search
בקריאה כעת: בית הכרם. ירושלים, 1985 | ניר ברעם
search

ניר ברעם | מקור:עברית

בית הכרם. ירושלים, 1985

הקדמה מאת מאיה פלדמן

בכמה מקומות חוזר ניר ברעם למושג של הסופר מיא קואטו: "הזמן שהעולם היה בגילנו". הכמיהה הזאת  לזמן רגשי והיסטורי (שאובד בייחוד בספר "מחזיר החלומות" שממנו לקוח הסיפור), והלישה בו מְעָבר להווה לעתיד, ומהקיים למדומיין, נוכחות תמיד בכתיבה של ברעם, וכשאני קוראת בה, לא פעם נדמה לי שיש ביקום איזה חדר שבו העולם, וניר ברעם ואני היינו באותו גיל. "להיות בן זמנך," אומרת מרינה צווטאייבה, "זאת אומרת ליצור את זמנך, ולא לשקף אותו. ואם לשקף אותו – לא כמו ראי, אלא כמו מגן." שכונת בית הכרם של ניר ברעם בירושלים של שנות ה-80 מזקקת בעיני אמירה מסנוורת, מדויקת ורגישה להפליא בספרות הישראלית, שתמיד משלמת מס כלשהו להיסטוריה של המדינה. היא מספרת לי מחדש גם את ילדותי. "להיות בן זמנך משמע ליצור את זמנך, כלומר לקרוא תיגר על תשע עשיריות ממה שהוא מייצג," ממשיכה צווטאייבה, ואמנם, הסיפור הזה הוא גם ליטוף וגם סטירת לחי, לא הזדהות אלא רגע שבו הלב נצבט וההכרה מתבהרת, ומתחשק לך להרים טלפון למי שכתב אותו, ולשבור את גבולות העולם הזה.

קראו עוד

 

החומרים המרכיבים מחזירי חלומות

יואל ינצור לעולם את היום שבו פגש לראשונה את מוריס סדובסקי.

בעודו יושב בסלון שקירותיו מעוטרים להתפקע בציורי שמן ססגוניים, נראה מוריס כשגריר מעולמות אחרים: גברבר גבה קומה ונאה, חלק עור ומשומן שיער, פזילה קלה בעיניים שנחשפה רק לעיני המדקדקים, הצטחקות שגילתה גומות חן שהמיסו נשים, ובעיקר את מורות בית הספר, וזקנקן אפרפר (שמיד עורר את החשד שהאיש צובע את שערו לשחור). הוא היה נציגה של חברת השקעות צרפתית, ואת רהיטי הסלון הזמין ממעצב צרפתי שריהט את בתיהם של מנהלי החברה בפריז. כאילו כדי לקומם אף יותר, התעקש לנהוג בשברולט שחורה שהתנהלה לה ברחובות בעצלתיים, מפתה ילדים נפעמים המתאווים לסיבוב, בעוד הוריהם, בעלי מכוניות יפניות לבנות, משלחים בה מבטים קודרים, מסננים הערות, רוקמים תוכניות לסילוק הרוע מהרחובות.

זו היתה שכונת  בית הכרם בירושלים של שנות השמונים: רחוב ראשי אחד, אולי אפילו שדרה, מתפתל ומתעגל כנחש, ומשני צדיו משמר עצים צפוף ונאמן, מגונן מפני השמש של שעות הצהריים. שביבים נוצצים משתלהבים להם בינות לעצים, קרני שמש פולטות זהרורי אור עצלים, ובכל זאת נדמה שהבוהק האביבי הצלול, שמי העיר השוחקים בכחול עז והאור השוטף עולם ומלואו תמיד יהיו מחוץ לרחוב המוצל.

"החלוץ" הוא הרחוב המרכזי של בית הכרם, מוקף סמטאות סמויות מן העין, לשונות מעבר דקיקות מעוטרות בעצי פרי וצמחייה ירוקה-אפורה, עטופות בעצים ובבתים מגוננים, ובגדרות ושלטים המזהירים מפני כלבים תוקפניים. עשרות קיצורים ושבילים וגנים ומדרגות שמקשרים בין רחובות שנדמה שאין ביניהם שום קשר: אתה מקפץ מעבר לחומה וכבר אתה ברחוב אחר, מדלג במדרגות ומוצא את עצמך ברחוב שנראָה מרוחק מאוד. מרחב עקמומי שדרוש זמן ללמוד את חוקיו. דומה שחלק מהילדים משוטטים בעיקר בין צלליו, בין הרחובות המרכזיים, הכיכרות, מגרשי המשחקים, חיים בעולם הסמטאות והקיצורים והסימנים הנהירים רק להם.

לעתים רחוקות חצה יואל את גבולות השכונה. למשל, בימי שבת, שבהם נהג מוריס לקחת את אמיר, בנו, ואותו למדבר יהודה כדי לירות ברובה הציד הישן שלו ("ירו בו ב-1789," נהג להתפאר, "עשרת אלפים פראנקים שילמתי לפושט היד הזה, בעלה של הנכדה הזקנה של גנרל בּוּלָנזֶ'ה…"), רובה בעל קת עץ כבדה ששוליה מעוטרים בזהב אמיתי, נישא בחרדת קודש בידי שני ילדים שהאמינו שאצבעותיהם הקטנות הסוחטות את ההדק נוגעות בעקבותיהם של גיבורים עלומים.

סדובסקי האב – נדיב עד כדי השתוממות ואוהב להציג לראווה את ממונו – נהג להעניק לאמיר די מזומנים לקנות את ארוחת הצהריים שלו (ושל עוד כשניים-שלושה ילדים) במרכז המסחרי. לא שהיה יותר מדי במרכז הזה: פיצה, סנדוויץ' דחוס ומטפטף, מסעדת המבורגרים חדשה, שאף-על-פי שלא היתה סניף של "בורגר-ראנץ'" או "מק-דייוויד", אלא מעין מוטציה עצמאית, עוררה התלהבות עזה בקרב הילדים, ובכל זאת נעלמה במהרה. הבעלים, מהופנטים מהקהילה השלווה והמוסרנית, נקטו אסטרטגיית שיווק שהותאמה בדקדקנות שגויה לסוציולוגיה המקומית, והעניקו לכל דורש המבורגרים בהקפה. חודשיים לאחר ערב ההשקה הרשמי של המסעדה, הסתובבו ברחובות ילדים בני שמונה או עשר עם חובות שספֵק אם יוכלו לפרוע עד גיל שמונה-עשרה, והבעלים פשטו את הרגל.

סדובסקי הבן היה הראשון שהורחק מחברת הילדים.

אבותיהם של יונתן, אורי ואודי – הטריו הקיבוצניקי – צאצאי קיבוצי השומר הצעיר ואמרכלי ועדות שונות ומשונות שהקימה הקהילה, קבעו שאמיר סדובסקי משחית את הילדים משום שהוא קונה להם ארוחות חינם ומעודד אותם לנסוע למרכז העיר לשחק במשחקי וידיאו, משמיע להם מוזיקה משונה שיש בה גידופים ועלבונות, ובשבתות מפתים הוא ואביו כמה ילדים (למען האמת, יואל נמנה עם הבודדים שהצטרפו לנסיעות) לעלות אתם על ג'יפ שכור ולנסוע במהירות מסוכנת ברחבי מדבר יהודה, וכל זאת כדי לירות ברובה או להעיף באוויר טיסן שעלותו כמה אלפי שקלים.

האירוע שחרץ את גורלו של אמיר סדובסקי אירע לפני תחרות הריצה של בית הספר. סדובסקי, האצן המצטיין בשכבה – ילדון מנומש ששׂערו השופע, המשוח בקפדנות בשמן תינוקות ובוהק אפילו לאחר משחק כדורגל, נצפה מרחוק הרבה לפני שרואים את ראשו הקטן ואת עיני החתלתול המתהוללות שלו – תהה אם הוא ויונתן יכולים לרוץ יחד. יואל, כצופה מן הצד, לא ממש הבין מדוע לאחר מכן הוציאה הצעתו של סדובסקי את אביו של יונתן, יהושע אורן – בעברו איש השומר הצעיר ובהווה בעל מפעל אלומיניום בגבעת שאול ומנהיגה של הקהילה – מהשלווה העצורה והמאיימת שהטילה מורא על ילדי השכונה. אם מתעקשים לדקדק בעניין, היה נדמה שסדובסקי כופר בעקרון התחרות ובמקומה מושיט יד מיוזעת וחברית.

זה היה הנימוק הגלוי להרחקתו.

הנימוק הסמוי היה שההורים חרדו מאוד מהעובדה שילדיהם, שהסתערו מבטן אמם היישר לחיים הבורגניים ולא הכירו חיים אחרים, יהיו מפונקים, נהנתנים ונעדרי דאגות, ללא מטען מוסרי, מנוכרים לחלוטין להיסטוריה השבטית, ממש כמו אמיר סדובסקי. חרדה זו היתה הסיבה העיקרית לכך שלפעמים, בימי שבת אחר הצהריים, היו הורים וילדיהם נפגשים באחד הסלונים המתאבזרים בהתמדה להאזין להרצאה של איש אקדמיה שהיה מיודד עם אחד מחברי הקהילה. ההרצאות עסקו תמיד בימיה הראשונים של המדינה. ההרצאה הזכורה מכול היתה זו של פרופ' דוד לוּקמָנוֹב, שכותרתה "לנין-ברל: קריאה ציונית בהיווצרותו של הסוציאליזם הלאומי הישראלי" והיא עוררה בזמנו בקרב הילדים לאות. בכל פעם שקרא הפרופסור בחרדת קודש "ב-ר-ל" נשמע להם השם בלשונו המלעלעת "ב-ל… ב-ל…" ובתגובה השמיעו קולות של פעמון.

חוץ מזה, הרי ידוע לכול ששמו של מוריס סדובסקי רשום לדיראון עולם בתיקי המשטרה: סדובסקי האב ניהל את השקעותיהם של כמה וכמה קיבוצים, ובד בבד שימש יועץ מאחורי הקלעים בחברת בנייה שזכתה בשני מכרזים להקמת שיכונים באשקלון ובאשדוד ומניותיה נסקו. בשנות השמונים המוקדמות היה מסתובב ברחובות השכונה בחליפות איטלקיות מנקרות עיניים, ארוגות מבדים דקיקים, זורק עצות בענייני מניות לגברים שהנהנו לעברו בקרירות. ובחורף התהדר במעילי קשמיר זקורי צווארון בצבעי קרם, שהתנפנפו להם כמו גלימה ברחבי הסופרמרקט במרכז המסחרי. לפעמים הופיע בחליפת רכיבה לבנה (אף-על-פי שמעולם לא רכב על סוס), ואת נשותיו החליף בתדירות גבוהה. אבל בשנת 1983 הידרדרו מניות הבורסה במדרונות חלקלקים להחריד, בהן גם המניה של "ל.א. בוני הדרום". פתאום החלו הקיבוצים להתלונן על כפל הכובעים של סדובסקי האב, והוא הורשע בשימוש במידע פנימי. לא ברור איך נחלץ מהעניין בעונש קל. האם אדם מפוקפק שכזה לא יתקבל בחשדנות בקרב בני הקהילה?

יהושע אורן, מוכתר השכונה, שדודתו התגוררה באחד הקיבוצים בצפון ששמם שורבב לפרשה, סירב ללחוץ את ידו במפגש האחרון של ועד ההורים והעיף בו מבט זעוף, שסדובסקי האב יירט בשני טורי שיניים ישרות, מלבינות בחדווה וברצון טוב. בישיבות הוועד תמיד העלה סדובסקי הצעות רבות לשיפור בית הספר היסודי. למרבה התדהמה, דוקלמו הצעותיו במבטא צרפתי צעקני שקודם שהחל לסחור עם חברות צרפתיות לא היה לו זכר. (הוא הציע, למשל, לבנות קפטריה גדולה, לשפץ את מגרש הכדורסל, להתקין מזגנים בכיתות, להנהיג הפסקות של עשרים וחמש דקות במקום עשר.) כל ההצעות הללו קוממו את ועד ההורים, ובעיקר את הטריו מהשומר הצעיר, שראה בהן חלק מהפינוק הנובורישי, המידבק, שהשחית את הסדובסקים.

Psst, you might also like:
סנטה קלאוס ישן בבית

כך נדחו גם המחווה הנדיבה של אמיר סדובסקי בעניין השותפות בריצה, ושאר מחוות שהגה במין ייאוש מכמיר לב במאמץ לקעקע את דמותו המשחיתה בעיני הסובבים, ובעיניהם לא היו אלא עוד לבֵנה במגדל המתגבה של שטניותו המתעתעת. "לא רק שהוא כזה מושחת," אמרו, "אלא גם מאחז עיניים." עתה כבר היה סדובסקי הבן מעין זומבי. הוא היה קיים, אבל לא ממש. הוא לא נראה עוד בבתי החברים. לא הוזמן לערבי שישי. על חלק מהילדים נאסר להתרועע אתו, והשאר חיקו אותם בלי להבין מדוע.

ואילו יואל דווקא חיבב את הסדובסקים. בניגוד להורים האחרים, סדובסקי האב אהב מגע עם אנשים, מוּכרים יותר ופחות. בכל פעם שפגש את יואל נהג לחבק אותו, להצמיד את פרצופו הקטן לחולצתו המבושמת, לבדר בחוזקה את שׂערו, לצבוט בלחיו. יואל אהב את זרועותיו הכבדות ואת גופו החסון, את המגע הגס שלו. הסדובסקים תמיד חיזרו אחריו, רצו שיישאר לארוחת ערב, לישון בביתם, שיצטרף לטיול מחר בבוקר. תמיד הוזמן לעוד. הוא ואמיר היו לחברים קרובים.

בישיבת ועד בית הספר בשנת 1985, שבדיעבד ראו בה רקוויאם לימיהם של הסדובסקים בירושלים, התיישבו הוא וסדובסקי הבן ליד החלון בקומת המרתף והאזינו למתרחש. אמיר התעקש שיהיו קרובים לאביו. לקראת סוף הישיבה ביקש סדובסקי האב את רשות הדיבור. הוא סיפר שבנו לא מוזמן לערבי שישי, ולא למפגשים ולימי הולדת, וכשמתארגנים למשחקי כדורגל לרוב לא בוחרים בו, ולמסיבה שערכו בביתם לכבוד יום העצמאות הופיעו מעטים, "והרבה סטייק לבן יקר-יקר שקניתי בפריז ואורז פרסי ממסעדה ספֶּקטָקוּלֶר טרפו החתולים…" התעקש לשאת חן בהלצה שלא היטיבה לעדן את נימת התוכחה. "מֶס אָמי, לא טוב, אממ… בן קטן שלי כאן, לא נותנים בו, ילדים אחרים, בפפ… כבוד. ילד טוב, קצת ביישן, ואוהד להשתולל ולשחק."

"אוהב להשתולל ולשחק," תיקנה אותו גברת הרשקוביץ, מנהלת מחלקה בסוכנות היהודית.

"דבריך לא קשורים לנושא הישיבה!" בקע קולו של יהושע אורן, מנהל הוועד, "אם אתה מעוניין להביע עמדה בקשר לסידורים לחניית אופניים ליד השער הצפוני, בבקשה." היה משהו מהפנט בטון המדוד, בחיתוך המוקפד שהדגיש הברה-הברה אך הקפיד להטמיע בשפה איזה רישול עממי. גם לשני המזדנבים הקטנים בקומת המרתף היה ברור: זה קולו הנכון של אב.

"אתם לא מבינים…" – כעת נסדק ניגון הבלוז הצרוד של סדובסקי האב, והיה נדמה שגם עקבות המבטא הושעו – "אני קניתי בית כאן כי רציתי שיהיה לילד פרוור שקט… יהיו גנים, מגרשים, לא מסוכן להסתובב ברחוב בערב… עכשיו אני מודיע שהבן שלי במצוקה, סובל. הוא רוצה לעזוב כאן משום שהילדים שלכם מתנהגים אליו כמו, אממ… אירופה השפילה יהודים…!" עווית היסטרית הקהתה את הקול. יואל ואמיר האזינו המומים לנשיפותיו של סדובסקי האב בדממה שהשתררה במרתף. הם נעמדו כאיש אחד, כאילו התאחדו נפשותיהם בעת ובעונה אחת בתחושה משותפת: הם לא רצו להיות עדים לחולשתו של האיש הזחוח ומלא העוצמה שנאחזו בו בחודשים האחרונים. בצעדים רפויים מעלבון חצו את מגרש המשחקים האפלולי, מבטם נאחז בטבעות הסלים הכתומות ובעצי הברוש שצמרותיהם המזוקרות שקטו בחשכה. סדובסקי הבן נתן עוד מבט בחלון המסורג בקצה הימני של הקומה הראשונה, ובעודם נדחקים בין סורגי השער הבין יואל שגם מוריס סדובסקי נוצח הלילה.

מפתה לקבוע שלאחר הסתלקותם של הסדובסקים לרעננה – מחוז שבו בורגנות גאה ואנינה, ולא חיקוי נכלם ומתנצל, תדע כנראה להוקיר את הסלון של פייר וָבּלֵן – היה יואל לזומבי החדש של השכונה. עד מהרה התפרסם בתור "קללן", מקלל יותר מהמקובל, ובבית הספר הצטברו עוד ועוד תלונות. הכול קומם אותו – הזריזות הצייתנית שבה עזבו הילדים את מגרש המשחקים לעת ערב והתייצבו בבית, בדיוק בשעה היעודה, הטיולים המייגעים בשבתות, הצופים, מסדריהם, שיריהם, המדים המגושמים מעקצצי החזה, העובדה שהילדים לא אמרו לרותם אורון, שתמיד נכשל בהכתבות, את האמת המרה – אתה אידיוט חסר תקנה. והוא התקשה להבין מדוע חבריו דרים בבתים כה מרשימים והוריהם מקציבים להם, לעינוגים הקטנים, סכום זעום כל כך. מדוע קניית משולש פיצה עלוב במרכז המסחרי מלוּוה בהתלבטויות ובהתייעצויות? פזרנות הסדובסקים, שראו בממון אמצעי למימוש כל תשוקה שעורר המרכז המסחרי הדל, קסמה לו. אירועים נקודתיים, לפעמים מקריים, נערמו בזיכרון הקהילתי: מכות בחוג כדורגל, הרחקה מהצופים, עוד ביקור של אביו בבית הספר, וכמובן, חברותו הקרובה עם הסדובסקים הנודעים לשמצה. כל אלה שירטטו את דיוקנו בעיני הקהילה.

לאחר מכן בעיקר השתדל לעמוד בציפיות שלהם.

שלהם? בעבורו הם תמיד יהיו "הם". לכאורה היתה הקהילה חלק מהעולם הירושלמי שבחוץ, אולם הילדים, שבעיניהם היו גבולותיה גבולות העולם, למדו היטב להבדיל בין זרים לקרובים, בין ילדי הקהילה לבין מהגרים שביקשו לקנות בה מאחז. וכמו שקורה לעתים מזומנות בהתחברויות מעין אלה, ללא יד מכוונת, התקבצו בתחום הקהילה אנשים שהביוגרפיות שלהם השיקו זו לזו. בישיבות ועד בית הספר, בחתונות ובבריתות, או במפגשי חברים, התגלו לא אחת, במקרה, שורשים משותפים מרוסיה ופולין, הונגריה או רומניה או אוסטריה: אביו של אמנון וקשלק היה המורה הנערץ על אמה של דניאלה קוֹבָרסקי בבית ספר "תרבות" בלבוב, בן דודו הווינאי של יהושע אורן שכר חדר בבניין שהיה בבעלות הוריה של אלונה אורון, הסבים של ויינשטיין וצבן היו במצעד השובתים שעלו ביום א' שנת 1905 לארמון החורף של ניקולאי (ועוד נותרו בחיים).

רוב חברי הקהילה היו בעלי השכלה אקדמית, רבים מהם יוצאי קיבוצים, נעים בין גבולות המעמד הבינוני ומעלה; רוכשים ציורים, סוחרים בעתיקות, אוהבי כתיבה (יהושע חורש כתב את הספר "היינו שם", המגולל את עלילותיה של שושלת חורש בווינה), ולעולם יפליגו בשבחי הקיבוץ. אולם בשנות השמונים היתה בית הכרם רחוקה מהקיבוץ. הכלכלה החדשה של ישראל ריסקה את חלומות הילדות של דור ההורים, ששר בגרון ניחר על שוויון וצדק בטקסים של תנועות הנוער ובערבי הווי, פוררה את העולם הישן לחלקיקים, ולהרכיבו מחדש אי אפשר.

פתאום למדו את החסדים הגלומים בפירוק.

אמנם עדיין נותר בהם משהו מאותה עמדה מוסרית, סגנון חיים שילדים ונערים לומדים מהוריהם הסוציאליסטים, מעיתונים ומביטאונים של מפא"י ומפ"ם, מקריאה עיקשת בכתבי ברל וא"ד גורדון, אלתרמן ושלונסקי, בתרגומים של גדולי הריאליזם הסוציאליסטי, אבל המדינה השתנתה להם, חדוות הקנייה הטבעית והספונטנית גדעה את היד הקפוצה של מפא"י וקברה אותה, כנראה לתמיד. הם למדו את ההנאה שבקניית מוצרים שלא ממש נזקקו להם. אחרי המכוניות, הטלוויזיות הצבעוניות, מכשירי הווידיאו, הסטריאו, המקררים החדשים, הופיעו גם רמקולים למכונית, מכונות אספרסו, תריסים חשמליים, מחשבים קטנים, קטנים יותר, עוד יותר קטנים. הילדים רצו נייק, נייק אייר, נייק אייר ג'ורדן, ליווייס 501, לשעוט ברחובות לונדון, לראות את ניו יורק, את דאלאס של היוּאינגים, את דנוור של הקֶרינגטוֹנים. ולהורים, בניגוד לתחזיות ובניגוד לקריאה "אנחנו נשרוף את בתי הבורגנים" שהשתאגה מגרונות אדוקים במצעדי האחד במאי, היו לראשונה די מזומנים לעבור בשערי הבורגנות.

Psst, you might also like:
אוזניים של דב

והבורגנות, האין היא עסק נחמד אחרי ככלות הכול? כמה דורות שלא נולדו למעמד הנכון, חסרי מיומנות בענייני כספים או עיוורים להזדמנות בלתי חוזרת, קיוו למשב אוויר חם שיישא אותם מעלה-מעלה ולטשו בה עיניים מתאוות? חיים של עמל ויזע, והיא תמיד חמקנית, גבירה המדקדקת במוזמנים לסלונה.

אבל איזה גורל מזומן לאלה שמתברגנים בבושה, באשמה? אלה שחלק ניכר מהזמן עוסקים בהכחשת זהותם החדשה? אמנם הכלכלה של שנות השמונים ריפדה אותם לשביעות רצונם, אבל הבעת הפנים הקפוצה, הזועפת, שמַפנים בקיבוץ כלפי המתחמק מעבודה, נותרה תעודת הזהות שלהם גם בעולם החדש. הם שיחקו את (ועם) הכלכלה החדשה, אבל בקיפאון, לכאורה בלית ברירה. אמריקה הזדחלה לחייהם בנחישות בלתי נסבלת, כובשת עוד ועוד מאחזים במרחב המתרוקן מסמלי העבר: סדרות הראווה בטלוויזיה, סרטי הקולנוע, הפרסומות שקדמו להם, הכלכלה של אָרידוֹר, הפוסטרים שהתנוססו בצבעים עזים על קירות חדרי הילדים, רשימות הקניות התובעניות שנתחבו לכיסי מקטורנם המצטנע (לרוב "בָּגיר") בנסיעותיהם לחופשה. הם התעקשו להכחיש את קיומו של העולם החדש, האמינו שאפשר לברוא מעין עולם מושהה שבו העבר וההווה ייפגשו וירקמו פשרה, איזה non-paper בין אמריקה לערכי הקיבוץ: המכוניות היפניות הזולות, חלוקת הכספים במשורה לילדים, ההתעקשות שיעבדו בקיץ, ההתנגדות למותגים, למסעדות, האיסור לצפות בתוכניות "מושחתות" בטלוויזיה, הריהוט הזול, כחול-לבן, הספות שירשו, מוסתרות מאחורי סדינים, והתיעוב היהיר כלפי אלה שלא נהגו על פי הכללים.

כן, ה"מוסר" שלהם, החוקים שלהם, הערכים (איזו מילה אהובה בבית הכרם) שהורישו הסבים להורים, והללו לילדים, המושגים המעורפלים שהתגלמו, למשל, בעובדה שבבית הכרם אדם המפקיר את גופו לחסדי השמש ביום חול באחת המרפסות, או יושב בבית קפה וקורא ספר היו מחזה נדיר. אנשים עובדים, נמרצים, הימים דחוסים, גם השבתות מאורגנות בקפידה, אפילו הזקנים לרוב נראים עסוקים במשהו, אין עודף זמן להשקיע בזוטות. הטפילים, המובטלים, המשוגעים, מוּכָּרים ומסומנים, וכל ילד משנן את שם החוטא וחטאו (למשל, משה לייזרוביץ מטורף. מתגורר במחסן של אמו. לא התחתן. לא לומד. מעולם לא עבד. אין חברים. מסתובב כל היום במרכז המסחרי).

הילדים מקפידים לחזור הביתה בשעה שקבעו להם, מטיילים בחיק הטבע, בעיקר בשבתות, כאשר שמי העיר מקשטים את האופק בבוהק כחלחל, כאילו נצבע במכחול, לא זורקים במקרה או בכוונה פסולת ברחובות, לא גונבים בסופרמרקט, לא מבלפים במשחקי כדורגל, נרתעים מכל רמז לראוותנות, מכל סממן של אקסהיביציוניזם, מתעקשים לרדוף צדק ולארגן את חייהם הפומביים במערך מוסרי הולם שתמיד אפשר לשלוף בזמן המתאים. סגנון החיים של הקהילה, אף-על-פי שהיה שנוא על יואל, נראה לו נעלה. כיוון שלא ממש היה יכול לסגל לו את סגנון החיים הזה, סבר שהמחיר שהוא משלם בחברת הילדים מוצדק. יכולתם להיצמד לחוקים, להיאחז בהם גם כאשר הדבקות החד-משמעית אינה משתלמת, עוררה בו כבוד כלפיהם. היה נדמה לו שהוא ילד לא מאמין בעולם מאמין מאוד.

כמה חודשים לאחר עזיבת הסדובסקים כינה יואל את המנקה הערבי בביתו של אורי גרוסמן "מזדיין ערבי קטן", משום שגירש אותם מהמסדרון בשעת משחק כדורגל. השמועה שעטה בין סלונים שטופי אורות כמו מים בצינורות הביוב. חלפו יומיים, וכבר התארגנה קבוצת הורים שגמרה אומר לעדכן את אביו בפרטי הפרשה.

בדיעבד היה המפגש הרה אסון מבחינת עתידו בחברת הילדים. הוא ישב בסלון כשהופיעו בביתם, ורק אחר כך למד שנקבעה פגישה כדת וכדין. הם נעמדו בלב הסלון – מעליהם תלויה הנברשת המאובקת שעברה בירושה בשבט של אמו, ושסימנה את לבו של הבית – פשטו את מעיליהם בתיאטרליות, החליפו לחישות מלאות כבוד בדבר הדרו של הבית, ובאוזניו הן היתרגמו ליללות החתולים הפוצעים זה את זה בלילות בחצר האחורית. לא בקלות עיכלו את הפלישה למחוז שבו ראו את מעונם של המפיסטופלסים פוסט עידן הסדובסקים (ובכל זאת במהרה נזכרו – בית האויב הוא בסופו של דבר חלק מהטריטוריה שלהם). כשראה יואל שהם פורקים את צדקנותם המרופדת ברצון כן להיטיב במרחב היחיד שעד עתה חש בו מוגן מחברת הילדים, מהוריהם, מהמקום שהועידו לו בעולמם, כשראה אותם שם, רוקמים מזימות ומגבשים עמדות, לא עוד בבתים רחוקים שגינתם שופעת עציצי גרניום, שיחי רוזמרין, וליד השער מלונות כלבים ארעיות, אלא בסלון שלו, הבין באחת שבכל מרחבי הקהילה הארורה הזו אין מקום אחד מוגן. הרהוריו התעמרו בגופו הילדותי, שהתעקש להישאר יציב, ונשימותיו כבדו ונשמעו היטב. למרות הקור שבחוץ היה נדמה לו שבסלון חם ושזיעה נוזלת בין גופו לבגדיו, והם ודאי שמים לב אליה. הם התעקשו שיישאר להקשיב – זה היה חלק מההתנהלות הכללית שלהם, לשתף את הילד בבעיה בעוד דמיונו הוגה במגוון מפלטים. אפילו היער שבשולי רחוב השחר, שבלילות נאפף המולה מאיימת – נהימות, יללות, התנשפויות – ובעיני הילדים הצטייר כבית השטן, נראה מקלט ראוי. כל הזמן ציפה לחיזוק מעיניו של אביו, שהתעקש להתעלם מקיומו ומיקד את כל תשומת לבו, הזעומה ממילא, בהם.

אביו של יואל האזין להרצאה הראשונה מאת אמו הפסיכולוגית של אורי גרוסמן. אישה עדינת מראה ורבת גינונים, שׂערה הקצר מקפץ בשובבות מוקפדת, "מאופרת בפשטות אלגנטית". הוריה אנגלוסקסים, בעלי מלון מפואר בלונדון. תנועות גופה משוררות הדר ויקטוריאני. ניכר בהתנהלותה ובמלבושיה כמה היא בזה לפשטות של רוב נשות בית הכרם, לחספוס האיכרי, לג'ינסים ולחולצות הכפתורים, לחליפות מבד זול ועבה מדי, לשמלות הכותנה הדהויות בסגנון צועני אופנתי, או מקושטות בבליל צבעים צעקניים (סגול, אדום), מלתחות שלמות עוברות בירושה מסבתא לבת ולנכדה, שירשו גם את החרדה שמא יתבלטו בתכשיט או בשמלה יוקרתיים מדי. על נטייתה של הפסיכולוגית להתהדר מחלו הבריות. "היא מאנגליה," ציינו באהדה, "היא אשת לונדון שכזו." ולמרות ההבנה, אין ספק שהיא מעוררת קנאה סמויה בקרב נשות בית הכרם.

"מחלת הנהיגה" של גברת גרוסמן היתה מוכרת היטב: הנה היא שוב דוהרת במהירות מופרזת ברחובות המפותלים. ולאחר כל נסיעה נועצים בה מבטי השתוממות, נוזפים בה בעדינות, ואולם כעבור שבוע בלבד שוב מתפתלת הסובארו הלבנה במהירות משתקת ברחוב החלוץ, מחרידה בצפצופיה זקנים וילדים, מנמנמי צהריים וחתולי רחוב.

Psst, you might also like:
ריקוד הברבורים

למרבה הצער היה אביו חסר סבלנות, וממילא שב מהעבודה מדי ערב עייף ונרגז, וגברת גרוסמן מצדה התעקשה לארוג פרשנויות ל"מזדיין הערבי הקטן" שלו, להשחיל שלל רמיזות הקשורות ל"עמדה מוסרית המועברת מהורים לילדים", אלא שהרמיזות היו אדיבות כל כך, מרופדות בנוסחאות ביטול שערפלו את הקשר ביניהן לבין המקרה, עד שלא הותירו שום רושם על השומע.

"ובמקרה הזה," דיווחה, ובעיניה אהדה עזה לאב ולבנו, "נדמה שאפשר לזהות… משהו מאותו פורמט קלאסי שבו אני נתקלת פעמים רבות בעבודתי… ומובן שכיוון שאיני בקיאה ממש בפרטים… צופה מוטרדת בלבד… אינני יכולה להגדירו כחלק מאותה קבוצה… ובכל זאת הייתי מבקשת להציג את הסטרוקטורה הכללית… ובזהירות להרהר יחדיו באילו מקומות היא תואמת… כבר עכשיו אני נאלצת לדרוש שנטיל בה ספק… ועם זאת, כדאי להשתמש בה בדיון זה… אפילו אם לאחר מכן נחליט שהיא לחלוטין אינה במקום…"

לאחר שהשתתקה ולגמה מספל הקפה ניכר באביו שהוא עדיין אינו מבין את פשר האסון. פעמיים ביקש רשות להתקשר בענייני עבודה, פעמיים התנצל והסתגר בשירותים. בכל פעם שעזב אביו את הסלון והוא נשאר אתם לבדו נהגו בו בידידות, המטירו שאלות על בית הספר או על חוג הכדורגל, הזמינו אותו לביתם, אך הוא היה חרד מכדי להשיב להם. זיכרון העלבון של סדובסקי האב נשם בו. הוא לחש מענה לא ברור, ובינתיים פירש את משמעות הערב: גירוש רשמי מחברת הילדים. זמן רב ציפה לו, והנה הוא כאן. אמנם גירוש משופע גינונים, לא בלב חפץ ואפילו בצער, ובכל זאת גירוש.

ניכר באביו שאינו מודע למשמעות הרת הגורל שהקנה בנו למפגש. כאשר שב לסלון, לאחר שכיתת רגליו לשווא במסדרונות הבית, מעביר עוד דקה או שתיים, השמיע המהום הבנה קמצני. בסוף התערסל על כיסא הנדנדה וטלטל את גופו בהפגנתיות, כילד נזוף. יואל צפה בהתנהלותו בחרדה מהולה בשמץ אמונה כבושה שאולי עוד יעלה בידו להפוך את גזר הדין. נדמה שההורים אינם משתוקקים לחרוץ משפט, עודם קשובים להצעות בדבר עסקת טיעון. הוא הרי בשר מבשרם, בניגוד לפולשים הפריזאים ההם, ובעבור הפשרה נדרשת מאביו מידת מה של נועזות, פסקנות מניפולטיבית שתעלה להם כעולה גינוי חריף ובה בעת תדגיש את ערכו של בנו ואת מידותיו הטובות. אף ערבותו של האב להתנהלותו של הבן הסורר בעתיד נחוצה. אולם אביו לא אהב התחייבויות. שפתו, לרוב ציורית אך לא עשירה, הזדערה פלאים בכל פעם שדנו בהתחייבות זו או אחרת, לא רק התחייבויות הנוגעות לכספים, גם אלה הקשורות לנסיעה עתידית לאירופה, לקביעת ביקורים בבתי חברים, להסעה במכונית. מרבית האנשים מלהטטים בפער שבין מילים מתחייבות לבין ביצוע ההתחייבות הנובעת מהן, ואילו אביו ראה בכל התחייבות סוף פסוק. אפילו למכר ברחוב שהיה מסיים פגישה מקרית במילים כגון "אז אולי אתקשר בשבוע הקרוב ונקבע איזו פגישה," היה משיב בכובד ראש, "בקשר לשבוע הקרוב, זה לא נראה אפשרי, אהיה די עסוק."

זו הסיבה שביקש להבין איזו דרישה בדיוק דורשים האנשים האלה. כאשר התערב יהושע אורן והסביר בתקיפות, "אנחנו לא רואים במחמוד ערבי קטן, ודאי לא מזדיין, אלא אדם מבוגר ומכובד," אביו רק הנהן בקצב מנומנם שהיה עלול להתפרש כלגלוג. פעמיים הנהן בשוגג בעת שאיש לא דיבר אליו. לעתים נחשפה לעיניו של יואל צדודיתו, שנראתה כצדודית של ילדון זועף היושב בשיעור משעמם בניגוד לרצונו בשעה שמעבר לחלון רוחש משחק מסעיר. בדיוק בנקודה הזו הצטרפה לדיון אמו של יונתן אורן – שבאותה שנה היתה למרצה מן המניין בחוג לספרות באוניברסיטה – וציינה שאת חסן שלהם הם הזמינו לחתונה של כינרת. את התמוגגותו מהעובדה הזו ציין אביו בהצתת עוד סיגריה, הרביעית במספר. כאשר קטע אביו של אודי את אשתו של חברו הטוב והסביר שלמרבה הצער, חסן לא הופיע "משום העוצר", וכולם שתקו כמה שניות, מכבדים את העוצר, התרפקו עיניו של אביו על הטלוויזיה הכבויה, כמזמנות קסם שימלא אותה חיים.

יואל לא ציפה לעזרה מאמו, שהיתה ספונה בחדרה וביקשה להודיע כי לקתה בצינון חריף. אמו התרחקה מחברת נשות השכונה. חברותיה היו בעיקר מהמשרד שעבדה בו, תמיד סלדה מהגינונים של נשות בית הכרם. יום אחד, כשהיה בן שמונה, היה אורי גרוסמן אמור לבלות את הלילה בביתם, ואמו של אורי הופיעה בערב יחד אתו. ישבה בסלון, שתתה קפה, פטפטה עם אמו, וכנראה שאלה יותר מדי שאלות על בני הבית. כשהסתלקה סוף-סוף אמרה אמו בלעג, "רצתה לבחון אותנו, הגברת הפסיכולוגית, העמידה אותי בבחינה, אם אני מספיק טובה כדי שהבן שלה יישן כאן לילה אחד…"

במקרה הזה אמו עלולה להזיק אף יותר מאביו, שכן אין היא אוהבת מראית עין ומקפידה לנהוג ביושר כלפי כל אדם. תמיד הטיפה לו "מִדבר שקר תרחק". היא בהחלט עלולה להעליב אותם, אפילו לגרשם, ורק להחמיר את המצב.

לאחר כשמונים דקות הבינה החבורה שאביו מסרב לראות את הפרשה בחומרה, והפרידה היתה מנוכרת ומלווה במבטים תמהים וזועפים. לאחר המפגש הזה הוצמד הילד לאביו. האשמה נחלקה בין השניים. אחרי ככלות הכול, הוא רק ילד, וכיצד אפשר לצפות שהבן לא יהיה מופקר אם האב הוא אדם שתקן ותימהוני שעמדתו לא נהירה לאיש. הנה לנו הגושפנקה לחשדותינו, משהו רקוב בכל השבט הזה, הילד אינו סטייה מקרית מהנורמה, בבית שלהם ילד כזה הוא הנורמה. ילדים אולי עוד אפשר להחזיר לתלם, אבל הורים הם כבר עניין אבוד, החותמת הוטבעה סופית: האנשים האלה אינם משלנו.

כחודשיים לאחר מכן, כאשר כבר עיַיף מהיותו מוקצה בחברת הילדים, הסביר לאביו שהתנהגותו בפגישה לא נשאה חן בעיני ההורים והציע לזמן אותם למפגש הבהרה. אביו השיב בחומרה שזה מצער מאוד, אבל בחיים חייבים להבדיל בין עובדות להתרחשויות. התרחשות היא משהו שעדיין קורה, ועובדה היא עדות, אמת היסטורית, אולי מלוּוה במסקנה, לאירוע שהיה ונגמר. הפגישה הזו עם ההורים היתה ונגמרה, כמו הקרב שהיה בחווה הסינית, כמו המחתרת ההיא – השבוע קרא עליה בספר היסטוריה – שהרגה פורטוגלים במוזמביק, כמו העובדה המשונה כל כך שאת האימפריה הרומית הנאורה מחקה חבורת גרמאנים נחשלת. והאימפריה הסינית, הוגת אבק השריפה, העפיפון, גשרי הברזל, גם אותה העלימו. קומץ ספנים שעירים ואדמדמים מאירופה.

מעולם לא קראו שירה.

גזלו את הנמלים.

מחקו אימפריה.

כיבוש?


מתוך "מחזיר החלומות" מאת ניר ברעם, הוצאת כתר, 2006.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: בית הכרם. ירושלים, 1985! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%a8%d7%9d-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d-1985/