search
בקריאה כעת: אתה צוחק | לואיג'י פירנדלו
search

לואיג'י פירנדלו | מקור:איטלקית

אתה צוחק

תרגום : אורה אייל

גם הלילה הוקפץ משנתו אַנסֶלמוֹ המסכן, שאשתו ניערה אותו ומשכה בכעס את זרועו.

"אתה שוב צוחק!"

המום כולו, אפו עדיין גדוש בשינה ושרקני במקצת מההתנשפות שבעקבות ההקפצה, הוא בלע את רוקו, גירד את חזהו השעיר ואמר בקדרות, "אלוהים… גם… גם הלילה?"

"כל לילה! כל לילה!" געתה אשתו, חיוורת מקנאה ומבוז.

אדון אנסלמו התרומם ונשען על מרפקו, המשיך לגרד את חזהו בידו האחרת, ושאל ברוגז: "את בטוחה לגמרי? אני סתם מעקם את השפתיים בגלל הפרעות בעיכול, ולך נדמה שאני צוחק."

"לא, אתה צוחק, צוחק, צוחק," חזרה היא שלוש פעמים. "אתה רוצה לשמוע איך? ככה." והיא חיקתה את הצחוק הגדול והגרגרני שבעלה השמיע כל לילה.

אדון אנסלמו שאל, נדהם, מושפל וכמעט לא מאמין, "כך?"

"כן, כך, כך!"

ואשתו, שהיתה מותשת מהמאמץ שהשקיעה בצחוק הזה, שמטה את ראשה על הכריות ואת ידיה על השמיכות ונאנחה. "אוי, אלוהים, הראש שלי…"

בחדר הלך ודעך בהשתנקויות קלות אורו של הנר שעמד על השידה לפני צלם המדונה של לוֹרֶטוֹ. עם כל השתנקות של האור היה נדמה שכל הרהיטים מנתרים במקומם.

רוגז והשפלה, זעם וצער, ניתרו אף הם באופן דומה בנשמתו הממוטטת של אדון אנסלמו בגלל הצחוקים המתמיהים האלה שהשמיע כל לילה בשנתו, אלה שעוררו חשדות בלב אשתו כי בעודו ישן הוא משתכשך לו בתוך מי-יודע-אילו תענוגות, בעוד היא כאן, שוכבת לצדו, ערה ועצבנית מכאב הראש המתמשך, הקַצֶרֶת הנוירוטית, פרפור הלב, ובקיצור, כל המחלות האפשריות והדמיוניות שיכולות להימצא לאישה רגשנית המתקרבת לגיל חמישים.

"את רואה שאדליק את הנר?"

"תדליק, כן, תדליק! ותן לי מיד את הטיפות; עשרים בתוך רבע כוס מים."

אדון אנסלמו הדליק את הנר וירד מהמיטה מהר ככל שיכול. וכך, בכותונת ויחף, כשעבר לפני הארון כדי לקחת את בקבוק סם ההרגעה והטפטפת, ראה את עצמו במראה, ובתנועה מוכנית הרים יד והחזיר למקומה את קווצת השיער הארוכה שבעזרתה דימה להסתיר איכשהו את הקרחת שעל ראשו. אשתו הבחינה בזאת ממיטתה.

"מסדר לעצמו את השיער!" העוותה את פניה בלעג, "אפילו בלילה, בכותונת, בזמן שאני פה גוססת!"

אדון אנסלמו הסתובב כאילו הכיש אותו נחש, הצביע לעבר אשתו, וצעק, "את גוססת?"

"הייתי רוצה," התלוננה זו, "שאלוהים ייתן לי להתנסות, אני לא אומרת בהרבה, אלא רק בקצת ממה שאני סובלת ברגע זה."

"לא, לא יקירתי," רטן אדון אנסלמו, "אילו באמת היית מרגישה רע כל כך, לא היית מטריחה את עצמך לנזוף בי על תנועה לא רצונית. בקושי הרמתי את היד, הרמתי… לעזאזל! כמה טיפות שמתי?"

והוא שפך על הרצפה בזעם את המים שבכוס – שלתוכה, במקום עשרים, טיפטף מי-יודע-כמה טיפות של סם הרגעה – והלך לעבר המטבח, כך כפי שהיה, יחף ובכותונת, כדי להביא מים חדשים.

"אני צוחק…! אלוהים אדירים, אני צוחק," אמר לעצמו בזמן שעבר על קצות אצבעותיו במסדרון הארוך ובידו הנר.

מתוך דלת פתוחה באותו מסדרון בקע קול קטן. "סבא'לה…"

Psst, you might also like:
חרפה

זה היה קולה של אחת מחמש נכדותיו הפעוטות, קולה של סוזנה, הגדולה שבהן והאהובה ביותר על אדון אנסלמו, שקרא לה סוזי.

שנתיים לפני כן, עם מותו של בנו היחיד, הוא אסף לביתו את חמש הנכדות ואת כלתו. הכלה, אישה קודרת שהצליחה ללכוד את בנו המסכן בגיל שמונה-עשרה, ברחה לפני כמה חודשים מהבית, למרבה המזל, עם אדון מסוים, חבר אינטימי של בעלה המנוח, וכך נשארו חמש הנכדות (שלגדולה שביניהן, סוזי, מלאו אך בקושי שמונה שנים) תחת כנפיו שלו, מכיוון שתחת כנפיה של הסבתא, שסובלת מכל המחלות ההן, מובן מאליו שאינן יכולות להישאר. לסבתא אין כוח להשגיח אפילו לא על עצמה.

אבל היא השגיחה גם השגיחה בשעה שאדון אנסלמו הרים בהיסח הדעת את ידו כדי להחזיר למקומן את עשרים וחמש השׂערות שעדיין נותרו לו על פדחתו. וזאת משום שלמרות כל מחלותיה יש לה כוח, לסבתא, לקנא לו באכזריות, כאילו שבגילו הרך, חמישים ושש שנים, עם זקן לבן וראש קירח, בין כל התענוגות שזימן לו הגורל ועם חמש הנכדות האלה שתחת כנפיו ושלא ידע איך יפרנס אותן ממשכורתו הצנועה, עם לבו המדמם עדיין בגלל מות הבן האומלל, הוא יכול בכלל לקוות להתעלס עם נשים יפות.

ואולי לא בגלל זה צחק? אבל כן, כן! מי יודע כמה נשים הרעיפו עליו נשיקות בחלומותיו, כל לילה!

בזעם שכזה ניערה אותו אשתו, בחרון נורא שכזה צעקה לעברו, "אתה צוחק!" שוודאי אפשר להסבירם רק בקנאה.

וקנאה זו… מה היא בסך הכול? רסיס קטן ומגוחך של אבן מהגיהנום שהגורל נתן בידי אשתו כדי שתוכל לשעשע את עצמה בגירוד פצעיו, כל הפצעים שחייו הואילו ברוב חסדם לפזר עליו.

אדון אנסלמו הניח את הנר על הרצפה ליד הדלת כדי שהאור לא יעיר את שאר הנכדות, ונכנס לחדרון לקול קריאתה של סוזי.

למרבה נחמתו של הסב שאהב אותה כל כך, סוזי לא התפתחה יפה. כתף אחת שלה היתה גבוהה מרעותה ואלכסונית, וצווארה הלך ונעשה מיום ליום דומה לגבעול, חלוש מכדי לתמוך בראשה הגדול מדי. אוי, הראש הזה של סוזי…

אדון אנסלמו הרכין את ראשו מעל המיטה כדי שהנכדה תוכל להקיף את צווארו בזרועה הדקיקה, ואמר, "את יודעת, סוזי? צחקתי!"

סוזי הביטה בפניו בהתפעלות מיוסרת. "גם הלילה?"

"כן, גם הלילה. צחו-הו-הוק גדול כזה… די, תני לי ללכת, מתוקה, להביא מים לסבתא… תישני, תישני, ותשתדלי לצחוק גם את, בסדר? לילה טוב."

הוא נשק לנכדה על שׂערה, הידק סביבה היטב היטב את השמיכות, והלך למטבח להביא מים.

למרות החובות הרבות שהשפיע עליו גורלו, אדון אנסלמו הצליח (שוב, למרבה הנחמה) לרומם את רוחו בעזרת מחשבות פילוסופיות, שאף שלא פגמו כלל באמונתו ברגשות היושר שהיו מושרשים עמוק בלבו, גזלו ממנו את העידוד שבאמונה באלוהים, זה שמפצה וגומל ממשכנו שם למעלה. ומכיוון שלא היה יכול להאמין באלוהים, לא היה יכול, כתוצאה מכך, גם להאמין, כפי שהיה רוצה, בקיומו של ליצן שטני כלשהו שמתחבא בתוך גופו ומשעשע את עצמו בצחוקים כל לילה, ומוליד חשדות קודרים שכאלה בנשמתה של אשתו הקנאית.

Psst, you might also like:
מי זוכר את האבק בבית של המינגווי?

אדון אנסלמו היה בטוח, בטוח מעל לכל ספק, שלא חלם שום חלום שיכול לעורר את הצחוקים האלה. למעשה, הוא לא חלם כלל, הוא לא חלם אף פעם! הוא שקע כל ערב, באותה שעה עצמה, לתוך שינה כבדה כעופרת, שחורה, עיקשת ועמוקה מאוד, ונדרשו לו מאמצים כבירים כדי להתעורר ממנה! עפעפיו הכבידו על עיניו כשתי אבני מצבה.

וכך, כשמסלקים את השטן ומסלקים את החלומות, לא נותר כל הסבר לצחוקים, פרט למחלה כלשהי, מסוג חדש, אולי התכווצות של המעיים שמתבטאת בהתקפי הצחוק המצטלצלים האלה.

הוא התכוון באחד הימים הקרובים להיוועץ ברופא הצעיר, מומחה למחלות עצבים, שהגיע לפחות פעם ביומיים לביקור אצל אשתו.

חוץ מאשר תמורת ידיעותיו, הרופא הצעיר המומחה גבה מלקוחותיו תשלום גם תמורת שׂערו הבלונדיני שנשר בטרם עת מרוב לימודים, ותמורת ראייתו שנחלשה, בטרם עת גם היא, בשל אותה סיבה.

והיה לו, מעבר לידיעותיו הייחודיות במחלות עצבים, ייחוד נוסף שהוא הציע, בחינם הפעם, לאדונים-הלקוחות: היו לו, מאחורי משקפיו, עיניים בשני צבעים שונים: האחת צהובה והאחרת ירוקה. הוא נהג לעצום את הצהובה ולקרוץ בירוקה, והסביר הכול, כן, הוא הסביר הכול בבהירות מופלאה לשביעות רצונם המלאה של האדונים-לקוחות, אפילו במקרה שעמדו למות.

"אמור לי, דוקטור, יכול להיות שמישהו צוחק מתוך שינה בלי לחלום? אבל חזק, אתה שומע, מין צחו-הו-הוק שכזה…"

הרופא הצעיר פרש לפני אדון אנסלמו את התיאוריות החדשות ביותר על אודות השינה והחלומות. הוא דיבר במשך כמחצית השעה וגדש את דבריו במונחים ביוונית, אלה שמשווים למקצוע הרפואה חזות מכובדת כל כך, ולבסוף סיכם כי "לא, זה לא יכול להיות. בלי לחלום אי-אפשר לצחוק מתוך שינה באופן כזה."

"אבל אני נשבע, אדוני הרופא, שאני בכלל לא חולם, לא חולם, לא חלמתי אף פעם!" קרא ברוגז אדון אנסלמו, שהבחין בחיוך הלעגני שבו קידמה אשתו את סיכומיו של הרופא הצעיר.

"אה, אינני חושב! רק נדמה לך," הוסיף הרופא, ואז שב ועצם את עינו הצהובה וקרץ בירוקה. "נדמה לך, אבל אתה חולם, בוודאות, אלא שזכר החלום לא נשמר מכיוון שאתה ישן שינה עמוקה. בדרך כלל, כפי שהסברתי לך, אנו זוכרים רק את החלומות שאנחנו חולמים כאשר צעיפי השינה, אם נכנה זאת כך, כבר מדוללים למדי."

"זאת אומרת שאני צוחק בחלומות שאני חולם?"

"ללא כל ספק. אתה חולם חלומות עליזים, וצוחק."

"איזו נבזות!" נפלט מפיו של אדון אנסלמו. "אני כנראה עליז, לפחות בחלומות, אדוני הרופא, ולא יכול לדעת את זה! כי אני נשבע שאני לא יודע על כך שום דבר! אשתי מנערת אותי וצועקת עלי: 'אתה צוחק!' ואני מסתכל אל הפה שלה מבולבל לגמרי, כי אני ממש לא יודע, לא שצחקתי ולא על מה צחקתי."

ובכן, הנה, זהו הדבר. כן, כן, כך צריך להיות. בעזרת ההשגחה העליונה, מתוך שינה, בסתר, הטבע עוזר לו. מיד לאחר שהוא עוצם את עיניו על חזיון סבלותיו, הטבע מפשיט את נשמתו מכל בגדי האבלות שלה ומוביל אותו קליל-קליל, כמו נוצה, דרך שבילים רעננים של חלומות עליזים להפליא. זה נכון שהוא שולל ממנו באכזריות את זכרם של מי-יודע-אילו תענוגות מרנינים, אך בכל אופן, הוא ודאי מפצה אותו, ובדרך לא מודעת משקם את נשמתו, כדי שביום שלמחרת יהיה נכון לשאת את מצוקותיו ואת סבלות גורלו.

Psst, you might also like:
המיקרוגל שלכם

וכעת, כשהיה חוזר ממשרדו, היה אדון אנסלמו מושיב על ברכיו את סוזי, שידעה לחקות יפה כל כך את הצחוק שהוא צוחק כל לילה, אחרי ששמעה אותו פעמים רבות כל כך מפיה של סבתא. הוא היה מלטף את פניה הקטנות, הכמושות כפני זקנה, ושואל אותה, "סוזי, איך אני צוחק? נו, מתוקה, תני לי לשמוע את הצחוק היפה שלי."

וסוזי היתה מטילה את ראשה אחורנית, חושפת את צווארה החלוש ממחלת הרככת ומתפרצת בצחוק עליז, רחב, שופע ולבבי.

אדון אנסלמו המאושר היה מקשיב לה ונהנה. אף שדמעות עלו בעיניו למראה צווארה העלוב של הילדונת. הוא היה נד בראשו, מביט החוצה מבעד לחלון ונאנח. "מי יודע כמה אני מאושר, סוזי! מי יודע כמה אני מאושר בחלום כשאני צוחק כך."

אך למרבה הצער, היה על אדון אנסלמו להתפכח גם מאשליה זו.

פעם אחת, במקרה, נזכר באחד מחלומותיו, אלה שהביאו אותו לצחוק גדול כל כך כל לילה.

והנה החלום: הוא ראה גרם מדרגות רחב שעליו טיפס בקשיים מרובים ובעזרת מקל הליכה איש ושמו טוֹרֶלָה, חבר ותיק לעבודה, בעל רגליים מעוקמות. אחרי טורלה טיפס בזריזות מנהל המשרד, האדון המכובד רידוֹטי, שהשתעשע באכזריות בשעה שהכה במקל את מקלו של טורלה, שמחמת רגליו המעוקמות נאלץ להישען עליו היטב. בסופו של דבר התכופף המסכן הזה, טורלה, שלא היה יכול לשאת זאת עוד, נאחז בשתי ידיו באחת המדרגות והחל לשלח בעיטות, כמו פרד, לעבר האדון רידוטי. זה ציחקק בלעג והתחמק במיומנות מהבעיטות, וניסה לתקוע את חוד מקלו האכזרי בישבנו הבולט של טורלה המסכן, בדיוק באמצע, ולבסוף אף הצליח בכך.

למראה החיזיון הזה התעורר אדון אנסלמו עם חיוך שהתאבן בפתאומיות על שפתיו, והרגיש כיצד נופלת רוחו ושוקעת נשמתו. הו, אלוהים, האומנם בגלל זה הוא צוחק? בגלל שטויות שכאלה?

הוא כיווץ את שפתיו בעווית של תיעוב עמוק ותהה בינו לבין עצמו.

בגלל זה הוא צוחק! זה כל האושר הגדול שבו הוא טובל בחלומותיו! הו, אלוהים… הו, אלוהים…

אך הרוח הפילוסופית ששכנה בתוכו זה שנים נחלצה גם הפעם לעזרתו, והראתה לו שאך טבעי הוא כי הוא צוחק מדברי הבל. וכי ממה היה רוצה לצחוק? בתנאֵי חייו היה זה הכרחי שיהפוך לטיפש כדי לצחוק.

וכי אחרת איך הוא יכול לצחוק?


*תרגום זה התפרסם בקובץ "אהבות ללא אהבה", הוצאת אחוזת בית, 2006.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: אתה צוחק! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%90%d7%aa%d7%94-%d7%a6%d7%95%d7%97%d7%a7/