search
בקריאה כעת: בית אבות לגיבורי מלחמה, ורשה | איתמר אורלב
search

איתמר אורלב | מקור:עברית

בית אבות לגיבורי מלחמה, ורשה

הקדמה מאת מאיה פלדמן

איזה מין אבא הוא סטפן? הגיבור הכול יכול מן האגדות או האב המזיק, המחבל? במפגש הראשון בין אב לבן, המתואר פה, בפרק מתוך הרומן היפה "בנדיט", שזיכה את מחברו, איתמר אורלב, בפרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2015, מתגלה ברגע אחד המתח שמצמיד את הקורא לסיפור כולו, בלי יכולת להניחו מן היד. הבן שלא ראה את אביו עשרים שנה, בא לפגשו בזקנתו, ומספר לו כי הוא אבא בעצמו. ואולם איזו אבהות יכול האבא הצעיר ללמוד מן האב הזקן? אילו כוחות קמאיים מפעיל האב סטפן על בנו טאדק, שברומן הזה עודו ילד, שבנו ואשתו מאלצים אותו להתבגר? בתמונת המפגש הזאת בבית האבות בוורשה, נחשפים ברגע אחד, בעדינות ובמלאכת סיפור ייחודית, אינספור חוטים דקים שנמתחים ונרפים בכל רגע, בין האיש הזקן במיטתו לאיש הצעיר הניצב לצדה. הדחיסות המעופשת של החדר, אפוף עשן סיגריות ואדי אלכוהול, מדגישה עוד יותר את המתח העומד באוויר – "הרגת הרבה?" שואל הבן את האב, והחדרון הקטן מתמלא באחת בצל המיתי של ההרג – האם סוף כל סוף בא הבן להרוג את אביו? הקורא עוקב אחר השניים האלה, שמעלים לפניו סצנה עתיקה ביותר, ובגרונו תקועה השאלה הזאת - זורעת שיבוש ראוי בהיקסמות ממלאכת הסיפור הנפלאה של המחבר.

קראו עוד

 אני עומד מול שער הכניסה לחצר בית האבות. כבר עמדתי כאן לפני שעתיים, אבל לא נכנסתי. מצאתי לי בית קפה באחד הרחובות הסמוכים, ורק אחרי שלוש כוסות קפה, ארוחת בוקר מפוקפקת ויותר מדי סיגריות נעמדתי שוב מול שער הכניסה, והפעם הזדרזתי להיכנס לפני שתגבר עלי שוב ההתרגשות. בחדר הכניסה ישב פקיד מאחורי דלפק. הצגתי את עצמי והוא הרצין ונראה פתאום חמור.

"הכול בסדר?" שאלתי. "איחרת, אדוני."  "לא ידעתי שנקבע לי תור," חייכתי. הפקיד לא חייך. "אדוני אמר שיגיע בעוד כשעה, ועכשיו," הוא הציץ בשעונו, "כבר עברו כמעט שלוש שעות. האדון סטפן התרגש מאוד. עזרנו לו להתלבש, להתגלח, כי אמרת 'שעה'. הוא בחר את הבגדים הטובים שלו, לכבודך, אדוני, אבל אדוני איחר". "איפה החדר שלו"? "אני אקח אותך." צעדנו במסדרון ארוך, שמשני עבריו דלתות, עד שהפקיד עצר לצד אחת מהן והציץ פנימה. "בבקשה, אדוני," לחש בתוכחה, נתן בי עוד מבט נוזפני והסתלק. נכנסתי לתוך החדר ולא ראיתי את אבא. היה שם שולחן קטן עמוס בכל מיני חפצים, ומשני עבריו שני כיסאות. על הקיר נתלה צלב ומעבר לשולחן ולכיסאות נראתה מיטה צרה. עבר רגע עד שגיליתי בתוכה את אבא. התקרבתי. הוא שכב על גבו, מכוסה בשמיכת צמר עד הצוואר, עור פניו אפור כעורו של זקן חולה, ועל שפתו העליונה שפמפם מרובע כמו של היטלר.

קירבתי כיסא למיטה והתיישבתי. פיו היה פתוח מעט והוא נשם נשימות שטוחות כל כך עד שחששתי רגע שהוא לא נושם. עיניו נפקחו פתאום, ננעצו בי כמו עיני עוף דורס, קרות, מאיימות. זה היה האיש שלא רציתי לפגוש.

"מי זה?" נבח. "אבא?" הפנים התרככו. עיני העיט טבעו בדמעות. המבט הרע היטשטש, ומתוכו עלה מבט אחר, אסיר תודה, אוהב, שהביך אותי.

הוא שלח את ידו הגדולה, גסת האצבעות, אל פניי וליטף אותן. מישש את לחיי השמאלית,  את עפעף העין שנעצמה, את המצח, את האף, השפתיים, הסנטר, כמו עיוור. עזרתי לו להתיישב במיטה. הוא המשיך להביט בי, עכשיו מקרוב, פתח את פיו לומר משהו ולא הצליח להוציא הגה. גם המילים שלי נתקעו בגרון. קשה לסיים ברגע שתיקה שנמשכת עשרים שנה. אבא אחז בידי והחל לנשק אותה. ביקשתי למשוך אותה ממנו, כי לא ראוי שאב ינשק את כפות ידיו של בנו, ובוודאי לא אבא שלי, אבל לא העזתי להתנגד. הוא שב ובחן את פניי. אחר כך שלח את ידו לעבר השולחן, גישש באצבעותיו עד שהניח אותן על זוג משקפיים עבי עדשות והרכיב אותם. הבעתו השתנתה שוב. העדשות הגדילו את עיניו והן מילאו כמעט את המסגרת. עכשיו נראה כמו זקן מבולבל, לא מזיק, והשפמפם דמה לזה של צ'רלי צ'פלין. דמעות זלגו מעיניו, והוא מחה אותן בידו. אחר כך הרים מן המיטה מגבת וניגב את עיניו ולחייו, קינח בעזרתה את אפו וחזר להביט בי. חיוך ממזרי עלה פתאום על פניו. "טאדז'ו!" צעק, "חתיכת חרא קטן, תראה איך גדלת! ועוד הוספת זקן! מצטער שלא קיבלתי אותך כמו שצריך. הגוף הבן זונה כבר לא מה שהיה פעם. בוא, תעזור לי לקום." משכתי אותו אלי בידיו עד שנעמד על רגליו וחיבק אותי חיבוק אמיץ. נדף ממנו ריח מוכר של וודקה. הוא התיישב על הכיסא שעליו ישבתי קודם לכן, ואני התיישבתי מולו. הוא היה לבוש בז'קט אפור,  שלא טרח להוריד לפני שנכנס למיטה, ובחולצה משובצת, ואת חגורת המכנסיים חגר גבוה, מעל לבטן. על השולחן בינינו היו שעון מעורר, זכוכית מגדלת גדולה, מאפרה מלאה בדלי סיגריות וגפרורים שרופים, כמה דפים מקומטים, ספל ריק, צנצנת ובה נוזל סגלגל. אבא הוציא סיגריה מהקופסה בתנועות מגושמות של אדם שאצבעות ידיו כבר לא נשמעות לו לגמרי. הוא הרים את הסיגריה אל עיניו וחיפש היכן הפילטר, ואחר כך החזיר את מבטו אליי וחייך. "טאדז'ו שלי, בני היקר. חשבתי שאני כבר לא אזכה לפגוש אותך. תראה אותי חתיכת חולירה זקן,"  השתתק ובדק שוב באיזה קצה הפילטר. "שתדע לך שהזקנה זה דבר מכוער, טאדק, אף פעם לא תיארתי לעצמי כמה זה מכוער. לא הייתי מוכן לזה". הוא הוציא גפרור מקופסת הגפרורים, מישש אותו בין אצבעותיו, הרים גם אותו אל עיניו למצוא את ראש הגופרית. הוא הדליק את הגפרור בתנועה גדולה ומגושמת, וביד רועדת קירב אותו אל קצה הסיגריה. "תראה כמה זמן לוקח להדליק חתיכת סיגריה בת זונה עם גפרור מחורבן. ועכשיו גם צריך להיזהר עם הגפרורים." "הרוסים בני זונות," אמרתי. "בניזונות," צעק וחבט בידו על השולחן, "את כל העץ לקחו. הו טאדז'ו, חשבתי שכבר לא אראה אותך". שוב גלשו דמעות מעיניו. "בני היקר, בני המתוק, טאדז'ו שלי, "הוא הושיט יד אל המגבת הזרוקה על מיטתו וניגב שוב את עיניו, קינח בה שוב את אפו והשליך אותה בחזרה אל המיטה. " קח," אמרתי והגשתי לו את המצית, "מתנה". "ומה אתך"? "יש לי עוד אחד".

Psst, you might also like:
הגבירה מבית האהבה

"בוודאי. בוודאי שיש לך עוד אחד. הרי אצלכם באמריקה, חולירות, יש הכול, וכמה שרוצים."

 "בישראל,  אבא, אני נשארתי שם."

"באמת?" הופתע, "כשאנקה הייתה כאן, לפני כמה שנים, היא סיפרה שהיא חיה באמריקה, ושגם אולה חיה באמריקה."

"קנדה," תיקנתי לו.

"ושרוברט חי באמריקה. ושאתה חי באמריקה."

"בישראל."

"ישראל, אה?" מלמל והביט מהורהר קדימה.  "גם אני הייתי צריך להגיע לישראל, אבל היא-"הוא חזר להביט בי." ואמא שלך?"

"גם בישראל."

שוב נראה מהורהר. "תעשה לי טובה, טאדק, אל תספר כאן שאתה מישראל. תגיד 'אמריקה'. עוד יחשבו שאני יהודי."

הוא רכן קדימה, הוציא מתחת למיטה בקבוק וודקה ומזג ממנו לספל שעל השולחן, מילא בו שני שלישים והחזיר את הבקבוק למקומו. אחר כך פתח את הצנצנת ומזג לספל מעט מן הנוזל הסגלגל. הוא הציץ בי מבעד למשקפיו העבים. שוב חייך. "זה לפתן," אמר, "מחדר האוכל. אני מוסיף קצת לוודקה כדי שהם לא ידעו כאן שאני שותה." פתאום נבהל, "שכחתי להציע. רוצה?" "לא. תודה. אולי אחר כך." אבא התרווח לאחור, חיוך על שפתיו, מדי פעם הרטיב אותן בלשונו. הוא לגם לגימה גדולה מהוודקה, שאף שאיפה עמוקה מהסיגריה ולא הסיר את מבטו ממני. "טאדז'ו, חולירה קטן, אני כל כך שמח שסוף-סוף באת אלי! אני גם יודע שבאת עם כוונות טובות, הרי כסף יש לכם בישראל הרבה יותר ממה שיש לנו כאן, אז לא בשביל זה באת.  תתפלא, אני יודע על ישראל הרבה מאוד. כל השנים עקבתי, קראתי כל מה שמצאתי בעיתונים. קראתי על תל אביב,  על חיפה, יודע על כל המלחמות שלכם, על מזג האוויר. חם אצלכם, בניזונות, קיץ כל השנה. יש לי חבר יהודי שהתחתן עם פולנייה והם עלו לארץ שלכם. של היהודים. והם שם, הבני זונות, שונאים את הגויים כמעט כמו ששונאים כאן את היהודונים. טמטמו לו את המוח בגלל שהיא גויה. הוא סיפר לי הכול אחרי שברח משם בחזרה לפולין. החברים היהודים שלו שם אמרו לו, 'מה אתה צריך את הנוצרייה הזאת? זרוק אותה וזהו,' אז הוא אמר להם: 'אם אני אזרוק אותה,  את מי אני אדפוק? אותכם"'?  אבא התגלגל מצחוק, זרק את ראשו לאחור ומיד החל להשתעל.

Psst, you might also like:
קוהיבה

"אה," הוא קרא בקול וחבט שוב בשולחן, "טאדז'ו שלי, בני היקר, תספר לי מה אתך? מה אתה עושה? יש לך אישה? ילדים? תראה אותך, אתה כבר גבר."

סיפרתי לו שאני נשוי ושיש לי בן.

"ואיך קוראים לאשתך?"

"יעל," השבתי.

 "יעל," אמר, "שם מוזר".

"זה שם עברי, אבא, מהברית הישנה."

 "יעל", חזר ואמר, "היא בוודאי אישה מוצלחת, יפהפייה."

"היא גם מרוויחה הרבה כסף. היא אפילו קיבלה מכונית חדשה מהעבודה. יפנית."

"יפנית, מה? אז בוודאי שהיא אישה מוצלחת. היא טובה אליך?"

 "בטח אבא."

"ואיך אתם מסתדרים במיטה?"

"מסתדרים מצוין, אבא, אין לך מה לדאוג."

"ולבן שלך? איך קוראים לו?"

"מיכאל."

"מיכאל?"

"זה מיכאי, רק בעברית".

"מיכאי", קרא בקול, ושוב דמע, "לנכד שלי יש שם של מלאך."

שוב ניגב את עיניו במגבת וקינח את אפו, "תשמור על הנישואים שלך, טאדז'ו, תשמור עליהם, כי משפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים. גם אני רציתי שלילדים שלי יהיה טוב-" פתאום השתתק, לגם מהוודקה. "ומה אתך?" שאל, "ממה אתה מתפרנס"?

"כותב," מלמלתי.

 "סופר?" שאל בחשד. לא ידעתי מה לומר, נדמה לי שהנהנתי. חיוך רחב נמתח על פניו והוא הכה בכוח בשולחן. "סופר"! קרא, "מי היה מאמין שהבן שלי יהיה סופר. סופר מצליח, מה?" חייכתי. לא הכחשתי. התביישתי בכך שלא הכחשתי. לא ידעתי מה לומר, והוא פטר אותי מתשובה כשהחליט לקום. נתמך ביד אחת בכיסא ובאחרת בשולחן והתרומם על רגליו.  "אתה תסלח לי, בני היקר, החמוד, אבל אני צריך להשתין." והוא דידה בצעדים קטנים החוצה.

נשארתי לבדי. הרגשתי עלוב למדי, אבל החלטתי להניח לזה.  מה זה משנה? אז יחשוב שאני סופר מפורסם. הדלקתי עוד סיגריה. קמתי. הסתובבתי בחדר. על אחד הקירות נתלה קנבס מרובע, לא גדול, שצוירו עליו כמה כתמי צבע כהים ומשולש אדום קטן ומעליו המספר "9501." בפינת החדר היה כיור ותחתיו ארונית, ששתיים מדלתותיה ננעלו במנעול תלייה. היציאה למרפסת הובילה אל הגן של בית האבות. הסתכלתי החוצה. מעבר לדלת נערמו ארגזי בקבוקים ריקים, כל בקבוקי הוודקה שערבב בלפתן כדי שהנהלת בית האבות לא תגלה את זה. צעדיו התקרבו אל החדר. לא הצעדים הכבדים, הגדולים, שהיו מהדהדים במעלה חדר המדרגות בוורצלב כשהיה חוזר הביתה, אלא צעדים קטנים, מהוססים – רגל נגררת אחרי רגל, עד שנראה בכניסה לחדר. עדיין עמדתי ליד הציור. הוא סקר את החדר בפנים זעופות, אך ברגע שראה אותי שב וחייך חיוך רחב. "טאדז'ו שלי, בני היקר, אלוהים הביא אותך אלי אחרי שחשבתי שאתפגר לי פה לבד. ראית את הציור? אני ציירתי, מזמן, כזה משולש אדום היה לנו על המדים במיידנק, וזה, זה היה מספר האסיר שלי." הוא התיישב שוב על כיסאו, משך סיגריה נוספת מן הקופסה ונאנח. "השכן, בן זונה, מהחדר ליד, משתמש בשירותים שלי ומשתין על הקיר. וזה מסריח", גיחך, וגלגל את הסיגריה בין אצבעותיו והניח אותה על השולחן. "אמרתי לו שאם הוא לא ילמד לכוון, אני אחתוך לו את הזין ואז ישימו לו חיתול ולי תיגמר הבעיה. אז מה הוא עשה? הבן זונה הלך להתבכיין בהנהלה. אפסים, כולם כאן אפסים."

Psst, you might also like:
הרכבות הנוסעות למדראס

"חשבתי שזה בית אבות לגיבורי מלחמה."

"גיבורים בתחת שלי. על איזה גיבורים אתה מדבר? לכולם פה משקשקות הביצים, כי הם יודעים שהם הולכים לגמור פה את החיים. הגיבורים האמיתיים הלכו במלחמה, בטח, הרבה מהם במרד שעשינו להם בוורשה, כמעט עשרים אלף לוחמים מהארמיה קריובה הלכו רק שם, ואלה שניצלו גמרו במחנות שבויים, ואת אלה ששרדו, הקומוניסטים הורידו. כאן אין יותר מכמה חולירות שבאמת היו גיבורים, זה הכול עניין של קשרים נכונים. בני זונות. מה אתה חושב? גם אני כאן בזכות החבר שלי הגנרל, בלי הפרוטקציה שלו לא הייתי מקבל פה חדר מסריח".

"חשבתי שאתה דווקא כן גיבור מלחמה."

"אין שום קשר. אני מסביר לך שהכול עניין של פרוטקציות, לא של מעשי גבורה. אז עשיתי כמה דברים במלחמה. הרי הם רצו אחר כך להוציא אותי להורג. ככה המפלגה המחורבנת הזאת יודעת להכיר תודה". אבא הוציא גפרור מהקופסה והחל למשש אותו. "הבאתי לך מצית, אבא," אמרתי. לקחתי את הסיגריה שהניח על השולחן, נעצתי אותה בפיו והצתי אותה במצית. אבא נראה מרוצה.  "טאדק יקר שלי. אף אחד לא טיפל בי ככה שנים," ושוב החל לדמוע, "כל החיים שלך אתה זורק זין על העולם. חזק כמעט כמו אלוהים. יורק על החברים שלך, על הקרובים שלך, על האוהבים שלך, בלי שום רחמים. אתה לא צריך אף אחד. בשבילך כל העולם הוא מגרש משחקים אחד גדול ואתה צוחק. צוחק לשטן ישר בפנים. ופתאום, יום אחד, אתה מוצא את עצמך בבית אבות לגיבורי מלחמה מזוינים בוורשה, ונרקב ביחד אתם. מחכה שייגמרו לך החיים. ואתה מבין שאלה רק החיים שלך שנגמרים, רק שלך. כי החיים, בני זונות, המשיכו בלעדיך. הם חוגגים בלעדיך, החיים. כולם שותים, רוקדים, מזדיינים, ככה, כאילו כדי לעשות דווקא, וזה לא משנה כמה חיים תגמור, תמיד יבואו אחרים."

"הרגת הרבה?"

"כן."

"מתי?"

"במלחמה."

"כמה?"

"זה לא משנה."

"כמה?"

 "אל תתחיל לשאול שאלות שאין לי חשק לענות עליהן."

"אני לא אשאל, אבא."

 הוא הרהר רגע.

"הרגתי מספיק. באיזשהו שלב הפסקתי לספור."


*מתוך הרומן "בנדיט" מאת איתמר אורלב. הוצאת עם עובד, 2015.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend