search
בקריאה כעת: בית נופש | מרגריטה לאוס
search

מרגריטה לאוס | מקור:ספרדית

בית נופש

תרגום : ליה נירגד

מרים מספרת להם שהוא בנה את הבית במו ידיו. היא מספרת להם שהיה עורם את האבנים בימי הגשם על מנת שייספגו היטב במים לפני שחוברו זו לזו במלט. היא מספרת להם שהבית נמצא על הגבול בין שני אזורים, מקום קסום, ששוכנות בו רוחות ומֵייגוֹת. היא מסבירה להם שהמֵייגות הן מכשפות, משתמשת במילה המקורית, הם חוזרים עליה, משתהים בסוף כל הברה ברחש הכבוד שבו נאמרת תפילה.

מרים ממציאה את כל הסיפור הזה, היא מדלגת ממשפט אל משפט על קצות האצבעות, ככפות רגליים קלילות בין אבני הנהר, והיא מרככת את הקול עד שאפילו הוא היה יכול להאמין לכל זה, לכל השיבוש הזה של האמת. מרים משתתקת, הפוגה שמספיקה לרפאל כדי להביט בידיו, שכבר ניטל מהן החיספוס של אותם ימים. אחר כך הוא מותח את הגב, שפחות גמיש עכשיו, וחושב שהנה כל זה נגמר, הבית הזה, הכול עטוף בלהג הנינוח של מרים, שלא הפסיקה לדבר מאז שהגיעו.

"אני יוצא לנשום אוויר."

ברגע שרפאל אומר את זה היא כבר עושה הצגות לאנגלים. מתחילה לעשן סיגריה בלתי נראית ופולטת עשן שאיש לא מבחין בו בגינונים של שחקנית בקברט. רפאל מחכה עם הסיגריה עד שיגיע החוצה. במבואה דעתו מוסחת, מבטו נופל על טפט שהניח ברישול בבוקר יום ראשון אחד, רק כדי לראות איך הוא נראה, רק כדי לנסות. פינה אחת עומדת להתקלף. הוא מעביר עליה את קצות האצבעות, מלטף אותה. הנייר מתפורר כשבבים הניתקים מקליפת עץ אשור.

הקור מפתיע אותו. הוא מתהלך במעגלים ומדליק את הסיגריה, מתבונן בגחלת הכתמתמה שבקצה שלה. הוא מסתובב ומביט לאחור. משקיף אל הנוף. החווה עומדת על מדרון, יש מקום שבו הגבעה נקטעת פתאום. בימים של גשם עז המים צונחים שם כנָסים מפני טורף. בפנים מישהו חולץ פקק מבקבוק נוסף ומייד נשמע צחוק. הוא חושב שזו מרים. אחר כך הוא חושב שזו יכולה להיות כל אישה אחרת.

"תוך שנה, אולי שנתיים, לא תזכור אפילו את המקום הזה," אמרה לו.

והם קבעו עם האנגלים כדי לסגור את העיסקה.

בבוקר בא לכאן לבדו. הכביש נראה לו ריק יותר ממכוניות, חלול יותר. השדות החשופים מיטשטשים במהירות במראה האחורית.

"אני הולך להעיף מבט," אמר כשלקח את מפתחות המכונית. "בטח שכחנו שם משהו."

הוא סוגר את הדלת. לא מחכה לתשובה.

כשהוא מגיע הוא עולה לקומה העליונה. הניאון באמבטיה מרצד. הוא מסתכל על עצמו במראה, מסיט את הכנפיים הצדדיות ומתבונן בפניו בהשתקפות המשולשת. זו הפעם האחרונה שאני מתגלח מול הכיור הזה, הוא חושב, ואינו יודע בדיוק אם זו הסיבה לעשות זאת בנחת, להעביר את הסכין כמה פעמים על אותם תלמים. לפני שהוא שולף את הפקק המתכתי הוא מחפש את המקום המתקלף מאחורי ברז המים החמים. די לו בגישוש קצר. הנה הוא. רבע סיבוב במפתח שוודי סדק את האמייל כשהתקינו אותו. הוא מתקרב עוד קצת, מרים את הסנטר כדי לגלח את שקע הלסת, אחר כך שוטף את הפנים. הוא אוסף את כל הפריטים בדקדקנות של רוצח ויוצא החוצה.

הוא מביא את הסולם המחסן כדי להוריד את הנדנדה. הוא זוכר כשהבנות היו עולות עליה, זוכר תמונה שבה מרים מתנדנדת עם הקטנה בידיים. הוא שואל את עצמו איפה התמונה הזאת, אם אבדה גם היא במעבר הדירה האחרון. כעת אין לה משמעות. הבנות גדלו, הן מתעניינות בדברים אחרים. הוא מנסה לשלוף את המסמרים, אבל זמן רב כל כך הם נעוצים בעץ עד שנהיו לחלק ממנו. הוא מביא את המזמרה וחותך את החבלים. הקרש נוחת ארצה ברעש עמום.

Psst, you might also like:
יש יבשות שמוטב שלא היו מגלים אותן לעולם, אירופה, למשל, עם אירופה תמיד היו רק בעיות.

המאמץ עייף אותו. החזה שלו דופק חזק, בדופק שונה מפעם, בצליל רחוק יותר, שכמו עולה מתחתית באר.

מיטת השיזוף בגינה. הוא מתיישב עליה בפישוק ומשקיף אל היער ממול. מישהו שכח חוברת תשחצים שמונחת פתוחה. היא בטח של מרים, היא אף פעם לא גומרת את מה שהתחילה בהתלהבות שוצפת. הוא אוחז בה בשדרתה כשם שאוחזים גור בצווארו, מנסה להשלים את שלוש המלים המאוזנות שחסרות. נהר במסופוטמיה, חמש אותיות. קיסר רומאי, שמונה. ק-ל-א-ו-ד-י-ו-ס. קלאודיוס מתאים, אבל אין לו עט, הוא יצטרך להיכנס בשביל זה לבית ולפשפש במגירות עד שימצא. הוא מקמט את החוברת ומטיח אותה בעץ. הרוח הופכת בגחמנות את הדפים הראשונים.

"אני אכניס הכול לאוטו וזזנו," אומר קול גבוה.

הוא נשאר באותה תנוחה כמה שניות, מלטף את הבד המפוספס של מיטת השיזוף, את החורים שעשו בה הזמן והשימוש. צריך יהיה לקפל אותה, אבל יתכן שאינו זוכר איך. הוא ידחוף אותה פנימה איכשהו, גם אם לא יצליח לסגור לגמרי את דלת תא המטען, ויזרוק אותה למכולת האשפה. היא תגמור שם יחד עם פינת הישיבה המרופטת, מעל שלדי מכונות כביסה. כדי לחתום את הפרידה הוא מוציא את המפתחות מהג'ינס ומשקיע בריפוד את הארוך ביותר. הנה עוד חור, חדש, עכשווי, יזום, שמפריד בין פס כחול ללבן. איש כבר לא יטרח לתקן אותו.

הוא גורר את עצמו וקם, יוצא מחלקת הגינה המגודרת, נושא מבטו אל הנהר. הוא מבחין בו מאחורי העצים, שצפופים יותר עכשיו בקיץ. נדמה לו כאילו הוא עוקב אחרי מישהו המדריך אותו אל מעבר לגדר החלקה. האדמה לרגליו לחה. בצמרת העץ הגבוה ביותר נשמעת ציפור שמזמרת בלי הפוגה. הוא מקשיב, שואל את עצמו אם תמשיך לקנן שם כשהמקום הזה לא יהיה שייך לו ונדמה לו שכן, עוד זמן רב, לפחות עד העונה הקרה הבאה. אחר כך הוא מסתובב, מתבונן בעשב הבר המגיע עד מרגלות הבית, בגונו הצהבהב, בחומת האבן האפורה. הוא ממשיך להתקדם, מסלק מדרכו ענפים שלא היו שם בשנים האחרונות וגם לא באלה שקדמו להן. כאילו הוא מסיט מסך של עלים. ואז הוא רואה, מרחוק, בלי שיצטרך להתקרב לגדה, את צלליתה של רות עולה מן המים, את רגליה, את כתפיה המעוגלות, את רעמת השחיינית הנוטפת שלה, את הצעדים המהססים של מי שדורכת על חלוקי אבן.

"תוריד את הז'קט המיושן הזה," היתה צועקת לו מן המים, זרועותיה שלובות.

מרים קיבלה אותם היום בזרועות פתוחות.

"Welcome to your home," פלטה בשטף את המילים, אבל המבטא היה מוצלח יותר במהלך החזרות.

האנגלית של מרים בסיסית והאנגלים לא מדברים ספרדית בכלל. לא משנה, היין המקומי שרפאל מביא מהמזווה מוצא חן בעיניהם מאוד.

"טוב, טוב מאוד," הם אומרים במקהלה בספרדית. את זה הם יודעים להגיד.

רפאל נכנס ולפניו עננת עשן שאינו טורח להסתיר. מולו מרים אוחזת בצווארו של בקבוק נוסף. היא מנקה אותו במטלית ורק אחר כך חולצת את הפקק. האנגלים התחילו להשתכר קצת, הם מדברים ביניהם במהירות רבה ומרים לא מצליחה לעקוב. הם התיישבו על הכורסה עם הכוסות בידיים, נראים כאילו חיו כאן כל חייהם. מרים הדליקה את הטלוויזיה והיא מנסה להסביר להם את כללי התחרות שמשודרת בערוץ השני. הם מגלים עניין, אבל אולי הכול רק נימוס ואינם מבינים כלום.

Psst, you might also like:
יום לא מושלם

"בוא, שב איתנו," אומרת מרים.

אבל הוא ממשיך לעמוד ליד החלון, היה רוצה שיגמרו את כל הבקבוקים שנשארו, לא לקחת איתו מהמקום הזה כלום.

מחוץ לחלון, בצדו האחר של הגן, המדרון מתקמר ברכות, כמו שטיח ענק שמישהו מנער ולרגע אחד הקפיא אותו הרוח.

רות עבדה במשרד, זה הקל במידה רבה על המפגשים ביניהם. הם היו יוצאים באותה שעה, קובעים במפלס השני של החניון. אף אחד לא חנה שם אם היתה אפשרות לחנות בקומת הקרקע ולחסוך כמה מדרגות. רות היתה בת עשרים וחמש, עיניה ערפיליות ואפה מלכותי. הקדים אותה תמיד הד עקביה על האספלט המסומן של החניון.

בפעם הראשונה לא לקח אותה לבית. בינתיים עברו בין כמה וכמה מוטלים מחוץ לעיר, מנסים לא לחזור לעתים קרובות מדי אל אותו המקום. רות היא שלקחה על עצמה להזמין את החדרים. הוא זכר אותה נועזת, מוכנה תמיד למשחק. באחת הפעמים הגיעו אפילו לאחד מבתי המלון של נמל התעופה. המטוסים נהמו כפילים נזעמים ואחר כך כבר לא נשמע דבר. שקט מבעית. כשהשקיף מהחלון, כשם שעשה כעת אבל במקום אחר, הבחין בשמשות שבקצה אחד המסופים.

כשנהג היתה רות יושבת לצדו, צווארה תמיר כשל רקדנית; הלחיים שלה, הבושם שלה מעורבב בזיעת המשרד שהצטברה על העורף. "אני אוהבת את המכונית שלך," נהגה לומר. "אמרתי לך פעם שאני אוהבת את המכונית שלך?"

הם היו יושבים לשתות קפה ליד שולחן הברזל בגן. רות הניחה ללחות להיספג בחולצה מתחת רעמת שיערה. לפעמים היתה משתרעת על מיטת השיזוף עם הפסים, שהיתה לגמרי חדשה אז, והיתה עוצמת עיניים אבל לא נרדמת ממש. בלי איפור, או עם שאריות הצללית המטושטשות תחת עפעפיה, היתה מושכת עוד יותר. רפאל ישב יחף ולא חשב עליה, הוא חשב על הימים שיבואו, על כל ימי השישי בחייו שיהיו זהים בתכלית, בדיוק-בדיוק, ליום השישי ההוא.

"יש עוד גבינה במקרר?" היתה שואלת רות.

באחת הפעמים אכלו יחד עוגה, הוא בעמידה, היא בישיבה על השיש, בלי צלחות אפילו. רפאל לא רוצה לזכור אם אכלו את השאריות של איזו מסיבת ילדים, יום הולדת של אחת הבנות.

 "יש עוד יין במטבח?" שואלת מרים. "נראה לי שהאנשים האלה חיסלו הכול."

"אם אין עוד במזווה אז לא נשאר כלום."

הוא מיישיר מבט אל מרים. פניה מזכירים לו את כל הצילומים שסידרו על פני השנים באלבומים.

האנגלים מבינים את כללי התחרות וממש יוצאים מגדרם. צריך לזהות מקומות שתמונותיהם מופיעות על המסך למשך כמה שניות. הם אומרים שבטלוויזיה בארצם יש תוכנית דומה. הם נאלמים דום מול תמונה של מגדל גבוה להפליא בצורת פטרייה.

"טורונטו, קנדה," אומר האנגלי, מבטא את השם כשם שמבטאים אותו בשפתו.

המנחה מאשרת שזו התשובה. מרים מנופפת בידיה. "טוב מאוד, טוב מאוד."

היא אומרת את זה בספרדית. את זה הם מבינים, והאנגלי מרים בתשובה את אגודליו בסימן ניצחון.

רפאל מתיישב על אחד הכיסאות של השולחן שלידו אכלו את ארוחת הערב, במרחק זהיר מהאחרים. על המפה נשארו עדיין כמה מפיות נייר מקומטות, פירורי לחם ושאריות ממרח שהתייבש על צלחות הקינוח. הוא נוגע בסנטר שלו, שגילח הבוקר. השמשה בחלון מחזירה לו דמות שקופה ומעוותת, את שיערו המלבין שארוך מדי, את הבטן הבולטת שמפריעה לו עכשיו בתנוחות מסויימות, למשל בקשירת הנעליים או כשהוא מדשן את ההורטֵנסיות.

Psst, you might also like:
קפה

"נהיה חברים טובים הרבה זמן," הבטיחה אז רות.

פתאום תוקפת אותו תחושה של הקלה, הקלה עמוקה ועצב. הוא מנסה להיזכר בשמו של הבחור הבלונדיני, חוּליאן או חָאיְמה, שבגללו רות לא נכנסה יותר לנהר. כשהוציאו אותו לפרישה מוקדמת היה עובר לעתים קרובות מול המשרדים החדשים. לפעמים התפתה לרדת לחניון, לחפש את הגולף האדומה שלה. מעולם לא העז. מן הסתם קנתה מכונית חדשה, עם גג נפתח. ויכול להיות אפילו שיש לה בן.

האנגלים ישנים במה שהיה בינתיים לחדר השינה הישן שלהם. לרפאל קשה להירדם. הוא שומע רעשים רחוקים בלילה, נפנוף כנפיים הולך ובא. נדודי השינה מובילים אותו במחשבה אל מיכל ההדחה של השירותים בקומת הקרקע, ליד המטבח. הוא מדמיין את זרזיף המים, את הסיד  שמצטבר לו אט-אט על דפנות האסלה. מרים שתתה יותר מהרצוי ונשימתה קצובה, היא נצמדת בכוח לכרית, על מיטה ברוחב שמונים סנטימטר. הם מעבירים את הלילה בחדר שהיה של הבנות. מעל ראשיהם שמיים של כוכבים זרחניים, כוכבי הלכת הכבדים יותר התנתקו עם התרופפות הדבק. רפאל נרדם באיזו נקודה לא ברורה בין אוריון לירח.

בבוקר חודר בין החריצים האנכיים של התריס אור מסמא עיניים. הוא מבחין שמישהו מנער את כתפו.

"קדימה, גבר, קום."

הראש כבד לו. שנתו היתה מקוטעת, לרגעים התעורר ושאל את עצמו היכן הוא. פתאום הוא נזכר בכול. שעות האור האחרונות, כמה רעפים רופפים בגג המחסן שסידר בבוקר, הידיים של האנגלי אוחזות בהגה בצד ימין, העט הכדורי החותם על ההמחאה. הוא מבחין בטלטלה קלה שבקלות בלבו, והיא נעלמת כמעט מיד.

"קדימה, למה אתה מחכה, בוא נסתלק מפה."

זאת הפעם הראשונה שהוא שומע את המילה הזאת מפיה של מרים. הוא מתיישב בסערת נפש, לובש את הז'קט. הוא ישַן בבגדיו. גופו משאיר שקע עמוק במזרון. הוא מעביר על פניו את ידו, אבל הסימנים לא נעלמים. מרים היא שסוגרת את דלת הבית, אבל לפני כן היא  מניחה את צרור המפתחות על השידה בכניסה.

"אתה חושב שהם יראו אותם?" היא שואלת כשהם כבר בחוץ.

רפאל מושך בכתפיים. הוא מביט אל הגדר החיה בהבעת שיעמום, נאנח. נזכר לרגע בפנים המטושטשות של רות ויכול לומר בוודאות רק שנחיר אחת באפה היה קטן מהאחר.

"הם יראו את המפתחות, נכון?" מתעקשת מרים.

מרים נושאת מבט אל חלונות הקומה העליונה. בשמים, שצבעם כחול עז, רודפות זו את זו עננות קלות. רפאל בטוח שמרים עומדת להגיד לו משהו, עומדת לבקש ממנו שיפרוץ את הדלת כדי לכתוב להם פתק ולהדביק אותו למקרר או משהו כזה, אבל היא נכנסת למכונית ואומרת בקול של ילדה: "תיקח אותי העירה?"

החצץ חורק תחת הצמיגים. רפאל נוסע לאחור. הוא חושש לדרוס את הכלב והוא פותח את הדלת כדי לראות אותו טוב יותר, אבל הכלב מת מזקנה והוא קבור ליד האלון. הוא נזכר בדמעות הלוהטות שזלגו על לחיי הבנות כשכיסה את החיה ברגבי אדמה.

מתחת לגלגלים האחוריים אין שום דבר, רק שיפוע מתון והאבנים הלבנות המסמנות את הדרך החוצה.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: בית נופש! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%a4%d7%a9/