search
בקריאה כעת: ברזני | ישעיהו קורן
search

ישעיהו קורן | מקור:עברית

ברזני

זו היתה הפעם השלישית שיצאנו ללבנון, ורציתי להגיע לנקודת-הריכוז יחד עם בָּרָזָני. הגעתי למסגריה שלו ודחפתי את הדלת. גוש של אבק סתם את אפי. רחש חד חתך את האוויר: המודעה שהיתה תלויה על הדלת נקרעה. במסגריה היה שקט. רק מקצה האולם עלו קולות עמומים.

התיישבתי על ארגז הפוך וחיכיתי. לחלק האחורי, למחסן, לא אהבתי להיכנס לבדי. רק פעם אחת הכניס אותי ברזני לשם. על מדפים של ארון זכוכית ישן היו סדורים מטבעות שונים. מתקופת בר כוכבא, מאיזו עיר בגרמניה או איטליה, שפעם השתמשו בה בכסף יהודי, מפרס, מעיראק, מתקופת המנדט, ומטבעות מן השנים הראשונות של המדינה.

לידי היה שולחן נמוך, זכוכית סדוקה היתה מונחת עליו ומתחתיה פתקים, גזרי עיתונים ותמונות מאובקות של שחקני כדורגל. על הזכוכית היו פזורים טפסי טוטו משומשים וחדשים, שעל חלקם היו מקושקשים בעיפרון חישובים שונים. ערימה של תקליטים ישנים היתה בפינת השולחן. ספל קפה שלא ההביל עוד, חציו מלא, נח על התקליטים. יונה ברזני, כרגיל, שכח לסיים אותו. סמרטוטים קרועים, משומנים, ובגדים מלוכלכים, ספוגי זיעה, היו מושלכים על הרצפה. הייתי צמא. אבל ברזני יצא מהמחסן ואמר: ״בוא ניסע״.

״מה יש לנסוע,״ אמרתי. ״כולם מחכים בגן העיר וזה פחות מחמש דקות הליכה.״

״החלטתי לנסוע לשם עם הווֹלווֹ,״ אמר ברזני. ״כמו בזמנים הטובים.״

״השתגעת,״ הנחתי את המזוודה שלי על המדרכה. ״לבנון זה לא הזמנים הטובים, שהגענו לאימונים, ואפילו לקו, עם הפרייווטים. אף אחד לא יתן לך להיכנס.״

״שטויות. בפעם שעברה מצאתי דרך.״

״תראה, ברזני,״ אמרתי לו בשקט, ״אני אומר לך שזה אסור, ואל תשכח שאני גם סמל המחלקה שלך.״

״בלי דאוואווינים. אם היינו עושים רק מה שמותר, איפה היינו היום?״

״בלי צחוק. יש לנו מספיק בעיות גם ככה.״

״הכנתי כבר הכל. הייתי בימ״ח אתמול. כל הציוד, שלי וגם שלך בעצם, כבר בבאגז׳. בוא, תן את המזוודה שלך ותפסיק להיות ילד.״

ברזני היה החייל הכי ותיק בפלוגה. בן ארבעים ותשע אולי. שפם, שיער שחור, שיער לבן. רק פניו היו שחומים תמיד, מקומטים וחזקים. הוא תפס את המזוודה שלי, פנה לכיוון הדלת ואמר: ״מי כבר קרע לי את המודעה?״

זו היתה מודעה של משחקי הכדורגל של בית״ר ירושלים בשבועות הקרובים. הוא ניסה לאחות את הקרע, אחר הצביע על המודעה ואמר: ״על המשחק של עוד שבועיים אני מוותר. זו במילא קבוצה חלשה ואין בעיות. אפילו שזה משחק חוץ. אבל על המשחק של השבת הזאת, הקרובה – תרשום! אני יוצא לחופשה. זה נגד הפועל כפר סבא ואנחנו מוכרחים להחזיר להם על ההפסד של המחזור הראשון.״

ידעתי שבעצם נתן לי פקודה להוציא אותו לחופשה. ברזני היה אוהד מושבע של בית״ר, תורם כסף, מביא למגרש רעשנים מן המסגריה, חוזר צרוד, בלי קול, לאחר כל משחק. הדבר היחיד שלא האמין בו, אמר לי פעם, ״זה להפריח יונים. יונים זה לא בשביל כדרוגל״.

״למה לא,״ שאלתי. ערימה של תוכניות והעתקות שמש ישנות, ברגים וצינורות חלודים, היתה ליד פתח הדלת.

״כי זה לא בשביל כדורגל. גם בקבוצה יש לי ויכוח על זה.״ הוא דחף ברגלו את הערימה שהיתה ליד הדלת, ושבועון פרושֹ וקרוע פגע במזוודה שלי.

״אתה תצא לחופשה,״ אמרתי לו. ״אבל עכשיו בוא נלך לגן ונעלה על האוטובוסים כמו בני אדם.״

הוא נעל את דלת המסגריה, ירד במדרגות האבן למדרכה, פתח את הבאגז׳ ותחב לשם את המזוודה שלי. את הנשק האישי שלנו, שהיה שם, העביר לתוך המכונית. ״בלי תנאים מוקדמים,״ אמר. מכונית משטרה צפרה ברחוב הראשי. מדוכן הפלאפל עלה ריח שמן מעורב בבצל, שום ותבלינים חריפים. יונה התעכב לרגע ליד הדוכן, הסתכל עלי ואמר: ״נזרוק מטבע. אם אתה מנצח – לא ניסע במכונית. ניסע באוטובוס.״

הכרתי את המטבעות שלו. היתה לו מומחיות מיוחדת בהטלת מטבע של שני מיל מתקופת המנדט. הוא ידע איך להניף את היד אל המטבע, לתפוס אותו ולנצח. שלפתי סיגריה, הדלקתי גפרור ואמרתי: ״אם אתה אומר?!״

הוא חיטט בכיסו הימני ושאל: ״עץ או פלסטין?״

״פָּלי,״ אמרתי.

הוא המשיך לחטט בכיסים, ואחר כך שלף מכיסו השמאלי מטבע ירקרק, בצבע הנחושת. הוא גילגל אותו מול עיני. שפתיו היו קפוצות. באגודלו היכה והדף את המטבע למעלה. המטבע התעופף, הסתובב, כמעט פגע בענף העץ שהצל עלינו, והחל מתגלגל חזרה למטה. ראיתי את שפתיו המתוחות. את עיניו הכחולות והנוצצות העוקבות אחר המטבע. גבו כפוף, ידו מושטת לפנים, דרוכה. כחצי מטר לפני שהגיע אליו הניף ברזני את ידו בתנועה של קוצר, כיוונה בחצי קשת, חיכה, היכה ואיגרף את ידו סביב המטבע. היה שקט. פניו היו חתומים ומתוחים. הוא הזדקף. פתח את ידו. שבעה עלים ניבטו מבעד לעובש הירקרק שכיסה את פני המטבע.

״נוסעים,״ אמר ברזני. זה היה עץ.

רוח קרה עברה בסימטה. נכנסנו לווֹלווֹ. הוא הפעיל את החימום והמכונית יצאה לכביש הראשי והתקרבה לנקודת הריכוז. ״מה קרה?״ שאלתי.

״לך תראה אם כולם הגיעו.״ קצת הרגיז אותי שהוא מנסה תמיד לנהל לי את החיים, אבל לא יכולתי לכעוס עליו.

שני אוטובוסים כבר נסעו. נשאר האוטובוס האחרון, למאחרים.

״בעצם כולם כאן״ אמר הרס״פ. ״יש כמה שיצטרפו בדרך ובנקורה. מה איתכם?״

״אנחנו נגיע עם הווֹלווֹ,״ אמר ברזני.

״תצטרכו להשאיר אותו בראש-הנקרה.״

ברזני שתק.

הרס״פ עלה על מדרגת האוטובוס, שוב ספר את האנשים, ואחר כך אמר: ״חוץ משלומי כולם כאן.״

״שלומי יאחר,״ אמרתי.

״מאיפה לך?״

״כמו תמיד. צרות עם החבֵרה שלו.״ אבל עוד לפני תום המשפט ראיתי אותו. הוא רץ בכביש, התרמיל מיטלטל על גבו. מדי פעם היה עוצר, מסתכל אחורנית, ואחר שוב רץ. נעל חומה גבוהה, תלויה על שרוך אחד, הידלדלה בגב התרמיל.

ב

לרגלי החלון הקדמי, מעל לוח השעונים, היתה מודבקת תמונה משפחתית ישנה. ברזני עם פחות קמטים. שיער שחור. אשתו שמנמנה, שיער ארוך ומסולסל, שפתיה רחבות וכהות מאודם, פניה חלקים ובהירים. שלושה ילדים. הגדול, כבן שלוש-עשרה, שיער חלק, בלונדיני, זרוק על עיניים כחולות. בתו, בשמלה סקוטית אדומה, חיבקה את הקטן, שהיה שמנמן, פניו עגולים ושערו החום מתולתל.

ברזני הסתכל בתמונה, והמכונית סטתה לשולי הכביש. הגלגלים קיפצו מעל שורה של אבנים, וכאשר התייצבו על הכביש, שלף ברזני קסטה והכניס אותה לטייפּ. זו היתה מוסיקה לריקודים שהוקלטה מתוכנית של גלי צה״ל. שוב הביט בתמונה. אדים עלו על שימשת המכונית, ואני הפעלתי לרגע את המגבים. ברזני הפסיק אותם והצביע על בנו הבכור שבתמונה. ״הוא כבר בן שבע-עשרה וחצי,״ אמר. ״עוד חצי שנה, לעזאזל, כבר הולך לצבא. הוא מקליט לי את הקסטות האלה. ותראה את שלומי. שנה שהשתחרר. לא נראה לך ילד עם השערות על המצח, ותמיד מגיע עם אותם המכנסיים?״

״בחייך,״ אמרתי. ״שלומי כבר שנה משוחרר ועוד לא עובד. כל הזמן צרות עם החבֵרה שלו.״

״ולנו אין צרות? דווקא בגלל זה אני אוהב אותו.״ ברזני צחק בקול רם. ״ולא חשוב שהוא אוהד של הפועל כפר סבא, שלקח מאיתנו את הגביע ב-75'. על זה אני עוד אתחשבן איתו.״ הוא שלף סיגריה מהחפיסה שהיתה בכיס חולצת החאקי שלו.

״הוא לא זוכר כלום. הוא היה עוד ילד אז.״

״דווקא בגלל זה הוא זוכר. ילד אף פעם לא ישכח משחק כזה.״

הפעלתי את המצית של המכונית, בדקתי אותו, וכאשר הסלילים הדקים התלהטו, קירבתי אותו לסיגריה שהיתה בפיו. ברזני שאף עשן לקירבו, כיחכח, ואני החזרתי את המצית למקומו. ״תרים את הרגל שלך,״ צעק פתאום. אפר נפל מהסיגריה על מכנסיו. עשן טישטש את פניו וצרב את עיני. ״אתה לא רואה שאתה דורך על התוכנית שלי?״ זו היתה העתקת שמש סגולה, ואני הרמתי אותה והשלכתי אותה אל הספסל האחורי. היא התפּרשֹה על גבי שבועונים, עיתוני ספורט ישנים, שקית ניילון ריקה של המשביר לצרכן וקופסת עץ פתוחה. בתוך הקופסה, בין ברגים, פליירים ומברגים שונים, היו כמה פחיות בירה ריקות ומלאות. ברזני משך משם פחית והגיש לי אותה. ״תשתה משהו,״ אמר.

הגענו למעבר ראש הנקרה וירדנו לשתות משהו חם באחד הדוכנים. משאיות וקומנדקרים, טנקים וזֶלדות הצטופפו ברחבה שעל הצוק, מעל הים. חיילים הסתובבו ונעלמו בין הסימטאות הצרות שיצרו כלי הרכב הרבים: מכוניות פרטיות, ג׳יפים, רנג׳רוברים של מפקדים ומכוניות מרצדס גדולות שנשאו מספרים ירוקים, לבנוניים. מ"צ עבר בין המכוניות ובדק את אישורי הכניסה. חזרנו מן הקיוסק. אבל השוטר לא זז, ולאחר זמן קצר, כשברזני עבר לידו, שאל אותו: ״איפה האישור שלך?״

״רק רגע,״ אמר ברזני. הוא פתח את דלת המכונית, חיטט מעט בתא הנהג, ואחרכך, כשהוא מוודא שהמ"צ אינו מתבונן בו, שלף מכיס חולצתו את צו הקריאה, הזדקף, והושיט את הצו.

״זה הצו. לא לזה התכוונתי. לאישור.״ המ"צ נשען בידו על המכונית. קורי שינה עוד עטפו את עיניו.

״מה, לא זה? קבעתי עם המ"פ שלנו שאנחנו נפגשים בגשר קאסמייה. אני צריך לזוז. כבר פעם עשירית שאני עובר כאן.״

"אבל זה לא אישור. חוץ מזה, אתה יודע שלא נותנים למכוניות פרטיות להיכנס פנימה.״ המ"צ גירד בזקנו הג׳ינג׳י שעטף כרצועה את פניו. הבטלדרס שלו היה ישן וטלאי בהיר היה תפור בשרוולו.

״כל יום אתם משנים את החוקים כאן,״ אמר ברזני. מאחור צפרו מכוניות.

״זו לא פעם ראשונה שאני עובר כאן.״

״תעמוד בצד,״ אמר המ"צ.

״איך אתה רוצה שאני אזוז בכלל,״ אמר ברזני. מכוניות ואוטובוסים מלאים בחיילים חסמו אותנו מכל הכיוונים.

״תעמוד בצד,״ אמר המ"צ שוב. הוא סימן משהו לנהג הג׳יפּ שהיה מאחורינו.

״אני רוצה לדבר עם מפקד המחסום,״ אמר ברזני. הסיגריה שבפיו התקצרה, בדל האפר התארך וכמעט נגע בשפתיו. ברזני מצץ עוד מציצה. שובל האפר האדים, נפל על מכנסיו ונעליו הישנות.

״זה לא יעזור,״ אמר הג׳ינג׳י. ״במחסום בודקים שוב, ושם לא יתנו לך לעבור.״

״תן לנסות,״ אמר ברזני.

״כדי שיגידו שאני אחד שאפשר לעבוד עליו?״

למרות שנשבה רוח קרה, היה נדמה לי שטיפות זיעה נוצצות בין הקמטים שעל מצחו של ברזני. הוא שלף מכיסו את קופסת הסיגריות, אבל היא היתה ריקה. השליך אותה, חייך פתאום, צחק, ואמר: ״טוב. אתה צריך לעשות את העבודה שלך. אז לפחות תפנה לי את הדרך, שאני אוכל לצאת מכאן.״ הוא התקרב אלי ובשקט אמר: ״זה לא ילך. נחזור.״

״בוא נחכה לאוטובוסים שלנו,״ אמרתי.

״עד שהאוטובוס יגיע אנחנו נתייבש כאן. אם הם רוצים שנסדר אותם, זה בעיה שלהם.״

הוא חזר לרגע לקיוסק, לקנות סיגריות, ואני חיטטתי, מחוסר מעש, בתא הנהג. קֶרע של כתבה בעיתון, תלוש ברשלנות, היה מודבק לצידה הפנימי של דלת התא: ״ימים אחדים לאחר המלחמה, בין המון הישראלים שהציפו את חברון, היה גם סוחר עתיקות ידוע מירושלים. ליד מערת המכפלה עלה על מונית וביקש מן הנהג להסיעו לחנות עתיקות. המכונית נסעה בתוך הסימטאות, וכאשר נדמה לסוחר הירושלמי כי הם נמצאים מחוץ לחברון, בלב מדבר יהודה, נתקף חשש, פנה לנהג החברוני ושאל אותו: לאן אנחנו נוסעים? החברוני התבונן בסוחר הירושלמי המהודר ואמר: לא חשבתי שסתם חנות של עתיקות תעניין אותך. רציתי לקחת אותך למקום שבו מייצרים אותן.״

עננים ליוו את קצף הגלים שהתקדם בים, מול צוקי ראש הנקרה. אבל בגלל החימום והדובון, וריח העשן שמילא את המכונית היה לי חם. היזעתי. לא היה טעם לרדת מן המכונית ולהמתין לאוטובוסים. הם נסעו לאט תמיד ועצרו ליד קיוסקים בצמתי דרכים. לא נותרו הרבה אפשרויות. אחרי הכל, ברזני ניצח בהגרלה.

הוא לא היה מגולח, נכנס למכונית, הצית עוד סיגריה ושוב הפעיל את הטייפּ. מנגינות של שעות לילה מאוחרות ובודדות מילאו את המכונית. חזרנו לצומת של כביש הצפון. ואני, עוד לפני שחלפנו על פניהם ועזבנו אותם, התגעגעתי פתאום לשדות הירוקים, לשדירות העצים הישרות במטעים, לבריכת המים העגולה, מבטון, שהזדקרה על ראש הגבעה במושב. באיזור חניתה פנינו לגבול. הגדר שם היתה פרוצה לחלוטין. מכונית בודדה עברה מדי פעם על הדרך, ושובל אבק ליווה אותה ואחר דעך ונפל, וכיסה את השיחים הנמוכים. הבטתי שוב במשפחתו של ברזני, שהיתה מודבקת לפנינו, וגם היא כמו כוסתה אבק. מרחוק, על רכס גבעה, היה כפר ערבי שלא ידעתי את שמו. בבית הספר העזוב שמימין לדרך נהגו ילדים במכונית ישנה. הם ביצעו זינוקים חדים בין העצים לבין עמוד כדורסל שבור. השירים היו איטיים. ברזני זימזם משהו. הקפיצות בדרך הרדימו אותי. נימנמתי.

״לה-קומפרסיטה,״ התעוררתי מצעקה שמילאה את המכונית. היזעתי ברגלי, התמתחתי, פיהקתי והסתכלתי על ברזני. הוא היפנה אלי את ראשו, מיצמץ בעיניו וצחק. עצמות לחייו בלטו, שפתיו היו חתומות. שוב הסתכל בתמונה שלפניו וניקה באצבעותיו את האבק שהצטבר עליה. הטייפּ חדל לנגן. החלונות היו סגורים. חום מתיש נפלט מן החימום, וגם אני לקחתי סיגריה.

״אני אוהב מנגינות ישנות,״ אמר ברזני.

״ואני כבר לא מכיר אותן,״ אמרתי. אז עוד לא ידעתי ש״לה-קומפרסיטה״ הוא טנגו ישן, מראשית שנות הארבעים, ואולי קודם.

ג׳יפּ  סיור טס מולנו. בעקבות גל האבק שהרים הגיע אמבולנס צבאי ישן. קומנדקר ספארי, שהחיילים יושבים בו גב אל גב, חובשים קסדות, נסע מאחורי האמבולנס. בשמיים היו עננים שחורים ואפורים, ורוח צפונית היכתה גלים יבשים בשימשת המכונית.

״אמבולנס זה סימן שעוד יש סיכוי,״ אמר ברזני.

״למה אתה חושב ככה?״

״את יואל לקחו במסוק.״

״כן, ״אמרתי, ״זה היה מאוחר מדי. אבל לא תמיד יש מסוק.״

טיפות גשם אחדות ירדו. כבדות. נפלו על האבק שכיסה את מכסה המנוע. ברזני מלמל משהו, מבטו היה נעוץ בדרך, ולי היה נדמה שהוא שוב צועק: ״לה-קומפרסיטה.״

ג

עברנו גשר נמוך. שיחי דובדבנים עקרים הצטופפו משני צדיו. ברזני התכופף, משך את ה- M 16 מתחת לספסל. המכונית סטתה מן הדרך והוא עצר לרגע. ציפור נתקלה בחזית המנוע והמשיכה לעוף. ברזני הניח את ה-M 16 לצידו ופתח את החלון. הציפור חלפה מעליו, והוא אמר: ״שים את העוזי שלך על הברכיים.״

לא עניתי, והוא אמר: ״זה לא צחוק. על הברכיים תשים אותו.״

מרחוק ראיתי את הכיפות הירוקות של מסגדי נבטיה. העוזי היה זרוק מאחור, בין העיתונים, התוכניות והחבילות. הסתובבתי ומשכתי אותו אלי. כשהחזרתי את הראש, שוב הזדקרו מולי תמונת משפחתו של ברזני, ושערו החלק והבלונדיני של בנו הגדול.

״הוא באמת דומה לשלומי,״ אמרתי פתאום. על מכנסי, מעל לברך, התפשט כתם שמן כהה, בגלל העוזי. ברזני הציץ גם הוא בתמונה וגיחך.

סירחון חזק היכה בפנינו. היינו באנצר. עברנו את המחסום שבקצה הכפר. הקפנו את מחנה-העצורים. אבל הרוח לא חדלה להכות אל פנינו את ריח הביוב שזרם לאורך המחנה.

זחל״מ עבר. סגרנו את חלונות הווֹלווֹ וברזני אמר: ״אולי נוכל לקפוץ לנבטיה ולקנות שם משהו.״

״צריך להישאר,״ אמרתי, ״ולהתחיל בהתארגנות.״

״יש לך זמן עד שהם יבואו. רק לצאת מהפקק בנקורה זה סיפור של שעות. תראה את הנעליים שלי. אני מוכרח לקנות כאן איזה כמה זוגות.״

מפקדהמחנה, בשֹער שיבה ושפם דק, אפור, הסתובב בין הצריפים, וכשראה אותנו אמר: ״שלום ברזני. שוב עם הווֹלווֹ? יום אחד ירימו אותך. תסתיר אותה מאחורה. מאחורי אוהל המעצר.״

״איפה המגורים שלנו?״ שאל ברזני.

״שם, בקצה המחנה. באשכוביות.״

״אשכוביות, שכבניות. לשתות משהו חם יש?״ אמר ברזני. נסענו לשם. ברזני הסתובב בין הצריפים ולבסוף התעכב ליד הצריף שלפני האחרון. ״ניכנס לחדר הזה. זה גם בקצה וגם לא בקצה. גם את המכונית נוכל להחנות בין שני השכבניות האלה.״ הוא נכנס למכונית, החנה אותה ופתח את הבאגז׳.

האוטובוסים הגיעו.

שלומי ירד ראשון ורץ לעבר המכונית של ברזני, הגיע אלי ואמר: ״אני מוכרח לצאת לחופשה בשבת.״ הוא התנשף. עיניו היו אדומות. שֹער ראשו פרוע ומכוסה הינומת אבק דקה. ה- M 16 היה תלוי ברישול על כתפו. בידו החזיק עיתון.

״רגע אחד,״ אמרתי. ״עוד לא התארגנו. לא נכנסנו לחדרים. עוד לא עשינו שום דבר. כבר אתה מדבר על חופש?״

"אני אעשה כל מה שתבקשו ממני. אבל אני מוכרח לצאת בשבת,״ אמר שלומי. פניו מכווצות ושֹערו מוכה ברוח.

״מה קרה?״ שאלתי. אבל הוא שתק. גם כשהיינו בלבנון בפעם הראשונה ביקש לצאת לחופשה. הוא סיפר אז על צרות עם החברה שלו, מה שהיה נכון. היא היתה בצרפת באותם ימים, וזו היתה באמת צרה.

״היא חזרה?״

״מזמן. ואני מוכרח לצאת. תאמין לי.״

״שמעתי,״ אמרתי לו. ״אבל בטח יקבעו איזשהו סדר. ניקח גם אותך בחשבון.״

הוא רצה לחזור לאוטובוס, לקחת את התרמיל, אבל כולם ירדו בבת אחת, נדחקו, הצטופפו, והוא עמד בצד, ליד ערימת הציוד שהחלו להוריד מעל גג האוטובוס. רוח טילטלה ופירקה את העיתון שהיה בידו. הוא ניסה לקפל את הדפים, אבל הם התקמטו ואחד מהם נקרע. תרמילים הושלכו ארצה. מישהו שאל בצעקה אם אי אפשר להניח אותם כמו שצריך, כדי שלא יתלכלכו בבוץ, אבל איש לא ענה לו. רק שלומי ניגש אליו, לקח ממנו סיגריה, הצליח להצית אותה לאחר הגפרור השלישי והוציאה מן הפה. הוא החזיק את הסיגריה בשתי אצבעותיו, כאילו זו הסיגריה הראשונה שהוא מעשן בחייו.

ברזני התארגן בחדר. הוא מצא ארגז תחמושת ישן והעמיד אותו מול המיטה. אחר הוציא מכיס חולצתו פנקס מרופט וחישב חישובים שונים בקשר למשחקי השבת הקרובה.

״ממלא טוטו?״ שאלתי.

״זה לא קשור,״ אמר. ״טוטו זה מחשבה אחרת.״

אחר כך ניקינו את הנשק ובערב יצאנו לסיור הראשון. כשעברנו בנבטיה שוב אמר לי ברזני שהוא רוצה לקנות נעליים.

״אתה לא בסדר,״ אמרתי לו.

״מה קרה?״

״איך יוצאים לסיור עם חצאיות. תנעל נעליים גבוהות.״

״זה לא מתלבש עלי,״ אמר. החצאיות שנעל היו משופשפות, והן נפתחו בחיבור שבין העור לסוליה. קוצים זעירים דבקו לגרביים ולשולי מכנסיו.

למחרת בבוקר הוצאנו מחסומים, והשאר יכלו לישון עד הצהריים. ברזני התעורר מוקדם. הוא נסע לנבטיה וקנה שם נעליים לילדים, לעצמו, וכן נעלי בית לאשתו. מרחוק, על גגות הבתים, ראיתי דגלים שחורים ותמונות גדולות של איזה אימאם שלהם שנעלם בלוב, וזכרתי את המכות שהילקו את עצמם ברחובות בשנה שעברה.

״זה איזה חג שלהם,״ אמרתי לברזני. ״לא היית צריך לצאת לשם.״

״תראה,״ אמר. ״כל זמן שהם מוֹכרים, אני קונה. זה נוח וגם זול.״ גם שלומי ירד מהווֹלווֹ. הוא החזיק ביד חולצה רקומה בחוטים אדומים, ירוקים ולבנים.

״צריך לתת גם לו חופשה בשבת,״ אמר ברזני.

״הוא אמר לי. אבל אין לזה סוף. חוץ מזה, אני חושב שהפעם הולכים על חישוב פלוגתי. קרה משהו?״

״אתה לא יודע?״ אמר ברזני. שלומי נכנס לחדר, ואני וברזני עמדנו ליד הווֹלווֹ.

״מה כבר יכול להיות איתה?״

״בוא לא נדבר על זה.״

קומנדקר ובו עצירים בעלי זקנים דלילים עבר על דרך העפר האדומה והבוצית שלפני המחנה. מטוסים חלפו בשמיים. ירד קצת גשם, אבל הרוח לא חדלה, וגלים של סירחון היו מגיעים מתעלת הביוב של מחנה המעצר.

בלילה הגיע הרס״פ וביקש שנפנה את החדר. רוצים לארגן בתוכו את מישרדי המ"פ. ברזני התעקש, אבל פתאום צחק, ותוך כדי דיבור נפלט לו מן הפה: ״עץ או פלסטין?״ ״פלי,״ אמר הרס״פ, והתיישב על ארגז התחמושת הצהוב שניצב ליד מיטתו של ברזני. ברזני שלף מטבע מכיסו, זרק אותו למעלה, גבוה, גבוה, התכופף, הכין את ידו, וכאשר התקרב המטבע אל חזהו ראיתי את פניו הדרוכות וידעתי שהרס״פ הפסיד. ברזני היכה בידו, תפס את המטבע, פתח את אגרופו ואמר: ״עץ! אכלת אותה!״

הרס״פ התרומם, נשען על משקוף הדלת, שפתיו התעוותו, וברזני אמר: ״אין דבר. זה היה עץ, אבל בשבילך אנחנו נפנה את החדר. מ"פ זה בכל זאת מ"פ.״ הרס״פ לא ענה, ולחדר הגיע בריצה חייל שאמר ״הסמך אמר שכבר לא צריך. יש מקום יותר טוב.״

בערב הלך שלומי לטלפן, והצעקות הלא ברורות שלו עברו גם באוהל ההודי הכפול, ששימש כחדר אוכל וגבל באוהל המבצעים. אני שיחקתי קלפים. ברזני שתה קפה והיה עסוק בחישוביו לגבי משחק השבת. הוא כתב על גבי שוליים של עיתון והסתכל מדי פעם בפנקס המרופט. אחר כך קם, הסתובב כשספל הקפה בידו. שוב חזר לשולחן, ואמר: ״אין מה לעשות, אבל הם צריכים את הקול שלי שם. אני מוכרח לצאת בשבת.״

קומנדקר עבר בכביש. מרחוק נשמע פיצוץ. איש לא זז. רק החייל ששמר בכניסה למחנה הוריד את הרובה מהכתף. כתם השמן הרחב על מכנסי היה ספוג באבק.

ד

ביום חמישי, לאחר שכוח הסיור יצא, ושתי חוליות המחסום החליפו את המשמרת הקודמת בהצטלבות למחנה וביציאה מנבטיה, כבר היתה השעה עשר בלילה. הגנרטור טירטר. איש לא הלך לישון עדיין.

ישבנו באוהל ההודי הכפול. הרס״פ, הטבח ונהג המ"פ שיחקו בקלפים, והרס״פ שאל אם גם אני נותן יד. ״עוד מעט,״ אמרתי. שני חיילים צעירים ישבו ליד מנורה חשופה, שתו בירה, קראו חלקים מן העיתון של אתמול והתווכחו ביניהם. ״היסטוריה לומדים באוניברסיטה, לא כאן,״ אמר להם חייל גבוה. ידיו היו תחובות בדובון מוכתם בשמן. הוא עמד בפתח האוהל, הביט בפרדס השחור שכיסה את הגבעה שממול. אחר כך הסתובב, הוציא מכיסו מכתב ומסר אותו לברזני.

ברזני ישב על ספסל מטבח ארוך. בידו כבר היו מכתבים אחרים, וטפסי טוטו שהתבקש למסור בארץ. רק שלושה קיבלו חופשה, ולברזני, כזקן החיילים, אישרו, כחריג, חופשה מיוחדת. הוא הבטיח להביא מן המסגריה שלו כנים מיוחדים למקלעים שבמחסומים, על מנת שהללו לא יהיו מונחים סתם על הארץ, אלא יהיו מוכנים לירי. הוותיקים זכרו שבמלחמת ששת הימים, בימי הכוננות, אירגן ברזני כנים כאלה למקל״פים שעל הקומנדקרים. ״גם לשבת נוח, גם לצפות נוח, גם להגיב יעיל,״ אמר המ"פ, כאשר תירץ לעצמו את האישור. ״בשביל איזה משחק כדורגל מחורבן,״ אמרתי לעצמי, וראיתי את הפנקס המרופט מציץ מכיס חולצתו של ברזני.

שלומי ישב מולי. הוא לא נגע בספל הקפה שהיה מונח לפניו, והוא ניסה לשכנע אותי שהוא חייב לצאת. אמרתי לו שלא אכפת לי שייצא, אבל כבר סוכם שהוא לא יוצא. ״תחשוב על אלה שיש להם משפחות,״ אמרתי לו.

״להם יש משפחות,״ אמר בשקט, ״זה נכון.״

לא ידעתי מה לומר לו. ״תדבר עם ברזני,״ אמרתי.

״ברזני זה מחוץ למכסה,״ צעק הרס״פ, מקרב את מניפת הקלפים אל עיניו, ״זה חריג.״

״אז מה,״ אמרתי, ״תחליף חריג עם חריג.״

״אי אפשר. אז ייצא שייצאו ארבעה.״

״ברזני זה כבר לא בנאדם בשבילך?״

״המ"פ קורא לך,״ הגיע הפקיד הפלוגתי ופנה לרס״פ.

״מה קרה?״

״צריך לעדכן את המצָבה.״

״אז תעדכן, לעזאזל. מה תמיד אתם רוצים ממני.״ אבל הוא טרף את הקלפים שהיו בידו לחבילה אחת, הניחם בדפיקה על השולחן ויצא.

ברזני תחב את המכתבים והטפסים לכיס הדובון, קם מעל הספסל, ניגש אל שלומי ואמר לו: ״אתה רוצה לצאת במקומי?״

״לא,״ אמר שלומי. ״אני לא רוצה שמישהו יפסיד את החופשה בגללי.״

״קבעו שייצאו רק שלושה,״ אמרתי. ״תצא בשבוע הבא.״ שתקתי רגע ואחר הוספתי: ״לך תתקשר אליה ותגמור עם זה.״

״אני כל היום מתקשר אליה,״ אמר שלומי, ״זה לא עניין בשביל טלפון.״

״קבעו שייצאו רק שלושה,״ חזר אחר הדברים שלי החייל הגבוה, ״ובגלל זה יוצאים רק ארבעה.״

״תצא בשבוע הבא,״ חזרתי ואמרתי לשלומי.

הוא שתק ואחר הפליט, ״שבוע הבא זה מאוחר מדי.״

״לעזאזל,״ אמרתי, ״רק אתמול השתחררת. כבר שכחת מה זה צבא?״

״לא שכחתי. בצבא הייתי בורח. כאן עם הזקנים האלה זה לא נעים לי.״

״אני אדבר עם הרס״פ עוד פעם,״ אמרתי.

עברתי לאוהל המבצעים. הרס״פ היה עסוק בארגון ועדכון המצבה. אף פעם לא הבנתי למה קשה כל כך להגיע למספר אחד וברור של החיילים ביחידה. תמיד הפקיד העתיק את הרשימות, הרס״פ תיקן, מחק, הוסיף, שינה סדר, ואחר כך הפקיד העתיק שוב. לפי מחלקות, לפי כיתות, לפי האלף בית, לפי דרגות. ותמיד כששאלו אותו כמה חיילים יש בפלוגה, נכון לעכשיו, היה הרס״פ עונה, ״כ-79, אני עוד צריך לבדוק.״

״רד ממני,״ אמר לי כשהזכרתי לו את שלומי, ״זה ילד.״

״יאכל את הסוכריה ראשון,״ אמרתי, ״ויחכה בסבלנות עד שיחלקו עוד פעם.״

״מהמחלקה שלך יוצא ברזני. תשבור את הראש. לא אכפת לי מי ייצא. העיקר, תודיע לי בשביל שאני אוכל לעדכן את המצבה.״

חזרתי לחדר האוכל. ברזני הסתובב בין השולחנות. רוח חדרה מתחת ליריעות האוהל והעלתה אבק בהיר על המזוודה שלו. שלומי עמד ליד העמוד התומך את פינת האוהל וראשו התחכך ביריעת הברזנט. שני החיילים שקראו עיתון התווכחו ביניהם: ״לא היינו צריכים להיכנס לכאן.״

״מה זה משנה? אנחנו כבר בפנים. גם אם נצא.״

״אז מה זה אומר?״

״זה לא צריך להגיד שום דבר. אבל ככה זה.״

לא רציתי לדבר עם ברזני, אבל כשהתיישבתי הוא בא אלי.

״מה עושים עם שלומי?״ אמרתי.

״תוציא אותו. מה זה משנה? למי אכפת?״

״אי אפשר. זה לא רק הפעילות השוטפת. יש גם כוננות. אומרים שהולכים להכניס להם טוב-טוב מחר בלילה. אתה לא רוצה להישאר?״

״שלא יכניסו יותר מדי. אחר כך יהיה קשה להוציא.״

״אומרים שזה ההכנסה הסופית.״

״כל יום אומרים דבר אחר.״

״אני לא יודע, אבל צריך כנראה כל אחד. לסתום את כל החורים.״

ברזני שתק. בידו היה עיתון ספורט מקופל ומקומט. הוא תלש פיסת נייר קטנה משולי העיתון. ״שום דבר לא ייצא מזה,״ הפליט, ״אתה לא יודע? תמיד יש להם סיבה.״ הוא פנה למזוודה שלו והניח את עיתון הספורט מתחת לידית.

פקעת של גרגירי חול התרוממה מפינת האוהל. שלומי התקרב אלי ואמר בשקט: ״הוא אמר לך משהו?״

״די,״ צעקתי. ״אתה לא יכול לצאת. רק אם מישהו יוותר. תשכח מזה.״

טרטור של זֶלדות הגיע מבחוץ. הסיור חזר. ״עוד מעט צריך להחליף את המחסום,״ חשבתי. רוח חזקה היכתה ביריעות האוהל. היה קר ויבש. הרס״פ חזר למקומו בשולחן הקלפים. החייל הגבוה צעק בטלפון אל הארץ. שלומי עמד בפתח האוהל, מכונס בדובון.

״לעזאזל,״ אמר פתאום ברזני, ״זה או אני או הוא, לא?״

״לא חייב להיות,״ אמרתי.

״אז נזרוק מטבע.״ הוא קם, צחק פתאום ואמר: ״שיסתדרו בלעדי.״ אחר פנה אל שלומי שעמד בפתח האוהל: ״keep smiling, שלומי, ואל תיקח הכל ללב. אז מה אתה בוחר: עץ או פלי?״

״פלי.״

״לא טוב,״ אמר ברזני. הוא חיטט בכיסי מכנסיו ולבסוף שלף את המטבע הישן שלו. שני מיל מתקופת המנדט.

כולם הסתכלו בנו ולאט-לאט קמו והתקרבו אלינו. גם אלה ששיחקו קלפים הניחו אותם הפוכים על השולחן, וקמו והצטרפו למעגל. ידעתי מה תהיינה התוצאות, אבל שתקתי. הרס״פ נגע בכתפו של שלומי ואמר לו: ״למה שהוא יזרוק. תזרוק אתה.״ אבל שלומי תחב את ידיו בכיסי הדובון ולא אמר דבר.

עיניו של ברזני התרוצצו בבהלה. הוא הסתכל לצדדים, מחה את הריר שנזל מקצה שפתו, ניענע את המטבע בכף ידו הקמוצה.

״הוא מרמה,״ קרא מישהו. אבל ברזני כבר הדף את המטבע באגודלו. למעלה, למעלה. ואני, אולי גם הוותיקים שהכירו את ברזני, ידעתי מה יקרה. ראיתי את פניו הדרוכים כאשר התכופף, ידו בכוננות שנייה ליד בירכו.

שלומי עמד מחוץ למעגל. המטבע נפל, הגיע עד לגובה חזהו של ברזני, אולם לפני שפגע בו, חטף אותו ברזני במכה. ראשו מוטה לפנים, עיניו מתרוצצות בינינו. הוא הסתובב על מקומו, וכשראה את שלומי, פתח את אגרופו בבת אחת, ואמר: ״פלי, לעזאזל. יש לך חופשה.״

באוהל היה רעש. מרחוק נשמעו צרורות בודדים. שריפה התפשטה על אחד ההרים. שלומי צחק, גיחך ורץ אל הטלפון. ״הלו, הלו,״ צעק ושמעתי אותו מדבר ואולי שר: “I just call to say I love you, I just call to say how much I care”.  אבל כשהניח את השפורפרת חזר אל העמוד התומך של האוהל וענני אבק דקים התרוממו לאורך פסיעותיו. ברזני ניגש אליו ונתן לו את חבילת המכתבים וטפסי הטוטו שהיתה בכיסו. שלומי עישן סיגריה. את המנגינה שרק כבר מישהו אחר.

ה

ביום שישי, בארבע בבוקר, יצאו לחופשה.

ברזני עלה על הזחל״מ שיצא לסיור בוקר. הוא נעל את החצאיות החדשות שקנה בנבטיה. את הזוגות האחרים השאיר על המדף בחדר, בשורה, לפי הגודל.

הוא עמד מאחורי המקל״פ, רחב, מוצק, לא מגולח, עיניו בוערות ברוח, וכובע גרב ישן, שהיה גורר אתו ממילואים למילואים, על ראשו ומצחו. היה קר, וכולם הצטנפו בתוך הדובונים הדהויים שעברו ממחזור למחזור והיו מלאים כתמי שמן.

הם יצאו משער המחנה, ולפני שחזרתי לחדר נכנסתי שוב לאוהל המטבח. שפתי היו יבשות מהרוח, והייתי צמא למשהו חם. קנקן תה קר היה מונח על אחד השולחנות, ואני לגמתי מתוכו כמה לגימות. ליד העמוד ראיתי את התרמיל של שלומי. סוודר אפור היה קשור לאבזמי התרמיל. בתוך הסוודר המקופל היתה שקית שמתוכה ביצבצו המיכתבים וטפסי-הטוטו. הסתכלתי סביבי, אבל האוהל היה ריק.

חזרתי לחדר. אי אפשר היה לסגור את התריס. הרוח היכתה בו והצירים חרקו. לא נרדמתי, ובערך בשש בבוקר יצאתי החוצה. חייל יצא בריצה מאוהל המבצעים. נכנסתי פנימה ושמעתי בקשר שרימון נזרק על איזה זחל״מ, היו יריות ויש נפגעים.

הרס״פ קרא לרופא. הקמב״צ הזמין מסוק לפינוי. נסענו לשם. ברזני שכב על מנוע הזחל״מ ולא זע. הרופא אמר שאין לו דופק, ושהוא נהרג במקום.

החובש טיפל בו. יישר את רגליו והניח את ידיו לאורך הגוף. הוא פתח את אגרופו הסגור של ברזני. מטבע התגלגל ממנו על מכסה המנוע ונפל על הכביש ההרוס. התכופפתי, הרמתי את המטבע, זרקתי אותו מיד ליד, וכאשר פתחו רימון עשן לסמן למסוק את נקודת הנחיתה, התפזר העשן על כולנו ורחב ומסולסל עלה השמיימה. מיצמצתי בעיני שמלאו דמעות והסתכלתי במטבע החלוד של שני מיל מתקופת המנדט, ובמלה הכתובה בו באנגלית, ערבית ועברית. זה היה מטבע שהיו לו שני צדדים שהם צד אחד. פלסטיין.

המסוק התקרב ברעש. גרגירי חול, בוץ, עלים, פיסות נייר, אבק ושקיות ניילון מלוכלכות התעופפו באוויר. ״אבל צריך להיות עוד מטבע,״ צעקתי לחובש שרוקן את הכיסים במדיו הקרועים והמפוייחים של ברזני. הוא עמד לידי, הסתכל במסוק המתקרב, עיניו ממצמצות ברוח ודומעות, קולו צרוד וחלש. ״קח,״ הושיט לי את המטבע השני.

זה היה הצד השני של המטבע. משני צדיו, על נחושת ירקרקה ומחלידה, היה טבוע ענף דק וזקוף של עץ זית, שממנו נתפרשֹו לצדדים שבעה עלים.


*הסיפור לקוח מתוך: יונים לא עפות בלילה מאת ישעיהו קורן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989, והוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty