search
בקריאה כעת: גבריאלה (מתוך לִיבְּשֶֹן) | יוסי וקסמן
search

יוסי וקסמן | מקור:עברית

גבריאלה (מתוך לִיבְּשֶֹן)

הקדמה מאת אלי הירש

כשקראתי לראשונה את הרומן ליבשן של יוסי וקסמן, לא ידעתי שוקסמן כתב אותו, לא הכרתי אפילו את שמו. הייתי חבר בוועדת השיפוט של פרס אקו"ם ליצירות סיפורת המוגשות בעילום שם לשנת 2003, והרומן סחף וכבש אותנו מייד - אותי ואת שאר חברי הוועדה, חיים באר וסביון ליברכט - במקוריותו המדהימה ובכוחו. רק שנה לאחר מכן, כשהספר ראה אור ונשלח אלי, הבנתי למי הפרס הוענק. השבוע קראתי את "ליבשן" שוב, וגיליתי שמה שכתבנו אז, בנימוקים להענקת הפרס, תקף גם היום. וזה מה שכתבנו (בתוספת כמה תיקונים קטנים בעקבות ההקשר שהשתנה והזמן שחלף): "הרומן ליבשן מספר על אהבתם הגדולה של גבי וגבריאלה - גבר צעיר למדי, מצליח ונשוי באושר, וניצולת שואה קשישה ואקסצנטרית, החיה בחברת להקת חתולים ומתמודדת יום יום עם זכרונותיה המסוייטים. זוהי אהבה רומנטית עמוקה, לא מצויה, הפותחת צוהר לעולם אפל ורווי אימה, שמעמיד את רגישותם של הקוראים במבחן בלתי פוסק, אבל גם מושך אותם אליו בחבלי קסם... בזכות הדייקנות הלשונית הוירטואוזית שלו, יכולת המצאה מפתיעה וחוש נדיר לאיזונים רגשיים, מצליח מחבר ליבשן להפוך את המפגש בין גבי וגבריאלה לאהבה משכנעת ורבת עוצמה, ואת אזור הדמדומים שהם פועלים בתוכו לעולם עשיר במשמעויות, מעורר אמון ומלא אור."

 

קראו עוד

אַלזו, אני משוגעת עליו ולא איכפת לי מה יגידו השכנים. שאם ירצה, אפילו אלבש חצאית עור עם שסע בשבילו. ובלי תחתונים. נו, זקנה משוגעת, זה מה שאני, חת'כת סמרטוט שעבר זמנו. אבל נשאר לי הריח שלי, למזלי, האו-דה-טואלט זאת אומרת, שאף פעם לא מזדקן, וככה משקר את האף של גבי. אני זולפת בּוּחטה לפני שיורדת להאכיל את הבנות. גם בבוקר, כשאין לו זמן בשבילי. הוא עדין, אבל בעיניים שלו אני רואה את השיגעון. בתור פסיכית עם עבר של פסיכופתית אני מומחית למטורללים. גבי מטורף, אבל לַייט, בלי הפסיכוזות שיכולות להרוג אנשים. גם אני הייתי ככה, הרבה רעש וצלצולים, אבל בַּבִּפְנים המון טוב. אתמול היתה היציאה הראשונה שלנו. הוא העז ועשה את הצעד הראשון. כשגבי מחליט, הוא עושה. לא מבזבז זמן על פוצי-מוצי. אני אוהבת את זה אצלו. אפילו שהבת-זוגתו חושבת שהוא לא יודע להחליט. ככה סיפר לי. אצלי הוא אחרת מאצלה. אַכְ'זו, ניפחתי ת'תסרוקת וריססתי בספרֵיי, שלא תיפול לי. מרחתי מייק-אפּ וגם רוּז', וליפּסטיק, והמון שחור מסביב לעיניים, להבליט את הדרמתיות בעיניים שלי. אני תמיד מציירת את עצמי. מחזקת את הגבּות, מגדילה את הנחיריים, מעבה את השפתיים. מתעתעת באויב עם נקודת-חן שאני מציירת על הפרצוף איפה שבא לי, על הלחי השמאלית, או הימנית, או על הסנטר. תמיד ציירתי את עצמי, המצאתי ת'עצמי, שלא יזהו אותי חס וחלילה, שלא יתפסו אותי. בחמישים-ותשע כמעט שעלו עלי, אבל הצלחתי לשרוד אותם. אני אמנית הבריחה בנשמה שלי. ארטיסטית.

ישבנו  בקפולסקי. דווקא הייתי מעדיפה שייקח אותי למועדון או לבַּר בכיכר האופרה. אבל בינתיים נותנת לו להתרגל לפלירטים שלנו. הוא עוד לא קורא להם בשם. נגרר אחרי הפרוגראמות שלי. אני כבר יודעת ומתכננת הכול. הוא קנה לי זר פרחים. שושן צחור, שזה "לילי" באנגלית. אני הבאתי לו תמונה של מרלנה דיטריך. עם חתימה. שיהיה לו לַאוסף ענתיקות שלו. קניתי פעם באלנבי, לפני מיליון שנה. אמר תודה והכניס לכיס. אַלְזו, שתינו קפּוּ'צינו ואכלנו קרם-שְניט בטעם מרגרינה שנתקע בגרון. אחר-כך הזמנתי וויסקי בלי קרח, להרשים אותו. והוא צחק, "סבתא'לה, מה קרה? נהיית אִין?" שככה אני התעצבנתי, "אנ'לא סבתא'לה של אפ'אחד, אני כּוּסית חרמנית בראש שלי." מישוּ במטבח הזדעזע מהתגובה שלי והפיל מגש של כוסות. הזכוכית שהתנפצה שמה היתה בו קרֶשֶנדו לאוזניים שלי. וגם העגילים צחקו על התנוכים. נו, הדלקתי לי בּרודווי. העשן נתקע לגבי באף והוא התחיל להשתעל. אבל לא עשה טרסקים, לגם מים וחייך. וגם טעם קצת מהוויסקי. ישר ראיתי עליו שהוא לא טיפוס של משקאות. תינוק ורוד עם כּרס וקרחת שמשגעת אותי. אוּךךך… הלוואי שיכולתי לדחוק ת'אצבעות בטבּור שלו, וגם למטה יותר. הייתי מעמידה לו את השטרונגול בכֵּיף, היה נהנה אצלי. רואים עליו שאין לו סֶקס טוב בכלל. חיים אנמיים. אצלנו, בסניף של הקופת-חולים, למדתי לנתח אנשים לפי המראה שלהם. וגם לפי התוצאות של הבדיקות. דוקטור בלוך לימד אותי. "האחות גבי, החיים הם כמו בדיקות, כולסטרול טוב וכולסטרול רע. כל אחד מקבל את המחלה שמגיעה לו, וגם את הסימפטומים שמתאימים לאופי שלו. כן, השומנים בדם לא משוּ, אבל הפוטַסיום בשתן דווקא גבוה. נו, הכבֵד בסדר גמור. אבל אין איזון. אולי זאת בעיה של הורמונים. ותתפשטי. שנראֶה לך את הבִּפְנים. אולי נמצא שמה אהבה בשביל דוקטור אלמן בפֶּנסיה."

פעם הדוקטור היה המאהב שלי. לא דברן גדול במיוחד, שהכול אצלו ברמזים, ובמעשים. האצבעות החכמות שלו לימדו אותי הרבה דברים שלא ידעתי על הגוף שלי. המיטת-טיפולים ספגה את האהבה שלנו בערבי שלישי. אחר-כך נשארו הידידות, והזיקנה, והזכרונות. הנוזלים הישנים נספגו במגבות נייר שהיינו פורשים על המיטת-טיפולים. שתכף בלעו אותם. האהבות מתחבאות בכתמים, זה בטוח, אין אפס. אַלזו, גבי, תשמור עלי, אל תצחק, אני שבירה בַּבִּפְנים שלי, אפילו שזה לא נראה ככה. אבל הוא צוחק. ילד בסך הכול. ארבעים ומשוּ. אמרתי לו שהוא ווּנדֶרבַּאר.

Psst, you might also like:
נוכח האווזים

הנה אנחנו הולכים ברחוב. איש צעיר במשבר של גיל הארבעים, ואשה זקנה עם זר שושנים צחורים שמסתירים את העצב בתוך הלב. אנשים חושבים, אמא ובן. אני חושבת, אמזונה והמאהב הקטן. גבי אמר, "זה משונה, לא?" אני אמרתי, "ילד מת מטיפוס המעיים לפני חמישים שנה. זה יותר משונה פי אלף =אלפים." וגבי אמר, "לִיבּשֶן, תפסיקי להיות כזאת אניגמטית." אז הייתי פחות אניגמטית ואמרתי לו שהוא צריך להוריד במשקל. והוא עשה לי פרצוף פילוסופי, "מותק, אני מכור לאוכל. ככה אני נרגע מהחיים שלי." אז אמרתי לו שאם ימשיך ככה, לא יישארו לו חיים בשביל להירגע מהם. והוא צחק, "אני דווקא אוהב את הגוף השמן שלי. הוא המחסה שלי. כמו מקלט לברוח אליו." נו, עכשיו הוא נהיה לי סודי. ניסיתי למשוך אותו בלשון ושאלתי ממי הוא בורח. והוא צחק, "אני בורח מהאהבה, רק שלא תתפוס אותי ותהרוג אותי. " שתכף אני סתמתי. והוא חייך, "בַּנְלונית שלי." אוּךךך… אני מה-זה שונאת כשהוא קורא לי "בַּנְלונית", אבל לא מחצינה. למדתי ת'מִלה הזאת ממנו, ועכשיו אני מחצינה ולא-מחצינה, לפי המצברוח של הדוּמקוׁפּף שלי. אני חושבת שהוא הנחמה שלי. בא לי בזמן המתאים. אני מקווה שלא אהיה העונש שלו. הוא לא אשם. החטאים הם שלי. אשה רעה וגבר תינוק. נו, זה אני מוֶונוס והוא ממאדים. ככה אמרה הגברת של ההורוסקופים המפוּבּרקים בתוכנית של יום שישי בערב. אני אוהבת אותה, כי היא מאחלת לי הפתעות לטובה בתחום הרומנטי ותפניות חדות במצב הכלכלי. לא משו?

אוּנד בערבים אנחנו מאכילים את הבנות. החתלתולים של סופי לא מעזים להתקרב. הכלבה העיוורת שלו נתקעת בממטרות ומפחידה אותם. האמת, גם אותי היא מבהילה, שככה היא נרקבת בחיים. הסירחון שנודף מהפֶּה שלה יכול להרוג עדר פילים. אבל אני מבליגה, בשביל האהבה שלנו. ובשביל הפרוגראמות. הטֶריירית חמודה, למות עליה. היא עומדת על שתיים ומנופפת ככה וככה ברגליים הקדמיות, עושה הצעות כמו לוליין בקרקס. גבי סיפר שהריקוד הלולייני הזה הציל אותה מהמוות. אַכְ'זו, הגברת הביאה אותה מ"תנו לחיות", עמדה שם בכלוב על שתיים. רקדה בשביל החיים. שבועיים ככה. לולא הבת-זוגתו שהתאהבה בה, בטח היתה עפה למכלאה העירונית. טריירית שורדת את הזוועה של החיים. ממש כמוני, להבדיל מיליון הבדלות. אבל היא נשמה תמימה. אני דווקא ערסית שזה משוּ. תמיד הייתי ככה. אין לי שליטה על הפסיכוזות שלי. והנה זה יוצא לי בלי שאני רוצה בכלל. מתפרקת בתוך המוח והעולם מסביב כאילו שלם. רסיסים של "אני" שמתפזרים על הרצפה במטבח, והעולם לא 'כְפַּת לו. אדיש לכאבים של זקנות מתפרקות. אז אני מחטיפה לארונות ולמגבות, ולאבן שמצטברת על הברז, ומבריקה הכול. ככה, אובּססיבית על ניקיון. אבל שֹרוטה במוח מכל הבחינות.

אַלזו, מי שהעזה להתחצף היתה חוטפת ישר על הראש. אוּנד הייתי כאילו אכזרית טוטלית. הלכתי עד הסוף עם ההצגות שלי. הסתרתי את הטוב שלי, כי ככה היה נוח מבחינה אסטרטגית. האדון הלַאגֶרפיהרֶר שייחנק עמד על המרפסת והשגיח עלי, כמו מריונֶטה בַּתיאטרון-בובות שלו. אבל הבנות לא ראו בתוך האפידרמיס הכאילו קשוח שלי. בתוך העיניים שהיו מתות לאהבה בעצם. בתוך הסבל שלי. בפנים הייתי בוערת משוּ. וצעקתי: שְנֶל! שְנֶל! תזיזו ת'תחת כבר או שֶ… תהיו חתיכות או שֶ… המלה "מוות" היתה מחוץ לז'רגון שלי, זה בטוח. בשביל העולם הייתי "הבתזונה הבלונדינית מבּלוק מספר 7", ובשביל עצמי הייתי עדינה כמו הינומה שקופה של כלה. נבחתי כדי להפחיד את המוות שהיה אוכל ת'אנשים כאילו הם בַּמְבּה. ניסיתי להרחיק אותו מהבנות שלי בצעקות עד לב השמים. וגם בהשפלות, איך לא. באכזריות שהיתה כמו כסף שמה, לקנות את החיים מהר-מהר, לפני שייעלמו מהמדף בסופרמרקט של אלוהים (אם יש דבר כזה בכלל, לא יודעת). אבל כשמישהי מהבנות לא יכלה לסבול יותר את החיים וגמרה, היה נגמר גם חלק מהגוף שלי, ומהנשמה. כמה שאהבתי את הבנות האלה. כמה. את הֶלגה ואת בֶּבּי ואת גרטה ואת סופי ואת מרלנה. והכי אהבתי את לילי. חבל שהן לא שמעו מה עובר בראש שלי. האהבה שתקה שמה כמו פחדנית. והמוות עבד עלינו בעיניים. ככה היינו אז, גוססות מהבחינה הנפשית. אפילו שהתשוקה הזאתי, לחיים, כמו אובּססיה או סטייה, היתה חזקה יותר מהכול.

Psst, you might also like:
קלרה

והנה הסכינים חוזרים. חת'כת פּוצית, תראי איזה שם רע את מוציאה לנו. שוב פעם אתם, תנו מנוחה למוח, תפסיקו לטחון אותי. יאללה, יאללה, תחזרו למגירת-סכינים במטבח. יהודים, לכי תתעסקי איתם. תביאי ביד, פרויליין מותק. בהמות, לפחות תנו צ'אנס לאשה זקנה מבּלוק מספר 19 קומה שלישית בלי מעלית. בסדר, פרויליין, תמשיכי. אנחנו מקליטים.

הֶר אוטו, שיאכלו אותו ג'וקים לנצח אמֵן, היה סופר לי את הראשים בַּבּלוק. ככה היה מתעלק עלי, בשביל לשבור אותי. צייר טבלה ותלה על הקיר במשרד, מחשב לי מתים וחיים, כאילו הם משחק רֶמי קוּבּ, מענה אותי בחשבונות של לאגֶרפיהרֶרים: "אתמול אפס אוּנד היום שתיים! זה אומר שמחר יהיו ארבע, פרויליין? אה? ווּנדרבּאר!" ואחרי שהוריד את התחתונים, "אַלְזו, מַיינֶה ליבּשֶן, מה זה הפרצוף סְטַבאט מַאטֶר הזה, נהיית לי קדושה פתאום? תחייכי לאוֹנקל אוטו המסכן…" אז אני העזתי והתחצפתי. ואמרתי לו שאני קדושה ועוד איך, ושייזהר ממני ומהמלאכים ששומרים עליו. והוא מיצמץ לי בעיניים הקטנות שלו, "אַכְ'זו, המלאכים שלך שכחו אותך מזמן." אבל אני לא ויתרתי, אמרתי שהם שכחו גם את אוֹנקל אוטו המסכן, נַטוּרְלִיךְ. והוא קצת התנפח והוציא אוויר, "אין דבר כזה מלאכים, אלו רק מילים שאין מאחוריהן כלום. או שחיים או שמתים. אתמול אפס אוּנד היום שתיים!" בין חישוב לחישוב כיבד אותי ביין או בקונסֶרבים של קוויאר רוסי אמיתי. אוי ואבוי לא אם לא הייתי אוכלת את השילומים האלה. אוי ואבוי לי אם לא הייתי אומרת דַנקֶה אלף פעמים ופושטת ת'בגדים. כולל חזייה ותחתונים. שככה ייהנה מ"העירום האַזִיאַתיש" שלי. לא העז לגעת בי עם האצבעות-נקניקיות שלו או עם הזין-אפונה, שחס וחלילה לא יזהם את האפידרמיס בַּלכלוך היהודי שלי. חת'כת אִיסטֶניס. אבל לאונן מול התחת שהחצנתי לו אהב. מה-זה אהב, חבל על הזמן. "אַלְזו, מֶיינֶה איזולדה, תפסיקי לבכות כבר, הן לא יתעוררו לתחייה מהדמעות שלך. תהיי יפה בשביל אוֹנקל אוטו, תאונני בשביל אוֹנקל אוטו. תדחפי אצבע. שתיים." חולירע, אני הקאתי את הקוויאר הרוסי על המגפיים המצוחצחים שלו. עד היום אנ'לא מבינה למה לא דפק לי כדור במוח. אולי זה בגלל שהיה מאוהב בי עד האוזניים. כאילו ג'נטלמן אנגלי, למות עליו. אחרי שגמר היה נרדם כמו תינוק, לאכול אותו ממש. ורוד וקירח ומזיל ריר. אַלזו, אני התלבשתי ויצאתי למרפסת שהתנשאה על המִגרש-מִסדרים: "הֵי, את! כן, את, פרויליין הֶלגה, תעמדי! וגם את שם, גרטה. ואת עם הסמרטוט האדום. דום! תעמדו, זונות יהודיות, תעמדו או שֶ…" הייתי קולעת בהן קופסאות-שימורים, אל"ף-אל"ף, כאילו שהיו ברווזים בלונה פארק: קומפוט אגסים, אנשובים שלמים בשמן, פַּטֶה אווז צרפתי, קוויאר רוסי אמיתי. שייצמו לי קונסֶרבים על השדיים אמֵן!

אַלזו, מה עוד? אַלזו, לפעמים שמעתי לחישות שהרגו אותי בחיים, איחלו לי ייסורים כאלה, המתוקות שלי. זללו שימורים גורמה דה-לה-גוּרמֶה וקיללו בלי לחשוב פעמיים. קיללו בטירוף. חכי, חכי, גברת פרויליין, אחרי המלחמה ישלחו אותך לאי בודד, בלי אנשים, בלי הפּוץ שלך על המרפסת, בלי שדיים כמו שאת אוהבת, חת'כת סוטה אחת. לא יעזרו לך הפרצוף גוי-של-שבת שלך והשערות הבלונדיניות שלך. חולדות יהיו שמה המאהבות שלך, חולדות! מחלות עור יכערו ת'גוף שלך. קרני רנטגן ישרפו ת'שחלות בבטן שלך. חכי, חכי, גברת פרויליין, אנחנו נגמור איתך לפני שיגיעו האמריקנים. נתלה אותך ישר מהשדיים. חת'כת כלבה יהודייה.

נו, אחר-כך הגיעו חיילים רוסים בכלל, שיחררו אותנו מהגרמנים ובאותה ההזדמנות גם אנסו את הבנות שלי, בשביל להתפרק קצת, יימח שמם. חת'כת פוגרומצ'יקים. ועכשיו אני בוכה, הלוואי שחולדות יאכלו את השדיים שלי אמן. זה לא חוכמה עכשיו, פרויליין. ממש לא חוכמה. כן, אבל… בלי אבל. את מתחמקת מהעונש שלך, ותיזהרי! אבל לא מגיע לי עונש בכלל. נשבעת. אפילו שֶ…

Psst, you might also like:
איך לדבר עם אמא שלך (רשימות)

שהתעלמתי. הקללות והצעקות היו התכשיטים שלי, ללא ספק. האכזריות היתה המייק-אפּ והרוּז'. שככה מגיע לי. עורבים שהיו תלויים על המרפסת אצל הלאגרפיהרר צחקו עלי, "את קלאסֶה, פרויליין! את זוּפֶּר ממש!" אבל אני התעלמתי מהצעקות שהידהדו בתוך הראש, מכרתי להם את הנשמה שלי בזיל הזול, בגרושים. אַלזו, בכלל לא פחדתי. בכלל בכלל לא! חת'כת שקרנית. לא מאמינים לך. אל תאמינו, מי צריך ת'אמונות שלכם. מי שמציל אשה אחת כאילו הציל בּלוק שלם. ואני הצלתי יותר מאחת. זאת היתה הפרוגרמה שלי. אכלתי את המוות לארוחת בוקר. הענקתי לו אהבה וגם הראתי לו מאיפה משתין הגעפילטעפיש.

שתדעו, היום האובּססיות שולטות במוח שלי. תפסו קביעות אצלי. אבל אני התרגלתי. דווקא זורמת עם הטירופים, נותנת להם להרוס אותי. בכֵּיף. אפילו מבינה אותם. ונהנית. אוספת את השגעונות והצרות בשקיות זבל ומחביאה במקלטים של בניינים. כל יום בניין אחר, שלא יעלו עלי. לפעמים אני מייצרת זבל בכוונה, מועכת ירקות, קורעת איזה קומבּינזון שתפס התכווצות בכביסה, שוברת כלי מטבח ישנים, כאלה. בבקרים, לפני שאני מחליפה את המים לבנות, אני מחפשת לי בניינים. ממש מוקדם, עוד לפני שהאנשים הנורמלים מתעוררים. יש לי שתי כניסות בבּלוק מספר 7 וכניסה אחת ב-6. לפני יומיים התחלתי לדחוס ת'שקיות גם אצל 12, אבל שמה גרה גברת אחת שסובלת מנדודי שינה. כמעט שתפסה אותי על חם עם השיגעון בשקית. חולירע, רק שלא ייקחו אותם במשאית של הזבל. אַלזו, שתהיה לי שליטה על הצרות שלי. שאוכל ללכת לבקר אצלן כשייתחשק לי. לא קטע? וכבר שכחתי על מה רציתי לדבר ולספר. נו.

בינתיים אנ'לא מגלה לגבי כלום. כאילו מאדאם דה-לה-סודות. אם היה יודע, בטח היה בורח ממני עשרים בלוקים. רק חתולות ו"תנו לחיות" וכל מיני פְרָזות שלמדתי בחיים. הן עושות עליו רושם משוּ-משוּ. נו, מילים תמיד היו הצד החזק שלי. ולפעמים אנחנו לא מדברים. את השתיקות אני הכי אוהבת. יושבים על הגדר-אבנים ומסתכלים על הירח. הוא מעפעף לי ככה וככה בעיניים היפות שלו, עד אני נמסה. אוּךךך… ריסים של טוני קֶרטיס בתוך הירח. ובלב אני מעליבה את הירח הזיפת הזה, שזרח גם לפני מיליון שנה בחוצפתו, במָקום ההוא שאני קוראת לו סוף החיים. זרח בשביל להעליב אותנו, בנות יהודיות עם מחלות וכינים. חת'כת קמצן ,לא זרק לנו עצם בכלל. את שומעת, סופי'לה, בחורות באמריקה רקדו ואלס לאור הירח ואנחנו רקדנו בין הכדורים שעפו מהפיסטולֶה של הלאגרפיהרר. אַלזו.

די, תפסיקי כבר עם ה"אַלְזו" הזה שלך, כאילו את גרמנייה בכלל. נו, סתם מתחזה. האֶלה מהמגירה למטה חזרו. שוּלֶם עליכם, חברים. אבל אמא ואבא נולדו שמה. שקרנית. הם נולדו בצ'כוסלובקיה, יותר נכון בסלובקיה. שזה הכי נמוך שיֵש. דיברו גרמנית כאילו היו גרמנים מלידה. עשו ת'עצמם "תרבותיים". שמעו רקוויאם של בּאך, קראו גתה ושילד. גם-כן גרמנים. זייפנים! אל תעליבו ת'הורים שלי. זה לא עניינכם איך הם היו מדברים. וזה כבר לא משנה בכלל. מטומטמת, זה משנה ועוד איך. לדבר בשפה הזאתי של ההם, גועל נפש. שטויות בתחת,  היום זה אפילו בַּמודה להוציא דרכון גרמני, או צ'כי. וגם פולני. שככה אפשר לעבוד באֵיאוּרוֹפה, בלי גבולות, ציפור-דרור. שימותו האלה שמאמצים לעצמי סרטיפיקאטים מהדויטשלנד! שימותו! תסתמו, עוד מלה אחת ואני מכניסה אתכם לשקית זבל וזורקת במקלט של בלוק מספר 7.

לכי תסבירי להם שאלוהים ברא את העולם בעברית והחריב אותו בגרמנית. ושבגלל זה אני מדברת ככה, בעברית שאני מלכלכת בגרמנית. וגם בעברית של חבר'ה צעירים מהתיכון במרכז, השפה הכי מלוכלכת והכי יפה שהיכרתי. שפה עם המון סקס ואלימות וכאלה. שפה שבונה את העולם מחדש. עברית חכמה שלא צריכה את האדון אלוהים. נו, והעוילֶם-גוילֶם עומד מהצד וחושב שנפלתי על השכל, עַלֶכּ.


דימוי: מארק שגאל, מאהבים בכחול, 1914

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend