search
בקריאה כעת: אשתו של ז'ורז' | ורוניק ביזו
search

ורוניק ביזו | מקור:צרפתית

אשתו של ז'ורז'

תרגום : רמה אילון

הקדמה מאת מרים אנדרסון

כמו ציפור המשחרת לטרף, הסיפור "אשתו של ז'ורז'" תר אחר תעלומה, אחר היעדר, בפרספקטיבה מטלטלת על אירוע טראגי – הפשע המושלם. מדובר במקרה של אי-סיוע לאדם בעת סכנה, אם להידרש להגדרת העבירה (אחת השכיחות ביותר, ללא ספק), ולא צריך עוד הרבה כדי להבין שמדובר במטאפורה אקזיסטנציאלית שעולה מתוך סקיצה של סיפור בלשי מדומה. בה בעת, יש כאן ממד של סאטירה חברתית, במשקל נוצה, כפי שנדמה לעתים קרובות אצל ורוניק ביזו, שמעוררת תחושה של כתיבה המחפה על דיבור על נושא אחר. עניין זה נועד לתעתע במי שניצב מנגד (הבנאליות? הקורא? היא עצמה?), הסחת דעת או היסט. הכל אצל ביזו נובע מאותה הסחת דעת, אך עם זאת, בשעה שמתבוננים בה היטב מגלים כי היא הכרחית. מבעד לעינו החקרנית, הניטראלית, של שכנו המרותק לכסא הגלגלים, ניבטת אלינו דמותו של אדם המנקה באובססיביות את בריכתו, שבה מצאה אישתו את מותה. תאונה עצובה. הכל רגוע והאיום נוכח. ורוניק ביזו, עם נטייתה למשפטים המהלכים באורח חסר תקנה על חבל דק, משמרת בכתיבתה איזון עדין, זריזות על סף מעידה; האצות ומחוות קטועות. אצל ביזו ההומור מוצא עצמו אפילו בסימני הפיסוק, בתפניות המשפט, המרצד בין מחול ומאבק, כשהכתיבה מגיחה כקרב איגרוף. יקום המציע היתוך ייחודי שבו החושך הוא אור, לעתים נטול רחמים אך בה בעת מנחם. כוסית צ'ייסר של שקיפות (בשפה הצרפתית אין מילה המתארת את אותה כוס המסייעת להוריד את קודמתה, אך זוהי מילה נחוצה). ובכן, לחיים. 

 

קראו עוד

מהמרפסת שלי אני יכול לראות את ז'ורז' על שפת הבריכה שלו, כשלושים מטרים במורד הגבעה. מפריד בינינו סבך שיחים על קרקע אדומה סדוקה משופעת, תחומה בשתי גדרות אבנים. ז'ורז', בבגד ים ובסנדלים, מרכיב משקפי שמש משנות השבעים, שאני מכיר כיוון שרכשנו אותם יחד, והם מכסים את החלק העליון של לחייו כמו שתי טיפות מים גדולות שעומדות להינתק ואינם הולמים אותו. הבריכה של ז'ורז' דומה לשעועית ומזכירה את צורת המשקפיים, ועל אף שמדי בוקר הוא בא למדוד את רמת החומציות במימיה ומשיט על שפתה באריכות רשת ניקוי שלתוכה הוא מלקט את הלכלוך, הוא מעולם לא טבל בה, לא הוא ולא אף אחד אחר, למעט הצרעות. הצרעות מעבירות את ז'ורז' על דעתו, הוא ניסה להילחם בהן פחות או יותר בכל מלכודת אפשרית אבל הן נדבקות אל שפת הבריכה. אני רואה אותו לפעמים מוחץ צרעה ברגל ואחר כך משפשף את הסוליה בעשב הדליל של גינתו. הוא אינו נושא עוד את ראשו לעבר המרפסת שלי, כך שאני יכול להשקיף עליו כאוות נפשי כשהוא מטפל בבריכה שלו – אותו סדר פעולות מדי בוקר. לעתים קרובות אני נרדם מתחת לשמשייה עד שלואיס מגיש לי את ארוחת הצהריים עם מכתבים ושני עיתונים. לאחר מכן אני עושה שתי שיחות טלפון קצרות ולא אישיות. בשעה הזאת ז'ורז' נוטש את הבריכה ונכנס, אני מניח, לבית שאת קצה הגג שלו אני רואה. בצד זה של הנוף, עצים גבוהים למדי וצפופים חוסמים את התצפית שהיתה יכולה להיות לי על המרפסת של ז'ורז', אריחים נטולי חן בצבעי אש מחופים בצלון כתום ששוליו אפרוריים ושמתחתיו אני מדמיין אותו יושב, חסר תנועה כמוני. הוא היה יכול ללבוש חולצה ולמזוג לעצמו כוסית כלשהי – אינני יודע אם ויתר על האלכוהול לגמרי. הבתים שלנו הם הנמוכים ביותר והצנועים ביותר בגבעה, צמד מבנים משנות החמישים, כל אחד כעור יותר מהאחר, אף על פי שביתו של ז'ורז' כעור באופן מיוחד, וכל ניסיונותיו לשפר את מראהו רק החמירו את המצב. לא נדיר שמטיילים תועים נוקשים על דלתו, משוכנעים שהגיעו לבית של השומר.

בשמש הצהריים, הבריכה של ז'ורז' דומה לטיפה מנצנצת שתכחיל שנית רק בהמשך היום. מנצנץ גם השלט האדום של סופרמרקט "שמפיון", המונה כעת בין לקוחותיו את הדיירים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר בגבעה, אותם אנשים בדיוק שבתחילה פעלו במרץ לחיסולו המיידי. למיטב הבנתי, הבשר של שמפיון, בעיקר העגל שמפיון, יוצא מן הכלל, והקַצב של שמפיון יודע להבחין בשביב מבט עם מי יש לו עסק. לא משנה מי יארח אתכם כאן, יגישו לכם עכשיו את העגל שמפיון, מבושל בשלל רטבים ומפורסם כל כך בפריכותו, שלמעשה אף אחד כבר לא נפגע מהשלט, המואר יום ולילה ונראה מכל המרפסות, לרבות המרפסת של הקלאוזנים, הגבוהה מכולן, שבה, מחמת עיקשותה של סוזי קלאוזן ושיחות הטלפון הבלתי פוסקות שלה מאז חודש יוני, סעדתי לבסוף אמש. כפיתי על עצמי אמש, אחרי שעמדתי בפני שידוליהם יותר מחודש, את הבית של הקלאוזנים, את השמפניה של הקלאוזנים, את השיחה של הקלאוזנים, ובזמן שלואיס הוביל אותי אל מעונם הרהרתי בצפוי לי. רולף קלאוזן בבגדי היאכטה שלו, שעון על מעקה המרפסת כאילו היה מעקה של ספינת נוסעים גדולה, סוזי קלאוזן המגיחה כמטאור על מנת לשלח את לואיס בהינף יד, אוחזת בידיות כיסא הגלגלים שלי, ובמיומנות של האחות הרחמנייה שהיתה פעם, מניחה יד על רולף קלאוזן ומזדרזת לכוונו אל המדשאה המלבנית המיועדת ללגימת אפריטיף. היו שם, בתאורת פנסי הלֵד הזעירים, ערב רב של מינים בוטניים, פסלים ואורחים המעידים על השימוש שעושה סוזי קלאוזן במיליונים של רולף קלאוזן, אשר, במאור פנים תמידי, הפגין כהרגלו בקודש חביבות שקדנית בהמתנה לרגע שבו יותר לו ללכת לישון. מצאתי את עצמי אמש לוחץ את ידו של רולף קלאוזן כאילו לחצתי יד לגבר טוב-הלב והעליז שדימה להיות, אם כי ידעתי היטב שאני לוחץ יד לטינופת, וכשלחצתי את ידו של רולף קלאוזן ואחריה את זו של אורחים אחרים, עדיין יכולתי לשמוע את קולו של ז'ורז', קול שחסר לי, האומר כי כל הגבעה הזאת אינה אלא ערמה של עסקנים מטונפים. בכל אחד מבתי הגבעה הזאת, אמר ז'ורז' בימים שעוד היינו חברים, אפשר למצוא עסקן רצחני שחי את חייו ההרסניים בחוקיות באופן חוקי לחלוטין, חיים המוקדשים במלואם למזימות ולתככים. ואת הכסף שאלה הניבו לו הוא מגלגל בקרנות אמנות ובגלריות אמנות ובמוזיאונים ברחבי העולם כולו, בכל מקום שיש בו אמנות, אמר ז'ורז', יש איזה טינופת שקונה לעצמו באמצעות האמנות תודעה אמנותית, גם אם הוא לא מבין כלום באמנות, גם אם הוא משתעמם עד מוות מאמנות, מובן שהוא תופס ואומד את מלוא הרווח הטמון במעמד הנכבד שביכולתו לשאוב מהאמנות. ז'ורז', בימים שבהם הקלאוזנים השתקעו על הגבעה, היה מבקר אמנות ועל תקן מבקר אמנות הוא הוזמן לארוחת ערב בבית הקלאוזנים, פעם אחת ויחידה, שאחריה הקלאוזנים לא רצו לשמוע עוד על ז'ורז', או משום שהפעיל את חוש הביקורת שלו על הציורים שהקלאוזנים כיסו בהם את כותלי ביתם, או משום שהסתפק בכך שחלף על פני הציורים בלי לומר מילה, או משום שהפשיל את חצאיתה של סוזי קלאוזן ברגע שהושיטה לו צלחת של מתאבנים קטנים, מכל מקום ז'ורז' דאג לכך שלעולם לא יזמינו אותו שוב.

Psst, you might also like:
בקתת פילומלה

ושעה שסוזי קלאוזן, שמיקמה את כיסא הגלגלים שלי בגבו אל בריכה קטנה שהלחות שעלתה ממנה הלכה ופשטה במורדות גבי, סיפרה על השוד שנפלו לו קורבן ממש באותו יום אחר הצהריים – פסל ברונזה קטן מתקופת הרנסנס שעדיין היה בסלון כשירדה לקומה התחתונה בשעה חמש וחצי בדיוק כדי ללכת למטבחים, נעלם כשיצאה מהם כעשר דקות אחרי כן – הרהרתי בכך שלי עצמי לא התמזל המזל לשים קץ להזמנות של הקלאוזנים. באותה קלות, אמרה סוזי קלאוזן, הפורץ היה יכול להוריד ציור כזה או אחר מקירות הסלון, מפני שבאופן טבעי, מערכת האזעקה שכל אחד מהציורים האלה מחובר אליה לא פועלת בשעות היום. אלא שהוא זלזל בציורים ולקח רק את פסל הברונזה הקטן מהרנסנס ואת המצית-שולחן שהיה מונח לידו, כך שהשוטרים נוטים לחשוב על שוד חובבני, הראשון בעונה, לשיטתם. ברגע זה כל אחד מהאורחים שזייפו התעניינות בשוד של הקלאוזנים התחיל בעצם לחשוש לביתו שלו ולדלתות ולחלונות שאולי שכח לנעול, אני מקווה שכולכם נקטתם אמצעי זהירות, הכריזה אמנם סוזי קלאוזן, לא צריך להגזים, אמר רולף קלאוזן ביישוב דעת, הרי אנחנו מוגנים כאן לא רע בכלל, וזו ההוכחה, ענתה לו סוזי קלאוזן בזעף. תאמינו או לא, היא הוסיפה, על המצית-שולחן שלי אני בוכה יותר, המצית הזה שימש אותנו שנים, זה מצית-שולחן שפועל יותר מעשרים וארבע שעות, כל אחד יודע שערכו לא יסולא בפז. האישה שישבה לימיני הסתובבה אלי והביטה בי במנוד ראש קל ונאלצתי להודות פעם נוספת בקסם המוזר שמטיל על אנשים מסוימים כיסא הגלגלים הזה, שבלעדיו איני מתנייד כבר שנה, מאז שנפלטתי ממכוניתו של ז'ורז'. האישה הניחה יד על גלגל הכיסא וליטפה אותו באצבעה לאט, וכו'. בעלה, לפחות זה שזיהיתי לבסוף כבעלה, היה זקן בצורה קיצונית. נראה שמדובר בפילוסוף נודע מז'נבה שסוזי קלאוזן ציינה את נוכחותו באוזני. לאשתו, הצעירה ממנו בשלושים שנה, היה שיער צמרירי, ספק אדמוני, ושמלה רפוית מחשוף והיא דיברה מהר, בעליצות מעושה של נפשות מדוכדכות, הם שכרו למשך הקיץ את אחד הבתים בגבעה, ככל הנראה הבית היחיד בגבעה שאין לו בריכה, היא הצהירה בחיוך, ואני לא העמדתי אותה על טעותה, למרות שלי עצמי מעולם לא היתה בריכה, אלא זו של ז'ורז', הבריכה של ז'ורז' תמיד הספיקה לי, אבל לְמה מחכים כדי לשבת לשולחן?

צפיתי בשתיקה באורחים של הקלאוזנים – היינו ארבעה-עשר – אשר חברו בחושך לאשכול קטן ובלתי מובחן המואר פה ושם בפנסי הלֵד של הגינה ושמתוכו בלטו ביתר בירור רולף וסוזי קלאוזן, וכן הפילוסוף הזקן ואשתו שנעשתה צעירה מדי, שני זוגות שיכולתי לדמיין את חדרי-החדרים שלהם כשתגיע לסיומה ארוחת הערב הזאת, את טקס השכיבה האילם בדומיית חדרי השינה, את כדורי השינה הנבלעים, את חמיצותה של סוזי קלאוזן התוחבת לאוזניה אטמים, את הדאגה חסרת הישע של הפילוסוף הזקן, את המנורות הכבות בלא שום ניסיון לקִרבה, כעת, משעברו מאיבוד עניין לסלידה, מהתפכחות לאיבה. שכנתי, אף שעדיין נטתה אלי, השתתקה עכשיו, לא שאלה אותי דבר על כיסא הגלגלים שלי, היא ודאי שמעה מסוזי קלאוזן על התאונה המחרידה וידעה לפרטי פרטים כיצד ז'ורז', שיכור כלוט, הטיח לפני כשנה את מכוניתו במעקה הבטיחות של הכביש המהיר החולש על הים, ואיך יצא ממנה בלי שריטה בזמן שאני, שהוטלתי דרך השמשה הקדמית, דאיתי מעל המעקה. כשסוזי קלאוזן מזכירה את התאונה היא זו שעושה שימוש במילה  דאייה, להטוט אקרובטי שבאופן אישי אין לי שום זיכרון ממנו, ששום עדות לא אישרה, ושהאופן שבו היא מדברת עליו יוצר בי תמיד את הרושם ההיתולי דווקא של סצנה קולנועית המוחזרת לאחור שוב ושוב בלי הפסקה ומוקרנת מחדש בהילוך מהיר. ידעתי שלא נתנו לי סיכוי רב לחיות כשהרימו אותי מעברו האחר של המעקה, סרוח בין שתי גפנים, אבל מה לעשות שאני עדיין כאן, מתנהג כמו נכה בר-דעת שבורך בציוד מעולה ובמנה גדושה של כניעוּת לגזרת הגורל. ז'ורז', לעומת זאת, אינו אלא רוצח בעיניה של סוזי קלאוזן, שיש להודות כי באה לבקר אותי יום-יום בבית החולים, מגייסת בן רגע את הרפלקסים של האחות הרחמנייה, עד כדי כך שבידיה הופקדה המשימה לדווח לי על אילו מבין איברי גופי אני עדיין יכול לסמוך. אולם ככל שסוזי קלאוזן שבין כותלי בית החולים היתה לי כמדומה יקרה מפז, כך סוזי קלאוזן שמחוץ לכותלי בית החולים היתה מאוסה עלי עד זרא, מצד אחד אחות-לשעבר נפלאה, מצד שני נוכחות תמידית נלעגת שעשיתי כל מאמץ, מרגע שובי הביתה, לשמור ממנה מרחק. כפיות הטובה שלי כלפי סוזי קלאוזן משתווה רק לגסות הרוח שבה אני מתנער ממנה כל אימת שהיא מטלפנת אלי, כלומר לפחות פעמיים בשבוע, אלא אם כן אני מפקיד את דחייתה בידיו של לואיס. את לואיס סיפקה לי סוזי קלאוזן כשיצאתי מבית החולים, ביום שבו חזרתי הביתה המתין לי לואיס בפתח, בחור גבוה וצנום בעל חזות עגמומית ואטומה, שלימים שום דבר לא הוציאו משיווי המשקל. בעיניה של סוזי קלאוזן ז'ורז' אינו רק הרוצח שלי אלא גם של אשתו. אשתו של ז'ורז' מתה בסוף הקיץ שעבר, בבריכה של ז'ורז', שבועות אחדים אחרי שובי מבית החולים, בלי שאי פעם נקבע האם באה לטבול או לטבוע בה. אף אחד כאן לא הכיר אותה באמת – היא היתה איטלקייה, החתונה נערכה חצי שנה קודם לכן באיטליה – אבל לסוזי קלאוזן, כפי שהיא טורחת להבהיר, יש כל הסיבות לחשוב שז'ורז' אחראי בדרך זו או אחרת למותה של אשתו, שהרי ידוע לכול שמעולם לא טבלה בבריכה, רק בים. שחיינית מצטיינת, מטעימה סוזי קלאוזן, שהתחתנה, לאסונה, עם היצור ההרסני הזה, שכל שעלה בידו, היא טוענת, הוא לדחוף אותה לקצה, להרוס אותה, כפי שהוא הורס הכול. אני מניח לה לדבר, על אף שאני יודע כמה הם אהבו זה את זה וכמה ז'ורז' אכול יגון עכשיו, בראותי אותו מדי בוקר מבצע מסביב לבריכה שלו אותן פעולות מגוחכות. שללו ממנו את רישיון הנהיגה (ז'ורז' מנוע מנהיגה כל חייו כשם שאני מנוע מהליכה כל חיי), כך שקשה לו מאוד להגיע לקבר של אשתו, שנטמנה בקבר המשפחתי באיטליה. היה זמן שחשבתי שז'ורז' עומד לעקור לשם, סמוך לקבר של אשתו, אבל לא, הוא נשאר כאן, ליד הבריכה שבתוכה מצא אותה ושמתוכה הוציא אותה במו-ידיו, ושבה הוא מטפל יום אחרי יום לנגד עיני בשקדנות מחרידה, בלי שיוכל להתעלם, על אף שאינו נושא אלי מעולם את מבטו, מכך שאני צופה בו מהמרפסת שלי. האיש הזה אינו אלא פושע, חוזרת ואומרת סוזי קלאוזן, ולמראה תנועת היד שבה היא מלווה את דבריה אלו, לא חומק מעיני שהיא כוללת בה לא רק את כיסא הגלגלים שלי ואת הבריכה של ז'ורז' שבתוכה נמצאה אשתו, אלא גם את הציורים והפסלים שמילאה בהם את ביתה, אוסף קלאוזן המפורסם, שאותו ז'ורז', בפעם היחידה שבה הוזמן לביתם, לא זיכה כמדומה אלא במבט חטוף ופזור דעת, אלא אם כן חלף על פניו בלי לראותו כלל. פשעו הגדול של ז'ורז' הוא שלא התפעל ממנו, כפי שציפתה ממנו סוזי קלאוזן, ובכך לא העניק גושפנקה לאוסף קלאוזן המרהיב ורב-המוניטין, גיבוב של הבלים, כפי שחרץ את גורלו באוזני מאוחר יותר. רק ציור אחד קטן, שהוחבא בפינה נידחת במורד המדרגות, עורר בו עניין כלשהו, אותה יצירה ממש שסוזי קלאוזן אמרה שרכשה אותה ברגע של פזיזות וביקשה ממנו לא להתייחס אליה. בנוגע לכל השאר אין עוררין על כך, לטענתו של ז'ורז', שהקלאוזנים משוללים כל רגש אמנותי, ושהושמו ללעג ולקלס בידי כל סוחרי האמנות עלי אדמות. מילא שהתרבות האמנותית זרה להם לחלוטין, כך ז'ורז', אבל חסך כה מובהק ברגישות אמנותית – זה כבר משהו אחר. הם רכשו עבודות מהסוג שנתפס כיום הכי תפל, הכי וולגרי והכי יקר, אמר לי ז'ורז' על הקלאוזנים. אני, הוא הוסיף ואמר, מרחם על האמנים, בינוניים ככל שיהיו, שנגזר עליהם להתרועע עם האנשים האלה, עם הקלאוזנים שאנחנו מכירים ועם כל יתר הקלאוזנים שאינם מסוגלים להתנהג במחיצת אמן באופן שאינו פוגעני, כיוון שאינם חושבים דבר ואינם מרגישים דבר אל מול יצירתו, שלא הוכתבה על פי היומרנות שלהם והיעדר הרגישות שלהם. אנשים, ולא רק כסילים, באים בכל קיץ להשתאות על האוסף של הקלאוזנים ועל הרכישות האחרונות של הקלאוזנים בעוד שלאמתו של דבר מה שמפתה אותם זה המיליונים של הקלאוזנים, שידוע כי ביתם האחר, זה שאליו הם פורשים בסוף הסתיו וחיים בו, לפי סוזי קלאוזן, כל ימי החורף כמו נזירים, לא אוצר בתוכו ולו עבודת אמנות אחת מהסוג של אלה שהם מציגים כאן. את החורף מבלים הקלאוזנים בבית ישן בן מאות שנים, בחיק ערכיו הבטוחים של העולם העתיק, הם מבלים אותו, כפי ששמע ז'ורז' את סוזי קלאוזן מכריזה, מוקפים בעתיקות המרגיעות שלהם.

Psst, you might also like:
הסרט האדום

ומה שלום ידידך ז'ורז'? שאל אותי בקול רם רולף קלאוזן, שחצה את המדשאה ובקבוק בידו ונעמד מולי, מעט קרוב מדי, עד כדי כך שאת שדה ראייתי חסמו כפתורי המקטורן שלו, נוצצים כמו עיניים שיצאו מארובותיהן. היה נדמה לי שהוא מתנדנד קלות. בחור משעשע למדי, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הוא הוסיף. ראיתי את סוזי קלאוזן באה היישר אלי בטוניקה הצעקנית שלה על מנת להרחיק בהינף יד את בעלה ולתפוס שוב, בצלצול צמידים, את הפיקוד על כיסא הגלגלים שלי. כעבור רגע קמו האורחים וכולנו שמנו פעמינו אל המרפסת שבה הוצב שולחן האוכל, הכיסאות רוּוחו מעט במקום שהועד לי, בין אשתו של הפילוסוף הזקן לאחותה של סוזי קלאוזן, לוֹר, כפי שהציגה את עצמה בפשטות כשפרשה את המפית בכפות ידיים שבריריות. עד אותו רגע לא הבחנתי בה, ומיד תהיתי כיצד ייתכן שהיא אחותה של סוזי קלאוזן, בעודי מציין לעצמי שאשתו של הפילוסוף הזקן שמשמאלי – ומצדה השני רולף קלאוזן –הזליפה על עצמה בושם משכר עד אימה, שבכל פעם שהרימה את המזלג או אחזה בכוס, ניתז לעברי וגזל ממני כל יכולת לאכול. ניכר באחותה של סוזי קלאוזן שגם היא לא מאוד רעבה, וכאשר ציינתי זאת חייכה ואמרה שאכן אין לה תיאבון, אולי משום שהכינה בעצמה את החלק הזה של סעודת הערב, מה שגרם לי לעשות מאמץ ולסיים את תכולת הצלחת. שערהּ של לוֹר היה חלק ומשיי בצורה יוצאת דופן, וגלש על פניה בלי כל מאמץ מצדה באופן שובה לב, בניגוד לאשתו של הפילוסוף הזקן, שלא חדלה לנענע ולטלטל את שערהּ ושנפניתי ממנה במופגן כדי להתרכז בלוֹר, בתנועה תקיפה שדומה כי ערערה מעט את שלוותה. מולה היה הפילוסוף הזקן משוקע בכיסאו, עיניו בולטות וזקנו הקצרצר המקורזל מכרסם בלחייו, ולטש עיניים ריקות ממבע אל נקודה במפה, כאילו נמנם. מנות נוספות עלו על השולחן ולוֹר שאלה בנימוס אם אני גר כאן כל השנה. עניתי באותה הנימה שכן, הוספתי שבאתי לגור פה די מזמן, הרבה לפני שנבנו כל הבתים האלה. מקום מבעית, הרעים קולו של הפילוסוף הזקן שנתלש לפתע מתרדמתו. והוא הלם בשולחן במזלג שבכף ידו. מישהו פלט צחקוק והשיחות נמשכו. לא ידעתי שלסוזי יש אחות, אמרתי ללוֹר. אנחנו לא מרבות להתראות, אמרה, אני חיה בחוץ לארץ, בבומביי, נכון לעכשיו בבומביי. בבומביי, אמרתי. כן, אמרה. רחוק, חשבתי. אתה מכיר את הודו? שאלה לוֹר. לא, אמרתי, ולפתע דמיינתי את עצמי חוצה את רחובות בומביי המלאים בעלי מום, תמיד הייתי שוחר בית. חייכתי. היתה לך שנה קשה, אמרה לוֹר. מתרגלים, אמרתי, וזה היה כמעט נכון, ברבות החודשים הגעתי למסקנה שאחרי הכול התאונה לא שינתה דבר מהותי בחיי, גם קודם לא חייתי יותר מדי, אמרתי ללוֹר, אהבתי את הבדידות, דממה כלשהי סביבי, וכשנמאס לי להיות לבד היה לי ז'ורז', אמרתי לה, כל מה שהייתי צריך לעשות זה ללכת כמה מטרים והייתי בבית של ז'ורז', אני לא יודע למה אני מספר לך את כל זה. לשפוך הכול, צווח הפילוסוף הזקן ונעץ בלוֹר את עיניו המעוגלות. ז'ורז'? המשיכה לוֹר. זה שנהג, אמרתי. לוֹר הנהנה באיטיות ואמרתי בלבי שאולי היא חושבת שז'ורז' מת, כפי שחשבתי גם אני כשהתעוררתי בבית החולים, עד שהוא נכנס לחדר, עם אשתו, ושניהם נעמדו למראשות מיטתי כשהם אוחזים ידיים. במשך שבועות, יכולתי לומר ללוֹר, ראיתי את ז'ורז' ואשתו נכנסים לחדרי ועומדים יד ביד למראשות מיטתי, ואז, כשיכולתי להתקרב לחלון, זרועו של ז'ורז' היתה כרוכה סביב כתפיה של אשתו בעודם פוסעים יחד למכונית שבמגרש החנייה של בית החולים. פעם אחת, יכולתי לומר ללוֹר, אשתו של ז'ורז' באה לבד. לא הייתי בשיאי באותו יום, וחששתי שהיא באה בכוונה לדבר על התאונה, דבר שהיה מיותר בתכלית, אלא שהיא באה במטרה אחת בלבד, אמרה, לשבת לידי שעה קלה, כיוון שאני לא יוצא לה מהראש, כמובן, וגם, הוסיפה בטבעיות גמורה, התעורר בה צורך פתאומי לבוא, היא באה למען עצמה. אמרתי לה שיהיה, ואז, כמה רגעים אחרי כן, שאני אוהב את החיוך שלה, וחשבתי שאם יזדמנו בעתיד רגעים נוספים כמו אלה, אולי בכל זאת יהיה בסדר. ואמנם הזדמנו אחדים, אם כי מעולם לא זהים לגמרי לרגע הזה, ואז אשתו של ז'ורז' טבעה, בוקר אחד כאשר ישבתי במרפסת, ולואיס אי שם מאחורי, טורח על גיזום איזה שיח ולא היה עלי אלא לצעוק כשראיתי אותה פתאום, רגע אחרי שנופפה לי ביד, מחליקה על שפת הבריכה שהתיזה עליה מים, ככל הנראה כדי להבריח את הצרעות, וכאילו מופתעת, שומטת את צינור ההשקיה ונופלת לאטה למים, במשקפי השמש שלה. ישבתי ללא ניע בכיסא הגלגלים שלי והסתכלתי באשתו של ז'ורז' טובעת, לצליל המזמרה של לואיס ותו לא, וכאשר הצליל הזה נדם ולואיס הרפה מהמזמרה והתחיל לרוץ, נזעק משאגתו של ז'ורז', לא ראיתי עוד דבר מעוצמת הבהייה בשפת הבריכה המנצנצת. אני זוכר את הגופה השרועה על שפת הבריכה, יכולתי להמשיך ולומר ללוֹר, את המבט ההמום שז'ורז', כורע על ברכיו, נשא לכיווני, את הדממה הבלתי רגילה של אותו רגע. נרדמתָ, אמר לי לואיס מאוחר יותר, בקול שלא אִפשר גרסה אחרת. ושעה שהקינוחים הונחו על שולחנם של הקלאוזנים אמרתי בלבי שבקרוב יגיע לואיס, יוריד אותי בחזרה הביתה ויעזור לי לשכב לישון, ואז שמעתי את עצמי שואל את לוֹר, בלי להקשיב לתשובתה, כמה זמן היא עתידה להישאר כאן.

Psst, you might also like:
הכלב

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: אשתו של ז'ורז'! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%90%d7%a9%d7%aa%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%96/