת שכיסתה את ראשה ומחתה בה את זיעתה. הוא היה בטוח שלא ראה אותה לפני כן בעיר. היא הביטה סביבה מיואשת. הוא הניח את הפנקס שלו על מעקה בטון נמוך בצד הדוכן: "לאן היא הולכת? היא כנראה התרחקה מהבית." היא שלפה מיכל גלילי קטן ובחרה מתוכו גלולה באצבעותיה. הוא ניסה לקרוא את התווית שעל המיכל, אבל לא עלה בידו. היא הטתה את ראשה לאחור והטילה את הגלולה לפיה. הוא התאמץ לכתוב במהירות. כשהרים אליה שוב את פניו הצטלבו מבטיהם. עיניה ננעצו בעיניו כמו זוג חצים. האם תפסה אותו בקלקלתו? הוא השפיל את ראשו בחזרה אל הפנקס והעמיד פנים שהוא עסוק בקריאה. מזווית עינו ראה אותה יורדת בחזרה אל המדרכה וממשיכה בדרכה. הוא הביט בה כשהתרחקה ונזכר בפעם הראשונה זה שנים בבושתו כשנתפס גונב חופן של סוכריות גומי מהקיוסק שמול בית הספר, ביום האחרון של כיתה ב'. הרוק בפיו נעשה צמיג ומר, ורווח לו כשהגישו לו את השתיה שביקש.

Psst, you might also like:
חמישים גוונים של אפור

האוטובוס נעצר והנוסעים נשפכו החוצה מתוכו והצטופפו בתורים לכניסה לתחנה. כשירד, חיפש בעיניו את שתי הנשים שישבו בסמוך לו, לשווא. גביהם של כל האנשים נדמו דומים בחשיכה הסינתטית הקבועה של התחנה המרכזית. קול רחוק קרא, "נהג, אתה לא רואה שיש אדום?" והוא נזכר שלא ציין את צבען של מחרוזות הפלסטיק שענדו שתי הזקנות.

מחוץ לתחנה עמדו ארבעה גברים במעגל והסתכלו סביבם בסקרנות. הוא הבחין בניידת משטרה ששניים מגלגליה עמדו על המדרכה והעריך כי עד לא מזמן היתה שם התקהלות גדולה יותר.

"מצאו משהו?" אמר אחד מארבעת הגברים והשליך בדל סיגריה בוער אל הכביש.

"כלום. אזעקת שווא."

כשהתכונן לחצות את הכביש לכיוון רחוב יפו צלצל הטלפון. זו היתה אמא שלו. "כבר הגעת לירושלים?" הוא לא הצליח לשמוע את קולה מעל לסאון תנועת המכוניות, אבל מתגובותיה של אמו הבין שהיא שומעת אותו. "לקחת מעיל?", "אתה חוזר בחמישי כרגיל?"

הוא סיפר לה על הדברים שחשב עליהם באוטובוס, על החיילים. היא השיבה בשתיקה. הוא הצליח לשמוע את עצמו אומר, "חתיכת סיפור, אה?"

היא ענתה, "איזה פיגוע בראש שלך?"

הוא החזיר את הטלפון לכיס והרים את עיניו אל הרמזור. ירוק. לפתע עלה בראשו שזו יכולה להיות כותרת נהדרת לסיפור: פיגוע בראש, והוא הושיט בהתלהבות את ידו אל כיסו הימני, לשלוף מתוכו את הפנקס. צעירה עם עגלת תינוק ריקה נתקלה בו מאחור והפטירה, "איפה הראש שלך?" ועקפה אותו במהירות. הוא נזרק קדימה אל הרחוב. בעודו ממהר אל המדרכה הנגדית דמיין את עפרונו מצייר את האותיות על לוח נייר, פיגוע בראש, והרגיש שצעדיו נעשים קלים יותר מאלה של הולכי הרגל סביבו; רגליו נעו על האספלט אבל לא נגעו בו, והוא התקדם חסר משקל ליעדו, נישא על גבי העולם שמתועד בשורות ארוכות של דיו ועופרת בפנקס שלו. רגע נעמה לו ההרגשה, ואז שם את ידיו בכיסיו וקמץ את אגרופיו, מחשש שיאבד לפתע את אחיזתו באדמה וירחף מעלה, מעל למבטיהם המשתאים של האנשים שסביבו.


*מתוך: "אל יפו" מאת איימן סיכסק, הוצאת ידיעות ספרים, 2010

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: אל יפו! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%90%d7%9c-%d7%99%d7%a4%d7%95/