search
בקריאה כעת: בעל ואשה | רוברט לואי סטיבנסון
search

רוברט לואי סטיבנסון | מקור:אנגלית

בעל ואשה

תרגום : אברהם יבין

הסוחר המורגל בהליכות פּוֹלִינֶזיה המזרחית יכול ללמוד משהו באיי גילבֶּרט. ה"רידי" הוא רק לבוש לעת מצוא; עוד לפני כשלושים שנה הלכו הנשים ערומות עד נישואיהן; בתוך עשר שנים דעך המנהג; והעובדות האלה, בייחוד בשעה שהן מתוארות באוזניך, מוסרות מושג מסולף עד מאוד על ההליכות באיים האלה. מיסיונר נבון מאוד תיאר אותם (במצבם הקודם) כ"גן-עדן של נשים ערומות" ללבנים היושבים שם. הם היו, לפחות, גן-עדן אפלטוני, שלוֹתַריוֹ סיכן שם את חייו. משנת 1860 נספו ארבעה-עשר לבנים באי אחד, כולם מסיבה אחת – כולם נמצאו במקום שלא היו צריכים להימצא, ונדקרו למוות בידי אבי-משפחה זועם; המספר נמסר לי מפי אחד מבני-זמנם, שהיה זהיר יותר ונשאר בחיים. העקשנות המוזרה של ארבעה-עשר הקרבנות האלה, אולי יש בה כדי להעיד על מוֹנוֹמַניה או על רצף יצרים רומנטיים; הסבר מתקבל יותר על הדעת הוא הג'ין. השתיינים המסכנים ישבו לבדם בבתיהם ולפניהם ארגז פתוח; הם שתו, ומוחם קדח; הם השתרכו אל הבית המזדמן הראשון; והחץ פילח את כבֵדם. במקום גן-עדן מצא הסוחר ארכיפלג של בעלים אכזריים ונשים חסודות. "כמובן, אם מבקש אתה להתנות אהבים עמן, הרי זה כמו בכל מקום אחר," העיר אחד הסוחרים בתמימות; אך הוא ועמיתיו רק בנדיר נטו לעשות זאת.

לזכות הסוחר יש לזקוף מידה טובה אחת; פעמים רבות הוא נעשה בעל טוב-לב ונאמן. כמה מן הגרועים שבנוודים בחופי הים השקט, כמה מאחרוני האסכולה הישנה, נקרו לי בדרכי, וכמה מהם הפליאו לנהוג ברעיותיהם הילידות, ואחד נעשה אלמן ממאן-להינחם. מעמדה של אשת סוחר באיי גילברט הוא, אגב, מעורר קנאה ביותר. היא שותפה לחסינות שנהנה ממנה בעלה. האות לכניסת העוֹצר בבּוּטָריטָרי לא לה הוא ניתן. שעה ארוכה לאחר שמצלצל הפעמון והגברות הכבודות של האי מסוגרות ללילה בין קירות בתיהן, יכולה הוללת מורשית זו להתרוצץ ולצחקק ברחובות השוממים מאדם או ללכת לשחות בחשכה. אוצרות החנות עומדים לרשותה; היא מתהלכת לבושה הדר כמלכה וסועדת את לבה כל יום במעדני בשר משומר. והיא, שאולי לא היה לה שום ערך ושום מעמד בקרב ילידי המקום, יושבת עם קברניטים ומוזמנת לבלות בסכּוּנרים. חמש מן הגברות המיוחסות האלה היו בזמן-מן-הזמנים שכנות שלנו. ארבע היו בחורות קלות-דעת ויפות-מראה, עליזות כילדים, וכילדים מועדות להתקפים של הזעפת פנים. ביום היו לבושות שמלות, אבל לאחר רדת הערב היתה להן נטייה לפשוט מעליהן סרחים אלה ולדהור מצעקות במחנה ב"רידי" הקדמון. משחקי-קלפים נערכו כל הזמן, וקונכיות שימשו כאסימונים; את מהלכם שיבשו מעשי רמייה; סיום כל מערכה נהפך (בייחוד אם היה גבר במשַחקים) למריבה על האסימונים. החמישית היתה מטרונית. מראה מרהיב היתה כשהפליגה אל הכנסייה ביום-ראשון, שמשייה בידה, אומנת הולכת אחריה, והתינוק טמון בכובע אירופי וחמוש בבקבוק-יניקה. את טקס התפילה החיו הפיקוח והנזיפות שלה במשרתת. לא יכולת שלא לצייר לך בדמיונך שהתינוק הוא בובה והכנסייה איזה תיאטרון. כל הנשים האלה היו נשואות כחוק. אמנם נכון שהתעודה של אחת מהן, כשהראתה אותה בגאווה רבה, התברר שנוסחה כך: "נשואה ללילה אחד", ובן-זוגה רב-החסד היה רשאי "לשלחה לכל הרוחות" למחרת בבוקר; אבל התחבולה השפלה לא נודעה אף לא הזיקה לה. אחרת, כך שמעתי, קוּדשה לבעלה על ספר מספרַי בהוצאה פּירָטית; והוא שימש את מטרתו טוב לא פחות מביבלייה כשרה. למרות כל הפיתויים האלה של מעמד חברתי רם, מבחר מזון ומלבוש, חירות יחסית מעמל, וחוזה-נישואין חוקי על ספר בהוצאה פירטית, למרות כל אלה, נאלץ הסוחר לעתים לחפש זמן רב עד שמצא לו שידוך. בזמן שהייתי אני שם, כבר חיפש אחד מהם שמונה חודשים ועדיין היה רווק.

בקרב החברה הילידית הטהורה היו החוקים והמנהגים הישנים מחמירים, אף כי היה בהם איזה חותם של אצילות-נפש. העונש על ניאוף בחשאי היה מוות; בריחה גלויה עם מאהב נחשבה בצדק למעשה הגון יותר יחסית והיה אפשר לכפר עליה בקנס של מקרקעין. דומה כי רק הנואף הזכר נענש. ההתנהגות הנאותה לגבר מקנא היא לתלות את עצמו; לאשה קנאית תקנה אחרת – היא נושכת את יריבתה. לפני עשר או עשרים שנה נחשבה הפשלת ה"רידי" של אשה לעבֵרה חמורה; ועד היום מענישים על כך בקנס כבד; והבגד עצמו עדיין קדוש באופן סמלי. אם יש בבוטָריטָרי סכסוך לגבי חלקת אדמה, הראשון מבני-המצר שתולה "רידי" על עמוד הטאבּוּ, זוכה בתביעתו, כי אין איש מלבדו יכול להסירו או לגעת בו.

ה"רידי" לא היה סמלה של האשה אלא של הרעיה, לא ציין את מינה אלא את מעמדה. הוא היה הקולר שעל צוואר העבד, התווית שעל הסחורה. דומה שהאשה הנואפת לא נענשה כלל: אם נפגע הבעל, הרי לא ימצא נחמה רבה במשלוח שורי-עבודה אלו לבית-המטבחיים. קָרָאִיטִי מכנה עד היום את שמונה נשותיו "הסוסים שלי", לאחר שהסביר לו איזה סוחר במה עוסקים בעלי-חיים אלה בחווֹת; ונַנטֶאיטֶאי השכיר את נשותיו לעבודות בנייה. בידי הבעלים, לפחות רמי המעמד שביניהם, היו החיים והמוות; אפילו ללבנים, כמדומה; ונשותיהם, כאשר חטאו חטא שאין עליו מחילה, מיהרו להשמיע את נוסח העתירה: "אִי קַנַה קִים". צירוף מלים זה היתה בו עוצמה כה רבה, שפושע שיצא חייב בדינו, אם השמיע אותו ביום ידוע באוזני המלך שגזר את דינו, היה משתחרר מיד. זו הבעת כניעה שפלת-ברך; ואולם, מה מוזר, היפוכה – חיקויה – הוא גידוף גס המקובל בבריטניה עד היום. אביא כאן תקרית בין סוחר אחד ובין אשתו, מבנות איי גילברט, כמו שסיפרהּ לי הבעל, מן הוותיקים כאן, שעדיין היה אז חדש באזור זה.

"תלכי ותדליקי אש בתנור," אמר הסוחר, "ואחרי שאביא את השמן אטגן קצת דגים."

האשה השיבה לו ברטינה, בנוסח האיים.

"אני לא חזיר שתרטני עלי," אמר האיש.

"אני יודעת שאתה לא חזיר," אמרה האישה, "ואני גם לא השפחה שלך."

"כמובן, אַת לא השפחה שלי, ואת אַת לא רוצה להישאר אתי, מוטב שתלכי הביתה, אל הקרובים שלך," אמר האיש. "אבל בינתיים תלכי ותדליקי את האש, ואחרי שאביא את השמן, אטגן קצת דגים."

היא כאילו פנתה לעשות מה שביקש; ואז, כשהביט הסוחר, ראה שהדליקה אש גדולה כל-כך שבית-הבישול עולה בלהבות.

"אִי קַנַה קִים!" צעקה, כשראתה אותו קרב אליה; אבל הוא התעלם והכה אותה בקדֵרה. הרגלית פילחה את גולגולתה, דם פרץ ונראה כי בא קצהּ; וילידי המקום הקיפו את הבית בציפייה מאיימת. איש לבן אחר נכח שם, איש ותיק ומנוסה יותר. "בגללך יהרגו את שנינו, אם תמשיך כך," צעק. "היא אמרה 'אִי קַנַה קִים'!" לולא אמרה "אִי קַנַה קִים", מותר היה לו להכותה גם בקלחת. לא המכה היתה העבֵרה, אלא ההתעלמות מן הנוסח המקובל.

הפּוֹליגמיה, קדושתן המיוחדת של הרעיות, מעמדן העבדותי-למחצה, אפילו זכותן לנשוך – כל אלה כאילו מוֹרים על חברה מוסלמית ועל ההשקפה שהאשה אין לה נפש. ואין זה כך כלל וכלל. זו רק מראין-עין. לאחר שבחנת את אלה בבית אחד, תוכל לעבור לבית הסמוך ולמצוא שהכל להיפך – האשה היא האדונית והבעל רק הראשון בעבדיה. הסמכות אינה בידי הבעל כבעל ולא בידי הרעיה כרעיה; היא נתונה לזקן-השבט או לזקֵנת-השבט; לזה או לזו שירשו את אדמות השבט, והם בעיני איש-השבט במקום הורים – דורשים את שירותם, אחראים לקנסותיהם. יש רק מקור סמכות אחד וגורם אחד המקנה כבוד – הדרגה. המלך נשא לו אשה שהיתה זקנת-שבט; היא נעשתה אמתו והיתה חייבת לעבוד עבודה גופנית במכרה של "חברת ויטמן". המלך התגרש ממנה; ומיד הושבו לה מעמדה וסמכותה הקודמים. ואז נישאה למלח בן הוואי, ועכשיו האיש הוא משרתה והיא יכולה להיפטר ממנו כרצונה. אכן, אדונים נחותי ייחוס כאלה אפילו נענשים גופנית, וכמוהם כילדים בוגרים אך צייתנים, חייבים לשאת בעונש.

הכרנו מקרוב בית-משפחה כזה, ביתם של נֶאִי טָקָאוּטִי ונַן טוֹק'; במתכוון אני מציין את הגברת תחילה. במשך שבוע אחד של חיים בגן-עדן של שוטים יצאה מרת סטיבנסון לבדה אל חוף הים לאסוף קונכיות. אני משוכנע שהמעשה היה מסוכן; וכעבור זמן-מה חשה שגבר ואשה משגיחים עליה. כל מה שעשתה, לא גרעו ממנה שומריה עין אף לרגע; וכשהחל היום לפנות, ולדעתם שהתה שם זמן מספיק, עצרו אותה ובסימנים ובאנגלית רצוצה ציוו עליה לשוב הביתה. בדרך שלפה הגברת מחור העגיל שלה מקטרת חרס, הבעל הצית לה אותה, והיא הוגשה לאשתי המסכנה, שלא ידעה איך לדחות את החסד הלא-נוח הזה; וכאשר הגיעו כולם אל ביתנו, ישבו בני-הזוג לידה על הרצפה וניצלו את ההזדמנות לתפילה. למן היום ההוא נעשו ידידי משפחה לנו; שלוש פעמים ביום הביאו את מחרוזות הפרחים הלבנים היפהפיות, כמנהג האי, ביקרו אותנו כל ערב, ולעתים קרובות גררו אותנו בתמורה אל המַנַיאפּ' שלהם – האשה מוליכה את מרת סטיבנסון בידה כמו שילד מוליך ילד אחר.

נַן טוֹק', הבעל, היה צעיר, יפה להפליא, בעל מזג ראוי לכל שבח, ובמעמדו הלא-בטוח סובל מרוח מרוממת שדוכאה. נֶאִי טָקָאוּטי, האשה, קרבה אל הזִקנה; בנה הבוגר מנישואים קודמים תלה עצמו זה לא כבר לעיני אמו מתוך ייאוש, בגלל נזיפה שהיה ראוי לה. אפשר שמעולם לא היתה יפה, אך פניה אמרו אופי ואש אפלה בערה בעיניה. היא היתה זקנת-שבט רמת מעלה, אך כיוצא-מן-הכלל מוזר לגבי אישיות מדרגתה, היתה קטנת קומה, דקת גו ושרירית, ידיה קטנות וכחושות וצווארה גידי. לבושה המלא בערב היה תמיד כותונת לבנה – ולקישוט, עלים ירוקים (ולפעמים ניצנים לבנים) נעוצים בשׂערה או מושחלים בחורי העגילים הענקיים שלה. הבעל, לעומת זאת, היה משנה את מראהו כקליידוֹסקוֹפּ. כל דבר נאה שנתנה אשתי לנֶאִי טָקָאוּטי – מחרוזת, סרט, פיסת בד ססגוני – הופיע למחרת בערב על גופו של נַן טוֹק'. היה ברור שהוא טרזן, שהוא מתהדר בבגדי שׂרד, שהוא, בקיצור, הרעיה של רעייתו. והם אמנם התחלפו בתפקידיהם, עד לפרט האחרון; הבעל הוא שנראה כאחות רחמנייה בעת מכאוב, ואילו האשה הראתה את האדישות והקשיחות של הגבר למופת.

כשחשה נֶאִי טָקָאוּטי בראשה, היה נַן טוֹק' מלא דאגה ותשומת-לב. כשסבל הבעל מהצטננות וכאב שיניים מעַנה, לא שמה אשתו לב ואך לעגה לו. תפקידה הקבוע של האשה הוא למלא את המקטרת ולהציתה; ונֶאִי טָקָאוּטי היתה מושיטה בשתיקה את מקטרתה למשרתה הנשוי לה; אך לשאת נשאה אותה היא עצמה, כאילו אין המשרת מהימן דיו. כך גם החזיקה את הכסף בידיה, אך הוא שעשה את השליחויות, בחריצות חפֵצה. עננה על פניה העכירה מיד את מראהו הקורן; באחד הביקורים הראשונים במַניאפּ' שלהם ראתה אשתי שיש לו סיבה להיות זהיר. עם נַן טוֹק' היה חבר, בחורון קל-דעת, בן גילו ומינו; והם הביאו עצמם לדרגה כזאת של בדיחות-הדעת אשר בה פעמים רבות מדי שוב אין נותנים את הדעת על התוצאות. נֶאִי טקאוּטי הזכירה את שמה שלה, ונַן טוֹק' זקף מיד שתי אצבעות, חברו עשה כמוהו, ושניהם באקסטזה של ערמומיות. היה ברור שהגברת יש לה שני שמות; ומתוך טבע עליצותם והזעם שהעיב את פניה שלה, הסתבר שמן-הסתם יש משהו משעשע בשם השני. הבעל אמר זאת; ואגוז-קוקוס מכוּון היטב מידי אשתו פגע בו בצד ראשו, וקולותיהם ועֶלזתם של שני הצעירים הלא-נבונים נאלמו לכל היום.

אנשי פולינֶזיה המזרחית לעולם אינם אובדי-עצות; הלכות דרך-ארץ שלהם מוחלטות ומלאות, הן קובעות מה יעשו בכל מקרה ומקרה, וכיצד יעשו זאת. אנשי איי גילברט הם לכאורה חופשיים יותר, ומשלמים בעד חירותם (כמונו) בהסתבכויות תכופות. כך קרה לעתים קרובות לזוג ההפוך. באחד מביקוריהם אצלנו כיבדנו אותם במקטרת וטבק; ולאחר שעישנו והיו מוכנים ללכת, מצאו עצמם שרויים בבעיה: האם עליהם לקחת מה שנותר מן הטבק או להשאירו. הם אחזו בִּגְלוֹם הטבק, שבו והניחו אותו, מסרו אותו זה לזה, והתווכחו עליו, עד שהחלה האשה להיראות נפולה והבעל זקן. לבסוף לקחו אותו, ואני מוכן להתערב שעוד קודם שיצאו מגבולות המחנה היו בטוחים כי שגו בהחלטתם. בפעם אחרת כוּבדוּ כל אחד בספל קפה גדול, ונַן טוֹק', בקושי ובאי-רצון, רוקן את שלו עד תומו. נֶאִי טָקָאוּטי שתתה קצת, לא נטתה להמשיך, חשבה שלא מן הנימוס יהיה להניח את הספל בלי לרוקנו, וציוותה על משרתה הנשוי לה לגמור את מה שנשאר. "בלעתי כמה שיכולתי, אינני יכול לבלוע עוד, זו אי-אפשרות גופנית," הוא כמו אמר; והמפקדת הקשוחה שלו חזרה על פקודותיה בסימנים חשאיים תקיפים. בחור ביש מזל! ואנחנו, מתוך רגשי אנוש גרידא, באנו לעזרתו וסילקנו את הספל.

המשפחה המשונה הזאת מעלה בת-צחוק על שפתי; אך אני זוכר את הנפשות הטובות האלה בחיבה ובכבוד. שימת-הלב שלהם אלינו היתה מפתיעה. מחרוזות הפרחים מוערכות הערכה רבה, את הניצנים צריך לחפש באזור רחב; ואף כי היו להם משרתים רבים להזעיק לעזרתם, ראינו אותם עצמם משוטטים הרחק מביתם למצוא את הניצנים, ואת האשה טורחת במו ידיה לשָׁזרם יחד. לא חוסר-לב, אלא הזלזול המקובל כל-כך בבעלים, הוא שבגללו בָזָה נֶאִי טָקָאוּטי לסבלו של נַן טוֹק'. כשחלתה אשתי, נעשתה לה היא אחות חרוצה וחביבה; ושני בני-הזוג, למרבה מבוכתה של החולה, נעשו אביזרים קבועים בחדרה. הגבירה הזקנה הזאת, השתלטנית, המוכשרת וחסרת-העידון, בעיניה הטרופות, היו לה רגשות עמוקים ועדינים; את גאוותה בבעלה הצעיר כנראה הסתירה מתוך חשש שמא תשחית אותו בכך; וכאשר דיברה על בנה המת, לבשו פניה איזו טרגיוּת. אבל דומה שמצאתי באנשי איי גילברט איזה אוֹן של תבונה ורגש המבדיל אותם (כמו שׂפתם הצורמנית והנוקשה) מאחיהם בני שאר האיים שבמזרח.


*הסיפור לקוח מתוך "סיפורים מים הדרום", הוצאת עם עובד, 1995.

*דימוי: פול גוגן.

    arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

    Send this to a friend

    Hi, this may be interesting you: בעל ואשה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%95%d7%90%d7%a9%d7%94/