search
בקריאה כעת: בשערי ממלכת החיות | איימי המפל
search

בשערי ממלכת החיות

איימי המפל | מקור: אנגלית

תרגום : שלומציון קינן

הקדמה מאת שלומציון קינן

גברת קרלין אוספת חיות וחוגגת להן ימי הולדת. מבעד לקרום הרופף של חיים אמריקאים שגברת קרלין מתקיימת רק על סיפם - שרק בקושי מצליחים למסך את האמת בנוגע לקיום - נפערים קרעים. ומבעד לקרעים גברת קרלין שומעת קולות. מצד אחד זהו סיפור על אכזריותם של בני האדם כלפי בעלי החיים, מצד שני זהו סיפור דתי על אלוהות חלשה ועל קורבן מוחלט. ומי יעזור לאל החלש, הנחלש אם לא בני האדם? ומי יציל את האלוהות החדשה-החלשה אם לא אלוה-כלב (god/dog) שמקריב את עצמו כדי שלא יאלצו עוד נשים בודדות ומשונות להגיף את כל הרוע לבדן? כמו כל סיפור טוב, התוכן והמבנה עשויים כאן מאותם חומרים וכך, כל משפט של המפל הוא כמו חבל. דק ופשוט ולא מתחכם, אבל רק כשאת באמצע וכבר לא ניתן לחזור לאחור, את מבינה לפתע שסביבך תהום. זהו הסיפור הראשון של איימי המפל בעברית. היא עצמה, למען הסר ספק, מתנדבת במקלט לכלבים נטושים.

קראו עוד

 עשרה נרות בתוך חטיף-דג אומרים לך שזה יום ההולדת של גָלי. ילדת היומולדת במרכז תשומת הלב; היא מצמצמת מבט אל פצפוצי קוביות המבזק. החתולה השחורה מכירה, כנראה, כל תנוחת רכות חתולית שקיימת. בוער לה להתגלות אל מול המצלמה.

גלי שייכת לגברת קָרְלִין. היא אצל גברת קרלין מגיל ששה שבועות, כשעוד ישנה מכורבלת על הכיריים בסיר שלֶהָבָה קבועה שמרה על חומו. גברת קרלין ציינה את כל אחד מימי ההולדת של גלי, ארזה עכבר לֶבֶד כחול ממולא בנַפית-חתולים, ארזה מבחר מתאבנים קפואים של הגברת פּול וצילמה את ילדת היומולדת בחברת אורחיה.

השנה כוללים אורחיה של גלי את בני משפחת פָּטרסון, פירסון ובְּרֶט, בני ארבע-עשרה ועשר, והחתול שלהם, בֶּרְט. אף שמדויק יותר לומר שגברת קרלין וגלי הן אורחות של הילדים, מאחר שהמסיבה נערכת בבית פטרסון.

גברת קרלין מופקדת על הילדים בשבוע שבו ההורים שלהם שוהים בעיר, לרגל כנס העסקים השנתי של מר פטרסון. זהו תנאי להעסקתה של גברת קרלין, שגלי תבוא איתה. היא הסבירה למר פטרסון שפעם הגיעה שמרטפית להאכיל את גלי, "וגלי – אין מילה אחרת לזה – צרחה."

אחרי שהיא מגישה את עוגת יום ההולדת של גלי, גברת קרלין מביאה לילדים את ארוחת הערב שלהם. הילדים בוחנים את הצלחות בחשדנות, ואז באי-אמון.

בין שני חצאי לחמניית הסומסום, במקום שבו אמור היה להיות קטשופ על המבורגר, נא, הילדים רואים משהו שנראה כמו קטשופ על קלטת. למעשה מדובר ברוטב עגבניות על גבי חציל מאודה.

"אמא שלנו לא הסבירה לך מה אנחנו אוכלים?" אומר פירסון, המבוגר מביניהם.

"אנחנו אוכלים המבורגרים," אומר בּרֶט. "אנחנו אוהבים המבורגרים ופירה."

גברת קרלין מסבירה להם שהיא קובעת את החוקים כעת. היא אומרת, "בשר לא מביא נחת, למי שעל הצלחת."

היא ממתינה עד שהמשפט יחלחל. "כל עוד אני שומרת עליכם," היא אומרת לילדים, "לא נאכל שום דבר שיש לו הורים."

הילדים מביטים זה בזה כדי שגברת קרלין תבחין בַּמבט. הם מצטערים שסקוטר כבר לא בחיים לאכול שאריות מהצלחת שלהם מתחת לשולחן.

באלסקה, מתחיל הקול, מבריחים זאבי פרא אפורים ממקום מחבואם ויורים בהם ברובי-ציד ממטוסים מנמיכי טוס. גברת קרלין מאבדת את חוט המחשבה. היא מתנצלת, קמה מהשולחן ושבה כעבור רגע עם אלבום תצלומים מן המזוודה שלה.

"המסיבות של דנקן תמיד היו יותר עליזות," גברת קרלין מספרת לילדים.

דנקן, שישן בחדר אחר, הוא כלב התחש הקשיש וארוך הפרווה שלה, שזרבוביתו הלבינה ומשולש שיבה מושלם מעטר את מצחו הצר. דנקן הוא עוד תנאי להעסקתה של גברת קרלין.

הצילומים מתעדים את כלב התחש שנולד בהמלטת חג-מולד במשך השנים: כשהוא מונח על מגש כסף, תפוח  אחוז ברישול בין שיניו; דנקן, אחוריו מכוסים סוודר בסריגת-יד והוא מחליק במורד גבעה מושלגת על גבי מזחלת; דנקן מחייך אל מול "העוגה" שלו, העשויה סטייק טרטר, אורחיו מותחים את רצועותיהם כדי להגיע לצעצועי הלעיסה החגיגיים שלהם.

גברת קרלין חושבת שאולי העלאת הזיכרונות היא הסיבה שהקול מתחיל שוב. הפעם היא שומעת: עגל שנדחס למכלאה צפופה במונטנה נאלץ לישון על רגליו.

גברת קרלין שואלת את הילדים אם אכפת להם לאכול לבד.

היא ניגשת לחדרה ולוקחת שני אספירין.

הילדים מתבוננים בגלי, שעדיין רכונה מעל לדג שלה. פירסון טופח קלות על גבה; גופה רוטט, אך החתולה לא משה מן הצלחת.

Psst, you might also like:
אתה רק מדמם

"מקבלת בוקס, ממשיכה ללעוס," אומר פירסון. גברת קרלין לא יוצאת מחדרה עד שמגיע זמנם של הילדים ללכת לישון.

"מותר לנו שוקו," אומר בּרֶט. אבל גברת קרלין מוזגת להם כוסות של חלב רגיל ונותנת לכל אחד מהם כף של חמאת בוטנים ללוות אותו.

"זה יחדד לכם את החלומות," היא מסבירה, ומבטיחה להם טיול לאקווריום אם יתנהגו יפה.

בחדרם שלהם הנוח, על המיטה הרכה של הזוג פטרסון, גלי ודנקן תופסים את מקומות החתול והכלב שלהם – גלי בראש, ודנקן בשולי המיטה. במרוצת הלילה, כשדנקן מתמתח ומתגלגל לצד השני, כפות רגליה של גברת קרלין תרות אחר המקום החם ששכב בו.

היא מיישרת את פניה בקו אחד עם פני החתולה ושואפת פנימה את האוויר שגלי נושפת – אוויר שציפתה שיהיה חם אבל הוא צונן.

במעבדת מחקר במזרח פנסילבניה, חור נקדח בראשו של קוף מקוק צעיר

גברת קרלין מקרבת אליה עוד את גלי. היא מגרדת בבטנה של החתולה, ואז מלטפת את צד גופה החלק, שמתנוצץ ככלב ים. היא מלטפת את פרוות החתולה, להנאת החתולה, ואז להנאתה, והלוך, ושוב, עד שההנאות נעות יחד ושתיהן ישנות עד הבוקר.

"המטפלות האחרות אף פעם לא לקחו אותנו לטייל," אומר ברֶט.

גברת קרלין לוקחת את הילדים לאקווריום. הילדים מתחילים לחבב אותה  – היא מבדרת אותם. היא מספרת להם את מה שהיא יודעת על ממלכת החיות – שעשרים ולדות של אופוסום יכולים להיכנס בכפית אחת, שנקבת השוּנָר הופכת אוטומטית לעקרה כשמספר ארנבות השלג יורד. מגברת קרלין למדו הילדים שפינגווינים קיסריים רוכבים לפעמים על גבי קרחונים צפים דרומה על לריו!

באותו בוקר התלונן פירסון שהראש שלו סתום. גברת קרלין אמרה לו שזה מפני שהוא ישן עם כרית על הראש. היא אמרה לו שקוראים לזה "כאב ראש של צב" ו פירסון שאל אם כל דבר צריך להיות קשור לחיות.

גברת קרלין מובילה את הילדים לחלק האהוב עליה באקווריום. זהו אולם מואפל ובו מכל מופז אור ירקרק שמכתר את החדר כולו. אתה עומד במרכז, בחור הבייגלה, ומסתובב לראות מאות דגי אוקיאנוס שוחים סביבך. הוא נקרא הכיכר, והוא מותיר אותך סחרחר, מנסה להיאחז בזגוגית, אם אתה מסתובב יותר מדי פעמים.

הילדים בוחנים את שלטי הביאור עם איורי הדגים. הם טוענים שביכולתם להתאים את הדגים הבאים לאלה שבמכל: את חתול-הים, כמובן, וגם סריול, בס מנומר, שינן החוט, טרפון, וכריש שבעת-זימים.

תמיד יהיו כמה דגים ששוחים נגד הזרם. אחריהם עוקבת גברת קרלין. האפלולית והמים והזרם המתמיד של סנפירים שקטים מרגיעים אותה עד לאין שיעור. היא מפקירה את עצמה לתחושה הסחרחרה שמשאירה אותה, כך היא מאמינה, פתוחה למה שאין לה שליטה בו, עד שלפתע היא מבינה איזה יום היום.

במים הצפון אטלנטיים של איי פארו זהו יום "גְרִינְדָבּוֹד", שובם של ליוויתני הגְלוֹבִּי-השחור, שבו ספינות דייג מניסות את הליוויתנים במאותיהם לעבר החוף. שם משליכים הדייגים אונקלים לתוך בשר הליוויתנים, כדי להבטיח ששאר חברי הלהקה יתעלמו מביטחונם האישי; ליוויתן לא ינטוש חבר פצוע.

סכינים נשלפים ומבתרים אותם עד לעמוד השדרה. הליוויתנים מצליפים עוד פעם אחת; בים של דם, הם שוברים לעצמם את המפרקת. ממחטה מוצמדת לפיה, גברת קרלין מאיצה בילדים החוצה מן הכיכר.

בדרך הביתה הילדים דוחפים זה את זה ולועגים למורים שלהם. הם מייללים אל גברת קרלין עד שהיא עוצרת את האוטו בגלידריה. הם אוכלים את הגלידה במכונית, ומצליחים לשתוק די זמן כדי להתבונן בעד החלונות ולראות את הגחליליות מציתות את אור הדמדומים הכחול.

Psst, you might also like:
מים קפואים

"בדרום אמריקה" אומרת גברת קרלין, רעד בקולה, "הנשים שוזרות גחליליות בשיער שלהן." ואז אחת הגחליליות עפה לתוך השמשה הקדמית. גברת קרלין נאלצת לשבת זקופה ולהרים את סנטרה כדי לראות מעל לעיסה הזוהרת שחוצה את שדה ראייתה ככוכב שביט.

"בוא הנה, בֶּרט," אומר בּרֶט. "בֶּרט בֶּרט קטן, קרפיון קטן, סלמון קטן."

גברת קרלין עומדת ומקשיבה בעד דלת חדר השינה הפתוחה של בּרֶט, שם הוא אמור להתלבש לבית הספר. הוא הרים צד אחד של כיסוי המיטה שלו והוא קורא לבֶּרט מתחת למיטה.

"איפה השובבון הקטן הזה? איפה החמוד הפרוותי, פרצוף פרוות הפוך הקטן הזה?"

ברט נשאר מתחת למיטה.

ברֶט מוותר ואז מבחין בגברת קרלין ויודע שהיא שמעה את מחרוזת כינויי החיבה שלו.

הוא מנסה להתאושש, אומר "אבא קורא לו 'הג׳וק.'"

מבטו מרמז על כך שמישהו אחר כבר שמע אותו כך במקרה והוא לא נותן לו לשכוח את זה – אחיו, גברת קרלין בטוחה.

בערב הקודם, כששלושתם צפו בטלוויזיה, צחק פירסון עליה כשעיניה התמלאו דמעות בזמן פרסומת מזון לחתולים. החבר'ה ב"פּוּּרינה" רואים אותי מקילומטר, זה כל מה שיכלה לומר, מכיוון שבינה לבין עצמה, עלה בתודעתה שבמכלאה לחיות באוקלהומה, עובד לא ניקה את הצואה מכלי שבו השתמש כדי לדלות אוכל לכלבים מן השק.

גברת קרלין לא מתביישת במה שהיא התרגלה לקרוא לו "רגש רך ונימוח", והיא לא רוצה שבּרֶט יתבייש להפגין חיבה. אז היא מבקשת ממנו שיעזור לה לסרק את דנקן.

דנקן שוכב לרוחבה של כרית על המיטה של גברת קרלין; הוא לא זז כשברֶט מבריש אותו לאורך גבו. כשברֶט מבריש חזק יותר, דנקן עוצם את עיניו.

"מקבל מהלומה, ממשיך בתנומה," אומר ברט, גאה בחרוז.

גברת קרלין צוחקת ומחליקה על פרוותו של הכלב. "מטופח טיפ-טופ, ממשיך לחרופ," היא אומרת, ומגלגלת את דנקן כלפי מעלה. היא מראה לברֶט איך לסרוק את זיפי המתכת בעדינות לאורך רגליו האחוריות של הכלב. אחר כך היא מבקשת מברֶט להביא את התרופות של דנקן מהכיס הפנימי של המזוודה.

דנקן מקבל לנוקסין בשביל הלב הזקן, הרעוע שלו. גברת קרלין בוחנת את בקבוק הפלסטיק הקטן, ו – רגש רך ונימוח  – חושבת כמה זה מקסים ונוגע ללב, שעל תווית התרופה של חיית המחמד שלה כתוב: "דנקן קרלין."

ברט מתבונן בגברת קרלין כשהיא מלטפת את צווארו הלבן של הכלב כדי לעזור לגלולה להיבלע. הוא אומר, "הלוואי וסקוטר היה חי לנצח."

גברת קרלין מרימה את מבטה במהירות. היא מדמיינת בקבוק פלסטיק שעל תוויתו רשום "סקוטר פטרסון."

היא אומרת משהו שכוונתו לנחם. היא אומרת, "נסה לזכור שאלוהים מלטף את הבטן של סקוטר."

היא משתוממת כשברֶט מתחיל לצחוק.

בלבה גברת קרלין אומרת לדנקן ולגלי: הייתם אושרי במשך שלוש עשרה שנים. גלי ושלושת החתולים שלפניה, דנקן ושני הכלבלבים שלפניו – היא חייבת להם את חייה. למענם היא כותבת המחאות ומכתבים לחברי קונגרס, כדי לנסות להגן על אלה שלעולם לא תכיר.

גברת קרלין מורידה את הילדים בבית הספר, ואז עומדת בהיסח הדעת על המדשאה של משפחת פטרסון. היא צועדת לאיטה לתיבת הדואר הריקה מדואר. אחר כך היא ממשיכה בשביל החצץ התחום צמחי-כפור בחזרה לבית, בקושי עוקפת את הקטע שבו עשה הכלב השכונתי את שלו.

Psst, you might also like:
ברוך הבא, בוב

גברת קרלין קורעת חלק מעיתון הבוקר וסרה לנקות את הלכלוך. אבל מתברר, כשהיא מתקרבת, שזה בכלל צביר של חלזונות מפותלים בגון ארד, נוצצים מהפרשות, דבוקים לעלים מסולסלים, קמלים.

גברת קרלין מחזירה את העיתון פנימה ומחליפה אותו במפתחות המכונית.

היא נוהגת באצבע אחת על ההגה בשעה שש – תנוחה שילדי פטרסון קוראים לה "האחיזה המועדת לתאונות." היא עייפה, ועייפה מהקולות שהם לפעמים חזיונות – מָרְמוֹסֶטִים שעפעפיהם תפורים זה לזה בחוט שעווה עבה. גברת קרלין עייפה מלדעת מתי מעוורים ארנב כדי לשפר את יכולת הצחצוח של קצף ניקוי תנורים נפוץ.

האקווריום עוד לא נפתח כשגברת קרלין מגיעה לשם, אז היא ממתינה במכונית.

היא עייפה מהקולות. היא אומרת לא לקולות. עולה בדעתה של גברת קרלין שהקול מקבל לא, וממשיך בשלו.

היא המבקרת הראשונה היום. כשהאקווריום נפתח, הכיכר כולה לרשות גברת קרלין.

הדגים – הם לא נחים? – מתלהקים מעבר לזכוכית. דבר ראשון מבחינה גברת קרלין בגיבנתו הבודדת של גומבר טורפני. מאחורי צלו של חתול-ים, שוחים שני כרישי נמר.

היא מסתובבת על צירה מהר מספיק לעקוב אחר נחיל סריולים בהיקף המכל. אחר כך היא משחקת עם עצמה משחק. היא מדמה לעצמה את הדגים קפואים בשרף כמו בדיורמה 1, וחשה שהיא עצמה הדמות הנעה, באותו אופן שבו כשרכבת איטית מתחילה לנוע, ישנו הרגע המטריד הזה, שבו ייתכן שהנוף הוא שזז ולא הרכבת.

אחר כך היא מניחה לשרף להינמס ומשחררת את הדגים לזרום דרך אצות ונחשולים של בני מינם.

לפתע יש צליל בחדר. אבל לא בחדר – בראשה של גברת קרלין. היא עומדת במקומה ומתרכזת במה שנדמה שהיא שומעת: עולל גורילה שהתייתם בזימבבואה משמיע בלילה קול "ווּווּ, ווּווּ."

גברת קרלין נשענת כנגד מכל הזכוכית כדי לשמור על שיווי משקל. הם צריכים להגביל את זמן השהייה בכיכר, היא חושבת. הם צריכים למשות אותך החוצה אחרי כך וכך דקות כמו שעושים בסאונה.

ואז יש לה חזיון, צלול כאילו היא ממש שם – משפחה קוריאנית מחפשת אחר אתר פיקניק. בקרחת יער מוצלת בין גזעי הבמבוק מחצלת נפרשת, מדורה מוקמת. בעליו של כלב המשפחה, רועה בלונדי נאה, קורא והכלב רץ לעבר קולו בעליצות.

גברת קרלין רואה את הבעלים משלשל לולאה סביב צווארו. זהו "יום הבּוֹק" בדרום קוריאה, "ארץ הבוקר הרוגע."

זהו פיקניק המוות שגברת קרלין משתתפת בו.

שניים מבני המשפחה נדרשים כדי למשוך את הכלב אל מעל הלהבות. הכלב ייתלה מעץ כדי להיחנק לאט, בעוד פרוותו נחרכת באש. מטרת המוות האיטי היא ריכוך הבשר.

צליל בלתי ניתן לתיאור עולה מהכלב הנחנק, וכמו אדם שסובל מכאב תאומו הפצוע, גברת קרלין משתנקת ונופלת לארץ.

שם מוצא אותה הזוג שמגיע מאולם המאובנים. האיש מניח שתי אצבעות על פרק ידה של גברת קרלין, ואז נוגע בצד צווארה. האישה קוראת לשומרים וזזה לאחור.

בבליז, עיניו של נמר שנפל משקפות את ירק העלים.


At the Gates of the Animal Kingdom copyright © 1986, 1987, 1988, 1989, 1990 by Amy Hempel*
* דימוי: ניקולס קסטל דרך inspirationhut
  1. מיניאטורה תלת מימדית

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This