search
בקריאה כעת: בשום מקום אחר | מתיאס ברנדט
search

מתיאס ברנדט | מקור:גרמנית

בשום מקום אחר

תרגום : יונתן ניראד

הקדמה מאת יוליה אנקה

השחקן והסופר מתיאס ברנדט כינה פעם את נסיבות חייו, כלומר את היותו בנו הצעיר ביותר של וילי ברנדט, "נסיבות חצרוניות". מכל מקום, הוא לא עשה זאת בלי להעמיד מיד את הנסיבות הייחודיות האלה בפרופורציות הנכונות. "מובן מאליו שזה היה מצב מיוחד מאוד, אבל פחות מיוחד ממה שנוהגים לחשוב. לאבא שלי היה פשוט מקצוע משונה. אני הרי מאמין שגם אילו נולדתי בנסיבות שונות, הייתי היום אותו אדם. "בשום מקום אחר" מספר על הפעם הראשונה – ולמעשה האחרונה – שבה נשאר לישון אצל חברו הולגר. הילד בקושי מצליח להירגע במיטה, משום שהעולם הנפלא של הולגר הראה לו היכן וכיצד הוא רוצה בעצם לחיות: עם ההורים של הולגר הוא צופה בתוכנית "שלוש כפול תשע" עם וים טולקה ואוכל פרוסת לחם מרוחות בגבינה ונקניק עם מלפפון חמוץ, שאמא של הולגר הכינה, ומקבל גם גלידה, חטיף וסוכריות גומי. בהמשך מציקים לו הגעגועים הביתה. היכולת של מתיאס ברנדט ללכוד במבטו החופשי של הילד את העולם הסגור של המשפחה המארחת היא מרשימה בעיקר בזכות התיאור המדויק שהיא מניבה: בלי מילים מיותרות, בלי יומרנות סגנונית ובלי מניירות. ברנדט, בדרך שבה הוא מספר סיפור, באמת נוגע בלב העניין.

קראו עוד

הוריו של הוֹלגֶר כבר נשכבו לישון.

ישבתי על המיטה, לבוש בפיג'מה שלי, והטעם של משחת השיניים הזרה היה לי בפה.

הוֹלגֶר עמד ליד האקווריום והאכיל את דגי הגוּפּי. "אוי לא, בבקשה לא יִמִי עכשיו," אמר.

הוא דיבר במבטא גרמני, כלומר הוא אמר יִמִי ולא ג'ימי, כמו שאומרים בגרמנית מכנסי יִנס ולא מכנסי ג'ינס.

"מי?"

"עכשיו הם שוב עושים יִמִי."

לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.

לא שמעתי אלא חריקה שקטה ואחידה, שלא הצלחתי לזהות את מקורה. זה נשמע קצת כמו מכונית שלא נדלקת כי המתנע הלך. אבל זאת יכלה להיות גם ציפור, אולי יונה, הן משמיעות קולות דומים, רק עמוקים יותר. יונה קטנה? אבל נדמָה שהרעש בוקע הישר מהקיר או מחדר ההורים שמאחוריו, כך שלא יתכן שזאת יונה או ציפור אחרת. עניין מסתורי, ולא נראָה לי שהולגר התכוון לנסות להסביר לי מה קורה. הוא רק פלבל בעיניו והמשיך לנקוש באצבע על קופסת המזון לדגים.

אחרי משחק הכדורגל לקחו אותי הולגר ואבא שלו אליהם הביתה. כבר שבועות ציפיתי בשמחה לקראת הלילה שבו אשן שם. הולגר כבר סיפר לי כל כך הרבה על הבית המפואר שלו, שעכשיו הרגשתי שיש לי פרפרים בבטן. שני המאבטחים שליוו אותי והגנו עלי נסעו אחרינו במכונית שלהם,1 ושמרו כל הזמן על קשר עין עם החיפושית שלנו. מול בניין בן שלוש קומות, שמשפחתו של הולגר גרה בו בקומה האמצעית, יצאו שניהם מהמכונית ושוחחו קצרות עם אביו של הולגר, כנראה נדברו ביניהם מתי יבואו לאסוף אותי מחר. כשנסעו, נופפתי לעברם לשלום. מר דאנֶר, ליד ההגה, נופף לי בחזרה, ואילו עמיתו החדש, מר פוֹלקְוורַדְסֶן, ישב במושב שליד הנהג ובהה מבעד לחלון.

הרעש נשמע עכשיו ברור יותר. חריקות קצובות, קולות מכניים כנראה, לא אנושיים, ואני התחלתי לשער מה גורם לחריקות האלה בגלל שתיקתו הנרגנת של הולגר.

יִמִי, יִמִי, יִמִיִ, יִמִיִ, יִמִיִ, יִמִי.

הולגר ניגש מהאקווריום לפטיפון, ושם את התקליט של להקת "סְלֶיְד", שקיבל במתנה מהנבחרת ליום הולדתו. "Mama, weer all crazee now". אף על פי שהמוסיקה גברה עכשיו על הרעש האחר, התמקדה כל תשומת הלב שלי בקיר, כאילו אני רק מחכה לחריץ הדומם שבתקליט, להפוגה בין השיר שמתנגן עכשיו לשיר הבא, כדי להיטיב להאזין למתרחש בחדר הסמוך.

השוער שלנו, נֶטֶקוֹבֶן, סיפר לא מזמן איך פעם אחת נקברו ההורים שלו חיים מתחת למיטה שלהם לילה תמים ועוד חצי יום, מפני שהמיטה, שהייתה ככל הנראה מובנית בתוך קיר של ארונות, קרסה עליהם, והם לא הצליחו לקפל אותה בכוחות עצמם בחזרה. רק הבן שלהם, שחזר הביתה ביום ראשון אחר הצהריים, יכול היה להזעיק עזרה, ולשחרר לבסוף את הוריו. נטקובן סיפר בקול צווחני מרוב התרגשות שההורים שלו "היו עסוקים בזיגי-זיגי" כשאירע האסון, וזה חיזק את החשד שלי שהוא רק בדה את כל הסיפור הזה מלבו. בשיחה בין המאבטחים שטֶקֶל ודאנֶר, שצותתי לה פעם, שמעתי את שטקל מקריא סיפור דומה מהעיתון "אקספרס", שבו המילים שבחר נטקובן כמובן לא הופיעו, אבל הן הוחלפו בביטוי הומוריסטי אחר. במקרה הזה נלכד זוג אחד במכונית, וחולץ ממנה בעזרת מבער ריתוך, לא כל שכן, הסיפור התרחש באנגליה. בכל מקרה, מר דאנר לא הצליח להשתלט על צחוקו.

נשכבנו במיטות שלנו, הולגר במיטה שלו, שעד לאותו רגע ישבתי עליה, ואני נשכבתי על מזרן הספוג שהיה מונח על הרצפה לפני מיטתו. תאורת האקווריום הקרינה הילה סגולה על התקרה ועל קירות החדר, כך שנוצרה אווירה חמימה ונעימה, אבל בו בזמן גם מפחידה מעט. יִמִי ולהקת "סלייד" השתתקו, ואני הרמתי את מבטי לכיוונו של הולגר, אבל לא ראיתי אלא את שיערו הפרוע מזדקר מתוך הכרית, ואת צלליתו של השיער על הקיר. אחרי זמן קצר הגיע לאוזני רחש של נשימות קצובות.

חשבתי על הערב הנפלא שהיה מאחורינו: צפינו עם הוריו של הולגר בשעשועון הטלוויזיה "שלוש פעמים תשע" בכיכובו של וִים טוֹלקֶה, ותוך כדי צפייה חיסלנו את הכריכים שהכינה לנו אמו של הולגר על צלחת גדולה, כריכים עם גבינה בטעם פטריות ונקניק סלמי. בין הכריכים היו מלפפונים חמוצים, סדורים כמניפות. את עלי הפטרוזיליה הקצוצים ואת סהרוני התפוחים המושחמים מפעילות אנזימים הזזתי בזהירות לשפת הצלחת שלי, אבל אמו של הולגר בכל זאת הבחינה בכך. כששאלה אותי בעניין הזה – הסמקתי מיד משום שנתפסתי בקלקלתי – הציל אותי הולגר, שלקח את הערימה הקטנה הזאת ודחס את כולה לתוך פיו – ועורר פרץ של צחוק. אחר כך עוד קיבל כל אחד מנה של גלידה שבמרכזה היה נעוץ ופל, לסיום הוגשו לשולחן צלוחיות זכוכית צבעוניות קטנות ובהן עוגיות בצורת דגים וסוכריות גומי.

"חבל שמחר כבר לא תישאר גם לארוחת צהריים," אמרה אמו של הולגר, "אגיש את המנה החביבה ביותר על זיגפריד, לשון ברוטב מדֵירה."

אפשר היה לפרש את החיוך שלי בכל דרך שהיא, העתקתי אותו מאימא שלי. עכשיו, יש לציין, הייתי שמח עד בלי די על כך שמחר בצהריים כבר אהיה רחוק מאוד. הוריו של הולגר שתו בירה קוּפוּרסטֶרן קוֹלש, אנחנו שתינו מיץ על מסירופ טְרי טוֹפּ בטעם מנדרינה, לכוסות ולבקבוקים היו תחתיות, שאחותו הגדולה של הולגר, ביגי, הכינה מפימו בתנור, ואני התלהבתי מהסדר הטוב של חייהם.

לכל דבר ולכל אחד היו, כמדומה, אופן התנהלות קבוע ומקום קבוע, והכל התנהל על פסים שהונחו מראש בשיקול דעת, כמו רכבות הצעצוע החשמליות מתוצרת מֶרקלין, בלי שתהיה כל סכנה של ירידה מהפסים או של התנגשות. היה לי הרושם שאני רואה פה תהליך שנעשה תמיד באותה צורה, אחרי שהמתכונת הזאת נוסתה פעם אחת והתברר שהיא טובה. נדמה ששאלות שעלו אצלי באופן יומיומי, ופתרונן תבע חלק גדול מהזמן שלי, כלל לא היו בנמצא כאן.

Psst, you might also like:
סדקים | יבשה

כך, לדוגמה, על פי סימן שלא יכולתי להבחין בו, אולי בשעה קבועה בכל ערב, נבלעו כל בני המשפחה בחדריהם, והתאספו כמה דקות לאחר מכן בסלון לצפייה בטלוויזיה, כל אחד מהם לבוש בבגדי פנאי מסגנון שונה.

הולגר ואני כבר לבשנו את הפיג'מות שלנו, אביו של הולגר לבש חליפת טרנינג בצבע כחול בוהק ועליה סמל הנשר של גרמניה בצבעי שחור לבן והכיתוב "בּוּנדֶסוֶר", מעל אזור הלב. החליפה הקנתה לדמותו המוצקה והדחוסה ממילא צורה עוד יותר זוויתית וחדה. החלק העליון של החליפה היה פתוח, ואפשר היה להבחין בגופייה הלבנה שלבש ובחזהו השעיר ביותר, ובתוך כל השיער הזה היה מעורסל לו ברוך תליון קטן של מזל שור מזהב, שהיה תלוי על שרשרת דקה גם היא. לרגליו נעל נעלי בית מקורדרוי, תוצרת "רומיקה", עם "מדרסים", כך הסביר לי פעם. בזמן האימון התלוננתי על כאבים בגיד אכילס הימני, וכשסיפרתי לו על כך היה אביו של הולגר בטוח שזה מפני שלנעליים שלי לא היו מדרסים ראויים לשמם. הנושא עלה עוד כמה וכמה פעמים, שוב ושוב שאל אותי אביו של הולגר בהבעת פנים רצינית ומודאגת אם כבר נעשה משהו בעניין המדרסים. נראה שהיה אחוז דיבוק בעניין הזה. אלא שאימא שלי, כשהצגתי בפניה את בקשתי לקבל נעליים עם מדרסים ראויים לשמם, רק משכה בכתפיה בחוסר הבנה.

אימו של הולגר, שלבשה כעת אוברול מגבת כתום עם רוכסן מוזהב, הביאה צלחת כריכים נוספת. גם היא נעלה נעלי בית שאין כל ספק שהן עומדות בדרישות הגבוהות ביותר של תמיכה במפרקי כף הרגל ותמיכה בכף הרגל לכל אורכה, אולי היו משולבים בהן אפילו מדרסים לטיפול ברגל שטוחה, מי יודע.

אחותו של הולגר, שכבר מלאו לה חמש עשרה, והיום בערב היא הייתה במסיבה, לנה אצל חברה. לא היה לי ברור אם אני מצטער על כך או שאולי זאת הייתה הקלה בשבילי. כנראה גם זה וגם זה.

בדירת משפחתו של הולגר, שנבנתה בסגנון חדש, היו סלון וחדר שינה להורים, החדרים של הולגר וביגי, מטבח וחדר אמבטיה. כל החדרים פנו אל המסדרון, שמתלה למעילים היה מותקן בו ליד דלת הכניסה, וליד דלת המטבח היה שולחן קטן שעליו ניצב מכשיר טלפון מצופה ברוקד, ולצדו ספר טלפונים מסוגנן תואם. התרשמתי מיד מכך שבדירה הזאת זכה הכל לשדרוג, אופטי ופרקטי, הודות לתשומת הלב של הדיירים.

הסלון היה חדר קטן למדי בעל צורה כמעט מרובעת, עם שטיח מקיר לקיר בצבע ירוק אזוב, וחלון אחד שפנה לכביש ולמגרש החניה. עכשיו, אגב, היו התריסים מוגפים, כפי שיכולתי לראות מבעד לווילונות הקרושה הסרוגים. קירות הסלון נצבעו בצבע חום, התקרה בחום מעט בהיר יותר.

הנכנסים לסלון הבחינו סמוך לקיר הימני בספה פינתית לארבעה איש, מרופדת קורדרוי בהיר. על הצלע הקצרה יותר של הספה הזאת, סמוך לחלון, היה מקומו הקבוע של אביו של הולגר. הולגר ואני ישבנו על הצלע הארוכה יותר של הספה. לפניה, על שטיח קטן ועבה, ניצב שולחן קפה עשוי מעמד בצבע כרום ופלטת זכוכית כהה. על השולחן הזה ניצבו מאפרת בדולח ומצית דקורטיבי תואם, לידם היו מונחות שתי חפיסות של סיגריות: HB ו-קים. מעל לספה הייתה תלויה רפרודוקציה ממוסגרת של ציור בצבעי שמן, של המגדלור בסנט פטר אוֹרדינג, כך קראתי כשהתיישבתי.

משמאלנו התיישבה אמו של הולגר, בכורסא שהייתה חלק מהסט של הסלון, והייתה זהה בצבעה לספה. קצת מעל שולחן הקפה הייתה תלויה מנורה עשויה מחרס מבריק, והייתי צריך לשים לב שהכבל המסולסל שהייתה תלויה עליו לא יסתיר לי את מסך הטלוויזיה. הטלוויזיה ניצבה בצמוד לקיר שממול, בתוך ארון גדול מעץ אלון שהתפרש על פני הקיר כולו. במשך היום הייתה הטלוויזיה מוסתרת בארון הזה מאחורי דלת מתקפלת שאביו של הולגר פתח עכשיו, מזמזם לעצמו בשמחה לקראת הצפייה בטלוויזיה. על גבי ארון הקיר הזה, למעלה, הותקנו נורות ניאון שהיו דלוקות, ממש כמו המנורה התלויה שדלקה גם היא, כך שהיה הרבה יותר אור ממה שהייתי רגיל מהבית. איך שירד הערב, אימא שלי, ששנאה מנורות תקרה, היתה מתחילה להדליק לא מעט מנורות ונורות חלשות ברחבי החדר, שחלקן היו מוסתרות, מפני שחשבה שכך נעים יותר. אבל פה הדליקו את הטלוויזיה, דגם חדש לגמרי מתוצרת נוֹרדמֶנדֶה, ואביו של הולגר צנח בנחת על הספה וחיכך את ידיו זו בזו.

התוכנית החלה, הולגר ואמו שרו את שיר הפתיחה, אביו של הולגר ליווה את השניים בשריקה.

"בוא איתנו, היום יאיר לך המזל, בוא איתנו, זה לא קשה בכלל."

צורת ההתלהבות הזאת הייתה לי חדשה, אצלנו בבית היה מקובל יותר ללעוג לתוכניות כאלה, אצלנו נרדמו מיד בתחילת התוכנית, או שקמו אחרי חמש דקות לכל היותר, וכל אחד היה הולך לענייניו בלי לומר דבר, ומסתפק מקסימום בהרמת גבה, כך שאני, אם אימא שלי לא ריחמה עלי, נותרתי לרוב יושב לבדי מול הטלוויזיה.

Psst, you might also like:
איך לדבר עם אמא שלך (רשימות)

הצופים עקבו אחרי התוכנית כולה בדבקות, ניחשו עם משתתפי התוכנית ("זה סיכון", נהמו כל יושבי הסלון יחדיו במקהלה) ושרו את שירי התוכנית ("את מעלה בי נימות וצלילים שמעולם לא ידעתי כמותם, את בשבילי 'הפרס הגדול' של האהבה."), הם שיתפו זה את זה בהערכותיהם על מצבם הגופני של מנחה התוכנית ואורחיו הבולטים: "הוא גם כן השמין, טולקה."

אחרי שגוועו צלילי שיר הסיום, שניגנו מקס גרֶגֶר ותזמורתו, החליפו ביניהם הוריו של הולגר ניד ראש קצר, הטלוויזיה כובתה, האנשים קמו ממקומותיהם, והשולחן פונה מן הכלים במהירות, בטקס מתורגל היטב. ניסיתי להתאים את עצמי באופן אינטואיטיבי לכללים של התהליך הזה, למרבה הצער הניסיון לא עלה יפה, והסתובבתי להם כל הזמן בין הרגליים. אחר כך הלכנו הולגר ואני לצחצח שיניים, וכשיצאנו מחדר האמבטיה, היה הפרוזדור חשוך ושומם.

היה לי קשה להירגע בזמן ששכבתי והקשבתי לנשימותיו הקצובות של הולגר, הייתי נסער מהערב שהעברנו יחדיו בעולם הנפלא הזה. הרי הולגר הראה לי כיצד והיכן אני רוצה לחיות; החיים שלי בעתיד יֵראו כמו החיים פה!

כל כך הרבה מחשבות חלפו בראשי. אולי בעתיד גם אוכל לעבוד במשרדי הבונדסטאג, וכפקיד שם אוכל להיכנס לנעליו של אביו של הולגר, למה לא? אבל רק אחרי שהולגר ואני נסיים את ארבע שנות השירות הצבאי שלנו בבונדסוור, שמביאות עמן, לצד ערכי החברות וחיזוק הגוף והאופי, גם יתרונות כלכליים רבים, כך הסביר לנו אביו של הולגר. למשל, אם לקחת דוגמה מקרית, בתחום של ביטוח רכב, שהרי אז, אחרי שנוציא בחינם את רישיון הנהיגה שלנו בצבא, שכולל גם רישיון לאופנוע ולמשאית, נוכל לנצל את תעריפי הביטוח הנוחים שמגיעים לכל עובדי המגזר הציבורי! שלא לדבר על ההטבות שנוגעות לנדל"ן. הרי כשמדובר באנשי צבא המדינה מוסיפה סכום נאה.

המעטפת הנינוחה של הלכי המחשבה האלה הכניסה אותי מיד למצב נעים של ערפול. אבל עכשיו בכל זאת גם שמתי לב שהבית הזה פה הוא ניגודו המוחלט של הבית שלי, מכל בחינה שהיא. או שאולי מוטב לומר: ניגודו של הבית שהיה שלי עד כה? מצד אחד, ריחמתי על עצמי, על שהגורל ככל הנראה מכין לי את שתי צורות החיים המנוגדות האלה לבחור ביניהן, מצד שני, הייתי שרוי בהתרוממות רוח כמעט, בשל החלופה שהתגשמה בפני היום בערב בחיונית כה רבה, החלופה לאותם חיים שחיכו לי.

לפתע לא יכולתי שלא לצחוק, מפני שנזכרתי בסיפור ששמעתי באותו אחר הצהריים. שיבחתי את הכיסוי העבה למכסה האסלה, שתאם בצבעו לשטיחון שהונח לפניה, ואמרתי להולגר שאני חושב שזה מאוד ביתי ונעים, ולשמע הדברים האלה הוא רץ איתי למטבח כדי להתחנן לפני אמו שתספר לי את הסיפור על דודה אוטי, והיא עשתה זאת בשמחה.

אם כן, כך היה סיפור המעשה: הם נהגו לשלוח בקביעות לדודה אחת של אביו של הולגר, שחיה בדרזדן, גברת אוטו שמה, חבילות של מצרכי מזון, של בגדים ושל מוצרים נוספים שלא הייתה אפשרות לרכוש אותם בגרמניה המזרחית. באחת מן החבילות האלה היה לפני זמן מה גם אחד מן הסטים של כיסוי האסלה והשטיחון לבית השימוש, אותו סט שהתפעלתי ממנו. לאחר זמן מה קיבלו הוריו של הולגר מאותה דודה מכתב תודה, ובו המשפט הבא: "תודה על הצעיף היפה, הכובע למרבה הצער הרבה יותר מדי גדול בשבילי." אמו של הולגר בקושי הצליחה לסיים לספר את הסיפור מרוב הצחוק שאחז אותה, הולגר עצמו התפתל מרוב צחוק על רצפת המטבח, ואילו אני לא הבנתי את הבדיחה בכל העניין, עד שהסבירו לי: הגברת הזקנה חבשה לראשה את הכיסוי של מכסה האסלה, ואת השטיחון כרכה לצווארה כצעיף, מפני שככל הנראה לא הבינה למה נועדו שני הדברים.

איש לא ציפה שארחם על הדודה בשל הסיפור הזה, היה אפשר לדעת זאת לפי התגובה של קרובי משפחתה. גם זה היה מבחינתי דבר לא רגיל ומפליא.

בשעות הערב מול הטלוויזיה הרגשתי כמו שכבר הרגשתי לעיתים תכופות: אם מקום כלשהו מצא חן בעיניי, חשתי צורך להיטמע לחלוטין באותה סביבה. במקרים כאלה, לא זאת בלבד שרציתי להיות כמו האנשים שבחברתם הייתי, אלא שרציתי להיות הם, יותר מאשר היו הם עצמם! בו בזמן הרגשתי שמתעורר בי זעם עמוק על הבית שלי, בעיקר על ההורים שלי, שחסכו ממני דברים כה רבים, כך חשבתי עכשיו. הכול, ליתר דיוק, כל מה שבזכותו החיים ראויים לחיותם. מדוע בבוקר שלמחרת כבר היה צורך לקרוע אותי מחיקה של המשפחה שהעברתי עמה את הערב האדיר הזה, משפחה שכבר מזמן הרגשתי חלק ממנה?

כלפי בני המשפחה שלי, לעומת זאת, שוב לא הרגשתי באותו רגע שום אהבה. אם כי התגלית המרה הזאת לא עוררה בי אבֵל או כאב, ונראָה שהבהירות והקור של ההבנה נותנים לי את הכוח לשחרור הבלתי נמנע, לצעד החד שאאלץ לעשותו ביום מן הימים. אם כל הנוגעים בדבר ינהגו בתבונה, יהיה אפשר למצוא דרך מכובדת להיפרד, כעת כבר אין כל אפשרות אחרת. בסופו של דבר, הרי איש לא היה אשם בכך שיד המקרה השליכה אותי אל תוך סביבה שכלל לא התאימה לי, הסביבה של מה שכונה הבית שלי. לא, מן הדרך שנועדה לי מראש לא תהיה חזרה. האומץ שהפגנתי נוכח המבחן שהועמדתי בו כבר בגיל כה צעיר נגע ללבי, כך שלבסוף נרדמתי בכל זאת, והתייצבתי בפני הבלתי נמנע בצורה רצינית ושקולה.

Psst, you might also like:
קאסוֹס

עברה שעה קלה עד ששמתי לב שההתייפחויות שמהן התעוררתי היו ההתייפחויות שלי עצמי. לרגע קצר לא מצאתי את מקומי בחדר הזר. שפשפתי את עיניי, וכשנגעתי בגב ידי בכרית שלי הרגשתי שהיא לחה. הזדקפתי, ובתוך כך עבר משב של רוח על לחיי הרטובות מדמעות. נדרש מעט זמן לזהות את הסיבה לאסוני, אבל אז זה פגע בי בכל הכוח. הדבר כיווץ עכשיו את קיבתי בפתאומיות, וההתייפחות הבאה התמלטה מגרוני החנוק.

ואז, מפני שהמודעות הייתה לאה ואיטית יותר מהגוף, עלו בראשי המחשבות והתמונות שככל הנראה עמדו מאחורי ההתפרצות הזאת זה זמן מה. שמעתי את אמי מאחלת לי בלחש לילה טוב, הרגשתי את מצחי השעון על החזה של אבי, על החולצה שלבש, וידעתי שבגדתי בהם ובאהבתם. שעכשיו אני מתגעגע אליהם יותר מכל דבר אחר, אבל חששתי שהם אבודים בשבילי, מפני שרק לפני כמה שעות התכחשתי להם בצורה כה חסרת התחשבות. לחצתי את הכרית אל פני, מפני שפחדתי שהולגר יתעורר. לא רציתי אלא דבר אחד ויחיד, לחזור כמה שיותר מהר הביתה, אבל הייתי צריך להחזיק פה מעמד עד שהמאבטחים יבואו לקחת אותי. באותו רגע נראָה לי שלא אצליח לשרוד כלל את השעות שנותרו עד אז. לחץ כבד העיק לי על החזה, והרגשתי בודד כמו שלא הרגשתי עוד מעולם. כמה רציתי להפוך את המחשבות שהיו לי לפני שנרדמתי ולבטלן. אבל זה היה חסר סיכוי.

בסמוך אלי נחר הולגר קלות והסתובב במיטתו, פניתי ממנו במהירות. פעם, אבא שלי – שאלתי אותו מה הם בעצם געגועים הביתה – סיפר לי סיפור ישן על לגיון המתנדבים השווייצרי בצבא הצרפתי, הוא סיפר לי שהממשלה אסרה לשיר שיר עם מסוים בנוכחותם של המתנדבים השווייצריים, והפרת האיסור גררה עונש מוות, מפני שלשמע השיר המתנדבים השווייצריים שוב לא החזיקו מעמד מרוב געגועים. הם ערקו מיד ושמו פעמיהם הביתה.

גאבּוֹר היה חסר לי כל כך, חסרו לי המרחב, והלבד, שאינו בדידות.

מרוב תשישות שבתי ונרדמתי מתישהו, אולי גם בהקלה כלשהי, מפני שהרגשתי שהכאב שלי אינו אלא ההכרה לאן אני שייך.

בארוחת הבוקר המשותפת עם הולגר ועם הוריו לעסתי בקושי מעט מן הלחמניות שלי, אף על פי שבעצם לא הצלחתי לבלוע דבר, זה היה למראית עין. היה עלי למצוא דרך לא לגעת בביצה המגעילה, ולכן וניסיתי להרוויח זמן. כשאביו של הולגר פתח את המקרר כדי להוציא את הריבה, הסטתי את מבטי במהירות, כי פחדתי שאראה במקרר את הלשון הכחלחלה שתוגש פה בארוחת הצהריים. בשום אופן לא רציתי להסתכן בזה שישאלו מה קרה לי, ויעמידו כך בסכנה את קור הרוח ששמרתי עליו במאמץ.

שוב ושוב הצצתי בזהירות אל השעון שהיה תלוי מעל דלת המטבח. משונה: רק כשהבטתי בו, שמעתי כמה רם תקתוק המחוגים. כאילו הוא עונה למבטים שלי. באותו הזמן האזנתי רוב קשב לשמוע מבעד לדלת הזכוכית את רעש המנוע של המכונית של מר דאנר ומר פולקוורדסן, המושיעים שלי. הם קבעו עם אביו של הולגר שיבואו לקחת אותי בעשר. היה עלי לצלוח עוד שעה קלה בלבד, וכשאשב במכונית אגאל מייסוריי.

זה היה יום ראשון בבוקר, ומפני שמסיבה זאת כמעט לא היו אנשים בחוץ, שמעתי כבר מרחוק את מכונית האָאוּדיִ. זינקתי ממקומי, הסתערתי על דלת המרפסת וראיתי את המכונית מתגלגלת אל תוך מגרש החנייה. עם כל הרצון הטוב, על מראית עין של רוגע לא יכולתי עוד לשמור, וכבר הייתי בחדרו של הולגר, כדי לקחת את התיק שלי, שהיה ארוז מזמן, ומחדרו של הולגר מיהרתי דרך המסדרון אל מתלה המעילים, ושם לבשתי את מעילי. במטבח לחצתי במהירות את ידיהם של הוריו של הולגר וקדתי קידה קלה. בעצם עוד רציתי להודות להם על הכנסת האורחים ועל הערב היפה, אבל כשפתחתי את פי שוב החלה השפה התחתונה שלי לרעוד, ודמעות עלו בפתאומיות בעיניי. כמו סוס נשפתי בקול רם, ואז הסתובבתי בלי לומר דבר והלכתי. המשפחה נותרה מאחור, משתאה.

למרבה המזל מפתח הדירה היה נעוץ בחור המנעול, כך שיכולתי לפתוח את הדלת בעצמי ולזנק למטה במורד המדרגות, גומע אותן בכל צעד שתים-שתיים. בחוץ רצתי אל מר דאנר, שיצא מן המכונית, וחיבקתי אותו, והוא הופתע. מר פולקוורדסן נשאר לשבת בפנים. "בוקרר טובב!" נהם, ומבטו הנעוץ הישר לפנים הבהיר שמילים אלו הן גם ההתחלה וגם הסוף של השיחה שלנו. אנחנו כבר לא נסתדר זה עם זה, אבל באותו רגע זה לא היה לי אכפת כלל וכלל. גם מצב רוחו העגום של מר פולקוורדסן העיר בי רגשות נעימים של ביתיות. משונה, בהתרוממות הרוח הנוכחית בקושי הצלחתי להיזכר בחוסר האונים המוחלט שלי כמה שעות קודם לכן.

בזמן הנסיעה התבוננתי ארוכות מהספסל האחורי במדבקה של כריסטופורוס הקדוש, שהודבקה על לוח המחוונים.

כשהשער החשמלי נסגר מאחורי, הגיע גאבור בריצה ובנביחות, ודאי חלה מדאגה בהעדרי, ידעתי זאת. בירכתי אותו לשלום, ואז הבטתי בבית הלבן הגדול מדי שבו כולנו החמצנו זה את זה בקלות כזאת.

פה רציתי להיות.

איתם. לעצמי.

בשום מקום אחר. 


 

*הסיפור לקוח מתוך: .Raumpatrouille" by Matthias Brandt © 2016, Verlag Kiepenheuer & Witsch GmbH & Co, KG, Cologne/Germany"

  1. מתיאס ברנדט הוא בנו של וילי ברנדט, שהיה קנצלר גרמניה המערבית בשנים 1969-1974, השנים שבהן מתרחש הסיפור.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: בשום מקום אחר! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%91%d7%a9%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%97%d7%a8/