search
בקריאה כעת: ביוגרפיה של שמלה | ג'מייקה קינקייד
search

ביוגרפיה של שמלה

ג'מייקה קינקייד | מקור: אנגלית

תרגום : ליה נירגד

הקדמה מאת עמרי הרצוג

מדוע אני אוהב את הסיפור הזה (ולמעשה את כל מה שג'מייקה קינקייד כתבה עד עתה, וגם את מה שעוד תכתוב)? אני לא יודע, לא יודע. יש בכתיבה שלה איזה סוד, כמו באהבה; יש לה סיפור שלא שייך לעולמי, בכלל לא קשור אליו, וגם לא יהיה. ולכן זו מתנה נהדרת, כי מה שהופך מתנה לנהדרת באמת, היא העובדה שהיא לא יכולה להיות שלך. וזו עובדה עצובה מאוד וגם משמחת מאוד.
היא כותבת שיש שתי דמויות, בנות שנתיים או בנות ארבעים ושלוש, לא משנה: האחת שחווה את העולם, והשנייה שצופה בה ממרחק. היא כותבת, שמבין שתיהן, רק זו שצופה היא המעניינת, ורק לה אפשר להאמין, ורק קולה אמיתי על אף שהיא משקרת. מי שכותבת כך יודעת מהי כתיבה. ומי שכותבת כך מבינה מהו פצע, מהם חיים של פצע. כלומר, מבינה כיצד שמלה צהובה יפהפייה שנרקמה בעמל על ידי אמא ליום ההולדת, היא עדינה כל כך בתפריה, שכל נגיעה בהם יכולה להחריב הכול, לפוצץ את המורסה, להבקיע מהיופי הצהוב את הרעל. וכמה שהסיפור הזה רעיל, אכזרי, נטול רחמים – כלפי האמא וכלפי הילדה בת השנתיים, כלפי המספרת הבוגרת וכלפי הקורא (קיראו; ראו איך כל אחד מהם הופך נגוע בכאב, בזעם, בצבע לא נכון). לא יודע איך אפשר לחיות ככה, לחוות ככה עולם של תפרים פרומים. אבל כמה עניין ואמון ואמת נטועים בצפייה במי שחווה, ככה.

קראו עוד

 השמלה שאני לובשת בתצלום הזה בשחור-לבן, שצולם כשהייתי בת שנתיים, היתה שמלה צהובה מבד פּוֹפְּלין (כותנה שמרקמה מחוספס מעט, שיוצרה לראשונה בעיירה הצרפתית אָבינְיוֹן והגיעה לאנגליה עם ההוּגוֹנוֹטים, אבל את זה לא יכולתי לדעת אז), ותפרה לי אותה אמי. גוון הצהוב הזה, צבעה של השמלה שאני לובשת כשהייתי בת שנתיים, היה אותו הגוון הצהוב של קמח תירס מבושל, מאכל שאמי תמיד היתה להוטה שאוכל, בצורה כזאת (דייסה) או אחרת (פוֹנְגי, מרכיב הפחמימות בארוחת הצהריים שלי), משום שהיה זול ועל כן נגיש (אבל את זה לא ידעתי אז), ומשום שחשבה שמאכלים שצבעם צהוב, ירוק או כתום עשירים במיוחד בוויטמינים, ולכן קמח תירס מבושל יהיה לי טוב במיוחד. אבל אני הייתי אז (ולא כיום) בררנית ביותר בכל הנוגע לאוכל, כי לא ידעתי אז דבר (אבל אני יודעת כיום) על מחסור ושפע, כי לא היה לי כל מושג על עושר ועוני (אבל אני יודעת כיום שהיינו עניים אז), והייתי אוכלת רק בקר מבושל (שדרשתי מאמי ללעוס למעני, ולאחר שריככה אותו, להוציא אותו מפיה ולשים בפי), סוגים מסוימים של דג מבושל (מלאך או נתחן), ביצים קשות (של תרנגולות, לא ברווזות), כבד עגל שלוק וחלב פרה, ולא הייתי מוכנה להסתכל אפילו על קמח התירס המבושל (דייסה או פונגי). לא היה בקמח התירס המבושל (דייסה או פונגי) ולו דבר אחד שידעתי לבודד ולומר שאינו מוצא חן בעיני, כי לא ידעתי אז לבודד חלקי דברים (אם כי אני יודעת ונוהגת לעשות זאת כיום), אבל בכל פעם שראיתי מולי את קערת החומר הצהוב הרוטט הזה הייתי קופאת על מקומי ומשתתקת. לא בכיתי, זה לא מה שגרם לי לבכות. אמי אמרה לי אז (היא לא אומרת לי את זה כיום, היא לא זוכרת את זה כיום, היא לא זוכרת כיום שסיפרה לי את זה אז) שהיא הכירה אדם שאכל קמח תירס מבושל לפחות פעם ביום מאז שהיה בגילי אז, כלומר שנתיים, והוא חי הרבה מאוד זמן ולבסוף מת כשהיה בן מאה כמעט, וכשמת נראה ורדרד כולו וחדש, עם קמטים גמישים כשל ילודים, ולא קפלי העור הרופסים של הזקנים; ולאחר שמת פתחו את הבטן שלו ולכל הקרביים שלו היה גוון יפהפה של צהוב, הגוון הצהוב של קמח תירס מבושל. לא היתה לי שום יכולת אז (אך יש לי כיום), לאהוב או לא לאהוב את הסיפור הזה; משך החיים שלי אז (שנתיים) היה מעבר לתפיסתי אז (אך לא כיום), ומעבר לתפיסתי אז (אך לא כיום) היה משך הזמן הנקרא כמעט בן מאה; לא ידעתי אז (אך אני יודעת כיום) שלאנשים יש בכלל קרביים, ושלקרביים האלה יש צבע, ושאם הקרביים הם בגוון הצהוב של קמח תירס מבושל, אמי תרצה שאדע זאת.

ביום שלא ירד בו גשם (אילו ירד היה חריג, אילו ירד היה דבר שלא כדרך השגרה, והיה הורס את מתכונתו הסדורה של היום), הלכה אמי לאחת מחנויות "הארני" (רבים מבני הארני היו בעלי חנויות, והם מכרו את אותם הדברים, אבל לא ידעתי אז ואינני יודעת כיום אם השתייכו לאותה משפחה) ושם קנתה מטר וחצי מבד הפופלין הצהוב הזה כדי לתפור לי שמלה, שמלה שאלבש כדי להצטלם ביום שבו ימלאו לי שנתיים. בפנים היתה החנות קרירה וחשוכה, וזה היה טוב, כי בחוץ היה חם ובוהק מדי. מישהו בשם הארני לא שירת את אמא שלי, אבל מישהי בשם מיס וֵרנה שירתה אותה והיא דווקא היתה נחמדה מאוד, נחמדה כל כך שדגדגה לי את הלחי כשדיברה עם אמא שלי ואני רכנתי לפנים כאילו לנשק אותה, אבל כשהלחי שלה פגשה את שפתי פתחתי את פי ונשכתי אותה חזק בשיני הילדה הקטנות שלי. זעקתה המופתעת לא פילחה את האוויר, אבל היא הסתכלה בי במבט נוקב, כאילו היא מכירה אותי יפה, יפה מאוד; ואחר כך, הרבה אחר כך, כשהייתי בת שתים-עשרה בערך והיא היתה מתאשפזת שוב ושוב בבית משוגעים, הייתי עוברת על פניה ברחוב ומשליכה עליה אבנים והיא היתה מסתובבת ומסתכלת בי במבט נוקב, אבל היא לא ידעה מי אני, היא לא ידעה בכלל מי הוא מי, בכלל לא. מיס וֵרנה הראתה לאמי חמישה גלילים משוטחים וכבדים של בד, לבן, כחול (ים), כחול (שמים), ורוד וצהוב, ואמא שלי בחרה בצהוב לאחר שקירבה את הבד אל צבע הנחושת העמוק של שערי אז (אך לא כיום); היא שילמה תמורתו בשטר של לירה שעליו היה תחריט של המלך ג'ורג' החמישי (איש מכוער בעל אף גרמי, חד ואכזר, שונה מהאפים הבשרניים, הרכים והחביבים שאליהם הייתי רגילה אז), והיא קיבלה עודף במטבעות של כתר, שילינג, פלורין ופארְתינְג.

Psst, you might also like:
צניחת עפעפיים

אמי, ובזרועותיה אני והפופלין הצהוב שזה עתה נקנה ונעטף בנייר גס בצבע חום, יצאה מהחנות של מר הארני, המשיכה מרחק כמה דלתות ברחוב ונכנסה לחנות שנקראה "מֵרדוק" (כי המשפחה שהחנות היתה בבעלותה היתה משפחת מרדוק), ושם קנתה אמי שני סלילים של חוט צהוב, מהסוג המשמש לרקמה, בגוון צהוב זהה כמעט לפופלין הצהוב. אמי לא רק לקחה אותי איתה לכל מקום שהלכה אליו, היא נשאה אותי, לעיתים בזרועותיה, לעתים על גבה; בסיבוב הזה נשאה אותי בזרועותיה; היא לא התלוננה, היא לא התלוננה אף פעם (אבל מאוחר יותר סירבה להמשיך בזה ומעולם לא הציגה הסבר, לפחות לא הסבר שאני זוכרת כיום); כמו תמיד, היא דיברה איתי ושרה לי בפָּטְוּאָה צרפתי (אבל לא הבנתי פטואה צרפתי אז ואני לא מבינה אותו כיום, ולכן לא אדע לעולם מה בדיוק אמרה לי אז). היא צעדה חזרה לבית שלנו ברחוב דיקנסון בֵּיי, עצרה תכופות לשוחח עם אנשים (גברים ונשים) שהכירה, דיברה איתם לפעמים באנגלית, לפעמים בצרפתית, ואם אמרו אחר כך כמה אני יפה (כי אנשים אמרו את זה עלי תכופות אז, אבל הם לא אומרים את זה עלי כיום), היתה צוחקת ואומרת שאני לא אוהבת שמנשקים אותי (ואני לא יודעת אם זה היה נכון באמת אז, אבל זה לא נכון כיום). ואותו ערב אחרי שאכלנו (דג מבושל ברוטב חמאה-ומיץ-לימון), והבעל שלה (שלא היה אבי, אבל אני לא ידעתי את זה באותם ימים, אני יודעת את זה כיום) יצא לסיבוב (למזח), היא הוציאה את הפופלין הצהוב שלה מהעטיפה החומה שלו וקיפלה אותו והידקה את הקפלים וגזרה במספריים חורים (לזרועות ולצוואר) וחתכים (לפתח בגב ולכתפיים); ואז הניחה אותו, עם חוט רגיל (צהוב), חוט הרקמה, המספריים ומחט, בסל שהביאה איתה מביתה בדומיניקה כשקמה ועזבה אותו, בהיותה בת שש עשרה.

במשך ימים רבים אחר כך, אמי, לאחר שגמרה את המטלות הקבועות שלה (כיבוס בגדים, הדחת כלים, קרצוף רצפות, לרחוץ אותי, ילדתה היחידה, להאכיל אותי בכפית שמן קיק) ישבה על המפתן, חציה בשמש, חציה בצל, ותפרה וחיברה זה לזה את החלקים השונים שהיו עתידים להרכיב כולם יחד את שמלת הפופלין הצהובה שלי; היא קיבְּצה ואספה ותפרה אימרה; היא רק התחילה ללמד את עצמה לרקום כיווצים ולכן נאלצה להסתפק בתפרים ישרים (מעל המחט, מתחת למחט, מסגרת, גבעול, שרשרת); חלקה העליון של השמלה נראה פשוט, חלק, ואת הפרטים והדוגמה אפשר לראות רק מקרוב ובחיים האמיתיים, לא מרחוק ולא בתצלום; והרבה אחר כך, כשגבר ביטחונה במלאכה הזאת, התמלאו השמלות שלי בתפרי רקמה, שֵבְרון, סבכה, יהלומים, ואן דייק, ומיני ציפורים שמעולם לא ראתה (ברבור) ומיני פרחים שמעולם לא ראתה (צבעוני) ומיני חיות שמעולם לא ראתה (דוב) בחיים האמיתיים, אלא רק בתמונה בספר.

עורי לא היה בצבע שמנת שהחלה להחמיץ, מגע שערי לא היה כמשי וצבעו לא היה כפשתן, עיני לא בהקו כיהלומים כחולים בכתר, שעות אחר הצהריים שבהן ישבתי והסתכלתי באמי כשתפרה לי את השמלה הזאת לא היו קרירות, לפני לא נפרשו מדשאות מוריקות ושדות מרעה וגבעות ועמקים; אבל תמונה של ילדה כזו בגיל שנתיים – ילדה שעורה בצבע שמנת שהחלה להחמיץ, שמגע שיערה כמשי וצבעו כפשתן, ילדה שעיניה נצצו כיהלומים כחולים בכתר, ילדה ששעות אחר הצהריים (והבוקר והערב) שלה היו קרירות, ושלפניה נפרשות מדשאות מוריקות ושדות מרעה וגבעות ועמקים – היא הילדה שראתה אמי, בתמונה בלוח שנה לפרסום סבון מבושם ומשובח במיוחד (סבון שלא יכלה להרשות לעצמה לקנות אז, אבל אני יכולה לקנות כיום), והתמונה הזו של הילדה בשמלה צהובה עם רקמה בחזית עוררה אולי באמי את המשאלה שתהיה לה בת שתיראה ככה, או שעוררה משאלה באמי לנסות לגרום לילדה שכבר היתה לה להיראות ככה. אינני יודעת כיום ולא ידעתי אז. ומי היתה הילדה ההיא בעצם? (לא שאלתי אז, כי לא יכולתי לשאול אז, אבל אני שואלת כיום). ומי תפר את שמלתה? ולילדה הזאת היתה בוודאי אם, האם היו לאם חברות, נשים אחרות, האם הן ישבו יחד תחת עץ (או במקום אחר) והשוו את עוצמתם של שיקויים שונים להפלת תינוק, או בחנו את הסיפוקים שאפשר להפיק ממערבולת הנקמה או מהסדר החלק של הסליחה; והילדה הזאת שעורה כשמנת שעומדת להחמיץ ושערה בצבע פשתן, איך נראו הקרביים שלה, מה היא אכלה? (לא שאלתי אז כי לא יכולתי לשאול אז ואני שואלת כיום, אך אין מי שייענה לי, יענה לי באמת).

Psst, you might also like:
אור וחלל

יום הולדתי השני לא היה מאורע חשוב בחיי איש, בוודאי לא בחיי שלי (הוא לא היה הראשון וגם לא האחרון, אני כיום בת ארבעים ושלוש), אבל אמי, אולי בגלל הנסיבות (מן הסתם לא ידעתי אז והידיעה כיום לא עוזרת), אולי רק בגלל מנהג מושרש (אבל רק במשפחתה, אנשים אחרים לא נהגו כך), ציינה את העובדה שמלאו לי שנתיים בכך שלקחה אותי למקום שבו ניקבו את אוזני. יום אחד, בשעת דמדומים (אז לא הייתי קוראת לזה כך), נלקחתי לביתה של מישהי (אישה מדומיניקה, אישה שהיתה כהה כשם שאמי היתה בהירה, ואף על פי כן היו דומות כל כך שאני בטוחה כיום כשם שהייתי אז שדיברו באותה שפה), ותנוכי אוזני נוקבו בשני קוצים שחוממו באש. איני יודעת כיום (ולא יכולתי לדעת אז) אם הכאב שחוויתי דמה במידה כלשהי לכאב שחוותה אמי כשילדה אותי, או אפילו אם אמי, שהרשתה שיקדחו באוזני באופן כזה, ברגע כזה, התכוונה לבטא עוינות או תוקפנות כלפי (אך בלי שהתכוונה לכך ובלי שידעה שאפשר להתכוון). ימים אחר כך היו תנוכי האוזניים שלי נפוחים ומכוסים בקרום זהוב (שאולי נצץ לאורה האכזר של השמש, אבל את זה אני רק יכולה לתאר לעצמי כיום), והכאב בתנוכים שלי גדש מן הסתם את כל מה שהיה אז הווייתי, והכאב בתנוכים שלי היה מן הסתם בלתי נסבל, כי זו היתה הפעם הראשונה שהפרדתי את עצמי מעצמי והפכתי לשתיים (שתי ילדות קטנות אז, הייתי בת שנתיים), אחת שחווה, האחרת צופה בזו שחווה. ומבין השתיים, הצופה, אולי משום שזו היתה פעולה של רצוני שלי (חזק אז, אבל חזק יותר כיום), פעולת ההמצאה העצמית הראשונה והאמיתית היחידה שלי, היא זו שעליה אני הכי סומכת, מבין השתיים אני מאמינה שקולה הוא הוא הקול האמיתי; ומובן שהצופה היא זו שאי אפשר לסמוך עליה בתור האמת המוחלטת שיש להאמין בה, כי הצופה ארגה ביני לבין האדם שחווה חוויה רקמת מגן, שמאפשרת לי לראות, אבל להרגיש לא יותר ממה שאני מסוגלת להתמודד איתו בכל רגע נתון. ובכן…

…ביום שבו מלאו לי שנתיים, העשרים וחמישה במאי 1951, זוג עגילים, חישוקים קטנים עשויים זהב מגיאנה הבריטית (כך נקראה אז, היא לא נקראת כך כיום) הונחו בחורים שנקדחו בתנוכים שלי (שהחלימו עד אז): זוג צמידים עשויי כסף ממקום שאיננו גיאנה הבריטית (והמקום הזה גם הוא נקרא בשם אחד אז, ובשם אחר כיום) הונחו כל אחד על פרק יד אחד; זוג נעליים חדשות שנקנו ב"באטה" הונחו על רגלי. אחרי הצהריים ביום ההוא נרחצתי ופודרתי, ושמלת הפופלין הצהובה, מוכנה לגמרי, תפריה חבורים כולם בנחרצות שמצויה רק בעולם הטבע (אני מבינה כיום) הונחה מעל ראשי, ויתכן בהחלט שכל הפעולה הזאת לוותה בתחושה שנעטפתי בתכריכים. אמי, שנשאה אותי בזרועותיה (כרגיל), לקחה אותי לסטודיו של צלם, אדם בשם מר ווקר, שיצלמו את תמונתי. וכשצעדה בדרכה ואני בזרועותיה (בלי להתלונן), וחום השמש עדיין מוחץ כל כך שהיה נדמה שהוא, ולא כוח הכבידה, מצמיד אותנו לפני כדור הארץ, הנחתי את שפתי על צד אחד של ראשה (הרקה), ויכולתי לחוש בקצב הדם הפועם בגופה. הנחתי את שפתי על צווארה ושמעתי אותה בולעת רוק שנאסף בפיה; הנחתי את פני על צווארה ושאפתי עמוק לתוכי ניחוח שלא יכולתי לזהות אז (איך יכולתי, לא היה למה להשוות אותו) ואיני יכולה לזהותו כיום, כי אינו שייך לחיה או למקום או לדבר, הוא היה (ועודנו) ניחוח ייחודי לה, והוא הותיר בי סימן עמוק כל כך שלבסוף נטמע בחושי האחרים וגם כיום (כן, כיום) הניחוח הזה הוא גם טעם, מגע, מראה וצליל.

Psst, you might also like:
הבוקר מוקדם

ומר ווקר גר ברחוב צֶ'רץ' בבית שהיה מסתורי בעיני (אז, לא כיום), כי היתה בו מרפסת קדמית פתוחה (שלא כמו בבית שלי) והיו בו הרבה חדרים (שלא כמו בבית שלי, אבל למעשה היו בביתו של מר ווקר רק ארבעה חדרים, בבית שלי היה אחד) והחלונות היו סגורים (החלונות בבית שלי תמיד היו פתוחים). הוא דיבר אל אמי, לא הבנתי מה הם אומרים, הם לא דיברו באותה שפה. ידעתי שמר ווקר הוא גבר, אבל כיצד ידעתי את זה אינני יכולה לומר (כיום, אז, בעתיד הנראה לעין). ואולי משום שנגע הרבה בשיערו, החליק, שיטח, ליטף ויישר בכוח קווצות, ומשום שהתפעל ואמר שהוא מתפעל משמלת הפופלין הצהובה שלי עם רקמת הכיווצים הפשוטה שלה (ששיוותה לי ארשת מזויפת של עדינות), ומשום שהתפעל ואמר שהוא מתפעל מסרט המשי הקלוע בשיערי, חשבתי שאולי בכלל אינו גבר. מעולם לא ראיתי גבר עושה או אומר דבר מהדברים האלה. עד אז ראיתי רק אישה עושה או אומרת את הדברים האלה. הוא (מר ווקר) עמד ליד קופסה שחורה שהיה לה וילון מאחור (זאת היתה המצלמה שלו, אבל לא ידעתי את זה אז, אני יודעת את זה רק כיום) והוא ביקש מאמי להעמיד אותי על שולחן, שולחן קטן, שולחן שהגביה אותי, כי התמונה שברקע, שלפניה הייתי אמורה להצטלם, היתה כבירה כל כך שבלעה את גופי בן השנתיים וגרמה לי להיראות כמו סתם פסלון, לא ילדה בכלל; וכאשר הרימה אותי אמי, וידיה אוחזות בבתי שחיי, נדחק האגודל שלה בטעות (ואולי בכוונה, איך יתכן שמישהי שאהבה אותי תסב כל כך הרבה כאב סתם במקרה?) עמוק לתוך הכתף שלי ואני זעקתי והרמתי מבט אל פניה אז (ועד היום) ולא מצאתי בהן שום סיבה, ולא מצאתי בהן שום זדון, אלא שעיניה היו מלאות במשהו, בהרגשה שאז חשבתי (וכיום אני בטוחה) שאין לה כל קשר אלי; וכמובן יתכן שדווקא ברגע ההוא הבינה שהיא תשושה, לא גופנית, פשוט תשושה מכל התהליך הזה, חגיגת יום ההולדת השני שלי, הנצחת אירוע – לידתי – שאולי לא רצתה שיקרה מלכתחילה ואולי ניסתה שוב ושוב למנוע אותו, ואז, לבסוף, בניסיון למצוא בו איזה יופי, מצאה את עצמה עם מטר וחצי פופלין צהוב מעוצב כשמלה, מלמדת את עצמה לרקום וקונה חישוקים זהובים ממקומות ששמותיהם השתנו בלי הרף וצמידי כסף ממקומות ששמותיהם השתנו בלי הרף. ומר ווקר, שכלל לא התעניין במצבי רוחה של אמי ולעולם לא היה מעלה בדעתו לתפוס בכלל את הבלגן האקראי של חייה (אבל לא היה בזה שום דבר חריג כל כך, חיי כולם, אני יודעת כיום, הם בלגן אקראי), הסתכל לרגע כשאמי, בניגוד גמור למבט בעיניה, אמרה לי מילים טובות ואוהבות בקול טוב ואוהב, ואז הוא ניגש למראה שהיתה תלויה על קיר, ומחץ בשתיים מאצבעותיו גוש בגודל קמצוץ חול שהיה לו על לחיו; הגוש היה לבן ובוהק והוא התפוצץ, והשמיע קול פְּלָאפּ זעיר, ומתוכו עלה סרט ארוך של מוגלה צהובה, סמיכה, שהסתלסלה על לחיו של מר ווקר כחיקוי, כמעט, לקישוט על עוגת יום ההולדת שחיכתה לי בבית, ועוגת יום ההולדת שלי היתה מקושטת בשפע מיני חי וצומח שאמי לא ראתה מעולם (וטרם ראתה עד עצם היום הזה, היא בת שבעים ושלוש).

לאחר היום ההוא לא לבשתי שוב לעולם את שמלת הפופלין הצהובה עם הרקמה שאמי זה עתה לימדה את עצמה לרקום, היא אופסנה בקפידה, נשמרה לי כדי שאלבש אותה לרגל אירוע חגיגי אחר; אבל עד שהגיע אירוע חגיגי אחר (יכולתי לומר בבהירות מלאה אז מה היה האירוע החגיגי ואני יכולה לומר בבהירות מלאה כיום מה היה האירוע החגיגי, אבל אני לא רוצה), השמלה כבר לא התאימה לי. גדלתי יותר מדי.


*Featured image: Ruud Van Empel  via Slate

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This