search
בקריאה כעת: בני האלוהים | פטר שטאם
search

פטר שטאם | מקור:גרמנית

בני האלוהים

תרגום : ליה נירגד

הקדמה מאת ג'קי טומאה

"ואם זה נכון," שאל את עצמו האיש בסיפור הזה, סיפור שאין להשמיט ממנו אפילו משפט אחד ויחיד, צריך לקרוא אותו שורה אחר שורה, בעיקר כדי לא להחמיץ את מה שנאמר בין השורות. וכך הוא מתחיל, הסיפור הזה: כומר נוצרי אדוק מקבל במסגרת תפקידו העברה מאזור הררי לחבל ארץ שטוח שבו האמונה הדתית לא חזקה במיוחד. "דג מחוץ למים", כמו שאומרים תסריטאים בעגה המקצועית. בעניין הזה הקומוניסטים עשו את עבודתם כהלכה, אומר הכומר כשהוא דורש בכנסייה שלו, הכמעט ריקה. ואז מופיעה לפתע אישה צעירה בהריון, ומכריזה הכרזה מדהימה לאדם אתאיסט. אבל אם אתה אדם מאמין, מה הוא האני מאמין שלך? במה אתה מאמין? במטאפורה, בפרשנות, או אכן בניסים ובנפלאות, כמו שהם מתועדים בכתבי הקודש? פטר שטאם, סופר שווייצרי, מניח לעלילת הסיפור שלו להתרחש באזור נידח במזרח גרמניה. הוא מספר על הארץ, על להיות זר, על קשיים ועל אהבה. והוא יוצר את אותם חללים מאגיים שאנו הקוראים זקוקים להם כדי להתייחד עם השאלה, האם גם אנחנו מאמינים בניסים.

קראו עוד

מיכאל מעולם לא שמע על האישה לפני כן. העוזרת סיפרה לו עליה: אין אבא, ככה אומרת המאנדי הזאת. היא גרה בכפר לידנו, בו'. העוזרת צחקה, מיכאל נאנח. כאילו לא די בכך שבימי א' הכנסייה ריקה כמעט, שהזקנים משלחים אותו לדרכו כשהוא מבקר אותם בביתם, ושהילדים מתחצפים בשיעורי הדת. זה בגלל הקומוניזם, אמר; הוא עדיין משפיע. מה פתאום, אמרה העוזרת, זה היה ככה גם קודם. האם הוא מכיר את שדה הסלק הגדול בדרך לו'? במרכז השדה יש אי. יש שם כמה עצים שהשאיר האיכר. מְתָמיד, אמרה. ושם הוא נפגש עם אישה. איזו אישה? שאל מיכאל. איזה איכר? ההוא ששמה, אמרה העוזרת, וגם אבא שלו וסבא שלו. כולם. מתמיד: גם אנחנו בסך הכול בני אדם, אתה ואני. לכל אחד יש את הצרכים שלו.

מיכאל נאנח. מאז האביב רעה את הקהילה, אך לא הצליח להתקרב אל האנשים: הוא בא מההרים, שם הכול היה שונה, האנשים, הנוף והשמים, שהיו רחבים כאן עד אין קץ ורחוקים.

היא אומרת שהיא אף פעם לא היתה עם גבר, אמרה העוזרת, את הילד עשה לה כנראה אלוהים. מאנדי הזאת, אמרה, היא הבת של גְרֵגור, השמן הקטן, נהג האוטובוס. הוא מחטיף לה כהוגן: רואים עליה את הסימנים. ועכשיו כל הכפר שואל את עצמו מי בעצם האבא. לא גרים כאן הרבה גברים שבאים בחשבון. אולי זה מרקו, בעל המסבאה. אולי איזה נווד. יפה היא הרי לא. אבל לוקחים מה שמקבלים. מאנדי הזאת, אמרה העוזרת, גם לא בדיוק חכמה גדולה: אולי היא בכלל לא שמה לב. כשקטפה דובדבנים, על הסולם. כן-כן, אמר מיכאל.

מאנדי באה לבית הכומר בדיוק כשמיכאל אכל. העוזרת הכניסה אותה, והוא הזמין אותה להתיישב ואמר שתספר. אבל היא רק ישבה שם בעיניים מושפלות ושתקה. ריח סבון עלה ממנה. מיכאל אכל והציץ שוב ושוב באישה הצעירה. היא לא היתה יפה, אבל גם לא מכוערת. בעתיד אולי תשמין. כעת היתה שופעת. היא פורחת, חשב מיכאל. והציץ בגנבה בבטן שלה ובשדיים הגדולים שנרמזו מתחת לסוודר הססגוני. האם זה הריון או אוכל – הוא לא ידע. ואז הביטה בו האישה הצעירה ומיד השפילה שוב את מבטה, והוא הסיט מעליו את הצלחת, שעוד היתה מלאה למחצה, וקם. בואי נצא לגינה.

השנה קרבה אל סופה. עלוות העצים דהתה. בבוקר היו ערפילים, כעת הסתננה בעדם השמש. מיכאל ומאנדי התהלכו בגן זה לצד זה. כבוד הכומר, היא אמרה, והוא, לא, קראי לי מיכאל ואני אקרא לך מאנדי. אז היא לא יודעת מי האבא? אין אבא, אמרה מאנדי, אני אף פעם לא… היא השתתקה. מיכאל נאנח. שש-עשרה, שמונה-עשרה, חשב, לא יותר. בתי היקרה, אמר, זה חטא, אבל אלוהים ימחל לך. "כי כה אמר אדוני אלוהי ישראל, כל נבל יימלא יין"!1

מאנדי תלשה עלה מתרזה נושנה שתחתה נעמדה, ומיכאל שאל, את יודעת איך גבר יודע אישה? עם המה-שמו, אמרה מאנדי והסמיקה והביטה בקרקע. אולי זה קרה בשנתה, חשב מיכאל, כבר היו דברים מעולם. הם למדו את זה בבית ספר, אמרה מאנדי, בשקט ובמהירות רבה אמרה: זקפה ומשגל וימים בטוחים. כן-כן, אמר מיכאל, בבית הספר. זה מה שיוצא להם מזה, לקומוניסטים, שעדיין ישבו במועצות בתי הספר.

באֵם האלוהים הקדושה, אמרה מאנדי, אני אף פעם לא… כן-כן, אמר מיכאל, ואז, בכעס פתאומי, ומאיפה נראה לך שבא הילד? נראה לך שהוא בא מאלוהים? כן, אמרה מאנדי. הוא שלח אותה הביתה.

ביום ראשון ראה מיכאל את מאנדי בין המעטים שבאו לתפילה. זו היתה, למיטב זכרונו, הפעם הראשונה שלה שם. היא לבשה שמלה פשוטה בירוק כהה, וכעת הבחין בברור בהריון. איך היא לא מתביישת, אמרה העוזרת.

למאנדי לא היה מושג. מיכאל ראה איך היא מביטה סביבה; ולא שרה בכלל כשכולם שרו, וכשקרבה למזבח לקבל את לחם הקודש, נאלץ לומר לה: פתחי את הפה.

מיכאל דיבר על עמידה איתנה בסבל. הגברת שמידט, שבאה תמיד, הקריאה מכתבי הקודש בקול שקט אך ברור. "ראו פן תמאנו לשמוע אל המדַבר, כי הן לא נמלטו הממאנים לשמוע אל המדבר עמהם בארץ: הכנסת אורחים אל תשכָּחו כי יש אשר אספו מלאכים אל ביתם ולא ידָעו."2

במהלך הקריאה עצם מיכאל את עיניו, ודימה לראות את המלאך שפקד את ביתם של בני האדם, מלאך שפניו היו פניה של מאנדי, ובטנו התקמרה תחת הגלימה הלבנה כבטנה של מאנדי תחת שמלתה. אך לפתע פתאום היה שקט מאוד בכנסייה. מיכאל פקח עיניים וראה שכולם מביטים בו בדריכות. ואז אמר: כך נוכל לומר בביטחון, "אדוני לי בעוזרי, לא אירא".3

אחרי התפילה מיהר מיכאל ליציאה ונפרד מהנשים הזקנות. כשסגר את הדלת מאחורי האחרונה ראה שמאנדי כורעת ברך מול המזבח. הוא ניגש אליה והניח את ידו על ראשה. היא הביטה בו, והוא ראה שדמעות זולגות על לחייה. בואי, אמר, והוא הוביל אותה אל מחוץ לכנסייה ומעבר לרחוב אל בית הקברות. הביטי בכל האנשים, אמר, כולם חטאו: אבל אלוהים אסף אותם אליו, וגם על החטאים שלך הוא ימחל. אני מלאה בחטאים, אמרה מאנדי, אבל לא שכבתי עם אף גבר. כן-כן, אמר מיכאל ונגע בידו בכתפה של מאנדי.

אבל כשנגע במאנדי הזאת, היה נדמה לו כאילו כל ליבו, כל גופו מתמלא שמחה שכמותה לא חש מעולם, והוא נרתע לאחור כאילו נכוותה ידו באש. ואם זה נכון? חשב.

ואם זה נכון, חשב כשצעד באותו יום אחרי הצהריים בדרך לכפר השכן. השמש זרחה, והשמיים היו רחוקים ובהירים. מיכאל היה עייף במקצת אחרי הארוחה, אבל הלב שלו חש עדיין בשמחה שזרמה מגופה של מאנדי אל גופו: ואם זה נכון?

בימי א' אחרי הצהריים שוטט תדיר אל כפר זה או אחר, צעד בשדרות בצעדים מהירים, בגשם ובשמש. אבל ביום ההוא היתה לו מטרה. קודם לכן צלצל לרופא בשם קְלָאוּס שגר שם, וביקש להיפגש אתו לשיחה: לא, הוא לא יכול לומר במה מדובר.

אותו דוקטור קלאוס היה מאנשי הסביבה, בן ונכד לאיכרים. הוא הכיר את כולם, וסיפרו שבשעת הצורך הוא מטפל גם בָּחיות. הוא גר בבית גדול בו', לבדו מאז מתה אשתו. הוא אמר שאם מיכאל רק יניח לו עם האלוהים שלו, הוא מוזמן להיכנס. כי הוא אתאיסט, אמר הרופא, לא, אפילו לא אתאיסט. הוא לא מאמין בשום דבר, גם לא בזה שאין אלוהים: הוא איש המדע, ולא האמונה. קומוניסט, חשב מיכאל ואמר כן-כן בפיהוק כבוש.

הרופא הגיש שְנאפְּס, ומכיוון שהיתה למיכאל שאלה הוא שתה את השנאפס, שתה אותו בלגימה אחת ואז שתה מיד עוד כוסית שמזג לו דוקטור קלאוס. מאנדי, אמר מיכאל, האם… וגם… הוא הזיע. היא טוענת שהילד אינו תוצאה של איחוד עם גבר, שהיא לא, אף פעם, ששום גבר לא ידע אותה… אלוהים, אתה יודע למה אני מתכוון. הדוקטור גמר את השנאפס שלו ושאל האם מיכאל באמת סבור שידי אלוהים במעשה. או המה-שמו שלו. מיכאל בהה בו בעיניים ריקות ומיואשות. הוא שתה את השנאפס שמזג לו הרופא וקם. קרום הבתולים, אמר, כל כך בשקט שבקושי היה אפשר לשמוע: קרום הבתולים. זה בהחלט יהיה נס, אמר הרופא, ודווקא אצלנו. הוא צחק. מיכאל התנצל. אני איש המדע, אמר הדוקטור, אתה איש האמונה. אנחנו לא רוצים לערבב בין הדברים. אני יודע מה שאני יודע: תאמין אתה מה שאתה רוצה.

בדרך חזרה הזיע מיכאל עוד יותר. סחרחורת תקפה אותו. לחץ דם, חשב. הוא התיישב בעשב בשולי שדה הסלק הגדול. הסלקים כבר נאספו ונחו לאורך הדרך בערימות ארוכות. השדה היה ענקי, הרחק מאחוריו נרמזה רצועת יער. ובאמצע המרחב הזה שכן האי הקטן שעליו דיברה העוזרת: במרכז השדה צמחו כמה עצים מתוך האדמה החשוכה הזאת.

מיכאל קם וצעד צעד אחד אל תוך השדה ואחריו עוד אחד. הוא הלך אל עבר האי. האדמה הלחה נדבקה לנעליו ברגבים גדולים, והוא מעד, הוא כשל, ההליכה נעשתה לו קשה. "יַאֲמץ לבבכם",4 חשב, אבל קודם לכן עלינו להיקלע לאי. והמשיך הלאה.  

פעם אחת שמע מכונית חולפת בדרך. הוא לא הסב את מבטו. הוא חצה את השדה, צעד אחר צעד, ולבסוף העצים היו קרובים יותר ופתאום הוא היה שם, וזה באמת היה אי: התלמים נחצו, נפערו, כאילו פרץ האי מתוך הקרקע וקרע את האדמה כמסך. אבל האי הזה היה גבוה בחצי מטר לערך מסביבתו. בשוליו צמח מעט עשב, שמאחוריו שיחים צפופים. מיכאל תלש ענף מאחד השיחים והסיר בו את רגבי האדמה מנעליו. אז צעד לאורך רצועת העשב הצרה והקיף את האי. במקום אחד היה פתח בסבך והוא נכנס בפתח והגיע לקרחת יער קטנה בין העצים. העשב הגבוה היה מעוך שם, ובפאתי האחו היו מושלכים כמה בקבוקי בירה ריקים.

Psst, you might also like:
יום לא מושלם

מיכאל הרים מבט: בין צמרות העצים הציצו השמיים, כאן נראו פחות גבוהים מאשר מעל השדה רחב הידיים. השקט היה מוחלט. האוויר היה חמים, אם כי השמש כבר עמדה הרחק במערב. מיכאל פשט את הז'קט שלו והשליך אותו על העשב. ואז, בלי להבין בדיוק מה הוא עושה, פתח את כפתורי חולצתו ופשט את החולצה ואת הגופייה, חלץ נעליים, פשט מכנסיים ותחתונים ולבסוף גם גרביים. הוא הסיר את השעון והשליך אותו על ערמת הבגדים, וכך נהג גם במשקפיים ובטבעת שנתנה לו במתנה אמו, שתגן עליו. ועמד שם, ממש כשם שברא אותו אלוהים: חשוף כסימן.

מיכאל הביט בשמיים, וחש קשור אליהם יותר מאי פעם. הוא נשא את זרועותיו אל על, אחר כך הרגיש שוב בסחרחורת של קודם, והוא צנח לפנים על ברכיו וכרע שם, עירום ובזרועות נשואות. הוא החל לשיר, בשקט ובקול צרוד, אבל לא היה די בכך. על כן צעק, צעק חזק ככל שיכול. כי הוא ידע שכאן יכול לשמוע אותו רק אלוהים, שאלוהים שומע אותו ומשקיף עליו ממרומים.

וכשחצה שוב את השדה ופנה אל ביתו חשב על מאנדי, והיא היתה קרובה אליו ממש, כאילו היא בתוכו. שעל כן חשב: אני אספתי מלאך, ולא ידעתי.

כשחזר לביתו הוציא מיכאל מן המזנון הישן בקבוק שנאפס שהביא לו במתנה איזה איכר לאחר הלווייתה של אשתו, ומזג לעצמו כוסית קטנה ועוד אחת. אחר כך נשכב והתעורר רק כשהעוזרת קראה לו לארוחת הערב. ראשו כאב.

ואם זה נכון? אמר כשהעוזרת הביאה את האוכל. מה נכון? מאנדי. אם הילד ניתן לה? מי נתן לה? הרי גם הארץ הזאת שממה, אמר מיכאל. מאיפה לנו לדעת, בעצם, שהוא לא מטה את עינו דווקא לכאן, שמכל ילדיו דווקא לזו נטה חסד, למאנדי הזאת. העוזרת הנידה בראשה באי הסכמה: האבא נהג אוטובוס. ויוסף לא היה נגר? אבל זה היה מזמן. האם היא לא מאמינה שאלוהים חי גם כיום? ושישו יבוא בשנית? כן, בטח. אבל לא כאן. מיהי בכלל המאנדי הזאת? היא שום דבר. מגישה במסעדה בו', עובדת זמנית.

"לא יפָּלא מאלוהים כל דבר",5 אמר מיכאל, "אמן אני אומר לכם, המוכסים והזונות יקדמו אתכם לבוא אל מלכות האלוהים".6 העוזרת עשתה פרצוף ונעלמה למטבח. מיכאל מעולם לא הצליח לשכנע אותה לאכול יחד אתו: היא אמרה תמיד שהיא לא רוצה, שבכפר מדברים. מדברים על מה? גם אנחנו בסך הכול בני אדם, אמרה, לכל אחד יש צרכים.

אחרי ארוחת הערב יצא שוב מיכאל מהבית. הוא הלך במורד הרחוב והכלבים בחצרות נבחו כמו משוגעים, ומיכאל חשב, מוטב היה תשימו מבטחכם באל ולא בכלבים שלכם. אבל ככה זה עם הקומוניסטים: עליו היה מוטל להאיר את עיניהם, והוא לא הצליח. לכנסייה לא באו יותר אנשים מאשר באביב, ומי שרק רצה היה יכול לשמוע מדי יום על ניאוף והוללות. 

מיכאל הלך לבית האבות וביקש את גברת שמידט, זו שהקריאה מכתבי הקודש מדי יום א'. אם היא עוד ערה, אמרה בחוסר חשק האחות אוּלה, ונעלמה. קומוניסטית, חשב מיכאל, בטוח. הוא ראה את זה עליהם, על הקומוניסטים, ראה מה הם חושבים כשהם רואים אותו. אבל כשמת אחד מהם בכל זאת קראו לו. שיזכה לקבורה מכובדת, אמרה בדיוק האוּלה הזאת פעם, כשהוטל עליו לקבור אדם שמימיו לא ביקר בְּכנסייה.

הגברת שמידט עוד היתה ערה. היא ישבה על הכורסה שלה וצפתה ב"מי רוצה להיות מיליונר". מיכאל לחץ את ידה, ערב טוב, גברת שמידט. הוא לקח לעצמו כיסא והתיישב לידה. היא מקריאה יפה, אמר, והוא רצה להודות לה על זה פעם. הגברת שמידט קדה לו בכל גווה. מיכאל הוציא מהתיק כרך קטן של כתבי הקודש, כרוך בעור. היום אני רוצה להקריא לך משהו, אמר. ובזמן שהמנחה בטלוויזיה שאל איזו עיר נהרסה בהתפרצות הר געש בשנה השבעים-ותשע להולדת המשיח, טרויה, סדום, פומפיי או בבל, קרא מיכאל בקול הולך וגובר. "באחרית הימים יבואו לצים הולכים אחרי תאוות נפשם ויתלוצצו לאמר: איה הבטחת בואו כי מאז שכבו האבות הכול עומד כמו מראשית הבריאה! וזאת האחת אל תיעלם מכם חביבי שיום אחד כאלף שנים בעיני אדוני ואלף שנים כיום אחד. והוא קרא, בוא יבוא יום אדוני כגנב בלילה אז השמים בשֹאון יחלֹפו והיסודות יבֹעֲרו והתמוגגו והארץ והמעשים אשר עליה ישָרֵפו."7

ובזמן שמיכאל קרא הנהנה הזקנה בלי הרף: גווה התנודד לפנים ולאחור, כאילו כל גופה אומר הן גדול. ואז דיברה סוף סוף ואמרה: זה לא סדום, זה לא בבל. זאת טרויה?

יתכן שהיום קרוב מכפי שנדמה לנו, אמר מיכאל. אבל אף אחד לא יידע. אני לא יודעת, אמרה גברת שמידט. הוא יבוא כגנב בלילה, אמר מיכאל וקם. טרויה, אמרה גברת שמידט. הוא הושיט לה את ידו. היא לא הוסיפה דבר ולא הביטה בו כשיצא מהחדר. פומפיי, אמר המנחה, פומפיי, אמרה הגברת שמידט.

אף אחד לא יידע, חשב מיכאל בדרכו הביתה. הכלבים של הקומוניסטים נבחו ובמקום אחד בלטה אבן מהקרקע והוא ניטח אל שער עץ. אז נבח עוד יותר הכלב שמאחוריו, ומיכאל מיהר הלאה, שלא יראה אותו איש. אבל הוא לא הלך חזרה אל ביתו אלא יצא מן הכפר.

חצי שעה ארכה הדרך לו'. פעם התקרבה מולו מכונית. הוא ראה את אור הפנסים הרבה זמן מראש והסתתר מאחורי אחד מעצי השדרה עד שעברה. האי היה רק כתם כהה בשדה האפור, והוא נראה קרוב יותר מאשר בשעות היום. כוכבים הבליחו: נהיה קר.

ברחובות בו' לא היתה נפש חיה. האורות דלקו בבתים ובפנס הרחוב, במקום שבו הצטלב הרחוב האחד בשני. מיכאל ידע איפה גרה מאנדי. כשהגיע אל שער הגן עמד והשקיף על הבית הקטן, בן הקומה האחת. במטבח ראה צללים מתנועעים. היה נדמה שמישהו מדיח כלים. חמימות פשטה בלבו של מיכאל. הוא נשען על שער הגן. אז שמע מקרוב ממש נשימה ופתאום נביחה עזה, יבבנית. הוא זינק לאחור ויצא בריצה. טרם הספיק להתרחק מאה מטר משם נפתחה דלת הבית ואלומת אור האירה בחשכה וקול של גבר קרא: סתום ת'פה!

באחד הימים ההם הלך מיכאל למסעדה בו', כי העוזרת שלו אמרה לו שמאנדי עובדת שם. וכך היה.

החלל היה גבוה. הקירות הצהיבו מרוב עשן סיגריות, החלונות היו עכורים, הרהיטים ישנים, ושום פריט לא תאם את משנהו. לא היה שם איש מלבד מאנדי, שעמדה מאחורי הדלפק כאילו זה מקומה, ידיה מונחות לפניה על המשטח. היא חייכה והשפילה מבט, ולמיכאל היה נדמה שפניה קורנות בחדר הקודר. הוא התיישב ליד שולחן קרוב לכניסה, מאנדי ניגשה אליו, הוא הזמין תה, היא נעלמה. רק שלא יבוא אף אחד, חשב. אז הביאה מאנדי את התה. מיכאל בחש בו סוכר. מאנדי עדיין עמדה ליד השולחן. מלאך לימיני, חשב מיכאל. הוא לגם לגימה מהירה ונכווה. אז דיבר, ובתוך כך לא הביט במאנדי והיא לא הביטה בו.

את היום ואת השעה אף אחד לא יודע, גם לא מלאך השמים, גם לא הבן, רק האב לבדו. כמו בימי נוח, כך יהיה בואו של בן האדם. כי כמו שבימים שלפני המבול אכלו ושתו, נישאו ונשאו ולא חשדו בדבר עד שבא המבול וסחף את כולם, כך יקרה גם כשיבוא בן האדם.

רק עכשיו הביט מיכאל במאנדי, וראה שהיא בוכה. אל תראי, אמר. אז קם והניח את ידו על ראשה של מאנדי, והשתהה, ואחר הניח את האחרת על בטנה. יקראו לו ישו? שאלה חרש מאנדי. מיכאל התחבט. על זה עוד לא חשב בכלל. "הרוח באשר יחפוץ שם הוא נושב ואתה תשמע את קולו ולא תדע מאין בא ואנא הוא הולך."8  

אז נתן למאנדי את המדריך הקטן לנשים צעירות ואמהות לעתיד שחילקה הכנסייה ושעל פיו ידע כל מה שידע, ואמר למאנדי לבוא לשיעורי הדת ולתפילות, זה הכי חשוב עכשיו, היא צריכה להשלים הרבה.

חלפו החודשים. סתיו פינה מקומו לחורף, שלג ראשון ירד וכיסה הכול, את הכפרים, את היער ואת השדות. חורף נפרש על הארץ, וריחם החמוץ של תנורי העצים נח על הרחובות.

Psst, you might also like:
קפה

מיכאל יצא להליכות ארוכות בסביבה, הוא הלך מכפר אל כפר ושוב חצה את שדה הסלק הגדול, שהיה קפוא עכשיו, אל האי. ושוב עמד שם ונשא ידיים אל על. אבל העצים היו חשופים והשמים רחוקים. מיכאל חיכה לאות. הוא לא בא: לא היה בשמים כוכב שלא היה שם קודם, לא מלאך בשדה לדבר איתו, לא מלך ולא רועה ולא טלה. אז התבייש וחשב, לא אני נבחרתי. היא, מאנדי, תקבל את האות, בפניה יופיע המלאך.

מאנדי הגיעה עכשיו מו' על וספה, לשיעורי הדת בימי רביעי ולכנסייה מדי יום ראשון. הבטן שלה גדלה, אבל פניה נהיו צרות יותר וחיוורות. אחרי התפילה נשארה בכנסייה עד שהלכו כולם, ואז ישבה ליד מיכאל על אחד הספסלים, והם שוחחו חרש. הילד, אמרה, אמור לבוא לעולם בפברואר. הלוואי שהיה בא בחג המולד, חשב מיכאל, הלוואי שבפסחא. אבל חג המולד כבר בפתח והפסחא רק בסוף מרץ: נראה.

אז הציצה בדלת העוזרת ושאלה, אם האדון הכומר חושב אולי לאכול צהריים. כמה היא טורחת, בלי מילה טובה, שום דבר, ואז הוא משאיר חצי. מיכאל אמר שמאנדי תישאר לארוחה, למה לא, הרי יש מספיק לשניים. לשלושה, אמר, והם חייכו שניהם בביישנות. למה שלא נפתח ישר מסבאה, אמרה העוזרת כשהניחה סכו"ם שני. היא הטיחה את הקערות על השולחן ונעלמה בלי מילה ובלי לאחל להם בתיאבון.

מאנדי סיפרה שאבא שלה מציק לה, הוא רוצה לדעת מי אביו של הילד, והוא רותח כשהיא אומרת: אלוהים הטוב בכבודו ובעצמו. לא, הוא לא מכה אותה. רק סטירות, אמרה, האמא גם. היא רוצה לעזוב את הבית. הם אכלו בדומייה, מיכאל לא הרבה, אבל מאנדי לקחה שתי תוספות. טעים? שאל. היא הנהנה והסמיקה. אז אמר: את יכולה לגור כאן בבית הכומר, מקום לא חסר. מאנדי הביטה בו בחשש.

זה לא, אמרה העוזרת. מיכאל שתק. אחרת אני עוזבת, אמרה העוזרת. מיכאל המשיך לשתוק. הוא שילב ידיים. הוא חשב על בית לחם. הפעם לא, חשב. והמחשבה הפיחה בו עוז. אני עוזבת, אמרה העוזרת, ומיכאל הנהן באיטיות. אדרבה, חשב: הרי כבר ניחש, שהעוזרת הזאת היתה בעבר קומוניסטית ומי יודע מה עוד. משום שתמיד אמרה שגם היא רק בן אדם, ומשום שקראו לה קָרולה, שם של עובדי אלילים. הוא הרי שמע את הסיפורים עליה ועל קודמו, שהיה נשוי: בחדר תשמישי הקדושה, כך אמרו. עד כדי כך. האישה הזאת לא צריכה לבוא אליו בטענות. בטח לא היא. וגם לבשל כמו שצריך היא לא יודעת.

העוזרת נעלמה במטבח, ואז נעלמה מהבית, כי זה לא היה הוגן וגם לא מכובד. ומאנדי עברה לשם: היא היתה העוזרת החדשה, ככה סידרו וסיכמו את זה עם ההורים. היא אפילו קיבלה כסף. אבל מאנדי הרי כבר היתה בחודש החמישי, והבטן שלה היתה גדולה כל כך שהיא התנשפה כפרה כשעלתה במדרגות, ומיכאל פחד שעלול לקרות משהו לילד, כשהוציאה באחד הימים את השטיחים הכבדים אל חזית הבית.

מיכאל חזר מאחד הטיולים שלו וראה את מאנדי בחזית הבית דופקת בשטיחים. אז אמר שהיא צריכה לשמור על עצמה והחזיר את השטיחים לבית במו ידיו, אם כי בקושי עמד בזה: כי גופו בהחלט לא היה מהחזקים. בחג המולד הכול צריך להיות נקי, אמרה מאנדי. זה שימח את מיכאל ונראה לו סימן טוב. מלבד זה לא גילה למען האמת אמונה רבה אצל האישה הצעירה, גם אם נשבעה באם אלוהים הקדושה והיתה משוכנעת בכל לבה שהילד שלה הוא ישו-תינוק, כמו שאמרה. היא כן אמרה שהיא פרוטסטנטית. אבל יותר מזה לא אמרה. בלבו של מיכאל החלו לעלות ספקות. הוא בוש בעצמו על הספקות האלה, אבל הם הופיעו והם הרעילו את אהבתו ואת אמונתו.

מאותו רגע ואילך עשה מיכאל את כל מלאכות הבית בעצמו. אבל מאנדי בישלה בשבילו, והם אכלו ביחד בחדר האוכל החשוך, בלי לדבר הרבה. בערבים עבד מיכאל שעות ארוכות. הוא קרא בכתבי הקודש, וכששמע שמאנדי יוצאת מהאמבטיה חיכה חמש דקות, כבר לא היה יכול בכלל לעבוד, עד כדי כך שמח. אחר כך דפק בדלת חדרה של מאנדי והיא קראה, יבוא, יבוא. וכבר שכבה במיטה, ושמיכתה משוכה עד הצוואר. הוא היה מתיישב לידה ומניח את ידו על מצחה או על השמיכה, במקום שתחתיו היתה הבטן שלה.

פעם שאל אותה על חלומותיה: הרי חיכה לאות. אבל מאנדי לא חלמה. היא ישֵנה עמוק וחזק, אמרה. על כן שאל אותה אם אמנם לא היה לה מעולם חבר או משהו מעין זה, אם אמנם לא מצאה מעולם דם על המצעים. לא בזמן המחזור, אמר, וחש תחושה משונה ביותר כשדיבר איתה כך. אם זאת אֵם האלוהים החדשה, חשב, מה יהיה דיני אז. על כך לא השיבה מאנדי דבר. היא בכתה ושאלה אם הוא לא מאמין לה. הוא הניח יד על השמיכה ועיניו התלחלחו. "האב נתן לנו להיקרא בני האלוהים ובניו אנחנו", אמר. "על כן העולם אינו יודע אותנו יען כי אותו לא ידע".9 את מי? שאלה מאנדי.

פעם הסיטה את השמיכה ושכבה שם מולו בכתונת הלילה הדקה שלה. קודם לכן הניח את ידו על השמיכה, והרים אותה, וכעת ריחפה באוויר מעל בטנה של מאנדי. הוא זז, אמרה מאנדי ולקחה את ידו בשתי ידיה ומשכה אותה מטה אל בטנה, לחצה אותה אל הבטן העגולה, ומיכאל לא היה מסוגל להרים את היד, היא נחה שם, איטית וכבדה כחטא.

חג המולד חלף. בערב החג הלכה מאנדי לבית הוריה, אבל למחרת כבר חזרה. לא באו הרבה אנשים לכנסייה. בכפר דיברו על מיכאל ומאנדי, מכתבים נשלחו לבישוף, מכתבים נשלחו בחזרה. היתה שיחת טלפון, ואיש אמונו של הבישוף נסע באחד מימי א' לכפר וישב עם מיכאל ושוחח איתו. ביום ההוא אכלה מאנדי במטבח. היא היתה נסערת מאוד, אבל כשהלך האורח לדרכו אמר מיכאל שהכול בסדר: הבישוף יודע, שבאזור הזה יש הרבה טינות ושחלק מהקומוניסטים הוותיקים ממשיכים להילחם בכנסייה ולזרוע מחלוקת.

ככל שחלף הזמן גדל הילד ואיתו בטנה של מאנדי, שגדלה עוד ועוד גם אם מיכאל האמין כבר מזמן שאינה יכולה לגדול עוד יותר. כאילו כבר אינה שייכת לגוף הזה. ומיכאל הניח את ידיו על הילד המתהווה וחש בָּאושר.

הבהלה באה כשיצא שוב לטייל באחד הימים אחרי הצהריים. מיכאל הבחין שהשאיר את כתבי הקודש בבית. הוא חזר על עקבותיו וכעבור חצי שעה כבר היה שוב בביתו. חרש נכנס, חרש עלה במדרגות. מאנדי ישנה עכשיו לעתים קרובות גם בשעות היום, והוא לא רצה להעיר אותה אם אמנם היא ישנה. אבל כשנכנס לחדרו מאנדי עמדה שם עירומה: עמדה מול המראה הגדולה, שהיתה מקובעת בדלת ארון הבגדים. הביטה במראה, עמדה בצדודית מולה ועל כן גם מול מיכאל, שראה הכול. אבל מאנדי שמעה אותו ופנתה אליו, והם הסתכלו זה בזה, כמות שהם.

מה את מחפשת כאן בחדר שלי, שאל מיכאל וקיווה שמאנדי תתכסה בידיה, אבל היא לא עשתה זאת. כי ידיה היו תלויות לצידה כמו עלים של עץ, ובקושי זזו. היא אמרה שאצלה אין ראי, והיא רצתה להסתכל על הבטן הזאת שצמחה לה. מיכאל ניגש אל מאנדי על מנת שלא יצטרך להביט בה יותר. אז נגעה אחת מידיו בידיה והוא כבר לא חשב בכלל על כלום, כי הוא היה עם מאנדי והיא איתו. וכך קרה שידו של מיכאל נחה שם כאילו נולדה זה עתה: מתוך הפצע הזה עצמו, החַיה.10

אז נרדם מיכאל, וכששב והתעורר חשב, אלוהים, מה עשיתי… שכב מכווץ במיטה וכיסה בידו את חטאו, שהיה גדול. דמה של מאנדי היה העדות שלה וההוכחה שלו, והוא התפלא רק על כך שהיסודות לא מתמוגגים בשרפה והשמים לא נפתחים או קורסים עליו: כדי להרוג ולהעניש אותו בברק או במאורע אחר. אבל זה לא קרה.

השמים לא נפתחו גם כשמיכאל מיהר לאורך השדרה בדרך לו'. הוא רצה להגיע לאי בשדה והלך על התלמים הקפואים בצעד מהיר וכושל. מאנדי ישנה כשיצא מהבית, מאנדי הזאת שאסף אל ביתו.

הוא הגיע לאי והתיישב על השלג. הוא פשוט לא היה מסוגל לעמוד עוד, עד כדי כך היה עייף, עד כדי כך עצוב ואבוד. כאן יישאר ולא ילך עוד מכאן. שימצאו אותו, האיכר והאישה ההיא, כשהנאפופים שלהם יביאו אותם לכאן באביב.

Psst, you might also like:
מַאֶסטוֹזוֹ

נהיה חשוך והיה קר. ערב ירד. ומיכאל ישב עדיין על האי שלו בשלג. הרטיבות חדרה דרך מעילו והוא קפא והצטנן. "אל נא נאהב במילין", חשב, "ובלשון. כי אם בפועל ובאמת."11 כך הוביל אלוהים אותו אל מאנדי ואת מאנדי אליו: שיאהבו זה את זה. כי היא לא היתה ילדה, היא היתה בת שמונה-עשרה או תשע-עשרה. והאם לא נאמר, שאיש לא יידע? הלא נאמר, בוא יבוא היום כגנב? ולכן חשב מיכאל: אני לא יכול לדעת. ואם היה זה רצון האל שתקבל אליה את ילדו, הרי זה רצון האלוהים שקיבלה אליה אותו: שהרי הוא פועלו ויצירו של האל.

בין העצים ראה מיכאל רק כמה כוכבים בודדים. אבל כשיצא מהמחסה ופנה לשדה ראה את כל הכוכבים שאותם ניתן לראות רק בלילה קר, ולראשונה מאז הגיע הנה לא חשש מהשמיים האלה. והוא שמח שהשמיים רחוקים כל כך, והוא עצמו קטן כל כך בשדה האינסופי הזה. אפילו אלוהים יצטרך להסתכל פעמיים כדי לראות אותו.

עד מהרה היה שוב בכפר. הכלבים נבחו, ומיכאל זרק אבנים על שערי החצרות ונבח בעצמו וחיקה את הכלבים, את היללות והיבבות המטופשות שלהם, וצחק כשיצאו מגדרם מרוב זעם והתלהבות: ובעצמו יצא לגמרי מגדרו.

בבית הכומר דלק אור, וכשמיכאל נכנס הריח מיד את האוכל שבישלה מאנדי. ובעת שחלץ את נעליו הרטובות ופשט את המעיל הכבד הופיעה היא בפתח המטבח והביטה בו בפחד. נהיה קר, אמר, והיא אמרה שהאוכל מוכן. אז ניגש מיכאל אל מאנדי ונשק לה על פיה: ואיך שפיה חייך. אך בארוחת הערב התחבטו בשם שייקרא לילד, ובשמו השני. בברכת לילה טוב הושיטו זה לזו ידיים והלכו כל אחד לחדרו.

בינואר, כאשר נעשה קר וקר עוד יותר, וכמעט לא היה אפשר לחמם עוד את הבית הישן, עברה מאנדי באחד הערבים מחדר האורחים לחדרו החמים יותר של בעל הבית. היא נשאה את שמיכתה צמודה לגופה ונשכבה ליד מיכאל. הוא זז הצידה בלי לומר מילה. ובלילה ההוא ובכל הלילות שלאחריו שכבו באותה המיטה וכך למדו להכיר ולאהוב זה את זה עוד ועוד. ומיכאל ראה הכול, ומאנדי לא התביישה.

אבל האם זה חטא? כי הוא רצה לדעת. והאם לא הוכיחה מאנדי בדמה, שילדו של אלוהים הוא שגדל שם, ילד הטוהר? אבל האם יכול הטוהר לדור בכפיפה אחת עם הטומאה?

וכאשר מיכאל כבר לא האמין שיקרה הדבר, שדבריו יגיעו אל האנשים והקומוניסטים בכפר הזה – אז נודע להם הנס שאירע, ולא היה אפשר לומר כיצד: כי האנשים באו לדלת ודפקו. הם באו בלי מילים גדולות והביאו מה שהיה להם. השכנה הביאה עוגה. היא אפתה בביתה, אמרה, ושתי עוגות לא דורשות יותר עבודה מאחת. והאם מאנדי מסתדרת?

ביום אחר בא מרקו, בעל המסבאה, ושאל כמה זמן עוד נשאר לה. מיכאל הזמין אותו לחדר האוכל וקרא למאנדי והכין תה במטבח. והם ישבו שלושתם אל השולחן ושתקו, כי לא ידעו מה לומר. מרקו הביא איתו בקבוק קוניאק והעמיד אותו מולו. הוא אמנם יודע, אמר, שזה לא הדבר המתאים לילד קטן, אבל אולי, אם יתקוף אותו פעם שיעול. אז רצה שיסבירו לו את הדבר, וכשמיכאל עשה זאת הביט מרקו באי-אמון במאנדי ובבטן שלה. זה באמת בטוח, שאל, ומיכאל אמר, אף אחד לא יודע, אף אחד לא יכול לדעת. כי בעצם זה די לא סביר, אמר מרקו. הוא אחז שוב בקוניאק והביט בבקבוק. הוא נראה כמהסס, אחר כך העמיד אותו על השולחן ואמר, שלושה כוכבים, זה הכי טוב שאפשר להשיג כאן. לא זה של הלקוחות. והיה מעט נבוך וקם וגירד את פדחתו. בקיץ עוד רכבת איתי על האופנוע, אמר וצחק, איזה דבר. הם הלכו לשחות, החבורה כולה, באגם ליד פ'. מי היה מאמין.

כשהלך מרקו עמדה בגינה הגברת שמידט, שהביאה את מה שסרגה לילד. יחד אתה באה מבית האבות האחות אוּלה, שעליה הרי חשב מיכאל שהיא קומוניסטית. אבל גם היא הביאה משהו, צעצוע, ורצתה שמאנדי תיגע בה.

כך באו בזה אחר זה. השולחן בחדר האוכל היה עמוס במתנות, ובארון עמדו עשרה בקבוקי שנאפס או יותר. הילדים הביאו ציורים של מאנדי והילד ולפעמים הופיעו עליהם גם מיכאל וגם שור וחמור.

עד מהרה הגיעו גם האנשים מו' ומכפרים אחרים בסביבה, ורצו לראות את האם לעתיד וביקשו ממנה עצות בענייניהם הקטנים. ומאנדי נתנה עצה, וניחמה, ולפעמים רק הניחה יד על זרועם או על ראשיהם, בלי לומר כלום. עד כדי כך הרצינה ושַקטה, שגם מיכאל ראה אותה לגמרי מחדש, ואחרת. ועשה כל מה שנדרש לעשות. אפילו בכפר הניחו בימים ההם לכמה מריבות, ואפילו הכלבים נראו עכשיו פראיים פחות כשמיכאל עבר ברחובות, ובחלק מהבתים תלו שוב על הדלתות והחלונות את הזרים והכוכבים מקש של חג המולד: כי בכפר כולו שררה השמחה, כאילו חגו של המשיח עוד לפניהם. כולם ידעו את זה, אך איש לא אמר את הדברים מפורשות.

פעם בא גם דוקטור קלאוס, לבדוק שהכול בסדר. אבל כשדפק בדלת מיכאל לא פתח. הוא ישב עם מאנדי בקומה העליונה, והם היו שקטים כילדים והשקיפו מהחלון, עד שראו את הרופא הולך לדרכו.

למחרת הלך מיכאל לו' אל הרופא. ההוא מזג שנאפס ושאל מה בעצם המצב עם מאנדי הזאת. מיכאל לא שתה מהשנאפס. הוא אמר רק שהכול בסדר, ואין צורך ברופא. והסיפורים האלה? "אשר מאֶרץ מאֶרץ הוא ומארץ ידבר",12 אמר מיכאל. כך או כך, אמר הרופא, הילד ייוולד בארץ ולא בשמים. ואם תזדקקו לעזרה קראו לי ואבוא. אז לחצו ידיים ולא אמרו עוד דבר. אך מיכאל חזר לכפר ולבית האבות ולאחות אולה. כי היא עצמה ילדה ארבעה ילדים וידעה איך זה. והיא הבטיחה לו לסייע כשתגיע השעה.

אך כשבא פברואר הגיעה השעה: והילד נולד. מיכאל סייע למאנדי ולאחות אוּלה שאותה זימן. כאשר נפוצה השמועה התכנסו ברחוב אנשי הכפר וחיכו דומם מול הבית, שיקרה הדבר. וכבר החשיך עד שאירע והילד נולד והאחות אולה ניגשה לחלון ונשאה אותו אל על: שייראו אותו כולם בחוץ. אבל זו היתה בת.

מיכאל ישב על מיטתה של מאנדי ואחז בידה והביט בילדה. היא לא יפה, אמרה מאנדי, אבל זו היתה שאלה. והאחות אוּלה שאלה את האם הטרייה: לאן בעצם היא רוצה ללכת עכשיו עם הילדה, הרי היא כבר לא יכולה לנהל את משק ביתו של הכומר בתשלום. אז אמר מיכאל: "אשר לו הכלה הוא החתן".13 והוא נישק את מאנדי לעיני האחות. והיא סיפרה אחר כך לכולם: שכך הובטח.

אך משום שלא יכלו כמובן לקרוא לילדה ישו, קראו לה סנדרה. ואם אנשי הכפר האמינו שלמענם נולד הוולד הזה, הרי שהוא יכול באותה מידה להיות גם ילדה. וכולם היו מרוצים ושמחו.

ביום א' הבא היתה הכנסייה מלאה מכפי שהיתה מזה זמן. על הספסל הקדמי ישבה מאנדי עם הילדה. העוגב ניגן, וכאשר תמה הנגינה עלה מיכאל לדוכן וכה אמר: האם זה הילד שלו מחכה העולם זמן רב כל כך, את זה איננו יודעים ולא נוכל לדעת. הלוא אף אתם ידעתם היטב כי יום אדוני כגנב בלילה כן יבוא. אבל אתם, אחי ואחיותי, לא בחושך אתם. כי הנרדמים נרדמים בלילה והמשתכרים משתכרים בלילה. ואנחנו בני היום נתפכח נא.14

"הנולד מן הבשר בשר הוא," אמר מיכאל, "והנולד מן הרוח רוח הוא."15 אך אנו, חביבי, רוצים להיקרא בני האלוהים.16


*דימוי: © אלכסי קונדקוב.

  1. ירמיהו י"ב, 13.
  2. אגרת אל העברים י"ב, 25; י"ג, 2. כל הציטוטים לקוחים מתרגומו של פראנץ דליטש.
  3. שם, שם, 6.
  4. יוחנן ט"ז, 33.
  5. לוקס א', 37.
  6. מתי כ"א, 31.
  7. האיגרת השנייה אל פטרוס ג', 3 ו-8.
  8. יוחנן ג', 8. הפסוק המלא הוא: "הרוח באשר יחפוץ שם הוא נושב ואתה תשמע את קולו ולא תדע מאין בא ואנא הוא הולך כן כל הנולד מן הרוח."
  9. האיגרת הראשונה אל יוחנן ג', 1.
  10. על פי חזון יוחנן י"ג, החיה הפצועה היא השטן.
  11. אגרת ראשונה אל יוחנן השליח ג', 18.
  12. יוחנן ג', 31.
  13. יוחנן ג, 29.
  14. על פי האיגרת הראשונה אל התסלוניקים, ה', 8-2.
  15. יוחנן ג', 6.
  16. ע"פ האיגרת הראשונה אל יוחנן ג', 1.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: בני האלוהים! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%91%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d/