search
בקריאה כעת: בוהמה | מיכאיל בולגקוב
search

מיכאיל בולגקוב | מקור:רוסית

בוהמה

תרגום : אולגה סונקין

הקדמה מאת אולגה סונקין

"בוהמה" הוא אחד הסיפורים המוקדמים של מיכאיל בולגקוב, אוצר בלום שמעולם לא תורגם לעברית. הסיפור מחולק לשני חלקים – "כיצד להתפרנס מספרות" ו"הנוודים הנצחיים" – ששניהם יחד מייצרים את תמונת ה"בוהמה", תצלום מטא-ספרותי של רגע בחייו של סופר בתחילת דרכו, ברוסיה של שנות ה-20 של המאה ה-20. "בוהמה" היא כותרת אירונית, כי הרי בברית המועצות לא היתה ולא יכלה להיות בוהמה, היה רק פרולטריון ששוחרר מכבליו, וכל אליטה, גם אליטה ספרותית היתה אויבת הפרולטריון. אז איזו ספרות יכולה להתקיים בחברה כזאת? ואיך מתפרנסים ממנה? שאלת הפרנסה היא תמיד שאלה לוהטת בתחום הספרות – איך באמת מתפרנסים ממשהו שאף אחד לא צריך? כלומר, עוד לא יודע שצריך. זה אינו דבר פשוט (יעידו חבריי הסופרים, העורכים והמתרגמים). אך במקרה של בולגקוב התשובה פשוטה מאוד – כותבים רע ולפי דרישות הממסד השולט. ככל שזה רע יותר, כך מתפרנסים ביתר קלות. הביקורת של בולגקוב על הממסד הספרותי הסובייטי התפתחה מאוחר יותר לכדי פארסה מפוארת, אולי אחת המפוארות בתולדות הספרות, ברומן "האמן ומרגריטה", ואילו כאן, בקיצור נמרץ ובהומור חד-פעמי בולגקוב סוגר חשבון עם הספרות הממוסדת. ככה עושים את זה. וככה מתפרנסים.

קראו עוד

I: כיצד להתפרנס מספרות?

לרכוב על מחזה לטיפליס

אם ישאלו  מה מגיע לי, אענה בכנות כמו בפני אלוהים: עבודות כפייה.

לא על טיפליס בעצם, בטיפליס לא עשיתי כל רע. על ולדיקווקז.

אלה היו ימיי האחרונים בוולדיקווקז, ורוחו מטילת האימה של הרעב (קלישאה! קלישאה!… "רוחו מטילת האימה"… בעצם, לעזאזל עם זה! הרשימות האלה לא יראו אור לעולם!), כפי שאמרתי – רוחו מטילת ה-א-ימ-ה של הרעב דפקה על דלת דירתי הצנועה, שקיבלתי באישור ומיד אחרי הרוח דפק הפרקליט גנזולייב, אדם בעל אישיות מלבבת, שפם קטן ומסודר, ופנים מלאי השראה.

התרחשה ביננו שיחה. אני מביא אותה כאן בקצרנות.

"למה האף באדמה?" (זה גנזולייב)

"אני נאלץ למות מרעב בוולדיקווקז המזופתת הזאת שלכם…"

"אין ויכוח. וולדיקווקז – עיר מזופתת. קשה אפילו לדמיין עיר מזופתת יותר בעולם כולו. אבל מה פתאום למות עכשיו?"

"אין עוד מה לעשות. מיציתי את כל האפשרויות. בתת-מחלקת האמנויות אין כסף, ולא ישלמו משכורות. סוף לנאומי הפתיחה לפני מחזות. הפיליטון שלי פורסם בעיתון ולדיקווקזי מקומי. קיבלתי עליו 1200 רובלים והבטחה שיכלאו אותי במחלקה המיוחדת, אם אפרסם עוד משהו דומה."

"על מה?" (גנזולייב נבהל. וזה גם מובן. רוצים לכלוא – כלומר, אני חשוד.)

"על הלצות."

"נו, שטויות. הם פשוט לא מבינים כאן שום דבר בפיליטונים. שמע לי…"

והנה מה שעשה גנזולייב. הוא הדיח אותי לכתוב יחד איתו מחזה מהפכני מחיי התרבות הוולדיקווקזית הילידית. אני משמיץ כאן את גנזולייב. הוא דחק בי: ואני מפאת גילי הצעיר וחוסר ניסיוני הסכמתי. מה הקשר של גנזולייב לחיבור מחזות? שום קשר, ברור. הוא עצמו הודה בו במקום שהוא באמת ובתמים שונא ספרות, וכך עורר אצלי פרץ של חיבה כלפיו. גם אני שונא את הספרות, והאמינו לי, הרבה יותר מגנזולייב. אבל גנזולייב מכיר את התרבות הילידית ככף ידו, אם אפשר כמובן, לכנות ארוחות בוקר בדוכני שיפודים על רקע ההרים המאוסים בתבל, פגיונות עשויים פלדה מאיכות ירודה, סוסים רזים, דוחאנים1 ומוזיקה מתועבת שמעוותת את הנשמה, תרבות.

ובכן, נראה שאני אכתוב את המחזה, וגנוזלייב יוסיף בהדרגה את אותה תרבות.

"אידיוט מי שיקנה את המחזה הזה."

"אם לא נמכור את המחזה הזה, אנחנו אידיוטים."

בשבעה ימים וחצי כתבנו את המחזה, כלומר, חצי יום יותר מבריאת העולם. למרות זאת, הוא יצא אפילו יותר גרוע, מהעולם.

דבר אחד אני יכול לומר: אם יכריזו אי פעם על פרס למחזה נטול המשמעות, חסר הכישרון והחצוף ביותר, המחזה שלנו יזכה במקום הראשון (אם כי, בעצם… אני נזכר עכשיו בכמה מחזות שנכתבו בין 1921-1924, וספק מתגנב ללבי…), טוב, אם לא הראשון – אז השני או השלישי.

Psst, you might also like:
הגן היפני

בקיצור: לאחר כתיבת המחזה הזה דבק בי אות קלון בלתי נמחה ותקוותי היחידה היא שהוא נרקב במעמקי תת-מחלקת האמנויות הילידית. החשבונית, ייקח אותה השד, יכולה להישאר. היא היתה על סך 200 אלף רובלים. מאה לי. מאה לגנוזלייב. המחזה הוצג שלוש פעמים (שיא), והזמינו את המחברים. גנזולייב יצא והשתחווה, היד על עצם הבריח. וגם אני יצאתי ועשיתי פרצופים, כדי שלא יזהו את פניי בתצלום (הבמה צולמה בעזרת מגנזיום). בזכות הפרצופים האלה, פשטה שמועה בעיר שאני גאון, אם כי גם משוגע. זה היה מרגיז, במיוחד לאור העובדה שהפרצופים כלל לא היו נחוצים: צילם אותנו צלם שהולאם והוצמד לתיאטרון, ולכן בתצלום לא מופיע דבר מלבד רובה, כיתוב: "תחי.." ופסים מטושטשים.

שבעת אלפים חיסלתי בתוך יומיים, ובעזרת שאר התשעים ושלושה החלטתי לעזוב את ולדיקווקז.

מדוע? מדוע דווקא לטיפליס? תהרגו אותי, עד עכשיו אני לא מבין. אף שאני נזכר: אמרו ש:

1. בטיפליס כל החנויות פתוחות;

2. –"- יש יין;

3. –"- חם מאוד והפירות זולים;

4.–"- יש הרבה עיתונים וכו'… וכו'.

החלטתי לנסוע. וקודם כל ארזתי. לקחתי את רכושי – שמיכה, מעט לבנים ופתיליית נפט.

בשנת 1921 הדברים היו קצת שונים מכפי שהם בשנת 1924. בפרט  אסור היה לנסוע סתם ככה: לקום, ולצאת לדרך, השד יודע לאן! אלה שהיו מופקדים על נסיעות אזרחיות, ככל הנראה, חשבו בערך כך:

אם כל אחד יתחיל לנסוע, מה יהיה אז? לכן צריך היה לקבל אישור. בלי דיחוי הגשתי בקשה לאן שצריך ובסעיף שבו נשאל:

"ולשם מה אתה נוסע?"

כתבתי בגאווה:

"אני נוסע לטיפליס לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

בכל ולדיקווקז היה רק אדם אחד שלא הכיר את פניי, ודווקא עלם החמודות הזה ניצב חגור באקדחו,  כאילו מוסמר למקומו, ליד השולחן שבו הנפיקו את אשרות הנסיעה לטיפליס.

כשהגיע תור האישור שלי והושטתי לעברו את ידי, עצר אותה העלם בחצי הדרך ואמר בקול צלול ותקיף:

"לשם מה אתה נוסע?"

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

או אז חתם העלם את האישור במעטפה, ואת המעטפה ואותי יחד העביר לאיש כלשהו עם רובה, ואמר:

מחלקה המיוחדת."

"לשם מה?" שאלתי.

על כך העלם לא ענה.

שמש בהירה מאוד (הדבר הטוב היחידי שיש בוולדיקווקז) האירה עלי, בזמן שצעדתי בדרך המרוצפת, ולשמאלי האיש עם הרובה. הוא החליט לשעשע אותי בשיחה ואמר:

"נעבור עכשיו דרך השוק, שלא תחשוב לברוח. לא ייצא מזה טוב."

"גם אם היית מתחנן, לא הייתי עושה זאת," עניתי בכנות גמורה. וכיבדתי אותו בסיגריה.

בעודנו מעשנים בנחת, הגענו אל המחלקה המיוחדת. כשעברנו דרך החצר, נזכרתי בחטף בכל חטאיי. התברר – יש שלושה.

Psst, you might also like:
האיש במעיל הרוח הצהוב

1. בשנת 1907 קיבלתי שני רובלים וחמישים קופייקות לקניית ספר לימוד בפיזיקה של קרייביץ', בזבזתי אותם על ראינוע.

2. בשנת 1913 התחתנתי, בניגוד לרצונה של אמי.

3. בשנת 1921 כתבתי את הפיליטון המפורסם ההוא.

המחזה? סלחו לי, אך אולי כתיבת מחזה אינה פשע כלל? להפך.

לידיעת הציבור שלא היה במחלקה המיוחדת: חדר גדול, שטיח במרכזו, שולחן כתיבה מפלצתי, בגודל שלא ייתואר, שמונה מכשירי טלפון בצורות הנדסיות שונות, שמחוברים אליהם חוטים בצבע ירוק, כתום ואפור, ולשולחן יושב איש קטן במדי צבא, ופניו נעימים מאוד.

צמרות עבותות של עצי ערמונים נראים מבעד החלונות הפתוחים. ברגע שראה אותי, רצה היושב לשולחן לשנות את הבעתו מנעימה לבלתי ידידותית ולא נעימה, אך הדבר עלה בידו רק למחצה.

הוא הוציא ממגרת השולחן תצלום והחל להתבונן בו ובי לסירוגין.

"אה, לא. זה לא אני," הזדרזתי לומר.

"את השפם אפשר לגלח," ענה הנחמד בטון מהורהר.

"כן, אבל אם מתבוננים היטב," אמרתי, "רואים ששערו שחור כמו משחת נעליים, וגילו ארבעים וחמש בערך. ואילו אני בלונדיני בן עשרים ושמונה."  

"צבע?" שאל הקטן בהיסוס.

"והקרחת? וחוץ מזה, תביט באף מקרוב. בבקשה ממך, שים לב לאף."

הקטן הביט באפי ונמלא ייאוש.

"נכון. לא דומה."

השתררה שתיקה, וקרן שמש פיזזה בקסת הדיו.

"אתה רואה חשבון?"

"אלוהים ישמור."

שתיקה. וצמרות הערמונים. תקרה מפוסלת. קופידונים.

"ולשם מה אתה נוסע לטיפליס? תענה מהר, בלי לחשוב," ירה במהירות הקטן.

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי," יריתי במהירות בתשובה.

הקטן פתח את פיו, נרתע לאחור, הזדהר כולו בקרן שמש.

"אתה מחבר מחזות?"

"כן. בלית ברירה."

"תראה אותך. והמחזה שכתבת, טוב?"

היה משהו בטון שלו, משהו שיכול היה לגעת ללבו של כל אחד, אבל לא ללבי. אני חוזר, מגיעות לי עבודות כפייה. הסתרתי את מבטי, ואמרתי:

"כן, טוב."

כן. כן. כן. זה הפשע הרביעי, והחמור מכולם. לו חפצתי להישאר נקי כפיים בפני המחלקה המיוחדת, הייתי צריך לענות כך:

"לא. זה לא מחזה טוב. זה – זבל. אני פשוט מאוד רוצה להגיע לטיפליס."

הבטתי בחרטומי המגפיים הקרועים שלי ושתקתי. התעשתי כשהקטן נתן בידי סיגריה ואת אשרת הנסיעה שלי.

הקטן אמר לזה עם הרובה:

"תלווה את הסופר החוצה."

המחלקה המיוחדת! תשכחי מהעניין! את רואה, התוודיתי. פרקתי מעלי נטל אשמה של שלוש שנים. מה שעוללתי כאן, גרוע בעיני מחבלה, מפעילות אנטי-מהפכנית וממעילה בתפקיד.

עם זאת תשכחי!!!

II: הנוודים הנצחיים

אומרים שבשנת 1924 אפשר היה להגיע מוולדיקווקז לטיפליס בקלות: לשכור מכונית בוולדיקווקז ולנסוע בדרך הצבאית-הגאורגית, דרך יפה להפליא.  מאתיים ועשר ורסטאות בלבד. אבל בשנת 1921 עצם המילה "לשכור" נשמעה בוולדיקווקז כמו מילה בשפה זרה.

Psst, you might also like:
קטטה

בכדי לנסוע היה עליך ללכת עם השמיכה ופתיליית הנפט לתחנת הרכבת ושם לתעות בין הרציפים ולחפש בין קרונות המשא הרבים שהוסבו לקרונות נוסעים. בעודי מוחה זיעה, ראיתי ברציף מספר 7 ליד קרון פתוח, איש בנעלי בית, בעל זקן דמוי מניפה. הוא שטף קומקום וחזר על המילה "באקו".

"קח אותי איתך," ביקשתי.

"לא אקח," ענה המזוקן.

"בבקשה, למען הפקת מחזה מהפכני," אמרתי.

"לא אקח."

המזוקן לקח את הקומקום וטיפס על גבי קרש לתוך הקרון. התיישבתי על שמיכה ליד המסילה החמה והדלקתי סיגריה. חום עז, מחניק, מילא את הרווחים שבין הקרונות, והרוויתי את צימאוני מברז שעל יד הפסים. לאחר מכן שוב התיישבתי והרגשתי איך הקרון מתנשף וקודח. הזקן הציץ.

"איזה מחזה?" הוא שאל.

"הנה."

פתחתי את השמיכה והוצאתי את המחזה.

"כתבת בעצמך?" שאל בחוסר אמון בעל הקרון.

"עם גנזולייב."

"לא שמעתי עליו."

"אני מוכרח לנסוע."

"אני מצפה לעוד שניים. אם לא יבואו אז אולי אקח אותך. רק אל תחשוב לזמום על הדרגש. אל תחשוב, שאם כתבת מחזה, אתה יכול לעשות פה תרגילים. הנסיעה עוד ארוכה, ואנחנו עצמנו מהוועדה לחינוך פוליטי."

"אני לא אזמום," אמרתי, וחשתי משב של תקווה בחום הצורב, "אני יכול לישון על הרצפה."

המזוקן הישוב על הדרגש אמר:

"אספקה יש לך?"

"יש לי קצת כסף."

המזוקן הרהר.

"זה מה שנעשה… אצרף אותך לקצבת המנות שלנו לנסיעה. אבל תצטרך להשתתף בעיתון הרכבת שלנו. מה תוכל לכתוב בעיתון?"

"מה שתרצו –" הבטחתי. לקחתי לחזקתי את מנת האספקה שלי ולעסתי קרום לחם.

"אפילו פיליטון?" הוא שאל, וראו על פניו שהוא חושב שאני שקרן.

"פיליטון –זאת המומחיות שלי."

שלוש בריות הופיעו בצל הדרגשים וזוג רגליים יחפות אחד. כולם הביטו בי.

"פיודור! יש פה דרגש אחד פנוי. סטפנוב לא יבוא, בן של זונה, אמרו הרגליים בקול בס, אכניס את החבר פיליטוניסט."

"טוב, תכניס," אמר פיודור בעל הזקן בפיזור דעת. "ואיזה פיליטון תכתוב?"

"הנוודים הנצחיים."

"איך זה יתחיל?" שאלו הדרגשים. "בוא, תעלה אלינו לשתות תה."

"הנוודים הנצחיים, זה טוב מאוד," הגיב פיודור, וחלץ את מגפיו. "היית ישר אומר שאתה כותב פיליטון, במקום לשבת שעתיים על המסילה. תצטרף אלינו."

ערב כביר ומופלא מחליף את היום הלוהט בוולדיקווקז. שולי הערב הם ההרים הכחלחלים. עשן הערב מסתלסל על דפנותיהם. תחתית הקערה – מישור. ולאורך התחתית החלו לשקשק ולנוע הגלגלים. הנוודים הנצחיים.

היה שלום לנצח, גנזולייב.

היי שלום, וולדיקווקז!


רכבת תעמולה באחד מסרטיו המפורסמים של דג'יגה ורטוב

  1. כינוי עתיק למסעדות ומסבאות בקווקז ובקרים

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: בוהמה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%91%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%94/