search
בקריאה כעת: ג'ינג'ית חילווה | שירה פנקס
search

שירה פנקס | מקור:עברית

ג'ינג'ית חילווה

הקדמה מאת המערכת

הכתיבה של שירה פנקס עוסקת בתשוקה. במחסומים שמוצבים לה ובאפשרות הקיימת תמיד לפרוץ אותם, ואם אפשר בשיא הכוח. הסיפור "ג'ינג'ית חילווה" מתרחש בלב לבו של מחסום כזה, בישוב ערבי בוואדי עארה. גיבורתו היא אישה שמסתירה את רעמתה הלוהטת בכיסוי ראש. לא רק את שיערה היא מסתירה, אלא כל תשוקותיה וחלומותיה היא משקעת במושא שאינו מיני, באחיה, בשר מבשרה, ואת כל יהבה היא משליכה עליו. הפנטזיה הזאת סופה להתנפץ, אבל בסיפור שלפנינו לא על חופים מכזיבים. האישה הלכודה בכבלי הדיכוי והדת הופכת תחת עטה של פנקס לוונוס העולה מן הים. את החופש שלה, את השחרור מהחברה הגברית שבגדה בה ונטשה אותה, היא תמצא במקומות אחרים, בחיבורים קמאיים שהעניקו ומעניקים כוח לה ולבנות מינה. כתיבתה רבת התעוזה של שירה פנקס הולמת היטב את מושא הסיפור הזה ומעניקה לה קול ייחודי ורב עוצמה.

קראו עוד

קוראים לי תג'ריד, שירת הציפורים. אני חיה בגבעות ובוואדי, ביער ובמעיין סביב העיר בה נולדתי וגדלתי. ערערה. מעולם לא התרחקתי מהעיר חוץ מלימודי הוראה במכללה בעמק, אבל עכשיו אני רחוקה, עכשיו אני אלה בוואדי, יוצאת לצייד עם איילה לצדי, גם חברותיי הנימפות מלוות אותי, נשבעו לי אמונים להיות בתולות כמוני. אני יושבת איתן בין עצי הרימונים, רואה את הסמוקים והבשלים, אלו שנשכחו בין הענפים הסבוכים ונפלו אל האדמה. חבטו בה את הכתר שנשבר, אבל אני שרדתי את גורלי והכתר עדיין איתי.

גדלנו תאופיק ותאג'ריד, תאג'ריד ותאופיק, תמיד ביחד, דואגים למשפחה ביחד, כי ביננו רק שנה הבדל והוא האח הגדול ששומר עלינו, שנהייה נשים עם עתיד ותקווה לבית. אבא איננו, השאיר אותנו, אמא, ארבע אחיות ותאופיק. אחותי שקטנה ממני בשנה יצאה ללימודים רחוקים עוד כשאבא היה בחיים, הכירה בחור מנצרת וחזרה הביתה רק בחגים ולא כעסתי עליה. הבית נעשה עוד יותר שלנו, וניחם אותי. דאגנו לאמא ולאבא שמזדקנים ונחלשים, ולשתי האחיות הצעירות, מלאק ולמא, שעדיין למדו בתיכון.

כל בוקר אנחנו קמים עם הזריחה, בשעות שהלילה נכנע לבוקר ונעלם בתוכו. אני מכינה קפה חם, ואנחנו שותים ממנו במרפסת הקדמית. הרחוב עדיין לא התעורר לגמרי ואין עוברים ושבים להביט בנו, לתהות מה עלה בגורלנו עם השנים שחולפות מאז שהיינו ילדים. תאופיק יוצא עם טנדר הטויוטה הלבן למרכז הארץ ואני לוקחת אוטובוס לכפר קרע, שם אני מלמדת. כשהיינו קטנים, היינו אותו הדבר, תאג'ריד ותאופיק, אח ואחות כמעט באותו הגיל, אבל עם הזמן התפקידים התחדדו והגבר שבו התחיל לנחם אותי כמו אישה שזקוקה למישהו שיטפל בה. הצעדים בבית, אלה שאני מכירה, נעשו כבדים ואחראיים. הקשבתי להם, חיכיתי להם. נסענו לעשות קניות בשוק. ירקות, פירות, בשר פעמיים בשבוע ולפעמים גם דגים. ריח הסיגריות ורוח חלונות פתוחים. כיבסתי את החולצות שלו, מהולות בזיעה, סיגריות וריח גוף. הבנות ואני ישנות בחדר אחד ותאופיק בחדר שני. בלילות הגדולים והעמוקים, כשהלבנה פועה כמו כבשה, מטרידה את מחשבותיי, מעירה את דאגותיי ואני מתקשה לישון, אני הולכת אל החדר השני. ישנה לידו. לפעמים אני מפריעה לו, כי הוא מרגיש את הצורך הגדול שלי להיות קרובה אליו, והוא יוצא לסלון ונרדם על הספה. בבוקר אנחנו קמים אל השחר, שותים קפה בלי להזכיר את נדידות הלילה. הפחדים לוקחים אותנו למקומות כהים, מוגזמים באפלוליתם, עם אור בוקר הם נעלמים. תאופיק מכפתר חולצת כפתורים ארוכה כי כל יום הוא עובד בשטח במדידות עם המכשירים שננעצים באדמה ומודדים אותה, גבוהה או נמוכה, ולמרות החולצות הארוכות והכובע, אני רואה איך השמש חורצת בעור שלו, נוגעת בו כאילו הוא שלה, השמש. והוא אמר לי כמה פעמים שאנחנו קרובים מדי, שאנשים מדברים על איך זה שאנחנו לא מתחתנים, אבל אף פעם לא הרחיק אותי ממנו לגמרי, כי זה היה נוח לשנינו לא להרגיש לבד אף פעם, ואני אמרתי לו שהכל בסדר, שהגורל כבר מזדרז להביא לכל אחד מאתנו שידוך מתאים, כי תמיד חלמתי על הגבר שאכיר, שילמד בטכניון כמו תאופיק וימצא עבודה במרכז הארץ. הוא ואני ניסע ביחד במכונית שלו לתל אביב. אני אסע לבקר חברה שלומדת באוניברסיטה וגרה ברמת אביב. נלך לים, האופק ימתח בשבילנו. אולי אלמד לתואר שני כי למרות המסורתיות תהייה לבעלי חשיבה משוחררת כמו לאבא שלנו, שתמיד אמר שגם אישה צריכה להיות מלומדת ולהסתדר לבד בעולם, כי אי אפשר לדעת מה יקרה. מלחמות, משפחות שמתפרקות, אדמה שנלקחת, נדודים. אישה צריכה להיות עצמאית, והאמונה באלוהים רק מחזקת אותה ותומכת בה.

אבל המציאות דחפה את החלומות שלי אל הפינה, כשעוד למדתי במכללה, כשתאופיק התחיל לבנות בית מעל הבית שלנו כדי להתכונן לחתונה, וזה עוד הרבה לפני שמצא אותה, את נהילה, וכששאלתי אותו למה הוא עושה תוכניות בלעדי, הרי הגורלות שלנו הולכים בשניים כמו שני הדגים ששומרים על אלמוג שושנת-הים בים האדום, והיא השושנה שומרת עליהם, תאופיק ענה שהוא גבר והרי אני יודעת שככה זה אצלנו, אי אפשר לבוא בלי בית ובידיים ריקות, שצריך להתכונן כדי שההורים מהמשפחה שלה יסכימו, ושהוא יודע שגם הארוס שלי, המיועד, כבר מתכנן לי בית, והוא כל-כך המתיק אותי במילים, שנרגעתי ואפילו עזרתי לו בתכנון החדרים, יעצתי לו על גודל המטבח וחדרי השינה, מקום לארונות ולמכונת כביסה, וכשהכל עמד כמו שלד, הבית נעצר ונשאר מעלינו כמו סימן לבאות.

והיה גם השכן. ההורים שלו גידלו כבשים ועיזים בחצר והוא טיפל בהן, האכיל ושחט. מהחלון במטבח, כשבשלתי יחד עם אמא, ראיתי אותו מטפל בהן, שמעתי את הכבשים פועות בשבילו ועם הזמן למדתי להבדיל מתי הן אומרות לו את הרעב שלהן ומתי את פחד המוות שמתקרב אליהן. ראיתי את אופנוע השטח שלו הלבן. חברים שלו היו באים לפנות ערב, גם הם על אופנועים, והם היו יורדים כולם אל המעיין בשאון מנועים דרך דרכי אפר, נוסעים מהר, קופצים באוויר, מחלקים כמו גיבורים על האדמה, מתלכלכים באבק ובבוץ, ובסוף היו נחים לצד המעיין, לשתות שם בירות, לעשן ולצחוק תחת עצי הרימונים. הסתכלתי עליהם מרחוק, ממקומות המסתור שלי, כי גם אני ירדתי אל המעיין שאהבתי, נרגעתי אל תוכו עוד כשהייתי קטנה. המעיין היה החדר שלי, חדר ללא קירות, שהעלים והרימונים מקשטים אותו בתמונות משוחררות, חיות מכל עבר בענפים וללא גבולות. אבא סיפר לי הרבה סיפורים על המעיין ועל הזמנים שבהם לא היו ברזים בבתים. אנשי הכפר היו יורדים עם חמורים ומיכלים של פלסטיק או פח להביא מים חמים בחורף וקרים בקיץ, כי מי המעיין הם מי קסם, היה מספר לי אבא, מתאימים עצמם לטבע כמו השמיים שמשחירים אל הלילה ומתבהרים אל הבוקר. וכשירדתי לשם ראיתי את השכן ואת החברים שלו, אבל לא התקרבתי, הידקתי את כיסוי הראש, והבחנתי בפרצופים של החברים שלו מגחכים, מלחשים ובוחנים אותי, ורק השכן תמיד בירך אותי לשלום.

Psst, you might also like:
האיים

אני עומדת מול החלון במטבח, שומעת את הכבשים שלו פועות, ומבשלת. מלפוף, מלוחייה, עוף ממולא באורז, במייה עם עגבניות, מג'דרה, זאהרה, עלי גפן, בשר טחון עם עגבניות וטחינה. הקערות על השולחן המלבני ממלאות את המטבח בריחות. הידיים מתלכלכות ואני טועמת, מתבלת, מדייקת את הטעם, עדין, מנשב, לפעמים עז ומסחרר. פעם אחת הכנתי טארט אגסים לפי מתכון של אחת הבחורות היהודיות שלמדו איתי בכיתה. היא אמרה שזו עוגה מפריז. הכנסתי שקדים בבצק הפריך ובקרם שמונח מעליו. חציתי אגסים לשניים וספגתי אותם ביין ובגרעיני וניל, כמו שהיה כתוב במתכון. השכבתי אותם מעל מקומרים ומתעגלים כמו עלי כותרת מדושנים. רציתי להפתיע את תאופיק בטעמים מאירופה, אבל תאופיק טעם מעט ואמר שאני הרי יודעת שהוא לא אוהב מתוק. עניתי שזו עוגה מפריז, אבל זה לא הרשים אותו. שאר המשפחה אכלה וגם אנשים שהזמנו אלינו למרפסת. חתיכה אחת שמרתי, וכשראיתי אותו שוב מבעד לחלון שבמטבח, הזמנתי אותו להתקרב ונתתי לו אותה בלי להסתכל בעיניים. הם לא אוהבים אותו במשפחה שלי, לא אוהבים את השכנים האלה כי הם מגדלים את הכבשים והעיזים כמו שעשו פעם כשגרו קרוב מדי לחיות, עם ריחות הצרכים שלהן, דם ובשר, וזה לא מכובד להכניס הביתה את כל הטמא. אצלנו המרפסות מוגבהות מהרחוב, הבית מוצנע, מסודר ונקי, אבא קבלן איטום ולתאופיק יש תואר של מהנדס.

שיגרת החיים שלנו עם הגורל שאמור היה להזדרז בשבילנו, התמהמה בגלל המחלה של אבא. תאופיק ואני טיפלנו בו בבית כמו שני הדגים של שושנת הים, שומרים על מלאק ולמא שימשיכו ללמוד ולהתפתח בלי שהעצב יוציא אותן מדרך הישר. הבית למעלה תמיד עמד מעלינו כמו כובע מוזר, וקיוויתי שתאופיק זנח את הרעיון להביא מישהי לשם, עכשיו כשאמא מהדקת את כיסוי הראש ומתפללת כל הזמן. הבית למעלה עם חלונות ללא זכוכיות, עם הרוח שחודרת ונוגעת בקירות שהפכו לאט למשהו אחר. הלחות והיובש, הגשמים והשמש, באו ולקחו אותם להיות חומות וגדרות של המרחבים, עם הירוק והטחב שנדבקים אליהן, עם החיות הקטנות שמצאו שם מפלט. לא שמחתי שאבא חולה, אבא שמספר לי סיפורים על האדמה הזו, אבא שיושב איתנו במרפסת האחורית, שותה ומעשן אחרי ארוחת הערב, אבא שלידו אשאר תמיד הילדה שלו, שעוד תלמד ותתפתח, אבל בתקופה הזו שהיה חולה, תאופיק ואני  התלכדנו אחד לתוך השני, והבית למעלה הפסיק לאיים עלי, ריק כמו שרידי בתים אחרי מלחמה.

למרות התפילות, אבא עזב אותנו צעיר מדי, ומשפחה בלי אבא זה כמו משפחה ענייה שנזרקה אל הרחוב. בחוץ כולם היו בטוחים שהרצפה בבית שלנו היא עכשיו מדרכה שישנים עליה ארבעה יתומים. האנשים שעברו ברחוב הראשי הסתכלו אל המרפסת שלנו בפרצופים עצובים ומלחששים. הבית כבר לא היה אלמוג שושנת ים, וכל מי שבתוכו נועד להתפזר ללא אב, ללא דין ודיין. נדא חזרה מהר לנצרת אחרי שקברנו את אבא וישבנו עליו במרפסת הקדמית עם המלחששים שהביאו איתם את הצביעות לנחם אותנו במילים העטופות שלה, אבל תאופיק ואני לא ויתרנו, לא נתנו להם לדרדר אותנו, ושוב לקחנו הכל בידיים שלנו, באוכל טעים ובשגרת יום, עבודה, לימודים ושעורי בית, ובזמן הזה שאחרי המוות של אבא, לקחתי את תאופיק, אחרי יום העבודה שלו, יחד איתי למעין. האובדן הכניס בו עדינות מתמסרת והרגשתי שללא אבא הוא משתחרר אלי. הוא רך יותר. ירדנו עם שקיעה, כשבתוך היופי כבר התחלתי להבחין בעצב הרימונים שנשכחים על הענפים להסמיק עד מוות, ואז נופלים עם הכתרים השבורים. ראיתי גם את המעיין שהחברים של השכן מלכלכים בבקבוקי בירה ושקיות צפות, אותם מים שאבא סיפר לי איך בקסמים הם משנים את עורם, קרים בקיץ וחמים בחורף. שמענו את אופנועי השטח, נוהמים במנועים על הגבעות סביבנו, מכתרים אותנו, כמו סוסי מערב פרוע, עד שעצרו לנוח כמו תמיד לצד המעיין. תאופיק הסתכל עליהם ואמר מהורהר, שכשהיה צעיר יותר גם רצה אופנוע כזה, לנסוע מהר, להרגיש את הרוח מנשבת מתחת לבגדים ולהיות חופשי ופראי. ישבנו אחד לצד השני שעונים על עצי מטעי הרימונים. הרוח הביאה אלי ריח אדמה ועלים. גם את ריח החולצה שלו. סיגריות וריח גוף. היה חם כשישבנו שם ביחד. מי המעיין קרים. פתאום ראיתי את אחד מהחברים של השכן מוריד חולצה ומרטיב אותה ואז לובש אותה שוב. החולצה נדבקה אל הגוף. החבר הסתכל לעברי כשלבש אותה. גם השכן הסתכל עלי מרחוק. תאופיק סובב את הראש ובחן אותי, נצלבת במבטים, צולבת את הגוף העירום שראיתי, ולפני שהכל התפוצץ ברעש אגרופים ומנועים במנוסה, הידקתי את כיסוי הראש והתחלתי ללכת מהר אל הבית, לעלות מעלה, והוא מנסה להדביק את צעדיי, ובדרך כשהרוחות נרגעו והאטתי את הצעדים, העזתי לשאול אותו בשקט, למה לא קנה לעצמו אופנוע, הרי התחיל לעבוד כשוליה למודד בגיל חמש עשרה וכסף היה לו, והוא ענה בשקט, את שמכירה אותי כמו את כף ידך, לא יודעת שבגיל עשר כבר הייתי בן חמישים? תמיד הייתה לי אחריות גדולה מדי מכדי להשתעשע.

Psst, you might also like:
קוצים

עבר זמן והוא לא בא איתי למעיין יותר, אבל הכל המשיך להתנהל כמו תמיד, בשיתוף. עד שכמה חודשים לאחר מכן תאופיק בא ואמר לי שהגיע הזמן לעסקת החליפין, שעבר יותר מדי זמן בגלל המחלה של אבא, ושהוא לא יודע אם יהיה לנו מזל, עכשיו כשאבא איננו וכולם חושבים עלינו מה שהם חושבים. אמר שהוא מכיר טוב את האח הגדול של משפחת יונס ושהוא יעזור לנו לארגן מפגש עם האח והאחות הקטנים יותר, אלו שבגיל שלנו. הוא אפילו עלה לבית שבנה לעצמו והתחיל לנקות את האבק שהצטבר. שטף את שתן החתולים והכלבים, הרג את העכבישים והחרקים והביא מישהו שהתחיל לצבוע את הקירות הפנימיים בלבן. הייתי בת עשרים ושש וזה היה עוד בסדר, למרות שהרגשתי מוזר, אחרי כל הזמן הזה שטיפלנו באבא ביחד, ושחשבתי שוויתר כמוני על עסקת החליפין שאבא ניסה לסדר לפני שנפל למשכב. אבל תאופיק הצליח להביא אותם וישבנו כולנו במרפסת הקדמית, בשעה ראויה, עם המבטים של כולם ברחוב, ועשיתי את מה שמוטל עלי עם אמא והבנות, אבל בתוכי הרגשתי שהכל הצגה אחת גדולה. אחרי כל מה שעברנו ביחד, פתאום אלך לגור בבית אחר, ברחוב אחר, בבית שמישהו אחר בנה. תאופיק יעלה למעלה עם מישהי אחרת, אל הבית שמעל לבית שלנו, וכולנו נשכב במיטות, האח שלי עם אחות של בעלי, ואחות של בעלי עם אח שלי, ובאמת שלא ידעתי אם לצחוק או לבכות כי התבגרתי כבר, והחלומות שלי פגשו את המציאות שמעבר לסדר הטוב.

העניין הוא שגם לתאופיק זה קרה, השאיפה לפרוץ את הסדר, אנחנו שתמיד היינו דומים, תאופיק ותאג'ריד, שני דגים סביב שושנת ים יפה ובשרנית בים האדום ומעמקיו, ותאופיק הוא שפירק את העסקה, כי היה לו את הכוח לעשות את זה. החזיר את האח והאחות ממשפחת יונס המכובדת אל הבית שלהם. נכנסתי אליו באותו הלילה אל החדר, חייכתי אליו, רמזתי לו, שגם אני הרגשתי אותו הדבר, שאין אהבה בעסקת החליפין הזו ושאנחנו יכולים לעשות טוב יותר לעצמנו. צחקנו ביחד על הקודים של אותו המפגש. שוחחנו כל הלילה על החלומות שלנו, נרדמתי בחדר שלו, השיער פזור על הכר, הקשבתי לנשימות שלו כשנירדם וסמכתי עליו לגמרי, כאילו היינו תאומים שווים, תאופיק ותג'ריד, ששנינו נטפס יחד מעל הקירות הגבוהים של הבתים והחוקים, עכשיו כשאבא איננו, אבל בסוף הוא הציל רק את עצמו, תאופיק.

 חודש עבר, והוא הביא אישה אחרת הביתה לארוחת ערב. נהילה קראו לה. הביא אותה להכיר את אמא ואותי כאילו אמא ואני זוג עכשיו, שנותנות לו אישור. רופאה מחיפה שמכינה אוכל מערבי, אוכל מאירופה, וחשבתי שתסרב לגור בעיר שלנו שיש בה מנטליות של אנשים כמו בכפר, אבל תאופיק חיזר אחריה בפתיחות לב ובנדיבות שקיבל מאבא שלנו. נתן לה חופש לחיות את החיים שלה. מכונית משלה. שיער פזור בתלתלים חומים. בסוף הארוחה כשאמא כבר הלכה לישון, הביא אותה אל המרפסת שלנו האחורית, הרחק מהמבטים של כולם, לשתות כמו עם אבא בירות קרות שקנה מחוץ לערערה. היא שתתה איתו. אני הידקתי את הכסוי. הידיים שלי רעדו. לא יכולתי לעמוד. התיישבתי במטבח בין שאריות האוכל של ארוחת הערב שלהם. הקשבתי לכבשים פועות את הרעב שלהן לאוכל שישביע אותן ובכיתי כי הבנתי שהוא סידר את עצמו, אולי אפילו התמהמה עם עסקת החליפין כשאבא היה חולה, כדי שאבא לא יכפה עליו את רצונו כשהוא עדיין בעל הבית, ואת העסקה קיים כדי לצאת ידי חובה כלפי ,אחותו, זו שהוא ישן איתה באותו החדר, בשקיעה יורד איתה למעין. בכיתי וקיללתי אל שקט הלילה שעטף אותי כמו המאהב היחידי שיהיה לי בחיי, ורציתי להרעיל את רצפת הבית שבנה למעלה, זו שעליה הם יפסעו, תאופיק ונהילה, יחפים, והרעל יחדור אל הגופות שלהם מתוך אדמת הבית וישתק להם את הלב.

Psst, you might also like:
הטפט הצהוב

הכל התרחש. החתונה, הבגידה, ולא יכולתי לרצוח ולהרעיל אף אחד, וכשהייתי בת עשרים ותשע נולדו לתאופיק ונהילה תאומים, אח ואחות, והם קראו להם חאלד וחלדייה, צמודים אחד לשני כל הזמן, כאילו הגורל מסתובב במעגלים סגורים בלי שנוכל להציל את נפשותינו. בת עשרים ותשע הייתי כשהם נולדו, וזה כבר היה ברור לכל האנשים ברחוב, המלחשים לצד המרפסת הקדמית, שרק הלילה יבוא לבקר אותי. יום יום אקום ואסע ללמד את תלמידי, אחזור לבשל, ולטפל באמא שהולכת ונחלשת, בסוף השבוע אעשה קניות בשוק עם נהילה, אבל רק הלילה יראה אותי עירומה.

אבל לילה אחד משהו גרם לי לעזוב, כשישבתי לבד במרפסת האחורית, כי תאופיק כבר גר למעלה והמרפסות שם גבוהות יותר ואינן פונות אל חצר הכבשים, מסריחה מדי בשבילו. פיזרתי את השיער בחסות החשיכה והופתעתי לגלות שזו הפעם הראשונה, בבית שבו נולדתי וגדלתי, שהשיער שלי נוגע בקיר הבית החיצוני כשאני נשענת עליו. מלטף עורף, יורד על כתפיים. הכבשים השמיעו את קולן וזו הייתה השעה. השכן יצא אליהן אבל אני לא זזתי. לא אספתי, גם כשלרגע נרעדתי שיחשוב שפיזרתי בשבילו, וכשהבחין בי, נעצר, התקרב בהססנות אל המרפסת, בוחן את התנועות שלי, מפחד שאעוף כמו פרפר, לא כמו דג ששומר בנאמנות עם אחיו על האלמוג היפה שהם ניזונים ממנו, אבל אני נשארתי, לא זזתי, אפילו ראיתי את העיניים שלו בחשיכה נבוכות אבל מלאות התפעלות ורגש, ושמעתי אותו אומר לי בשקט, ג'ינג'ית חילווה.

אחר-כך, בימים שבאו לאחר מכן, בסדר לא ברור כי זה היה כמו מישהו שקורא לי, משמיע בתוכי קול שמחמיא, קול ששולח לי פרחים בשקיעות ובים אדום, אומר לי, ג'ינג'ית חילווה, ג'ינג'ית חילווה, ובשעת חשיכה גדולה ועמוקה, ירדתי אל המעיין בשיער פזור בצבע האש שתמיד היה איתי בלי שזר ידע על הבעירה, בדרך האפר הלבנה ירדתי והיא האירה לי את דרכי, וכשהגעתי למטה תקף אותי פחד אנושי והדלקתי את הפנס שהבאתי איתי לביטחון, כי אני אישה לבדי בלילה. התיישבתי על אבן רחבה כמו לביאה שמסתכלת על הבריאה בזקיפות. כיביתי שוב את הפנס ונשארתי לאור ירח, רוכנת ומלטפת באצבעות את המים הקסומים. בפעמים הראשונות שטפתי רק פנים וזרועות, ולאט לאט, אחרי לילות ארוכים, הרטבתי את כול גופי. את הפנס השארתי מאחור, כי הפחדים נשרו ממני עם הזמן, עד שהייתי לאלה עירומה במעין, עם הקיפודים, והאיילה הקטנה שנשארה לצדי למשמרת, ללקק בחום ובאהבה לחיים ועורף. מים חמים עטפו אותי בחורף, ומים קרים הידקו את עור גופי בקיץ ואני התמסרתי לעצמי ולעונות השנה. נעלם בי הצורך לקרוא לו. לא אח ולא שכן. ליטפתי את הגוף והעונג לא הוליד בי דמעות על הידיים שאינן לצדי, אלא זמזם באוזניי שירים, עד שבשיאו לא ראיתי ולא שמעתי דבר כי השמיים התפוררו אל כפות הידיים שלי, רועדות ולא מאכזבה אנושית. ולאט הן הצטרפו אליי, הנימפות האחרות מהעיר, אלו שלא הספיקו להתחתן ושנשארו בתולות, ירדו יחפות ובשיער פזור, ירדו מהבתים לגור במעיין, להשתכשך במים ולשחות ערומות עם הדגים והצלופחים, החלוקים ואלמוגי השושנים. התייבשתי בעשבים ובאחו ירוק שנדבקו אלי כמו חלזונות וכיסו אותי, ובאישון ליל, הנחתי קווצת שיער בוער על שד אחד, ועוד שיער אש על שד שני ועליתי למעלה באגן עגול כמו הלבנה, נכנסתי אל הבית כמו נחש, עורו בוהק בשלל צורות וצבעים, חוזר אל מחילתו. אמא ישנה ואני במטבח החשוך, אוכלת בידיים את שאריות האוכל מארוחת הערב, מורעבת ממי המעיין וטיולי לילה עם חברותיי, מרימה עיניים כי החשיכה מסתלקת ומבעד לחלון המטבח יכולתי לראות אותו. פני השחר הביישן.


*דימוי: פרנץ היין

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: ג'ינג'ית חילווה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%95%d7%94/