search
בקריאה כעת: גזר הדין | פרנץ קפקא
search

פרנץ קפקא | מקור:גרמנית

גזר הדין

תרגום : אילנה המרמן

סיפור לפ'

הדבר קרה ביום ראשון לפני הצהריים, יום אביב נפלא. גֵיאוֹרג בֶּנְדֶמָן, סוחר צעיר, ישב בחדרו הפרטי שבקומה הראשונה של אחד מהבתים הנמוכים, קלי המבנה, שעמדו בשורה ארוכה על שפת הנהר ונבדלו זה מזה כמעט רק בגובהם ובגוֹנם. זה עתה סיים לכתוב מכתב אל ידיד נעורים היושב בחוץ לארץ, חתם אותו באִטיוּת משתעשעת ואחר-כך, מרפקו נסמך על שולחן הכתיבה, השקיף בעד החלון על הנהר, על הגשר ועל הגבעות הירקרקות שעל הגדה שמנגד.

הוא נזכר איך ידידו זה, מאחר שלא היה מרוצה מהתקדמותו בעיר הולדתו, ברח ממש, כבר לפני שנים, לרוסיה. עכשיו יש לו עסק בפֶּטֶרבּוּרג, שתחילה הצליח יפה מאוד, אבל כבר עת ארוכה הוא צולע כנראה, כך הידיד מתלונן בביקוריו המתמעטים והולכים. לשווא הוא מכלה אפוא את כוחותיו בנכר, זקנו המגודל כדרך הנוכרים אינו מיטיב להסתיר את פניו המוכרות יפה מימי הילדוּת, שצוהַב עורן מרמז כנראה על מחלה מתפתחת. לדבריו אין לו קשר של ממש עם קהילת בני ארצו שם, אבל גם עם משפחות של בני המקום כמעט אינו מתרועע, וכך הוא מתקין עצמו סופית לחיים של רווק.

מה תכתוב לאיש כזה אשר ברור כי דרכו לא צלחה, שיכול אתה לרחם עליו אך לא לעזור לו. האם תייעץ לו שיחזור הביתה, שיעתיק את חייו הֵנה, שיחדש את כל קשרי הידידות הישנים – והרי אין זה מן הנמנע כלל – ולגבי כל השאר יסמוך על עזרת הידידים? אבל בזאת כאילו גם אמרת לו, וככל שתיזהר בדבריך כן יגדל העלבון, שניסיונותיו הקודמים נכשלו, שמוטב שיחדל מהם סוף סוף, שעליו לחזור לארצו ולהניח שהכל יפערו עליו, החוזר לצמיתות, עיניים תמהות, שרק ידידיו יש להם שׂכל ואילו הוא ילד מגודל שאין לו אלא לשמוע בקול הידידים שנשארו בבית ועשו חיל. וכלום מובטח לך אז שכל התלאות שתביא עליו לא יהיו לחינם? אולי אפילו לא תצליח כלל להחזירו הביתה – הרי הוא עצמו אומר שאינו מוצא עוד את ידיו ורגליו במתרחש במולדת – וכך בכל זאת יישאר בנכר, ממורמר בשל העצות ומנוכר עוד יותר לידידיו. ואם, לעומת זה, ישְמע דווקא לעצה, ופה – לא בכוונה, כמובן, אלא בכוח המציאות – ישקע בייאוש, לא יסתדר לא בחברת ידידיו ולא בלעדיהם, יתהלך בבושת פנים, ובאמת לא יהיו לו עוד עכשיו לא מולדת ולא ידידים, כי אז האם לא מוטב היה לוֹ אילו הוסיף לשבת בנכר כקודם? האוּמנם יעלה על הדעת בנסיבות כאלה שבאמת יצליח להתקדם פה?

מטעמים אלה נבצר ממנו, אם אמנם רצה עוד להוסיף לעמוד אתו בקשר מכתבים, לספר לו חדשות של ממש, חדשות שאדם מספר בלי היסוס אף לרחוק שבמכריו. בעת ההיא כבר עברו יותר משלוש שנים מביקורו הקודם של הידיד במולדתו, והלה תירץ זאת בתירוץ הדחוק של אי-היציבות הפוליטית ברוסיה, שלכאורה אינה מרשה לאיש עסקים קטן להיעדר אפילו לפרק זמן קצרצר, וזאת בשעה שמאות אלפי רוסים משוטטים להם בעולם בלב שקט. ואולם בחייו של גיאורג התחוללו דווקא שינויים רבים בשלוש השנים האלה. על מות אמו, שאירע כשנתיים קודם לכן, ומאז גיאורג גר בבית אחד עם אביו הזקן, אמנם עוד נודע לידיד והוא שלח לו את תנחומיו במכתב מנוסח ביבושת שאין להסבירה אלא בכך שבנכר אין אדם יכול כלל לתאר לו את האבל על מאורע כזה. והנה, למן העת ההיא, התחיל גיאורג מטפל בעסק, כבכל שאר ענייניו, ביתר נחישות. אולי מנע אותו אביו בימי חייה של האם, בכך שדרש שהעסק יתנהל על פי ראות עיניו בלבד, מלפעול פעילוּת עצמאית באמת, ואולי נהיה האב, אף על פי שהוסיף לעבוד בבית-העסק, מאופק יותר לאחר שמתה האם, ואולי – וזה אף מתקבל מאוד על הדעת – המקרה הטוב הוא שגרם בעיקר, מכל מקום התפתח העסק בשנתיים הללו הרבה יותר מן הצפוי: היה נחוץ להכפיל את מספר העובדים, המחזור גדל פי חמישה, והמשך ההתקדמות היה מובטח.

אבל הידיד לא היה לו כל מושג על השינוי הזה. לפנים, בפעם האחרונה אולי במכתב התנחומים ההוא, ביקש לשדל את גיאורג להגר לרוסיה והרחיב את הדיבור על הסיכויים הטובים הקיימים בפטרבורג במיוחד לענף העסקי של גיאורג. המִספרים היו אפסיים לעומת ההֶקף שלבשו בינתיים עסקיו של גיאורג. אבל בשעתו לא היה לגיאורג כל חשק לכתוב לידיד על הצלחותיו העסקיות, ואילו עשה זאת כעת, בדיעבד, היה הדבר נראה מוזר באמת.

לכן הגביל עצמו גיאורג וכתב לידיד תמיד רק על אירועים טפלים, כמו שהם מתלקטים להם בלי סדר בזיכרון שעה שאדם מתמסר להרהוריו ביום ראשון שקט. הוא לא רצה אלא שלא לקלקל לידיד את תמונת עיר הולדתו, שוודאי נתקבעה אצלו בפרק הזמן הארוך שעבר בינתיים, וכבר הסכין עמה. וכך קרה שגיאורג הודיע לידידו על אירוסיו של פלוני, איש לא חשוב כלל, עם נערה פלונית, אף היא לא חשובה, בשלושה מכתבים שנכתבו בהפרשי זמן ניכרים, עד שהידיד, בניגוד גמור לכוונתו של גיאורג, התחיל מתעניין דווקא בפרט התמוה הזה.

אבל גיאורג נוח היה לו הרבה יותר לכתוב לידיד על עניינים כאלה מלהודות שחודש אחד לפני כן התארס הוא עצמו עם נערה אחת, העלמה פרידה בּרַנְדֶנְפֶלד, בת למשפחה אמידה. פעמים רבות דיבר עם ארוסתו על הידיד הזה ועל קשר המכתבים המיוחד במינו שהוא מקיים עמו. "אם כן, הוא אפילו לא יבוא לחתונה שלנו," אמרה לו, "והלוא זכותי להכיר את כל ידידיך." "אינני רוצה להטריד אותו," ענה לה גיאורג, "אל תביני אותי שלא כהלכה, הוא בוודאי היה בא, בכל אופן אני משער כך, אבל היה עושה זאת מתוך הרגשה שאין לו ברֵרה ושנגרם לו נזק, אולי גם היה מקנא בי, ואין ספק שהיה שב הביתה לבדו במורת רוח ובלי יכולת להוציא מלבו את מורת הרוח הזאת לעולם. לבדו – את יודעת מה זה?" "אבל הלוא ייתכן שייוודע לו על החתונה שלנו בדרך אחרת, לא?" "את זה אמנם לא אוכל למנוע, אבל באורח החיים שהוא חי אין זה מתקבל על הדעת." "אם יש לך ידידים כאלה, גיאורג, מוטב שלא היית מתארס כלל." "כן, בזה שנינו אשמים; אבל גם עכשיו לא הייתי חוזר בי." ואז, כשפלטה עוד, מתנשמת תחת נשיקותיו: "בכל זאת זה מעליב אותי בעצם," נראָה לו שבאמת לא יהיה כל רע בכך אם יכתוב לידיד הכל. "כזה אני ועליו לקבל אותי כמו שאני," אמר בלבו, "אינני יכול לגזור מעצמי אדם שאולי היה מתאים יותר ממני לידידות אתו."

ואכן, במכתב הארוך שכתב לידידו ביום ראשון ההוא לפני הצהריים, בישׂר לו על אירוסיו בזו הלשון: "את הבשׂורה הכי טובה שמרתי לי לסוף. התארסתי עם נערה אחת, העלמה פרידה בּרַנדֶנפֶלד, בת למשפחה אמידה, שהשתקעה כאן זמן רב אחרי שנסעת ולכן אין להניח שאתה מכיר אותה. עוד תימָצא לי הזדמנות לספר לך על ארוסתי ביתר פירוט, היום די לך שתדע שאני מאושר בהחלט ושהשינוי היחיד שחל ביחסינו הוא שעכשיו, במקום ידיד סתם יש לך ידיד מאושר. וגם ארוסתי, ששולחת לך דרישת שלום לבבית ובקרוב תכתוב לך בעצמה, תהיה לך מעתה ידידת אמת, דבר שרווק לא יזלזל בו. יודע אני שדברים רבים מעכבים אותך מלבקר אצלנו, ואולם, האם אין נישׂואַי ההזדמנות הראויה להתייחס בביטול לכל המכשולים? אבל אם כך ואם כך, אל תתחשב כלל בדברי אלה ותנהג רק על פי שיקול דעתך."

כשהמכתב הזה בידו ישב גיאורג שעה ארוכה אל שולחן הכתיבה שלו ופניו אל החלון. למכר שעבר ברחוב ובירך אותו לשלום לא החזיר אלא חיוך מפוזר.

לבסוף טמן את המכתב בכיסו, יצא מחדרו ודרך מסדרון קטן נכנס אל חדרו של אביו, שלא היה בו זה חודשים. בדרך כלל גם לא היה צורך בכך, שהרי היה מתראה עם אביו בקביעות בבית-העסק, את ארוחת הצהריים היו אוכלים במסעדה יחד, ובערב אמנם אכל כל אחד מהם כרצונו אבל אחר-כך, כשלא יצא גיאורג לבלות, כמנהגו, עם ידידים או לבקר, כבעת האחרונה, את ארוסתו, היו על פי רוב יושבים עוד שעה קלה, איש איש עם עיתונו, בחדר המגורים המשותף.

גיאורג השתומם לראות כמה חשׁוך חדרו של אביו אפילו בבוקר שטוף שמש כזה. כה רב אפוא הצל שמטילה החומה הגבוהה המתנשׂאת מעבר לחצר הצרה. האב ישב על יד החלון בפינה שהיתה מקושטת בכל מיני מזכרות מהאם המנוחה, וקרא עיתון שהחזיק לפני עיניו במצודד מתוך ניסיון למצוא תקנה לאיזה ליקוי בראייתו. על השולחן היו שאריות ארוחת הבוקר, שכנראה לא אכל ממנה הרבה.

"אה, גיאורג!" אמר האב ומיד בא לקראתו. בלכתו נפתח חלוקו הכבד ושוליו התבדרו סביבו – "אבי עדיין ענק," אמר גיאורג בלבו.

"חשׁוך כאן כל-כך, ממש בלתי-נסבל," אמר אחר-כך בקול.

"נכון, באמת חשוך," ענה אביו.

"וגם סגרת את החלון?"

"כך אני מעדיף."

"הרי ממש חם בחוץ," אמר גיאורג כמין תוספת לדבריו הקודמים, והתיישב.

האב פינה את כלי ארוחת הבוקר והניח אותם על שידה.

"בעצם רק רציתי לומר לך," המשיך גיאורג, שעקב בפיזור דעת גמור אחר תנועותיו של הזקן, "שבכל זאת כתבתי לפטרבורג על אירוסי." הוא שלה קצת את המכתב מכיסו וחזר ושמט אותו פנימה.

"לפטרבורג?" שאל האב.

"נו, לידידי," אמר גיאורג ותר למצוא את עיני אביו. בבית-העסק הוא אחר לגמרי, חשב, איך הוא מתרווח לו פה בכיסאו ומשלב את זרועותיו על חזהו.

"כן. לידידך," אמר האב בהטעמה.

"הלוא אתה יודע, אבא, שבהתחלה רציתי להסתיר ממנו את אירוסי. מתוך התחשבות בו, לא משום סיבה אחרת. אתה עצמך יודע, הוא איש קשה. אמרתי לעצמי, אמנם ייתכן שייוודע לו על אירוסי ממקור אחר, אם כי אין זה מתקבל על הדעת בחיי הבדידות שהוא חי – את זה לא אוכל למנוע – אבל ממני עצמי אסור שייוודע לו הדבר."

"ועכשיו שינית את דעתך?" שאל האב, הניח את העיתון הגדול על אדן החלון ואת משקפיו על העיתון, וכיסה את המשקפיים בכף ידו.

"כן, עכשיו שיניתי את דעתי. אם הוא ידיד טוב שלי, אמרתי לעצמי, האירוסים המאושרים שלי יגרמו אושר גם לו. ולכן לא היססתי עוד להודיע לו. אבל לפני שאני משלשל את המכתב, רציתי לומר לך את זה."

"גיאורג," אמר האב והרחיב את פיו חסר השיניים, "תקשיב לי! באת אלי בעניין הזה כדי להתייעץ אתי. אין ספק שעל כך אתה ראוי לשבח. אבל זה לא כלום, גרוע מלא כלום, אם לא תגיד לי עכשיו את כל האמת. אינני רוצה לבחוש ולעורר עניינים שאינם נוגעים לזה. מאז מות אמנו היקרה קרו כמה דברים לא יפים. אולי יבוא גם זמנם, ואולי אפילו יבוא מוקדם משאנחנו משערים. בבית-העסק נעלמים מעיני כמה דברים, אולי לא מסתירים אותם ממני – אינני רוצה להניח כרגע שמסתירים אותם ממני – כבר אינני חזק דיי, זיכרוני הולך ונחלש, אינני יכול עוד לעקוב אחרי כל הדברים הרבים. ראשית, זו דרך הטבע, ושנית, מותה של אמנו האהובה היה לי מכה קשה הרבה יותר משהיה לך. – אבל מאחר שאנחנו עוסקים כרגע בעניין הזה, במכתב הזה, אני מבקש ממך, גיאורג, אל תשקר לי, זה דבר של מה בכך, דבר שחבל להשחית עליו אפילו נשימה אחת, אז אל תשקר לי. באמת יש לך הידיד הזה בפטרבורג?"

גיאורג קם נבוך. "נניח לידידים שלי. אלף ידידים אינם שקולים בעיני כנגד אבי. אתה יודע מה עולה בדעתי? שאתה לא חס על עצמך די. והרי הגיל תובע את שלו. לא אוכל להסתדר בבית-העסק בלעדיך, אתה יודע יפה מאוד, אבל אם בית-העסק מסכן את בריאותך, כבר מחר אני סוגר אותו לצמיתות. אי אפשר ככה. אנחנו חייבים לשנות מיד את אורח חייך. לשנות מן היסוד. אתה יושב לך כאן בחושך, ובחדר המגורים היה לך אור בשפע. במקום לחזק את עצמך כראוי, אתה בקושי טועם מארוחת הבוקר. אתה יושב בחלון סגור, והרי האוויר היה מיטיב לך כל-כך. לא, אבי! אני אזמין את הרופא ואת הוראותיו נמלא. נתחלף בחדרים, אתה תעבור לחדר הקדמי, ואני הֵנה. זה לא ישנה לגביך כלום, הכל יועבר אתך לשם. אבל כל זה לא דחוף, עכשיו תשכב עוד קצת במיטה, אתה זקוק בהחלט למנוחה. בוא, אעזור לך להתפשט, תראה שאני יכול. ואולי אתה רוצה לעבור מיד לחדר הקדמי, ושם תשכב בינתיים במיטה שלי. זה יהיה נבון מאוד דווקא."

גיאורג עמד קרוב מאוד לאביו, שהשפיל את ראשו השׂב הפרוע אל חזהו.

"גיאורג," אמר האב חרש, בלי נוע.

גיאורג כרגע מיד על יד אביו, וראה בפניו העייפות של האב את האישונים המוגדלים נעוצים בו מזוויות העיניים.

"אין לך שום ידיד בפטרבורג. תמיד היית בדחן וגם אתי הרשית לעצמך להתבדח. למה זה יהיה לך ידיד דווקא שם! לא ייתכן, בשום פנים לא."

"תנסה להיזכר, אבא," אמר גיאורג והקים את אביו מהכיסא, ועכשיו, כשעמד האב לפניו חסר כוח, פשט מעליו את החלוק, "לפני כמעט שלוש שנים הוא ביקר אצלנו, ידידי. אני עוד זוכר שלא חיבבת אותו ביותר. לפחות פעמיים אמרתי לך שהוא איננו אף על פי שבאותה שעה ממש ישב אצלי בחדר. יכולתי דווקא להבין את הסלידה שלך ממנו, יש לו לידידי כל מיני מוזרוּיוֹת. אבל אחר-כך בכל זאת שוחחת אתו בְּעניין. אפילו הייתי אז גאה מאוד שאתה מקשיב לו, מנענע בראשך ושואל שאלות. אם תחשוב רגע, בוודאי תיזכר. הוא סיפר אז סיפורים מדהימים על המהפכה הרוסית. למשל, איך, כשביקר בקייב לרגל עסקיו, ראה במהלך מהומה כומר עומד על מרפסת, חורט לו צלב דם גדול בכף ידו, מניף את היד וקורא אל ההמון. הרי אתה עצמך חזרת וסיפרת מזמן לזמן את הסיפור הזה."

בינתיים עלה בידי גיאורג לשוב ולהושיב את אביו ולפשוט בזהירות את מכנסי הטריקו שלבש מעל לתחתוני הפשתן, וגם את גרביו. למראה הלבנים הלא כל-כך נקיים האשים את עצמו על שהזניח את אביו. אין ספק שגם ההשגחה על החלפת הלבנים של אביו היתה מכלל חובותיו. הוא עדיין לא דיבר עם ארוסתו במפורש על תוכניותיהם לגבי עתידו של אביו, כי בלי לומר זאת הניחו שניהם שהאב יישאר לבדו בדירה הישנה. אבל עכשיו החליט החלטה נחרצת לקחת את אביו עמו אל מעונו החדש. שהרי כשהביט בו היטב כמעט היה נדמה לו שהטיפול שיקבל שם האב כבר עלול לבוא מאוחר מדי.

בזרועותיו נשא את אביו אל המיטה. הרגשה נוראה אחזה אותו כשבזמן שצעד את הצעדים הספורים אל המיטה שם לב שאביו משחק על חזהו בשרשרת שעונו. תחילה אף לא הצליח להשכיבו על המיטה, כל-כך חזק נאחז בשרשרת השעון.

אבל ברגע שכבר שכב על המיטה היה נדמה שהכל כשורה. הוא התכסה בעצמו ואחר-כך אף משך את השמיכה יפה יפה עד מעבר לכתפיו. ונשא אל גיאורג מבט לא בלתי-ידידותי.

"אז עכשיו אתה זוכר אותו, לא?" שאל גיאורג וניענע לו בראשו לעודדו.

"אני מכוסה טוב עכשיו?" שאל האב, כאילו אינו יכול לראות אם כפות רגליו מכוסות כראוי.

"אתה רואה, נעים לך במיטה," אמר גיאורג והיטיב סביבו את השמיכה.

"אני מכוסה טוב?" חזר האב ושאל, ונראה היה שהוא מצפה בדריכות לַתשובה.

"אל תדאג, אתה מכוסה טוב."

"לא!" קרא האב והתשובה ניחתה על השאלה, והשליך מעליו את השמיכה בכוח רב כל-כך, שלרגע נפרשׂה כולה במעוּפה, ונעמד זקוף על מיטתו. רק בידו האחת נגע קלות בתקרה. "רצית לכסות אותי, כן, אני יודע, ילד מוצלח שלי, אבל אני עוד לא מכוסה, לא ולא. וגם אם זו שארית כוחי, היא תספיק לך, תספיק לך די והותר. ודאי שאני מכיר את ידידך. הוא היה יכול להיות לי בן כלבבי. הלוא בגלל זה רימית אותו כל השנים האלה. למה, אם לא בגלל זה? אתה חושב שלא בכיתי עליו? הלוא בגלל זה אתה מסתגר לך במשרד, אסור להפריע, המנהל עסוק – רק כדי שתוכל לכתוב את המכתבים הצבועים האלה שלך לרוסיה. אבל אבא, תודה לאל, לא צריך שילמדו אותו לגלות את צפונותיו של בנו. עכשיו, כשחשבת שהכנעת אותו, הכנעת אותו ככה שאתה יכול לשבת עליו בישבנך והוא לא יזוז, עכשיו החליט האדון בני להתחתן!"

גיאורג הרים את עיניו אל דמות הבלהות של אביו. הידיד מפטרבורג, שאביו היטיב כל-כך להכירו פתאום, נגע אל לבו כמו שלא נגע אל לבו מעולם. הוא ראה אותו אובד ברוסיה הרחוקה. הוא ראה אותו בפתח חנותו הריקה, הבזוזה. עדיין עומד איכשהו בין שברי המדפים, הסחורות המרוטשות, מנורות הגז הנופלות. למה היה צריך להרחיק כל-כך?

"אולי תביט אלי!" קרא האב, וגיאורג נחפז לגשת, כמעט בפיזור נפש, אל המיטה, כדי להבין הכל, אבל נעצר באמצע הדרך.

"כי היא הרימה את החצאיות שלה," התחיל האב מצייץ, "כי היא הרימה את החצאיות שלה ככה, האווזה המגעילה," ולשם המחשה הרים גבוה את כותונתו עד שנגלתה על ירכו הצלקת משנות המלחמה שלו, "הרימה את החצאיות שלה ככה וככה וככה, לכן התחלת אִתה, וכדי שתוכל להתעסק אִתה באין מפריע חיללת את זכר אמנו, בגדת בידידך ואת אביך תקעת במיטה, כדי שלא יוכל לזוז. אבל הוא יכול לזוז, יכול או לא?"

והוא עמד בלי להיאחז ובלי להישען והניף את רגליו. הוא קרן מגודל התובנה שלו.

גיאורג עמד באחת הפינות, רחוק ככל האפשר מאביו. לפני שעה ארוכה גמר בדעתו להשגיח על הכל בשבע עיניים, כדי שלא יעקפוהו ויפתיעוהו באיזה אופן, מאחור, מלמעלה. עכשיו שב ונזכר בהחלטה ההיא שנשכחה מזמן, ושכח אותה, כמי שמשחיל חוט קצר בקוף של מחט.

"אבל הידיד בכל זאת לא נבגד!" קרא האב, ואצבעו הנעה הֵנה והֵנה הוסיפה תוקף לדבריו. "אני הייתי נציגו פה."

"שׂחקן!" לא יכול גיאורג להתאפק מלקרוא, ומיד עמד על הנזק שגרם ובעיניים קופאות נשך – מאוחר מדי – את לשונו, עד שהתנודד מרוב כאב.

"כן, מובן שהצגתי הצגה! שׂחקן! זו המילה! איזו עוד נחמה נותרה לאב הזקן האלמן? תגיד – ולרגע התשובה הקצרה הֱיֵה עוד בני החי – איזו ברֵרה נותרה לי בחדרי האחורי, רדוּף עובדים לא נאמנים, זקֵן עד עצמותי? ובני התהלך לו צוהל בעולם, סגר עסקות שאני הכנתי, התהפך והתגלגל מרוב נחת, והסתלק לו לעיני אביו בפנים חתומות של איש הגון! אתה חושב שלא אהבתי אותך, אני, שמחלצַי יצאת?"

עכשיו הוא יתכופף, אמר גיאורג בלבו, הלוואי שיפול ויתרסק! המילה הזאת שרקה-חלפה בראשו.

האב התכופף, אבל לא נפל. ומאחר שגיאורג לא קרב אליו, כמו שציפה, שב והזדקף.

"תישאר במקומך, אינני זקוק לך! נדמה לך שעוד יש לך הכוח לגשת הֵנה ורק מפני שאינך רוצה אינך ניגש. אתה טועה טעות גדולה! עדיין אני הרבה יותר חזק ממך! אילו הייתי לבדי אולי הייתי נאלץ לסגת, אבל אמא העבירה לי את כוחהּ, עם ידידך קשרתי קשר מצוין, הלקוחות שלך הם פה בכיסי!"

"אפילו בכותונת יש לו כיסים!" אמר גיאורג בלבו ודימה לו שבאמירה הזאת יוכל להוציא לו שם רע בעולם כולו. רק לרגע דימה לו זאת, כי שוב ושוב שכח הכל.

"נראה אותך בא לקראתי שלוב זרוע עם ארוסתך! על המקום אני מסלק לך אותה, כמו כלום!"

גיאורג העווה את פניו כלא מאמין. האב רק ניענע בראשו, לחיזוק דבריו, אל פינתו של גיאורג.

"כמה שיעשעת אותי היום כשבאת ושאלת אם לכתוב לידידך על האירוסים. הוא הלוא יודע הכל, טיפשון, הכל הוא יודע! הרי כתבתי לו, כי שכחת לקחת ממני את כלי הכתיבה. לכן הוא לא בא הנה זה שנים, הלוא הוא יודע הכל פי מאה יותר טוב ממך, את המכתבים שלך הוא מועך בידו השמאלית, בלי לקרוא אותם, ואילו בימינו הוא מחזיק לפניו את המכתבים שלי וקורא!"

מרוב התלהבות הניף את זרועו מעל לראשו. "הוא יודע הכל פי אלף יותר טוב!" קרא.

"פי עשרת אלפים!" ניסה גיאורג להלעיג על אביו, אבל עוד בפיו נשתווה למילים צליל רציני עד מוות.

"כבר שנים אני מחכה ומצפה שתבוא אלי בשאלה הזאת! אתה חושב שיש דבר אחר שמעסיק אותי? אתה חושב שאני קורא עיתונים? הִנֵה!" והוא השליך אל גיאורג דף של עיתון, שאיכשהו נסחב אתו למיטה. עיתון ישן, שגיאורג אפילו לא שמע את שמו.

"הרבה זמן לקח לך להבשיל! בינתיים הלכה אמא לעולמה, לא זכתה להגיע ליום המשמח הזה, הידיד הולך ונהרס ברוסיה שלו, כבר לפני שלוש שנים היה צהוב כל-כך שיכולת להשליכו לפח, ואני, הלוא אתה רואה באיזה מצב אני. הרי לשם זה יש לך עיניים!"

"אם כך, עקבת אחרי!" קרא גיאורג.

והאב פלט ברחמים: "את זה בוודאי רצית לומר קודם. הרי כעת זה כבר לא לעניין."

ובקול רם יותר: "ובכן, עכשיו אתה יודע מה היה חוץ ממך, עד עכשיו ידעת רק על עצמך! אמנם נכון שהיית ילד תמים, אבל נכון כפליים שהיית איש שׂטני! ועל כן דע לך: עכשיו אני גוזר עליך למות בטביעה!"

גיאורג הרגיש שהוא מגורש מהחדר, החבטה שהשמיע מאחוריו האב בנופלו על המיטה עוד הידהדה באוזניו גם בחוץ. במדרגות, שירד בהן בריצה כאילו הן מִשטח משופע, נתקל במשרתת שלו, שעלתה ברגע זה לסדר את הדירה אחרי הלילה. "ישו!" הצטעקה וכיסתה את פניה בסינרה, אבל הוא כבר נעלם. מהשער זינק, את הכביש עבר-נסחף אל המים. וכבר תפס בחוזקה את המעקה, כרעֵב התופס דבר מאכל. הוא קפץ מעליו כבצעירותו, כשהיה מתעמל מצוין, גאוות הוריו. הוסיף להיתלות עליו בידיו ההולכות ורפות, תר וגילה בין מוטות המעקה אוֹמניבּוּס, שבלי קושי יבלע בוודאי את קול נפילתו, וקרא חרש: "הורים יקרים, הלוא אהבתי אתכם תמיד," והפיל עצמו מטה.

ברגע זה עברה על הגשר תנועה אינסופית ממש של כלי רכב.


*מתוך הקובץ "רופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר", הוצאת עם עובד, 2000.

    arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

    Send this to a friend

    Hi, this may be interesting you: גזר הדין! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%92%d7%96%d7%a8-%d7%94%d7%93%d7%99%d7%9f/