search
בקריאה כעת: אם אתה חייב | דוריאן שטיינהוף
search

דוריאן שטיינהוף | מקור:גרמנית

אם אתה חייב

תרגום : נועה קול

הקדמה מאת פטר רייכנבאך

אני אוהב סיפורים שאפשר לסכם את תוכנם במשפט אחד ויחיד, ו"אם אתה חייב" של דוריאן שטיינהוף הוא סיפור כזה. אם שואלים במה הסיפור עוסק, אפשר להשיב מהר ובקלות: "בהפלה". ומה שאני אוהב אפילו יותר הוא שעוד בזמן שאנחנו משיבים, נבחין שגם אם לא אמרנו שום דבר שאינו נכון, בכל זאת, הסיפור הוא הרבה יותר מזה. אולי כל כך הרבה יותר עד שהנושא המתואר בקווים גסים נסוג במחשבה נוספת יותר ויותר אל הרקע, ונראה שבקושי ראוי לציין את ההפלה כנושאו. המתכון של דוריאן שטיינהוף הוא תצפית מדויקת והקשבה מדויקת. כך קורה שלא פעם דווקא המשפטים הפשוטים ביותר מוסיפים להדהד: "באחוזים, כמה אתם לא רוצים את הילד הזה?" שואלת היועצת ברשות לתכנון משפחה את הזוג היושב מולה. שאלה שמן הסתם נשאלת, בשינויי נוסח כאלה או אחרים, מדי יום ביומו, אבל בסיפור של דוריאן מפעילה השפעה עוכרת שלווה. דוריאן שטיינהוף יודע לשבץ משפטים כאלה במקומות הנכונים, ולהפיק מהם יותר משמעות ממה שנמצא בכל מאמר עיתונאי או במסה שעוסקים באותו נושא. 

קראו עוד

מה שברור הוא שחייבים לעשות את זה ושהיום זה ייעשה. אנֵה קבעה תור, היא קבעה אותו להיום ולא למחר, והיא תלך לשם היום והם ישאבו מתוכה את העובר. היא תלך לבד. "מקס," אמרה, "אני חייבת לעשות את זה לבד, אני לא רוצה שתבוא."

אמרתי: "את בטוחה? את גם לא רוצה שאבוא לאסוף אותך? בבקשה תחשבי על זה עוד פעם, את הרי לא באמת רוצה להיות שם לבד כשתתעוררי, לא?" אבל אנה רק נדה קלות בראשה, הביטה בי במבט נוקשה כאילו רצתה לומר: זה הגוף שלי, ואת השאלות המנחות שלך אתה יכול לדחוף לאן שבא לך, עכשיו פשוט תקבל את זה וזהו. ובזה זה נגמר. אנה יודעת. המבט שלה אומר שאני צריך לסתום את הפה, אחרת נתחיל עוד רגע לצעוק זה על זה, עד כאן הדברים ברורים לי. זוהי חכמת הניסיון שלי. אנחנו ביחד כבר יותר משנתיים.

אנה משקיעה המון בהתארגנות ליציאה. כבר ארבעים וחמש דקות היא בחדר האמבטיה, קודם יכולתי לשמוע את מייבש השיער, לפני זה היא התקלחה פעם נוספת. כשאנחנו יוצאים בערב היא לא נזקקת לחצי מהזמן הזה ולפחות פעמיים קוראת בקול, עד הקצה השני של הדירה, שאין לה מה ללבוש. אחר כך היא נכנסת לחדר שלי, נעמדת מולי, תמיד כפופה מעט, רגל אחת מקופלת קלות, עצבנית למדי, פולטת אנחה של מאמץ ושואלת אם היא יכולה לצאת ככה. אני תמיד מאוהב קצת בעמידה הזו ובאנחה הזו ואומר: "את נראית טוב. את נראית נפלא". אני אומר את זה על כל מה שהיא לובשת. זה טקס.

היא יוצאת מהאמבטיה. הולכת בתחתונים ישר לחדר שלה וסוגרת את הדלת, היא לא אומרת מילה. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני יושב על הספה במטבח ובוחן את ציפורניי. מדי פעם אני תולש בשיניים חתיכת עור בצד הציפורן. אני מחכה, אני פשוט מחכה שזה ייגמר כבר. אני מקשיב לרחשים בדירה כדי לשמוע מה אנה עושה. יותר מכול הייתי רוצה לשתות, לשתות כל היום. אנה מתלבשת.

עד לפני שלושה חודשים, כל זה לא היה בכלל אפשרי. לאנה בקושי היה חשק לסקס. זה היה מתסכל, בשבילה ובשבילי, והחמיר משבוע לשבוע. הבעיה התחילה כשניסינו לשכב ולא הצלחנו, ובתכיפות הולכת וגוברת הפנינו זה לזה את הגב במיטה עד שאחד מאיתנו נגע ברכות בזרועו של השני. אחר כך היא כבר דחתה אותי מעליה עוד לפני שבכלל הגענו לזה. אני מניח שעשתה זאת כדי להימנע מהאכזבה הגלויה שלי ומהכעס שלה עצמה על גופה. זה לא שיפר את המצב.

מתישהו זה התחיל להעיק על הקשר שלנו. ההתנהלות שלנו נהייתה מנוכרת, לעתים רחוקות יותר ויותר התיישבה אנה על ברכיי אחרי ארוחת הבוקר ביום ראשון. הפסקנו להתנשק בכל פעם שאחד מאיתנו שב הביתה. ובתכיפות הולכת וגוברת התעצבנו זה על זה, האשמנו זה את זה בכל שטות. זה היה תהליך מזדחל, הבחנו בו רק כשכבר כמעט היה מאוחר מדי, כשבעקבות מריבה קשה נאלצנו לשאול את עצמנו אם אנחנו בכלל עוד אוהבים זה את זה.

הגניקולוג אמר שסיבת הירידה בחשק המיני יכולה להיות הגלולות. אז אנה הפסיקה לקחת אותן. זה באמת עזר, חזרנו לשכב זה עם זה בתכיפות. הסקס שלנו השתנה, הוא השתפר בתקופה ההיא. אני חושב שבעיקר אנה קיבלה ממנו יותר. אבל קונדומים לא רצינו. גם לא השתמשנו בשום אמצעי מניעה אחר. פשוט התעלמנו מהסיכון להיכנס להיריון, גם לא דיברנו על זה, במקום לפעול, נתנו לדברים לקרות. לפני עשרה ימים באתי הביתה ואנה אמרה: "אני בהיריון." זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא אמרה את המילה הזאת.  

השעה ארבע אחר הצהריים והתור הוא בעוד חצי שעה, מוקדם יותר לא היה, הם דחפו את אנה בין התורים. מאז ארוחת הבוקר היא היתה בצום.

היא צריכה לנסוע לקצה השני של העיר. אבל היא לוקחת לה את הזמן בהתארגנות. אני דופק על דלת חדרה. "מה אתה רוצה?" היא שואלת.

"אני יכול להיכנס?" אני שואל.

"אם אתה חייב."

היא לובשת חולצת לבנה, חליפת מכנסיים שחורה ונעלי עקב. היא מאופרת בכבדות. שפתון אדום, פודרה, מייק-אפ, צלליות, מסקרה, כָּחָל, סומק כהה, כל החבילה, יותר מדי מהכול. אפשר לראות מתחת למייק-אפ פגמים קטנים בעור שלה, והבדל בגוון העור של הצוואר. שיערה אסוף בקפידה לקוקו. אנה בכלל לא נראית כמו אנה. היא נראית כמו גרסה של עצמה, שעומדת למכור מכונית משומשת במחיר מופקע אחרי שזייפה את הקילומטראז'.

"לפחות תגיד משהו עכשיו," היא אומרת, "לפחות תגיד לי איך אני נראית."

"את נראית טוב. את נראית נפלא," אני אומר. "בחדר ההמתנה כולם יתאהבו בך."

Psst, you might also like:
יום לא מושלם

"אני הולכת לרופא נשים, מקס. רק נשים ישבו שם. נשים שמחכות לטיפול רפואי שבמהלכו אדם זר יציץ להן לתוך הכּוּס." היא מביטה במראה. היא מסדרת את הקוקו שלה, את המחשוף, היא מקמטת את מצחה. "אף אחד לא מתאהב שם באף אחד," היא אומרת.

"הכול בסדר?" אני שואל. "בסך הכול רציתי להגיד שלדעתי את נראית טוב."

"הכול טוב מקס, הכול טוב."

עד עכשיו בעצם חלף היום לגמרי כרגיל. השגרה הרגילה של הבוקר. אנה נכנסה ראשונה לחדר הרחצה, אני עוד נשארתי לשכב במיטה ואמרתי לה כמה היא יפה כאשר נכנסה בחזרה לחדר בתחתונים בלבד ועם מגבת על הראש ונעמדה כמו תמיד מול ארון הבגדים. ניצלנו את שעות הבוקר לניקיון יסודי. ניקינו ארונות מטבח, הסרנו אבנית מהקומקום החשמלי, פתחנו סתימה בכיור. בקושי דיברנו. המילים המעטות שהחלפנו בינינו עסקו בהפתעה שלנו לנוכח הגילוי שארונות סגורים יכולים לצבור כל כך הרבה לכלוך מבפנים.

אחת מקערות הפסטה שלנו נשברה, היא היתה האחרונה. פעם היו לנו ארבע מהן, כולן נהרסו. אנה הושיטה לי אותה והיא נפלה לי מהיד. השברים ניתזו לכל עבר על הרצפה, אנה קיללה בקול וטענה שאני מגושם נורא. אחר כך בישלתי לעצמי פסטה ואכלתי אותה על צלחת שטוחה. אנה הביטה בי בשתיקה אוכל ואז נכנסה לחדר האמבטיה.

היא מסתובבת אלי. "הדבר הזה חייב לצאת ממני. אתה בכלל מבין מה זה עושה לי?" והיא שבה ופונה למראה ומחליקה את ידה על שיערה. היא מסירה עודפי שפתון בממחטת נייר וחולפת על פניי בדרכה החוצה מהחדר. אני הולך אחריה במסדרון ועד לדלת הדירה. "אם הכול ילך כמו שצריך, אגב, מארי תאסוף אותי משם," היא אומרת. "נלך אחר כך לאכול או משהו כזה. אני אתקשר כשזה ייגמר. בכל אופן, אל תחכה לי. אני לא יודעת מתי אני חוזרת."

"מה זאת אומרת?", אני שואל, "ככה זה יהיה עכשיו?"

"הולכים לשאוב משהו מתוך הגוף שלי, מקס, שלי! אבל אל תדאג, אני כבר אהיה בסדר".

ידעתי מיד שאני לא רוצה את זה. התגובה שלי היתה ברורה, כבר מההתחלה. אמרתי: "אני לא מסוגל לתאר לעצמי עכשיו דבר כזה." אנה בכתה. אמרתי: "כלומר, באופן כללי כן, גם איתך, אבל רק לא עכשיו". רק חצי שנה קודם לכן עברנו לגור יחד. אנה בדיוק קיבלה קבוצה משלה בגן הילדים. אני הייתי צריך לכתוב את התזה שלי ולהתכונן לבחינות. לקיץ תכננו לנו טיול גדול בארצות הברית. זה היה המצב. ישבנו על המיטה, החזקנו ידיים ולא יכולנו להבין כיצד נהגנו בכזה טמטום. חבטנו במזרן והעפנו כריות מהמיטה. היינו תמימי דעים שהיריון אמור להיות בשורה משמחת. לא דיברנו על המשמעות של כל זה ורק הסכמנו בינינו לא לספר דבר להורים. אנה אמרה שריח של קפה וסיגריות כבר עושה לה בחילה.

היא יורדת במדרגות בלי לתת לי עוד נשיקה ובלי להחזיק לי את היד. אני נשאר לעמוד בדלת. "לקחת איתך את האישור?" אני קורא אחריה. אנה נעצרת במישורת המדרגות. היא מחזיקה חזק במעקה ומביטה אחורה ולמעלה מעבר לכתפה. מנורת תקרה תלויה בדיוק מעליה, אורה מטיל צללים על פניה של אנה, הם נופלים מתחת לעיניה ועל לחייה. היא נראית קשוחה. אנה הקטנה והאהובה שלי, הנערה שאחרי הלילה הראשון שלנו ביחד עמדה מול ארון הבגדים ולא ידעה אילו גרביים לגרוב, אותה אנה עומדת עכשיו זקופה בחולצה מגוהצת ועל עקבים, חצי קומה מתחתי, מבטה גם הוא קשוח והיא אומרת: "כן, יש לי את האישור."

"את בטוחה?" אני שואל, "תבדקי שוב. את צריכה את האישור."

אבל אנה פשוט לא עונה לי עוד וממשיכה לרדת. נקישת עקביה מהדהדת בקול עמום בחדר המדרגות. אני נותר לעמוד בדלת הדירה הפתוחה ומגרד איזה פצעון בעור הצוואר. דלת הבניין נסגרת. בעשרת הימים האחרונים לא הצלחתי אף פעם לדמיין איך תיראה אנה בהיריון מתקדם.

בפעם האחרונה אנה בכתה בדרך חזרה הביתה מרופא הנשים. היא הולכת לשם מאז המחזור הראשון שלה. נסענו דרך שכונת נעוריה ואנה כל הזמן הסתכלה מבעד לחלון ובכתה בלי קול. ידענו בוודאות, הרופאה הצביעה על מסך האולטרסאונד ואמרה: "כן, הנה, תראו. את בהיריון." בעזרת דמיון רב היה אפשר לזהות איזו תולעונת שאורכה קצה של אצבע. היא נתנה לנו עלון עם כתובות של מקומות שמציעים ייעוץ למקרים של הריון בלתי רצוי ונסענו הביתה ואנה בכתה.

אני נכנס לדירה בחזרה ומביט ברחוב דרך החלון. את אנה אני כבר לא רואה. במטבח אני לוקח לי בירה מהמקרר. אני מבחין בכך שידי רועדת. אני מניח את הפותחן ליד הבקבוק, נשען על השיש ונושם עמוקות. אז אני מושיט את שתי זרועותיי קדימה. אני רועד. אני מביט בזרועותיי הרועדות ונזכר איך אבי אמר לי פעם שמאז אותו יום, מאז הלידה שלי, הוא איבד את השליטה על חייו: שמאז הוא רק מגיב על דברים, אף פעם לא יוזם, שהחיים מאז מתנהלים תמיד לאט ובזהירות. לא היתה האשמה בקולו, אלא פליאה על ההכרה הזו. ישבנו מתחת לעץ דובדבנים פורח בחצר הבית של סבא וסבתא שלי ושתינו בירה צוננת. הוא קם על רגליו וחזר למרפסת שישבו בה שלושה דורות זה לצד זה. אבי היה בן עשרים ושש כשנולדתי, בגיל שלי היום.

Psst, you might also like:
האספנית

לא סיפרנו על זה לאיש. יצאנו מהעיר לסוף השבוע, להתרחק מהכול, ולקחנו חדר בפנסיון קטן שהרהיטים בחדר האוכל שלו היו מעץ אלון. השקפנו על הכפר, צלינו בשר על המרפסת של הפנסיון ויצאנו לטייל בשבילים.

בערב דיברנו על מה שיכול היה להיות אילו הבאנו את הילד לעולם. דיברנו רק על עניינים ארגוניים. כסף, חופשת לידה, מגורים. כל אחד מאיתנו ציין חבר קרוב שאיתו נרצה לדבר על זה. לא דיברנו בינינו אפילו פעם אחת על איך שהתינוק ייראה כשיישכב על שידת ההחתלה שלו. על איך שהוא יחייך אלינו ובתוך כך יפלוט נפיחה, איך ישכב לינוק בחיקה של אנה, יזחל ברחבי הדירה או יגיד את המילים הראשונות שלו.

גם לא דיברנו על הצדדים הקשים של שנות ההורות הראשונות, הלילות נטולי השינה, המגבלות הכלליות. על שום דבר מכל זה. "היינו צריכים לעבור דירה." את זה אמרנו.

רק בטיולים שלנו או בערבים שבהם נשארתי לשכב ער במיטה חשבתי על זה, על איך זה יכול היה להיות, לדחוף עגלת ילדים או לשמוע בחדר את נשימותיו של אדם ישן נוסף מלבד אנה. אבל לא ביטאתי בקול את המחשבות הללו. בערב האחרון אנה עישנה ושתתה שוב. אף אחד לא אמר את המילה הפלה.

אני ישוב לשולחן המטבח, בינתיים הצטברו מולי שלושה בקבוקי בירה ריקים. המצח סמוך על כף היד ואני עדיין מחכה. אני שם לב שעלינו לשמן שוב את לוח השולחן, העץ יבש לגמרי ודהוי. במקום אחד אפשר לראות שקערורית עמוקה ומעוגלת. שריד של אחת המריבות שלנו. הייתי כל כך מרוגז עד שחבטתי בשולחן בתחתית הכוס.

אני מוציא עוד בירה מהמקרר וחוזר לשבת. הרעד כבר נחלש מעט. שקט בבית, שקט להפליא. אני שומע רק את תקתוק שעון הקיר. זה מעצבן אותי ואני מוריד את השעון מהקיר ומוציא ממנו את הסוללה. הוא נשאר לעמוד על 18:12. אני מניח אותו הפוך על השולחן, ליד הבקבוקים הריקים. אני חושב על אנה ועל הרופאים והאחיות שמתרוצצים מול רגליה הפשוקות. על איך שהיא שוכבת שם עם צינור ההנשמה בפיה. על הרופא המרדים שיושב לצד ראשה ומתבונן בגרף תפקודי הלב, משגיח על פעימות לבה של אנה שלי, בעוד הם מחדירים לגופה מכשירים מעוקרים. אני מתחיל להזיע, בעורף, במצח ובבתי השחי. אני שואל את עצמי אם הכול התנהל כשורה. אם היא התעוררה כבר. אם זה נגמר. אני מסיים את הבירה הרביעית.

נראה לי שבשביל היועצת לתכנון משפחה היינו מקרה פשוט. הגענו לשם אחרי שכבר החלטנו. היינו זקוקים לאישור וידענו שכל אחד שהולך לייעוץ מקבל את האישור הזה. התבקשנו לסמן בטופס את הסיבות לכך שההיריון אינו רצוי. בסעיפים אחד ושניים היה רשום בעיות משפחתיות/זוגיות ואבי הילד אינו תומך בהיריון/באישה. אני סימנתי את סעיף שלוש-עשרה, נסיבות כלכליות/כספיות ואת שש-עשרה, נסיבות מקצועיות/לימודים ודחפתי את הפתק על פני השולחן. אנה יכלה לראות מה סימנתי. אחר כך הניחה את הטופס שלה בפניו כלפי מטה ודחפה אותו אל היועצת.

היועצת הסתכלה על הטפסים שלנו ושאלה: "באחוזים, כמה אתם לא רוצים את הילד הזה?"

"בתשעים אחוז," אמרתי.

אנה הביטה בי מהצד ואמרה: "בתשעים אחוז."

כעבור שלושים דקות היה אישור הייעוץ שלנו חתום. אנה תחבה לתיקה כמה עלוני הסברה שלקחה ממעמד שניצב שם. שעה שלמה הוקצתה לשיחת הייעוץ.

כבר אחרי תשע. אנה עדיין לא התקשרה. אני שותה בירה, ואני שותה במהירות הולכת וגוברת. בינתיים כבר השתכרתי, אני רץ במסדרון למטבח ובחזרה, הלוך ושוב. אני רץ בכל רחבי הדירה כמו מטורף. אני כבר לא דואג, אני זועם, על אנה, עלינו, על הכול. אני מתנודד קלות ונתקל במשקוף. אתה חייב להירגע, לכל הרוחות, אני חושב. אני מדליק את הטלוויזיה אבל לא מצליח לסבול אף תוכנית יותר מחמש דקות. כל שידור מעורר בי איזו אסוציאציה מעיקה. אפילו בתוכנית בישול אני לא מסוגל לצפות. אני מזפזפ הלאה כי מראים איך לגלען מלון חצוי. אני מכבה את הטלוויזיה ועוצם את עיני ואז הנייד שלי מצלצל.

"רציתי להתקשר," אנה אומרת.

אני שומע מוסיקה ברקע, קולות. "מה שלומך?" אני שואל, "זה נגמר? איפה את?"

Psst, you might also like:
סיפור על חופשה עצובה

"אין לי מושג," היא אומרת, "אני איפשהו, מארי כאן. אנחנו אוכלות פה משהו." היא נשמעת מותשת, היא מדברת לאט ובלשון כבדה.

"בואי הביתה," אני אומר, "בבקשה. בואי הביתה."

"אנחנו אוכלות פה משהו. אמרתי לך כבר. אל תחכה לי. אני חייבת לסגור עכשיו."

"חכי," אני אומר, "בחייך, חכי רגע. הכול בסדר?"

"כן-כן. אני חייבת לשירותים," היא אומרת.

ואז הקו מתנתק.

אני מיד מתקשר אליה שוב, פעם, פעמיים, בפעם השלישית היא דוחה את השיחה. בפעם הרביעית אני מגיע ישר לתא הקולי שלה. אני מטיח את הנייד על הרצפה, הסוללה ניתזת ממנו. חסר לי אוויר ואני חייב להתיישב על הרצפה. אני בוכה בפעם הראשונה מאז שאנה אמרה לי שהיא בהיריון. אני בוכה בהיסטריה וצורח פעם אחת בקול. אחר כך אני קם שוב על הרגליים, מוחה את פניי בידי ומחבר את הסוללה לטלפון. אני מתחיל לחפש בדירה רמזים בניסיון לגלות לאן אנה היתה יכולה ללכת עם מארי.

אני קורא פתקי תזכורת על שולחן הכתיבה שלה, אני פותח את המחשב שלה ובודק את היסטוריית הגלישה. אני נחוש בדעתי לגלות היכן היא נמצאת ולנסוע לשם לקחת אותה הביתה. בשלושת הימים האחרונים היא לא חיפשה מסעדה או בר כלשהם. במקום זה נראה שאנה עברה על כל הפורומים בשפה הגרמנית בנושא הפסקת היריון שיש בעולם הזה, על שרשורים שכותרתם זיכרון נצחי או יום הולדת שלא נחגג לעובר שלא נולד. מבטי נופל על ערמת עלוני הסברה שאנה לקחה מהרשות לתכנון משפחה. על עמודי השער שלהם מצולמים הורים מאושרים עם ילדיהם הקטנים: קצבאות ילדים וחופשת לידה, לימודים לתואר עם ילדים, הריון בברלין. אני מוחק את היסטוריית הגלישה. אני אוסף את כל העלונים, לוקח אותם ישר למרתף וזורק אותם לפח הניירות. בדרכי חזרה לדירה אני שומע את הנייד מצלצל. אני מזנק במעלה המדרגות.

"איפה את?" אני שואל.

"זאת מארי," מארי אומרת. "אנה ביקשה למסור לך שהכול בסדר. אנחנו יושבות במסעדה. אחר כך אחזיר אותה הביתה."

"באיזו מסעדה? אני אבוא לאסוף אתכן," אני אומר.

"מקס," מארי אומרת, "אנה לא רוצה שתבוא הנה. אני אביא אותה הביתה אחר כך, אל תדאג. בבקשה תפסיק להתקשר לכאן."

היא מנתקת.

כמה דקות לאחר מכן אני מתקשר לאנה שוב, המשיבון שלה עונה. הודעת המשיבון של אנה עליזה, היא נשמעת מאושרת ובמצב רוח טוב, הקול שלה מעורר רצון להשאיר לה הודעה במשיבון.

בהינתן האות אני אומר בקול מגומגם: "אנה, זה מקס. אם עשיתי משהו לא בסדר, אז אני מצטער. אבל בבקשה, בואי עכשיו הביתה. בואי הביתה, כן? אני כבר לא עומד בזה…אני אוהב אותך."

אני עומד בחלון ומשקיף. בכל פעם שאני שומע מכונית מתקרבת, אני מקווה שזאת מונית לא ריקה, ושאנה יושבת בה. אני שותה עכשיו שארית של שנאפס זול עם קוביות קרח. הטלפון שלי מונח לידי על אדן החלון. בבניין ממול יושב זוג ומחזיק ידיים מול הטלוויזיה. נחיל חרקים מתעופף לאור אלומת פנס הרחוב. מכונית נוספת מתקרבת, אבל אינה עוצרת. אני שואל את עצמי מתי איבדתי את אנה בדרך. אני תר אחר רגע מסוים, מחווה, משפט, שהיו אמורים להורות לי שבעשרת הימים האחרונים היא הריצה בראש סרט אחר לגמרי. מתבהר לי שאני לא יודע איך הדברים בינינו ימשיכו מכאן.

אני מתעורר למשמע דלת הדירה נפתחת. הטלוויזיה מרצדת בדממה, ומטילה אל תוך החדר אור קלוש שמשתנה בהתאם לחיתוכי העריכה בשידור שרץ על המסך. אני קם וניגש בזריזות לפרוזדור. אנה נכנסת ונתקלת בקיר. האיפור שלה מרוח, פניה מעוות בצורה משונה, היא בכתה. "אנה…" אני אומר וניגש אליה.

היא נרתעת חצי צעד אחורנית, מחזיקה את ידיה לפני בית החזה במחווה של בלימה ומסתכלת מעבר לכתפי. היא נראית כמו תמרור עצוֹר.

"אנה…" אני אומר פעם נוספת, "זה נגמר כבר, זה מאחוריך."

היא לא משיבה, היא רק חולפת על פניי בזרועות מורמות, מקפידה שלא לגעת בי כלל. כשהיא קרובה אלי אני מנסה לגעת בסנטרה ברכות, כדי שתרים את הראש, כדי שלפחות תסתכל עלי, כדי שאדע מה בעצם קורה איתה. היא תופסת את מפרק היד שלי, מסתכלת עלי ובאטיות רבה מורידה את זרועי. אני מרגיש מאוים. העיניים שלה צורחות עלי במשטמה עד שעורפי מצטמרר. אחר כך היא נכנסת לחדר.

אני שומע אותה מוציאה משהו מתחת למיטה. אני הולך אחריה ונעצר לעמוד על מפתן הדלת. אנה אורזת מזוודה, היא אומרת: "היום אני ישנה אצל מארי."

*This story is taken from: "Das Licht der Flammen auf unseren Gesichtern" by Dorian Steinhoff © mairisch Verlag 2013.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: אם אתה חייב! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%aa%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%91/