search
בקריאה כעת: בבר של ליוויה | פייר י. מיילאק
search

בבר של ליוויה

פייר י. מיילאק | מקור:מלטזית

תרגום : יעל אכמון

הקדמה מאת המערכת

סיפור שהוא מעיין אגדה יפהפיה על ילדה שיוצרת עולם עד לפרטי פרטיו כדי להדוף את הבדידות ואת כאב האובדן. את חוסר האונים מחליפה הילדה המופלאה הזאת בעמדת הבוראת הכול יכולה – היא בוראת לה ערים ואיים מיושבים – רחובות, ובניינים ומבני ציבור, עולם שיש בו הגיון והתחשבות וסדר, ואט אט מתגלה כי היקום הזה כולו נרקם כמו כוורת צפופה סביב גורלו של אדם אחד, אביה, סביבו היא טווה מציאות עליזה ומגוננת בלילות שבהם הוא יוצא מהבית והיא ממתינה לו בחדרה. פייר מיילאק מצליח לארוג רגשות עדינים ומוכרים לכדי סיפור קסום, חמוץ מתוק, שממלא את הלב בערגה הרבה אחרי תום הקריאה.

 

קראו עוד

הפעם היא בונה עיר. עיר ראשונה לאחר אחד-עשר איים ברצף, שמקובצים עכשיו בתיקייה האדומה הרכה. כשאבא שלה יוצא לשתות קפה בערבים והיא נשארת לבד, היא מוציאה את התיקייה מהמגירה שליד המיטה שלה, שולפת את אחת המפות ונוחתת במקום כלשהו בתוכה. הנה היא בחנות שוקולדים שכולה ניחוח ואבקת קקאו. הנה היא בסלון בית ובו טלוויזיה ענקית והיא ממהרת אל דלת הכניסה לפני שיתפסו אותה ויחשבו שהיא פורצת. לפעמים היא מוצאת את עצמה באמצע הכביש, בין המכוניות והאופנועים.

במפה תמצאו כל דבר שתוכלו להעלות על הדעת. לילדים, בית ספר מוקף גן עצי תפוח. לצעירים, אוניברסיטה קטנה שמייצרת בקצב מורים, רופאים, מהנדסים ואדריכלים. לחולים, בית חולים. לאלה שרוצים לעבוד, מפעלים מוקפים שדות המניחים מקום להתרחב כשתתקבל עוד עבודה. לחובבי הספורט מגרש כדורגל,  ומגרשים קטנים סביבו לכדורעף, לכדורסל ולטניס. גם כנסייה וחנויות. מאפייה. נגרייה. חנויות מכולת. כבישים וגשרים. נמלים שספינות באות לעגון בהם. בתי מכס, משרדי דואר. תחנת משטרה. חוות ובעלי חיים. נמל תעופה, תחנת אוטובוס. ויותר מכל, המוני בתים. בתים קטנים לאנשים שגרים לבד. דירות למי שלא רוצים או לא יכולים לשלם יותר מדי. ובתים גדולים לאמידים, ובהם משפחות גדולות שהאבא והאמא התברכו בהן בחיים פוריים ומתגמלים.

בכל פעם שהיא מסיימת עיר או אי היא מניפה אותם באוויר, וככל שהנייר כבד יותר מהדיו הכחולה של הטוש, כך היא מסופקת יותר מהמבנה היציב. ולפעמים, אם גודל העיר דורש זאת, היא הופכת את הנייר ובונה עיר נוספת היישר מתחתיה. עיר תת-קרקעית, מלאה תעלות ניקוז, צינורות מים, כבלי חשמל וטלפון ומנהרה או שתיים לרכבת התחתית. אחר כך היא מציבה את הנייר מול הנורה שבאהיל הוורוד, והאור העז חושף את העיר שמתחת. אפשר אפילו להבחין בעכברים החולפים בחטף במנהרות. או במכוניות העוברות ברחובות הומים ובארובות שפולטות עשן אפור. לאחר מכן היא מעניקה לעיר שם, מכניסה אותה לתיקייה האדומה הרכה ומתחילה לחשוב על הבאה בתור. מפה אחר מפה, היא תמשיך לשכלל את הערים והאיים שלה, להעשיר את חיי תושביהם. אם בניסיונות הראשונים היתה ממקמת, למשל, דיסקוטק מול כנסייה (כי רק שם נשאר מקום), כיום תצמיד את הדיסקוטק למגרש הכדורגל ותיצור מהאזור מרכז בילוי הרחק מבתי המגורים. וכך, אם מישהו יבעט כדור אל מחוץ למגרש, הוא לא ישבור חלון בבית שכן אלא יפגע רק בקיר הדיסקוטק, שהחלונות השבירים בו ספורים. או למשל, אם פעם היתה ממקמת בית קברות ליד הבתים, כיום היא תרחיק את בתי הקברות למקום שבו לא יראו אותם. באופן כזה, אם ילדה שאיבדה את אמה תביט במקרה מהחלון בלילה נטול שינה, היא לא תראה את השם של אמא שלה  חקוק באבן.

Psst, you might also like:
הגבירה מבית האהבה

יצירת עיר או אי ראשיתה בדרך כלל במעגל החיצוני. ההיקף, העגול פחות או יותר, שהיא מתחילה למלא. אבל הלילה היא מתחילה בבר קטן שאנשים רבים נאספים בו בכל ערב, ונשימתם מעלה עד מהרה אד בחלונות. הרבה אנשים, בעיקר סטודנטים, שבכל ערב מזמינים את אחד המשקאות המיוחדים שמכינה להם ליוויה, בחורה כהת-עור מפורטו אלגרה, שנולדה בברזיל ואיכשהו הגיעה לכאן. המיוחד במשקאות האלה שהם בלתי צפויים כמו נורה שנכבית באמצע הלילה. מזמינים רק את מספר המשקאות הרצוי: משקה אחד, נניח, למי שלבד. או ארבעה, למי שבא בחברת שלושה אחרים. אבל תכולת המשקה נתונה לחלוטין להחלטתה של ליוויה. זה כל הכיף. היא מכינה את התרכובת בעצמה, ככל העולה על רוחה באותו רגע. הדבר היחיד שנתון לבחירה הוא אם רוצים שהיא תדליק את המשקה או לא. אם אתם מפחדים מאש, אז בטח תגידו לה שלא תדליק אותו כלל. אחרת יכול להיות שתקבלו כוס שתיראה כמו הראש הבוער של אחד משליחי ישו בחג הפנטקוסט, ולפני שתשתו יהיה עליכם לחכות שהאש תדעך ותכבה. אלא אם כן אתם מסוג הטיפוס ההרפתקני, כמובן, ותשתו את המשקה שעדיין בוער, או אפילו תבקשו מליוויה שתדליק לכם אותו בתוך הפה. אבל אם אתם עד כדי כך אמיצים, ומרכינים את הראש רגע לפני שהלהבה דועכת, אתם עלולים לספוג כווייה בחך – או כפי שליוויה קוראת לו, il cielo dela boca. וכולם גומעים את המשקאות האלה בלגימה, הם לא עולים הרבה כי הם קטנים וזה לא מקום בילוי של עשירים. כולם מלבד גבר קירח עם זקן של כמה ימים, שנשען על הפינה של בר העץ וצופה בליוויה בפליאה, איך היא ממציאה צבעים חדשים, טעמים חדשים, תמיד איזה מפגן ראווה חדש. ואיך היא מצליחה לזכור את כולם? איך היא לא מתבלבלת ביניהם? איך היא לעולם לא שופכת אפילו טיפה, ושום בקבוק לא נשמט לה מהידיים? איך הצבעים תמיד תואמים זה לזה? ואיך היא מצליחה לגרום לכל משקה ומשקה להיות טעים כל כך?

Psst, you might also like:
היקום של הדברים

ובזמן שהיא משלימה עוד יצירת מופת קטנה, האיש הקירח שיושב אל הבר פותח במחיאות כפיים, ומהר מאוד הן מתפשטות עד השירותים שבפנים בפינה, וכשמחיאות הכפיים מגיעות לשיא הוא מסתיר את ביישנותו בכיסי מכנסי הג'ינס שלו – שהיו פעם כחולים – וצועק בקול צרוד: "בראבו, ליוויה!" ליוויה כבר רגילה אליו. היא יודעת שלא תיגש אליו ותשאל אם גם הוא רוצה משקה. הוא מזמין את השתייה שלו מהבחור הצעיר שאוסף, שוטף ומפיל את הכוסות. קפה שחור.

מול הבר של ליוויה היא בונה עכשיו מזרקה קטנה לקשט את הפינה הפנויה שברחוב. במרכז המזרקה היא מציבה פסל של ילדה עם עיניים גדולות, לבושה מעיל פרווה עם כיסים קטנים שהיא מסתירה בהם את כפות ידיה. מימי המזרקה פורצים מחמשת הכפתורים של המעיל שלה וניתזים למטה אל אגן ענקי. בכל פעם שדלת הבר של ליוויה נפתחת, הילדה עם העיניים הגדולות שומעת את המהומה מבפנים ונהנית מהחוֹם שחומק החוצה.

ממקומה על האגן היא רואה אותם גומעים בקול את המשקאות הקטנים שלהם. לפעמים הם שותים משקה בלגימה אחת ומיד אחריו כף של משקה אחר. כמו סירופ או תרופה. לעתים קרובות היא רואה מישהו מעווה את הפנים, עד שהכול נגמר והשפתיים שומטות את הבעת הגועל ונפגשות שוב בחיוך. ואז צחוק בריא, וכולם מתחילים למחוא כפיים. והאיש הקירח קורא: "בראבו, ליוויה!"

Psst, you might also like:
כח הדם

היא אוהבת כל כך את האיש הקירח. אבל כשהוא מבחין שהשעה מאוחרת, וממהר לחבוש את כובע הברט המשובץ ולעטוף את צווארו בַצעיף ולצאת, היא מבחינה בעצבות של שבוע שלם בעיניו. היא ממשיכה לצפות בו בעודו צועד עד קצה הרחוב. הוא חוצה כיכר זעירה שמגדל גדול במרכזה – אפשר לראות ממנו את גגות העיר כולה – ונכנס לרחוב צר, וממשיך ללכת עד שהוא מגיע לגוש גדול של בניינים, מלאים בדירות קטנות. הוא עולה למעלה ופותח את הדלת. אחרי שהוא פושט את המעיל ואת הצעיף ומניח אותם על הכיסא שליד הטלפון במסדרון, הוא פותח את דלת החדר של הבת שלו לראות אם היא ישנה.

וכרגיל, הוא מוצא אותה ישנה באור דולק. הוא מחלץ מידה בזהירות את דף הנייר, שבו מחצית עיר בנויה ומחציתה האחרת מתוכננת, הוא נושק למצחה, ומכבה את האור שמתחת לאהיל הוורוד.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2016

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This