search
בקריאה כעת: גן העדן של הרווקים והטרטרוס של העלמות | הרמן מלוויל
search

הרמן מלוויל | מקור:אנגלית

גן העדן של הרווקים והטרטרוס של העלמות

תרגום : לאה פרייליך

הקדמה מאת לאה פרייליך

הסיפור המובא כאן הוא דיפטיך המציג את החיים של שתי קהילות חברתיות שאין רחוקות זו מזו וזרות זו לזו, ואף על פי כן הן מעידות זו על זו מתוך עימות עקיף ומוזר. חלקו הראשון של הסיפור, הלונדוני, מתאר אליטה גברית, אינטלקטואלית, נהנתנית ושאננה; חלקו השני, האמריקני, מתאר עולם של ענווה נשית ששערי הגאולה נעולים בפניה. תכונה מהותית אחת משותפת לשתי הקהילות: הסתגרות מפני המין השני והעקרוּת הנובעת ממנה. האם זהו סיפור חברתי על סבלות מעמד הפועלים בעידן התעשייתי וראשית המיכוּן האוטומטי? האם הוא חושף את האמת המטריאליסטית הנסתרת במרתפי המבנה התרבותי? האם הוא עוסק באיזו זרוּת בין גברים לנשים כאילו לא היו בני אותו גזע? או אולי הוא מאיר את האמת המוכחשת, זו שלא ניתנת להכלה ומנשבת מפינות שונות של העולם התרבותי - וכאן הכוונה לקיומם של בני דמותו של ישו שנעזב על הצלב, כמו בארטלבי, הפקיד התמהוני בסיפורו הידוע של מלוויל מ-1853, והעלמות מבית החרושת לנייר, בסיפור שלפנינו, מ-1855?

קראו עוד

המתרגמת מבקשת להודות לצביה, לרחל ולליאור

גן העדן של הרווקים

הוא שוכן לא רחוק מהטֶמְפֶּל בָּר.

הליכה אליו בדרך הרגילה דומה לבריחה ממישור לוהט אל עבר גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות.

מותש מההמולה של רחוב פְליט ומטונף מהרפש שלו – זה הרחוב שבו מתרוצצים סוחרי בנדיק1 כשמצחם מקועקע כדף של פנקס חשבונות בעודם טרודים בעליית מחירי הלחם ובתינוקות המגיחים כמים ממפל – אתה סובב בזריזות בפנייה מסתורית – אין זה רחוב – גולש בדרך מבודדת, אפלולית, שבצדיה עמודי תמך כהים חסונים, מפוארים, ועדיין ממשיך והולך, חומק מהעולם כולו, האכול בדאגה, ומשוחרר מכבליך אתה עומד באכסדראות גן העדן של הרווקים.

מתוקות הן נאות-המדבר בסהרה; קסומים הם איי-החורשות בערבות של חודש אוגוסט; מרנינה היא אמונה טהורה בין אלף מחשבות זדון; אבל מתוק יותר, וגם קסום ומרנין מכול, הוא גן העדן החלומי של הרווקים, הנמצא בלב האבן של לונדון המעטירה.

מהורהר ושליו הִתהלך לךָ באכסדראות; התענג, לְגום מהפנאי שלך בגן הפונה אל גדת הנהר; לֵךְ והשתהה בספרייה העתיקה; לֵךְ וסגוד בקאפלה המגולפת; אבל עדיין רק שמץ ראית, כלום אינך יודע, לא טעמת מהגרעין המתוק טרם סעדתָ עם חבורת הרווקים וראית את צָהלַת מבטיהם ועדשותיהם המנצנצות. אַל לךָ לסעוד באולם בימי הפגרה עם ההמון הנחפז, אלא בשקט, באירוע פרטי, בשולחן אישי; כאורח שהוזמן בלבביות על ידי איזה טֶמְפְּלֶר נעים-הליכות.

טֶמְפְּלֶר? הרי זה שם רומנטי. הבה ונראה. בריאן דה בואה גילבר היה טמפלר, כמדומני. האם הבנו את דבריךָ? האם אתה רומז שהטמפלרים המפורסמים עדיין חיים ונושמים בלונדון המודרנית?

לוּ יישמע צלצול עקביהם המשוריינים וקִרקוש מגֵניהם כבשעה שהאבירים-הנזירים כרעו בשיריונם להתפלל לפני לחם הקודש. אביר-נזיר, המפלס את דרכו לאורך הסְטרנד, לבטח יכול היה להציג מחזה מרתק. המחוך המבריק שלו ומעילו הצח, שאומניבוס אמנם הכתים בבוץ, וזקנו ארוך לפי תקנון המִסדר ופניו השׂעירות כפני נמר. כיצד היתה נראית רוח רפאים קודרת שכזו בין האזרחים קצוצי השיער והמגולחים למשעי? אכן, יודעים אנו – היסטוריה עצובה מספרת על כך שקְמילה מוסרית פגעה לבסוף באחווה הקדושה. אמנם לא היה אויב חמוש שיכריעם בסַיִף, אבל תולעת השפע חתרה תחת מעוזם, כירסמה בלב שבועת האבירים שלהם, נגסה בנדר-פרישוּתם, עד שלבסוף הסגפנות הנזירית התרופפה לגמרי והיתה למשתה הוללוּת, והאבירים הרווקים, מכוח שְׁבוּעתם, הפכו לצבועים ולמופקרים – ותוּ לא.

אבל על שום כל זה בהחלט הופתענו ללמוד שהאבירים הטֶמְפלרים (אם הם קיימים בכלל) עברו תהליך כה שלם של חילוּן עד כי מחיפוש אחר תהילת עולם בקרבות למען ארץ הקודש הידרדרו אל חיתוך צלי כבש בשולחן הסעודה. האִם, כמו אנקראון, סבורים עתה הטמפלרים המנוּונים הללו כי מתוק לאין-שיעור ליפול חלל בנשף, מאשר במלחמה? ולחילופין, באמת, כיצד יתכן שנותר שריד כלשהו למִסדר המפורסם ההוא? טמפלרים בלונדון המודרנית! טמפלרים בגלימותיהם, העטורות בצלב אדום, מעשנים בדיוואן2. טמפלרים מצטופפים ברכבת, נערמים בקובע פלדה, בחנית ובמגן, עד שהרכבת כולה נראית כקטר אחד מוארך!

לא. הטמפלר המקורי נעלם מזמן. לֵךְ ורְאֵה את הקברים הנהדרים בכנסיית הטמפל. הבט בדמויות האבן האצילות השׂרועות שם, זרועותיהם שלובות על הלבבות הדוממים במנוחת-עולם החפה מכל חלום. כמו הימים שקדמו למבול, האבירים-הטמפלרים האמיצים חלפו ואינם. ועדיין נותר השֵׁם, והאגודה הקיימת רק בשמהּ, והמִגרשים העתיקים וכמה מהבניינים העתיקים. אבל עקב הברזל הוחלף במגף-עור מבריק; החרב הארוכה כפולת-הפִּיות – בקולמוס חד-קנה; הנזיר הנדבן, המחַלֵק בחינם עצת סתר, מייעץ עכשיו בתשלום; מגֵן-הקבר נדרש עתה להגן על יותר מֵעִניין אחד (אם הוכשר כראוי להשתמש בכלי-הזין שלו); הפורץ את דרכי המלך ומטהרן אל הקבר הקדוש כדבר שבועתו, עתה אחריותו הבלעדית היא להכשיל, לעכב, לבלום ולחסום את בתי המשפט ואת כל מבואותיהם; האביר הלוחם בסָרָצן3, זה ההודף חודי-חניתות בעכו, נלחם עתה על חודו של חוֹק בוֶוסטמִינסטר הוֹל4. הקובע הוא פֵּאָה. הטמפלר, שהזמן היכה בו במטה הקסמים שלו, הוא כיום עורך-הדין.

אבל כמו רבים אחרים שנפלו מרום תהילת הגאווה – כתפוח שעודו נוקשה כשהוא תלוי על הענף, אך ענוג מרגע שנפל על האדמה – נפילתו של הטמפלר דווקא עשתה ממנו ברנש נעים יותר.

ארהיב עוז ואומַר שאותם חיילי-כהונה קדוּמים היו זעופים ונרגנים במקרה הטוב. זרועותיהם הכבולות, הארוזות בכלי המתכת של ברמינגהם, איך ביכולתן להעניק, לך או לי, לחיצת יד חמה? נשמותיהם השאפתניות, הגאוותניות, הנזיריות הרי נלפתו כמו דף תפילה לתוך מסגרת זכוכית; פניהם נחבטו במחולות פורענוּת. איזה מין נועם-הליכות שׁרה על האנשים הללו? אבל הטמפלר המודרני הוא הטוב שבחברים, המארח הנלבב מכול, הרֵע לסעודה שאין בלתו. שנינותו וכוסו, שניהם, שמם יצא למרחוק.

הכנסייה והאכסדראות, הסמטאות והקמרונות, השבילים והמעברים, אולמות הסעודה, חדרי-האוכל, הספריות, הטראסות, הגנים, שבילי ההליכה הרחבים, המעונות וחדרי-הפרפראות מכסים חלקת קרקע נרחבת, וכולם מתקבצים ברובע מרכזי וכולם מרוחקים למדי מההמולה המקיפה את העיר העתיקה. וכל מה ששייך למקום הזה שומר על הצביון המיוחד לרווקים. אין בלונדון מקום המציע, לאדם המבקש שקט, מחסה נעים כל כך.

הטמפל הוא, אכן, עיר לעצמה. עיר שנספחים אליה שלל יתרונות מעולים, כמתגלה מהפירוט דלעיל. עיר שיש לה פארק, וערוגות פרחים, וגדת נהר – התמז, בקטע אחד שלו, שוטף שם כנהר הפרת הענוג שזרם בגן העדן הקדמוני. במקום שבו ניצב היום גן הטמפל נהגו הצלבנים הקדומים להתאמן עם סוסיהם וחניתותיהם. כיום מתרווחים להם שָׁם הטמפלרים המודרניים על הספסלים שמתחת לעצים, ותוך חילוף תנוחה במגפי-העור, הם מתַרגלים מַעני-שנינה בשיח עליז.

שורות ארוכות של דיוקנאות מפוארים באולמי המִשתאות מלמדות אילו אנשי-שֵׁם – אצילים מפורסמים, שופטים ולורד צ'נסלורים – נמנו בשעתם על הטמפלרים. למרות זאת כיום איש מהטמפלרים אינו זוכה עוד בתהילת הציבור. אבל אתן, המוזות – אם בעלי לבבות חמים ונושאי ברכות-שלום חמות עוד יותר, בעלי נפש שופעת ומרתפים שופעים עוד יותר, אלה הנותנים עצה טובה ומגישים ארוחות מהוללות המתובלות בשעשועי פלאות ופנטזיה – אם אלה ראויים לציון אלמותי, רשמו לפניכן את שמותיהם של ר.פ.ק.5 ואחיו האימפריאלי.

למרות שכדי להיות טמפלר במובן האמיתי היחיד, עליך להיות עורך דין או סטודנט למשפטים, ולהצטרף למִסדר במלוא הטקס, עדיין רבים הם אלה, שלמרות היותם טמפלרים, אינם שוכנים בתחומי הטמפל, הגם שמשרדיהם עשויים להימצא שם. ולהפך, רבים הם שוכני המעונות העתיקים, שְׂבֵעֵי-הימים, שאינם טמפלרים מוּרשים. אם, נניח, מכיוון שהנך ג'נטלמן שאינו עובד לפרנסתו ורווק, או מלומד רודף-שקט ולא נשוי, שהוקסם מבדידותו הנעימה של המקום, ומשתוקק לנטות את אוהלך המצֵל במחנה השאנן הזה בינות לאחרים, אזי שׂוּמה עליך לקנות לך חבר קרוב מבני המסדר ולשכנעו לשכור בשמו, אבל על חשבונך, חדר פנוי כלשהו שנשא חן בעיניך.

כך עשה, אני משער, ד"ר ג'ונסון, לכאורה אלמן ובנדיק, אך רווק למעשה, כשהתגורר כאן זמן-מה. כך עשה גם צ'ארלס לאמב, רווק ללא ספק ונשמה טובה ויקרת-מציאות. ועוד מאות נפשות מעולות, אֲחֵי מִסדר-הפרישוּת, סעדוּ, לנוּ והסתופפוּ כאן מעת לעת. הנה כי כן, המקום כולו הוא חלת דבש של משרדים ומעונות. ככל חריץ גבינה הוא מחורר לגמרי, לפני ולפנים ולכל כיוון, בתאי המסתור של הרווקים. מקום שמחה יקר ללב! אה! כל אימת שאני מהרהר בשעות המתוקות שחלפו שם בהנאה מהכנסת אורחים נלבבת כזו בצל הגגות עתירי-השנים ההם, לבי מוצא לו ביטוי נאות רק בשירה, ובאנחה וברוך אני שר: "שְׂאוני חזרה אל וירג'יני הקשישה".

כזה הוא, אם כן, בקווים כלליים, גן העדן של הרווקים. וכך מצאתיו אחר צהריים נעים אחד בירח מאי החייכני, כשהגחתי ממלוני בכיכר טרפלגר, בהיענותי להזמנה לסעוד עם הבריסטר המצוין, הרווק והבאנצ'ר, ר.פ.ק. (הוא אכן הראשון והשני, וראוי שיהיה גם השלישי; בזאת הריני ממנֶה אותו), שאת כרטיס הביקור שלו לחצתי בחוזקה בין אגודל לאצבע העטויות בכפפה, ומפעם לפעם הגנבתי עוד מבט בכתובת הנחמדה שנרשמה מתחת לשם: "מבוא האולמוס מס'… טמפל".

בתוך-תוכו הוא אנגלי לבבי ממש, נינוח, נעים ממש, חברותי מאוד. אם בפגישה הראשונה נראָה מרוחק ובעל מזג צונן למדי – סבלנות. השמפניה הזו תפשיר. ואם לעולם לא, הרי שמוטב שמפניה קפואה על פני חומץ נוזלי.

תשעה ג'נטלמנים השתתפו בסעודה, כולם רווקים. האחד בא מ"משעול בית המשפט של המלך מס'… טמפל". השני, השלישי, הרביעי והחמישי הגיעו ממבואות ומסמטאות שלעיצורי שמותיהם צליל דומה. בדיעבד, היה זה מין סֶנָאט של רווקים שנשלחו לסעודה מאזורים נרחבים על מנת לייצג את הפרישוּת הכללית של הטמפל, או בעצם היה זה "פרלמנט גדול" שייצג את המיטב שברווקיהּ של לונדון רבתי. כמה מהנוכחים הגיעו מרְבָעים מרוחקים של העיר, ממשכנות עתיקים ונודעים של עורכי דין וגברים לא נשואים – הפונדק של לינקולן, הפונדק של פָרְניבל. ואחד הג'נטלמנים, שהבטתי בו במין נופך של יראת כבוד, הגיע ממקום שהתגורר בו פעם רווק נאמן, לורד וֶורוּלם – הפונדק של גריי6.

הדירה התנשאה למרום. איני יודע בכמה מדרגות ישנות ומשונות טיפסתי כדי להגיע אליה, אלא שנדרש ממך מאמץ כדי לזכות בסעודה טובה ובחברה מהוללת. אין ספק שהמארח שלנו קבע את חדר-האוכל שלו גבוה כל כך לשם האימון המקדים ההכרחי לעונג ולעיכול נאותים.

הריהוט היה נעים להפליא ולא יומרני. לא הרגיזו אותך בדירה השלווה הזו לא מָהָגוני חדש ובוהק, דביק מִלַכה שלא יָבְשה, ולא הֲדוֹמים מפוארים ולא נוחים ולא ספות עדינות מדי לשימוש. זה הדבר שכל אמריקני נבון צריך ללמוד מכל אנגלי נבון; שלנועם הביתי לא נחוצים בוהק סנוורים ושלל חפצים מצויצים ומנצנצים. הבנדיק האמריקני חוטף צלע כבש יבשה בבר מקושט בעיטורי זהב במרכז העיר. הרווק האנגלי אוכל בביתו בנחת בשר כבש אנגלי שאין דומה לו על שולחן מעץ אורן פשוט.

תקרת החדרים היתה נמוכה. מי רוצה לסעוד מתחת לכיפת סנט פטר? תקרות גבוהות! אם זו משאלת לבך וככל שגבוה יותר מוטב, ומשום שאתה גבה-קומה כל כך, אזי לֵךְ לְךָ וסְעד בחוץ עם הג'ירפה ההיא המיתמרת אל השמים.

בהגיע השעה התיישבו תשעת הג'נטלמנים לפני תשע מערכות הכלים, ועד מהרה נכנסו לעניינים.

אם אני זוכר נכון, מרק זנב השור הוא שפתח את העסק. מרק בגוון חום-אדמדם עשיר שטעמו הערֵב הבהיר את הבלבול שבלבלתי תחילה בין המרכיב העיקרי שלו לבין שוט-עגלונים ומגלב-מלמדים (כאתנחתא שתינו כוסית קלרט). המַתת הבאה שהוגשה היתה משל נפטון – הטורבוט בא שני; לבן כשלג, פתיתִי וקרוש בדיוק כנדרש, לא שלחופי מדי בשמנוניותו.

(בנקודה זו התרעננו בכוס שרי.) משנעלמו הסיירים קלי-הרגליים, צעדה בסך הארטילריה הכבדה של המשתה בהנהגת הגנרליסמו האנגלי הנודע, הרוסטביף. כרצי הגנרל הוגשו לנו סינטה של כבש, תרנגול הודו שמן, פשטידת עוף ואינסוף מעלי-ניחוחות אחרים, ואילו ככרוזים הגיעו תשעה קנקני כסף מלאי בירת אֵיל תוססת.

כשהתחמושת הכבדה הזו הלכה בדרכו של חיל-הרגלים, חנתה על השולחן בריגדה משובחת של תרנגולי קרב, וקנקני יין אדמדמים הציתו את מדורות המחנה.

אחריהם באו מאפים ורפרפות בלוויית מעדנים רבים מספור, ואז גבינה וקרקרים (כהלכות הטקס, רק כדי לשמר מנהגים ישנים וטובים, כל אחד מאתנו שתה בשלב זה כוסית יין פורט ישן וטוב).

עכשיו הוסרה מפת השולחן, וכמו צבאו של בליכר אשר הלך אלי-מוות בהיכנסו לשדה הקרב של ווטֶרלוּ, פסע פנימה משלוח רענן של בקבוקים, מאובקים ממצעדם המזורז.

תמרוני כוחות אלה נוהלו כולם על ידי פילדמרשל קשיש ומפתיע (איני מסוגל להתרגל ולקרוא לו בכינוי הבזוי מלצר) בשיער לבן כשלג, מפית וראש כשל סוקרטס. בין צהלות השמחה הוא התעמק בכל עניין וסירב בבוז לחייך. איש של כבוד!

Psst, you might also like:
צמד אחים

ניסיתי לשרטט לעיל שרטוט כלשהו של שלבי התכנית הכוללת בחדר המלחמה. אבל ידוע לכול כי סעודה טובה ועליזה היא עסק מבולגן ומבולבל שקשה למדי לרדת לפרטי-פרטיו. כך, למשל, ציינתי את השתייה של כוסית קלרט וכוסית שרי וכוסית פורט וספל אֵיל – כולם במועדים מדויקים. אבל משקאות אלה היו בסך הכול שתיית מצווה, כמו שאומרים. בין עתות מכובדות ומחייבות אלה, רוֹקנוּ כוסיות מאולתרות לאין-ספור. תשעת הג'נטלמנים נראו כמי שמגלים עניין נדיב ביותר זה בבריאותו של זה. היין זרם לו, והם לא חדלו להביע, ובמלוא הרצינות, את איחוליהם הכנים ביותר לגהות יציבה ולרווחה גמורה של הג'נטלמנים היושבים לימינם ולשמאלם. שמתי לב שכשאחד הרווקים החביבים האלה חשק בעוד קצת יין רק לטובת קיבתו, כמו טימותי7, הוא פשוט לא יכול היה להביא עצמו לידי מעשה מבלי שרווק אחר יצטרף אליו. נדמה היה שלהיתפס שותה לבד, בלי שותף, נחשב כמעשה אנוכי, לא הגון ולא חברי. בעוד היין נמזג כמים, מצב הרוח של החבורה תסס עוד ועוד, עד כדי לבביוּת ותחושת שחרור מושלמות. הם סיפרו סיפורים משעשעים למיניהם. כמו המוצרים הנבחרים של מוֹזֶל או רֶיינִיש, הנשמרים לחברותא משובחת בלבד, נחשפו כעת חוויות נבחרות מחייהם הפרטיים. אחד סיפר עד כמה מתקתקים היו חייו כסטודנט באוקספורד, ושיבץ בדבריו אנקדוטות מפולפלות על ידידיו הליברליים, אדונים אציליים עד מאוד. רווק אחר, איש מאפיר שיער ושְׁזוף-פנים, שלדבריו ניצל כל חופשה מזדמנת כדי לחצות את התעלה לסיורי פתע בארצות השפלה לשם בחינת הארכיטקטורה הפְלֶמית העתיקה, רווק קשיש זה, מלומד לְבן-שיער ושְׁזוף-פנים, התעלה בתיאוריו את נפלאותיה של מלאכת המחשבת שיצרה את אותם בתי גילדות עתיקים, בתי עיריות ובנייני מועצות, הנפוצים בארץ הפלמים הקדומים. שלישי היה מבקר מושבע במוזיאון הבריטי וידע הכול על שלל עצום של עתיקוֹת נפלאות, כתבי-יד אוריינטליים וספרים יחידאים יקרי-ערך. רביעי שב לא מזמן מגרנדה העתיקה והיה עמוס כמובן בנופים סָרָצֶניים. חמישי סיפר על מקרה משפטי משעשע. השישי היה בקיא ביינות. לשביעי היתה אנקדוטה מוזרה ומאלפת מחייו הפרטיים של דוכס הברזל שמעולם לא הובאה לדפוס ולא נחשפה, לא בציבור ולא בחוגים פרטיים. השמיני נהג לאחרונה, מפעם לפעם, לעת ערב, לשעשע את עצמו בתרגום שיר קומי של פּוּלְצ'י8. הוא ציטט עבורנו את מיטב הקטעים המבדרים.

וכך התגלגל לו הערב, כהוראת השעות, אך לא בידי שעון-מים כזה של המלך אלפרד, אלא בידי כרונומטר של יין. בינתיים דמה השולחן לשדה אֶפְּסוֹם, זירה ככל זירה, שבשטחהּ דילגו קנקני היין. מחשש שמא האחד לא יגיע ליעדו במהירות מספקת, נשלח בבהילות אחֵר שיזרזוֹ, ואז שלישי שיזרז את השני, וכך עם הרביעי והחמישי. וכל אותה עת שום רעש, שום התנהגות לא נאותה, שום מהומה. לאור חומרתו המוסרית וסבר פניו הסגפני, בטוחני שסוקרטס, הפילדמרשל, לוּ הבחין בשמץ של חוסר נימוס מצד החבורה ששירת, היה מסתלק מיד בלי כל התרעה. אחר כך למדתי כי במשך כל הארוחה נהנה לו רווק נכה בחדר הסמוך משֵׁינה בריאה ומרעננת, לראשונה מזה שלושה שבועות ארוכים ומתישים.

הייתה זו יניקה נינוחה ומושלמת מהחיים הטובים – שתייה טובה, הרגשה טובה ושיחה טובה. היינו חבורת אחים. התו המובהק של ההרפתקה היה הנינוחוּת – נינוחוּת משפחתית, נינוחות חברית. ואכן, יכולתָ להבחין שלאותם אנשים קלי-לב פשוט לא היו נשים וילדים שיעוררו בהם מחשבות של דאגה. כמו כן, כמעט כולם היו טיָילים, שהרי רק רווקים חופשיים לטייל בלי שום ייסורי מצפון על שנטשו את הבית.

בעיני רוחם של הרווקים הדבר שנקרא סבל, והמצוקה שמציירים אותה כמפלצת זוללת ילדים, הם שתי אגדות מגוחכות. איך ירשו אנשים בעלי דעות ליברליות ויֶדע בָּשל באשר להוויות העולם ולתובנות פילוסופיות נרחבות ומלאות שמחת חיים – איך יניחו הם הבלוּתוֹת כאלה היאות לנזירים. סבל! מצוקה! הרי זה כמו לפטפט על הנסים הקתוליים. אין דבר כזה – הַעֲבֵר-נא את השֶׁרִי, סֶר – פוּ, פוּ! לא יכול להיות! – את הפּורט, סֶר, אם תואיל. שטויות. אל תספר לי סיפורים – הקנקן עצר כמדומני אצלך, סֶר.

וכך זה נמשך.

זמן לא רב אחרי שהוסרה מפת השולחן, נתן המארח שלנו מבט רב-משמעי בסוקרטס, וזה פסע חגיגית אל המזנון וחזר משם כשקֶרֶן עצומה ומפותלת בידיו. קרן יריחו טיפוסית מצופה בכסף מרוט, וגם חרוטה ומעוצבת בצורה יוצאת דופן, לרבות שני ראשי תיישים שנדמו חיים, ולהם עוד ארבע קרניים עשויות כסף טהור. שני הראשים הזדקרו משני עבריהָ של פיית הקרן הראשית האצילית.

מכיוון שלא שמעתי שמארחנו מנגנן בקרנון, הופתעתי לראותו מרים מהשולחן את הקרן כאילו בכוונתו לתקוע תרועת הידד. אך כשתחב לפייה שלה אגודל ואצבע, וארומה קלה התערבלה, וריח של ראפיי משובח בא אל נחיריי, רווח לי ונחה דעתי בנוגע לתכליות שתשמש הקרן. היתה זו קופסת טבק. היא עברה סביב מיד ליד. הרי זה רעיון כביר להריח טבק בנקודת זמן זו, חשבתי לעצמי. את האופנה המכובדת הזו יש להציג בבית לפני בני-ארצי, הוספתי והרהרתי.

ההליכוֹת הנאות של תשעת הרווקים, שלא הושפעו מכל כמות של יין – ששום דרגת עליצוּת לא היה בה כדי לקעקע אותן – הליכות אלה שבו ובלטו באור במלוא כוחן, כשהבחנתי כי על אף שנטלו מהטבק בנדיבוּת גדולה, איש לא גרע מנימוסיו הטובים או הטריד את הרווק הנכה שבחדר הסמוך כדי להתענג על עיטוש כלשהו. הטבק נשאף בשקט כאילו מדובר באבקה עדינה ותמימה שהוסרה מכנפיהם של פרפרים.

אך נחמדות ככל שהן, סעודות הרווקים, כמו חיי הרווקים, אינן יכולות להימשך לנצח. הגיעה השעה להתפזר. אחד-אחד נטלו הרווקים את כובעיהם, ושניים-שניים ירדו שלובי זרועות, משוחחים עדיין ביניהם, אל החצר. יש שהלכו לחדריהם הקרובים ליטול לידיהם את הדקאמרון לפני שישכבו לישון. אחרים – לעשן סיגר בעודם מטיילים בגן שלגדת הנהר הקרירה. יש מי שפנו לרחוב, קראו לכרכרה והוסעו בבטחה אל מגוריהם הרחוקים.

אני הייתי האחרון להשתהות.

"ובכן", אמר המארח החייכני שלי, "מה אתה חושב על הטֶמְפֶּל שלנו ועל סגנון החיים שאנו, הרווקים, מצליחים לנהל בו?"

"סֶר" – נפעמתי מתוך גילוי לב – "זהו ממש גן עדן של רווקים".

הטָרְטַרוֹס של העלמות

הוא שוכן לא הרחק מהר התוגה9 שבניו אינגלנד. בפנותך מזרחה, היישר מתוך חווֹת מוּארות וכרים שטופי-שמש המהנהנים בעשבים מַעֲלי-ניחוח בירח יוני המוקדם, אתה מטפס וחודר אל בין גבעות שוממות. גבעות אלה סוגרות בהדרגה על מעֲבר אפל – שבגלל הרוח האלים שמביא עמו זרם הגולף דוהר בלי הרף בין קירותיו העשויים סלע פראי ומבוקע, וכן בשל איזו מעשייה על אודות צריף של רווקה זקנה ומטורפת, שאי-אז עמד איפשהו בסביבה – הנקרא "קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת".

דרך העגלות, משכבשה את מרבצו של שיטפון קדום, מתפתלת לאורך תחתית הערוץ וצרה עד כדי סכנה. משטיפסת אל שיאהּ, אתה עומד בתחומו של שער כניסה כְּשֶׁל דנטה. בשל שיפועם התלול של הקירות כאן, גוון ההובנֶה המשונה והיצרוּתו הפתאומית של הערוץ, מכונה נקודה מסוימת זו "הצְניר השחור". כאן האפיק מתרחב ביורדו אל נקיק גדול, ארגמני, דמוי מְכָל, השקוע הרחק בין המון הרי-שאול סתורי-יער. נקיק זה נקרא על ידי יושבי הארץ "צינוק השטן". מכל כיוון ניתכים צלילים של זרמי מים. מים שוצפים אלה מתלכדים לבסוף לזרם אחד עכור, בצבע חום-אדמדם, המִתְרתחַ לאורך ערוץ צר בינות סלעים אדירים. לזרם הזה, בעל הצבע המוזר, הם קוראים נהר הדם. בהגיעו למצוק חשוך הוא מתגלגל לפתע בכיוון מערב, מבצע קפיצה מטורפת של שישים רגל לזרועותיו של יער מצומק של עצי אורן שׂבי-שיער, מתערבל ביניהם וזורם עוד הלאה, הרחק מטה, אל ארצות שפלה נסתרות מעין.

כמעֵין עטרה ברום צדו של צוק סלע, בולטת חורבה של בית חרושת ישן לעיבוד עץ שנבנה בזמנים הפרימיטיביים ההם, כשמרחבי האורנים ועצי ההמלוק נפוצו בכל הסביבה. מצבור עצום של קורות עץ שנכרתו באופן גס ונכרכו במהדקי ברזל, מצבור שהעלה טחב שחור, שחלקו התמוטט לגמרי משננטש והעלה רקב, וחלקו הידרדר בצורה מסוכנת אל עבר גדת המפל הקודרת, המצבור הזה משווה לחורבת העץ הפשוטה מראֶה של סלע גולמי, אבל גם דבר-מה מהמראה הפיאודלי של ארץ הריין ושל תומברג, על נוף פסגות-הפרא הסובב אותה.

לא הרחק מתחתית הצינוק עומד מבנה רחב-ידיים מטויח בסיד לבן, נינוח כמו איזה קבר גדול ולבן הניצב על רקע קודר של אשוחים ואיתני טבע ירוקי-עד אחרים, הפרושׂים על צלע ההר ומתנשאים, עד כדי גובה אלפיים רגל, על גבי טראסות פראיות שאין להגיע אליהן.

הבניין הוא בית חרושת לנייר.

משנכנסתי לעסקי הסחר בזרעים בהיקף נרחב (אכן כה נרחב ומקיף היה, עד שבמשך הזמן זרעַיי נפוצו בכל מדינות המזרח והצפון, ונפלו הרחק, אפילו על אדמות מיזורי והקרוליינות), גדַל עד מאוד הביקוש לנייר, עד שעלותו הפכה לסעיף נכבד בחשבון הכללי. אין צורך של ממש להסביר כיצד המעטפות הפכו את הנייר למוצר שימושי אצל סוחרי זרעים. מעטפות אלה עשויות ברובן מנייר צהבהב, מקופלות לריבוע, וכשהן מלאות, תפוחות, מבויילות, ממוענות וגם נרשם עליהן סוג הזרעים שבתוכן, הן נדמות למכתבים מסחריים המוכנים למשלוח. השתמשתי במעטפות קטנות אלה בכמות שלא תיאמן – כמה מאות אלפים בשנה. זמן-מה רכשתי נייר אצל סיטונאים בעיר הסמוכה. הפעם, לשם חיסכון, וגם לשם ההרפתקה שבמסע, גמרתי אומר לחצות את ההרים, לאורך כשישים מייל, ולבצע הזמנת נייר בבית החרושת לנייר, "צינוק השטן".

מכיוון שלמרות הקור הכז, הנסיעה לקראת סוף ינואר נעימה באופן בלתי רגיל, ואף צפוי שתישאר כך תקופה לא קצרה, יצאתי לדרך במזחלתי בצהרי יום שישי אפור אחד, עטוף היטב בפרוות זאב ובאפלו, ולאחר לילה אחד בדרך, בצהרי היום הבא, נגלה לעיניי הר התוגה.

הפסגה הרחוקה פלטה עשן כפור. אדים לבנים הסתלסלו ועלו מתוך היער הלבן שבקודקודהּ כמתוך ארובה. הכפור העז העניק לארץ כולה חזות מאובנת אחידה. צירי הפלדה של המזחלת חרקו ופיצפצו על גבי השלג הנוקשה, הזגוגי, כמו היה שמשה שהתנפצה. היערות, שחלפו פה ושם לצד הדרך והיו נתונים לאותו כוח מקפיא-כול, שחדר עד לעורקיהם הנחבאים ביותר, גנחו מוזרוֹת – לא רק הענפים המיטלטלים, אלא גם הגזעים הזקופים – כשפרצי רוחות-עווית הסתחררו בעדם ללא רחמים. פריכים מהקור הקיצוני, המון של עצי אֶדֶר ענקיים גסי-מרקם, נבקעו לשניים כקנים רצוצים והכבידו על אדמה שאבדו לה יכולות החישה.

מכוסה כולו בשבבי זיעה קפואה, לבן כמו אייל חלבי, נחיריו שולחים בכל נשימה שני סילוני אוויר חם דמויי קרן, בְּלֶאק, הסוס הטוב שלי, על שש שנותיו בלבד, נרתע בפנייה פתאומית שבה, ממש לרוחב הנתיב – לא חלפו עשר דקות מאז נפל – השתרע לו כמאיים עץ הֶמלוֹק עתיק, מעוּות-צורה, מתפתל כנחש אנקונדה.

כשהגענו ל"קנה הנשימה", נשב הסער האלים ממש מאחוריי וכמעט הטיל את המזחלת גבוהת המשענת כנגד מעלה ההר. פרץ הרוח צרח במעבר ההרים הצר כאילו היה עמוס בנשמות אובדות שנכבלו לעולם האומלל. לפני שהגיע לפסגה, בלאק, סוסי, רוגז כמו על הרוח המשסף, השליך עצמו קדימה בעזרת רגליו האחוריות החזקות, משך בכוח את המזחלת הקלה היישר מעלה, וביעף דרך הבקע הצר, המתקרצף, האיץ מטה כמטורף מעֵבר לחורבת בית החרושת לעיבוד עץ. אל תוך צינוק השטן סוס ומַפַָל חפזו יחד. השמעתי קול צווחה, ובקומי במאמץ רב מהמושב ומתוך פרווֹתיי, ניצבתי מאחור כשרגלי האחת נצמדת כנגד לוח המגן של המזחלת, טלטלתי בחוזקה את הרסן ובלמתי אותו ממש בזמן למנוע התנגשות בזיז סלע חשוף שרבץ בפנייה כארי עלי-דרך.

Psst, you might also like:
המניע הנסתר

תחילה לא הצלחתי לאתֵר את בית החרושת לנייר.

הנקיק כולו הבהיק מלובן השלג מלבד פינות חשופות, סחופות-רוח, שהתגלו פה ושם בצִלם של צריחי גרניט. חנוטים בתכריכיהם ניצבו ההרים האדירים כמו גוויות במְצָרֵי-שְׁאול. היכן נמצא בית החרושת? פתאום רעם באוזניי קול נוהם, מתערבל. הסבתי את מבטי, ושם, כמו מפולת שלגים שנבלמה, השתרע המפעל הגדול, עטוי טיח לבן. הוא היה מוקף במִקבץ בניינים נִלווים קטנים יותר, שחלקם שימשו ללא ספק כמעונות הפועלים לפי מראם הזול והסתמי, אורכם הניכר, המוני חלונותיהם וחזותם הסגפנית. כַּפְריר לבן כשלג בֵּינות השלגים. להתגודדות הציורית של הבניינים הללו, שיצרו רחבות וחצרות חסרות סדר וצורה, היה אחראי הטבע הסלעי והסדוק של הקרקע שלא איפשר כל ארגון שיטתי שלהם. כמה שבילים ומעברים צרים גם הם פיצלו את הכפר הקטן בכל כיוון שעלה על הדעת.

בפנותי מהדרך הראשית, המצטלצלת מפעמוניהם של איכרים רבים שניצלו את תנאי הגלישה הנוחים ושינעו את גזעי עציהם לשוּק, ותכופות שינו ממִנהגם ורכבו במזחלות מהירות, נחפזים בין פונדק לפונדק בכפרים המפוזרים – בפנותי, כאמור, מאותו נתיב ראשי והומה, התקדמתי בהדרגה אל קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת וראיתי מנגד את הצְניר השחור הקודר, ברגע ההוא, באופן מוזר, משהו חבוי ובה-במידה מוחשי מאוד בזמן ובמראֶה השיב לעיני רוחי את הפעם הראשונה שראיתי את מחסום הטֶמְפֶּל הקודר והמטונף. וכשבְּלֶאק, הסוס שלי, זינק לתוך הצניר והשתפשף באופן מסוכן בקיר הסלעי, נזכרתי בהיותי בלונדון על אומניבוס שאיבד שליטה באופן דומה, אם כי לא באותה עוצמה, ודהר בעד שער וְורֶן. אמנם ברור כי שני עצמים אלה לא הקבילו בשלמותם, אבל חוסר התואם החלקי הזה, לא פחות מחוסר הסדר שבחלום, דווקא הוא שהעניק גוון רענן וחיוניוּת לדמיון שביניהם. כך שכשבלמתי את הסוס מול הסלע המזדקר, וקלטתי סוף-סוף את חזות המִקבץ המשונה של בנייני המפעל שמאחוריהם הדרך הראשית והצניר, ושמצאתי את עצמי לגמרי לבד, מתגנב בשקט ובצנעה דרך המעברים המפוצלים כל כך אל עבר המקום המבודד, וראיתי את הבניין המרכזי הארוך של המפעל, בעל הגַמְלוֹן הגבוה שבקצהו האחד צריח מגושם שנועד להנפת התיבות הכבדות, והוא עומד בין המבנים והמעונות המצטופפים סביבו כמו כנסיית הטמפל בקרב המשרדים והמעונות המקיפים אותה, וכשקסם הפרישוּת של מקלט הרים מסתורי זה הידק סביבי את חבלי הכישוף שלו, או-אז מה ששמט הזיכרון, תרם הדמיון, ואמרתי לעצמי: "זהו ממש בן דמותו של גן העדן של הרווקים, מכוסה בשלג ומעוטר בכפור, כאחוזת קבר".

ירדתי מהמגלשה ובררתי בזהירות את דרכי במדרון המסוכן – סוס ואדם שניהם מועדים מדי פעם על מישור הסלע הקרחי – רצתי לבסוף, או נדחפתי בידי הסער, אל הרחבה הגדולה יותר בצדו האחד של הבניין המרכזי. בצרחה נוקבת נשב בפינה מטח הסער, ובצד, אדום ושטני, רתח נהר הדם. ערימת עצים ארוכה, כמה וכמה אלפי גלונים, מנצנצים כולם בשיריון של קרומי קרח, חצתה את הרחבה מקצה לקצה. שורה של עמדות סוסים, ששלג דביק נצמד אליהן מִצפון, ניצבה מול קיר המפעל. הכפור הנורא כמו צרר וריצף את הרחבה במעֵין מתכתיוּת מצטלצלת.

הקבלת הניגודים התרחשה שנית – "גן הטמפל המתוק והשלי, כשנהר התמז גובל בחלקות הדשא שלו", עלה בדעתי באופן משונה.

אבל היכן הם, הרווקים העליזים?

ברגע זה, בעוד סוסי ואני עומדים ורועדים מקור ברסס הרוח, רצה נערה מדלת המעון הסמוך, כשהיא מטילה את הסינר הדק שלה על ראשה הגלוי ופניהָּ אל הבניין שממול.

"רגע אחד, נערתי; האין בסביבה סככה כלשהי שאוכל אני לרוץ אליה?"

היא עצרה והסבה אליי פנים חיוורות מעמל וכחולות מקור; מעיניה נשקף סבל על-טבעי, זר.

"שום דבר", גימגמתי, "טעיתי. רוצי. איני צריך דבר".

הובלתי את הסוס אל הדלת שממנה יצאה, ונקשתי. בפתח הופיעה נערה אחרת, חיוורת וכחולה

ורועדת, שהקפידה להשאיר את הדלת פתוחה רק למחצה מפני משב הסער.

"לא כלום, טעיתי שוב. בשם אלוהים, סגרי את הדלת. אבל חכי, האין כאן בסביבה איש כלשהו?"

באותו רגע חלף אדם כהה-עור, עטוף היטב, ופניו אל דלת המפעל, והנערה שהבחינה בבואו מיהרה לסגור את הדלת האחרת.

"האין כאן סככת סוסים, אדוני?"

"שם. במחסן העצים", השיב ונעלם בתוככי המפעל.

בעמל רב הצלחתי לדחוק את הסוס והמזחלת בין הערימות הפזורות של קורות עצים קצוצות. אחר כך, לאחר שכיסיתי את הסוס וערמתי מעל השמיכה את פרוות הבאפלו שלי ותחבתי היטב את קצותיה סביב רצועת החזה ורצועת הירכיים שלו, כדי שגופו לא ייחשף לרוח, היטבתי לקשור אותו, ורצתי כמקרטע אל דלת המפעל, נוקשה מכפור ומגושם בבגדי השלג שלי.

בן-רגע נמצאתי עומד באולם רחב שהוצף באור סנוורים על ידי טורי חלונות ארוכים שהטילו פנימה מראות מן העולם המושלג שבחוץ.

לאורך שורות של דלפקים ריקים למראה, ישבו שורות של נערות נטולות הבעה שבידיהן אוגדנים לבנים וחתומים, ובפנים חתומות קיפלו כולן גיליונות נייר חלקים.

בפינה ניצבה מסגרת ברזל ענקית וכבדה, ובתוכה דבר-מה אנכי דמוי בוכנה, שעלה וירד שוב ושוב על סדן מעץ קשיח. נערה גבוהה עמדה לפניו – המשרתת הצייתנית שלו – והאכילה את חיית הברזל בחבילות של נייר מכתבים ורדרד; עם כל טפיחה בסדן של מתקן הבוכנה ההוא, זֵר של ורדים נחתם בפינת הנייר. הסטתי את מבטי מהנייר הוורדרד אל הלחי החיוורת, אבל לא אמרתי דבר.

נערה אחרת ישבה ליד מכונה ארוכה שמיתרים ארוכים ודקים נשזרו בה כנֵבֶל, והאכילה אותה בגיליונות בגודל רבע פוליו; ובאותה המהירות שבה נישאו ממנה והלאה על גבי המיתרים, הם הוסרו מעליהם על ידי נערה אחרת בצדה השני של המכונה. אל הנערה הראשונה הם הגיעו חלקים; אל הנערה השנייה – משוּרטטים קווים-קווים.

התבוננתי במצחה של הנערה הראשונה וראיתיו צעיר ויפה; התבוננתי במצחה של הנערה השנייה וראיתי שהוא מחורץ קווים-קווים; ובעודי מתבונן בהן, התחלפו השתיים – כדי להפר את שגרת עבודתן – בעמדותיהן. במקום שבו עמדה הצעירה יפת-המצח, עמדה כעת בעלת המצח החרוץ והמקומט.

על גבי דוכן צר התלוי מלמעלה, ולמעלה ממנו על שרפרף גבוה, ישבה מישהי נוספת ששֵירתה חיית ברזל אחרת, וכנגדה, מתחת לדוכן, ניצבה מוכנה חברתה.

הברה לא נלחשה. דבר לא נשמע מלבד הנהימה הבלתי פוסקת, העמוקה והמתגברת של חיות הברזל. קולו של האנושי גוּרש מן המקום. המנגנון המכני – עבדו הזחוח של האנושות – ניצב כאן, בעוד בני אנוש משרתים אותו בדממה ובהכנעה, עבדים בפני הסולטן. הנערות דמו לא לגלגלי העזר של המערך המכני, כי אם לשינֵי הגלגלים.

כל ההתרחשות הזו שסבבה אותי נקלטה בעיני בן-רגע, במבט אחד כולל – אפילו בטרם התרתי מצווארי את שכמיית הפרווה הכבדה. אבל ברגע שהסרתי אותה, האיש כהה-העור שעמד לידי הרים קול צעקה, וכשהוא אוחז בזרועי גרר אותי החוצה לאוויר הפתוח ומהר, מבלי לבזבז זמן בדיבורים, חפן שלג קפוא והחל לשפשף את לחיי.

"שתי נקודות לבנות כמו הלובן שבעיניך", הוא אמר. "חבר, הלחיים שלך קפואות".

"סביר מאוד", מלמלתי. "פלא שהכפור ב'צינוק השטן' לא פגע בי קשה יותר. קַרְצף אותן".

כאב נורא ומשסע אחז מיד בלחיי ההולכות ונֵיעורות לחיים. שני כלבי ציד כחושים נגסו בהן, כל אחד בצד שלו. דמיתי לאקטיון.

כעת, כשהכול הסתיים, נכנסתי חזרה למפעל, ליבנתי את ענייניי, סיימתי אותם לשביעות רצוני והבעתי משאלה לזכות בסיור מודרך כדי לחזות במקום כולו.

"קוּפִּידוֹן הוא הנער המתאים לכך", אמר האיש כהה-העור. "קופידון!" ובציון השם המשונה והמצטעצע הזה, נקרא ברנש קטן, נלהב, נמרץ למראה, חכְלילי, מעוּטר גומת חן, שבחוצפה לא מעטה, חשבתי לעצמי, מחליק לו מעדנות בין הנערות הכנועות – כמו דג זהב בין גלים חסרי צבע – אך ללא תפקיד ניכר לעין. הוא ציווה עליו להוביל את הזר ברחבי הבניין.

"בוא תחילה לראות את גלגל המים", אמר הבחור התוסס הזה בנימה נרגשת, נמלאת חשיבוּת ילדותית.

עזבנו את חדר הקיפול, חצינו כמה לוחות עץ קרים ולחים, ועצרנו מתחת לסככת אדים גדולה, טבולה בקילוחי קצף שלא פסקו, כאילו היתה חרטום של אחת מאוניות חברת הודו המזרחית, חרטום מוכה סער שבלוטי ים ירוקים פשו בו. סביב-סביב חגו להם סיבוביו העצומים של גלגל המים הענק האפל, הנורא בתכליתו האחת והיחידה.

"זה מה שמניע את כל המכונות, אדוני, בכל אחד מחלקי הבניינים האלה, זה שבו עובדות הנערות והכול".

הבחנתי שמֵימיו הדלוחים של נהר הדם לא שינו מצִבעם כשנרתמו לשַׁמש את האדם.

"אתם מייצרים רק נייר חלק, אני מניח? שום סוג של הֶדפס? רק נייר חלק, לא כן?"

"ברור. מה עוד צריך לייצֵר בית חרושת לנייר?"

הבחור הביט בי כמפקפק בתבונתי.

"הוֹ, ודאי!" גמגמתי במבוכה. "רק שעלה בדעתי כמה מוזר הדבר שכך הופכים מים אדומים ללחי חיוו– לנייר חיוור, כוונתי".

הוא הוביל אותי מעלה על פני מדרגה רטובה ורעועה, ומשם אל חדר גדול ומואר שלא אוּחסן בו דבר מלבד כלי קיבול גסים, דמויי-אבוס, שניצבו מסביב לקירותיו. כמו סוסות כה רבות, הנכבלות באַפְסָר אל טבעות הקשירה, ניצבו שורות של נערות מרותקות אל האבוסים הללו. לפני כל אחת מהן הִיתַמר חרמש ארוך ומנצנץ שרותק בתחתיתו לקצה האבוס. בהיעדר ידית, ומשום העיקול שלו, נעשה החרמש דומה לחלוטין לחרב. על פני הלהב החד שלה, הלוך ושוב לאין-קץ, גררו הנערות רצועות ארוכות ומולבנות של סמרטוטים, שנשלפו מתוך סלים שניצבו לצדן. כך נפרמו כל התפרים וכך בלויי-הסחבות נקרעו לגזרים עד שכמעט היו למוֹךְ. דקיקים כבהרות שבתוך קרני השמש, הציפו את האוויר חלקיקים עדינים ורעילים שנורו מכל עבר היישר לתוך הריאות.

"זה חדר הסמרטוטים", השתעל הנער.

"אפשר לומר שדי מחניק כאן", השתעלתי בתגובה, "אבל הנערות לא משתעלות".

"הוֹ, הן רגילות לזה".

"מהיכן אתם משיגים כמות עצומה כזו של סמרטוטים?" שאלתי כשאני מרים חופן מלא מתוך הסל.

"חלק מגיעים מהכפרים שבסביבה. חלק מגיעים הרחק מעֵבר לים – מלֶגְהוֹרן ומלונדון".

"אז אין זה בלתי סביר", לחשתי, "שבין ערימות הסמרטוטים הללו יכולות להיות כמה חולצות ישנות שנאספו ממעונות גן העדן של הרווקים. אבל כל הכפתורים אינם. אנא, נערי, האם מצאת בסביבה כפתורי-רווק כלשהם?"

"הם לא גדֵלים בחלק הזה של הארץ. 'צינוק השטן' הוא לא מקום לפרחים".

"הוֹ! כוונתך לפרחים ששמם 'כפתורי הרווק'?"

"ולא זה מה ששאלת? או שהתכוונת לכפתורי הזהב בחזייה של הבוס שלנו, 'הרווק הזקן', כפי שמכנות אותו הנערות הפטפטניות שלנו?"

"אז האיש שראיתי למטה הוא רווק?"

"הוֹ, כן. הוא רווק".

"הלהבים של החרבות הללו כאן, אם אני רואה נכוחה, מוּפנים מהנערות והחוצה. אבל מול כל הסמרטוטים והאצבעות המתעופפות, איני יכול להבחין בבירור".

"מוּפנים החוצה".

כן, מלמלתי לעצמי; עכשיו אני רואה; פונים החוצה, ולפני כל נערה, החרב הזקורה מתהפכת כך שלהבהּ פונה החוצה. אם זכרוני אינו מטעני, הרי שבזמנים עברו, כך ממש יצאו מאולם המשפט אל מותם האסירים הפוליטיים שהורשעו: הקצין שהלך לפניהם החזיק בחרב שלהבהּ המתהפך החוצה סימל את גזר דינם הקטלני. כמותם, מתוך חייהן המהוהים, הקהים, המוכים בחיוורון שחפני, הולכות נערות לבנות אלה אלי-מוות.

"החרמשים הללו נראים חדים מאוד", פניתי שוב אל הנער.

"כן; עליהן להקפיד על כך. הבט!"

באותו רגע הניחו שתיים מהנערות לסמרטוטים שלהן והחליקו אבן משחזת מעלה ומטה על פני החרב. דמי, הלא מורגל בכך, קפא לקול צווחת הפלדה המעוּנה.

הן התלייניות של עצמן, הרהרתי. הן משחיזות בעצמן את החרבות הטובחות בהן.

"מדוע הנערות ההן חיוורות כמו גיליון נייר לבן, נערי?"

"מדוע" – ובניצוץ נכלולי ענה, בשנינה נבערת לגמרי, בחוסר תשומת לב – "אני מניח שמרוב התעסקות עם פיסות הסמרטוטים, הן הפכו בעצמן לעיסת נייר".

Psst, you might also like:
הנוסע

"בוא ונצא עכשיו מחדר הסמרטוטים הזה, נערי".

יותר מכל מחזה מסתורי, של אדם או של מכונה, בבית החרושת כולו, היה המחזה הטרגי, החידתי והבלתי-נתפש מכולם זה של התום המוזר שבנער הזה, שמתוך האכזריות שחביבותו, ליבו קהה מתוך הֶרגל.

"ועכשיו", הוא אמר, עולץ, "אני מניח שאתה רוצה לראות את המכונה הגדולה שלנו, שרק בסתיו האחרון שילמנו בעבורה שנים-עשר אלף דולר. זו גם המכונה שמייצרת את הנייר. לכאן, אדוני".

בלכתי אחריו חציתי מקום גדול ומו­כתם, ששני מכלים גדולים ועגולים ניצבו בו, מלאים בחומר לבן – לא בלתי דומה לאַלבּוּמין שטמון בבֵיצה רכה – רטוב וצמרירי.

"הנה", אמר קופידון, מקיש כלאחר-יד במכלים, "אלה הם ראשית ימיו של הנייר – העיסה הלבנה הזו שאתה רואה. הבט כיצד היא מסתחררת כאן ומבעבעת סביב-סביב, באמצעות הדוושה. מכאן היא נשפכת משני המכלים כאחד אל תוך תעלה משותפת – שָׁם. וכך, בעודה נבללת בנחת, היא מתקדמת אל המכונה הגדולה. ועכשיו, לשָׁם".

הוא הוביל אותי אל חדר מחניק מרוב חוֹם, משונה כחוֹם הדם והקרביים, כאילו כאן אמנם נרקמים החלקיקים הבראשיתיים שראינו קודם לכן.

לפניי נחה, מתגוללת כמו כתב-יד ארוך כלשהו שמקורו במזרח הרחוק, מסגרת ברזל יצוקה מיחידה אחת מסועפת ומסתורית, יחד עם כל מיני מַגְללים, גלגלים וגלילים הנמצאים בתנועה מדודה ובלתי פוסקת.

"קודם מגיעה העיסה לכאן", אמר קופידון, מצביע על הקצה הקרוב של המכונה. "הבט; תחילה היא נשפכת ומתפשטת על פני הלוח הרחב והמשופע הזה; ואז – הבט – היא מחליקה, כשהיא דקיקה ורוטטת, מתחת למַגְלל הראשון שם. עכשיו נעקוב אחריה ונראה כיצד היא מחליקה תחתיו, הלאה אל הגליל הבא. שָׁם, הבט איך היא נעשית עיסתית מעט פחות. עוד שלב אחד, והיא מוסיפה וצומחת למעֵין רקמה עדינה. עוד גליל אחד, והיא – אמנם רק כנף-שפירית – נארגת כך שנוצר כאן גשר תלוי, כמו קורי עכביש מרחפים, בין שני מַגְללים נפרדים אחרים; וכשהיא נעה על-פני האחרון שבהם, ושוב מתחת, ואז שם, לרגע הרחק מעין-כול, בסבך הגלילים האלה, שרק במעורפל ניתן להבחין בהם, היא נכפלת ושבה ומופיעה כאן, קצת פחות עיסה, ויותר כמו נייר, אבל עדיין עדינה למדי ועוד לא מושלמת. אבל – עוד קצת הלאה, אדוני, אם תואיל – כאן, בנקודה המרוחקת הזו היא מתחילה לעטות משהו מהמראֶה האמיתי, כאילו היא עוד עשויה להתגלות כמה שאולי תוכל בסופו של דבר לאחוז בו. אבל זה עדיין לא נגמר, אדוני. עדיין יש דרך ארוכה לעבור, ודרך גלילים נוספים לרוב עליה להתגלגל".

"יברכנו האל!" אמרתי, נדהם מהתפרשוּת זו של המכונה, מהסתעפויותיה עד בלי-סוף ומהאיטיות המחוּשבת שלה. "בוודאי עובר זמן רב עד שהעיסה עוברת מקצה אחד לשני, ומגיח הנייר".

"הוֹ, לא רב כל כך", חייך העלם המקדים את גילו, ברוח מתנשאת של אדנות, "רק תשע דקות. אבל ראה, ביכולתך לנסות בעצמך. יש לך פיסת נייר? אַה! הנה אחת מונחת על הרצפה. רְשום עליה עכשיו סימן כלשהו כרצונך, ואני אצמיד אותה לכאן ונראה כמה זמן יעבור עד שתגיע לקצה השני".

"הבה נראה", אמרתי והוצאתי את העיפרון שלי. "הנה, ארשום על גביה את שמך".

קופידון הורה לי להביט בשעוני, והזדרז להצמיד את הפתק המסומן לחלקו החשוף של החומר העוּבּרי. עיני ננעצה מיד במחוג השעון. לאט-לאט, עקב בצד אגודל, עקבתי אחר הפתק; לעתים חלפה חצי דקה מרגע שנעלם תחת קבוצות הגלילים הנמוכים המסתוריים, ורק אז שב ועלה לאיטו, מחליק לו כמו בהרת קיץ על-גבי הגיליון הרוטט, ושוב נעלם כולו, וכך הלאה והלאה והלאה – עקב בצד אגודל; וכל העת הגיליון הנמתח תפח עוד ועוד, עד שהגיע למוּצקותו הסופית, ולפתע ראיתי מעֵין מפל-נייר, לא שונה בהרבה ממפל-מים. רעש קיצוץ היכה באוזניי, כמו פקַע מיתר כלשהו, וגיליון פוליו מושלם נפל מטה כשה"קופידון" שלי, הרשום על גביו, מחוּק למחצה, והוא עדיין חם ורטוב.

לכאן הגיע קצה המכונה, ומסעותיי הגיעו לפיכך אל קיצם.

"ובכן, כמה זמן זה ארך?"

"תשע דקות בדיוק", השבתי, שעוני בידי.

"כמו שאמרתי לך".

לרגע הוצפתי רגש יוצא דופן, לא לחלוטין בלתי דומה לְמה שאדם עשוי לחוש נוכח התגשמותה של נבואה מסתורית. אבל איזה מין אבסורד, חזרתי וחשבתי, הרי זו רק מכונה, וכל מהותה היא שִכלול קפדני ודיוּק שלעולם אינם משתנים. אם קודם הייתי נתון לגלגלים ולגלילים, הרי שכעת הבחנתי באישה נכאת-רוח שהמתינה בצד.

"זוהי מישהי קשישה למדי, שמשגיחה בשקט על קצה המכונה כאן. סביר שהיא אפילו לא מכירה אותה היטב".

"הוֹ", לחש קופידון מבעד לשאון כיודע דבר, "היא הגיעה רק בשבוע האחרון. לפני כן הייתה אחות, אבל העסקים חלשים באזורים האלה, והיא עזבה. אבל הבט בניירות שהיא עורמת שם".

"כן, דפי פוליו". מיששתי את ערמות הגיליונות החמים והלחים שהגיחו היישר אל כפות ידיה הממתינות של האישה. "וכי אינכם מייצרים דבר במכונה הזו מלבד דפי פוליו?"

"הוֹ, לעתים לא תכופות אנו מייצרים מוּצר עדין יותר, בצבע שמנת. אנו מכַנים אותם גיליונות מלכותיים. אבל עיקר הביקוש הוא לפוליו. אנו מייצרים בעיקר פוליו".

כמה משונה היה הכול. התבוננתי בדפים החלקים ממשיכים ליפול, ליפול, ליפול, ומחשבותיי תהו על אותם שימושים מוזרים שיֵיעשו לבסוף באותם אלפי גיליונות. כתיבה מכל סוג תיכתב על-גבי כל אלה, שלפי שעה הם ריקים – דרשות, תקצירי עורכי-דין, מרשמי רופאים, מכתבי אוהבים, תעודות נישואין, הסכמי גירושין, רישומי לידות, תעודות פטירה וכך הלאה עד אין-סוף. ואז, מששבתי להרהר בהם כשהם מונחים לפניי, חלקים לגמרי, לא יכולתי שלא לחשוב על ההשוואה המפורסמת שערך ג'ון לוֹק בבואו להמחיש את התיאוריה שאין לוֹ לאדם שום אידיאות מוּלדות – ההשוואה בין התודעה האנושית, עם לידתה, לבין גיליון נייר חלק. דבר זה נגזר שייכתב עליו, אבל אין נפש היכולה לומר באֵילו מין אותיות. בעודי מתהלך לאיטי הלוך ושוב לצד המכונה הנפתלת שעודנה נהמה, נדהמתי גם מן המחשבה כי ההכרח הוא-הוא הכוח האבולוציוני האמוּן על כל תנועותיה.

"רשת קורי העכביש הדקיקה הזו שם", אמרתי בהצביעי על הגיליון בשלב הראשוני שלו, "האם היא לעולם אינה נקרעת או מתפוררת? היא שברירית להפליא, והמכונה שדרכה היא עוברת כבדה כל כך".

"לא נשמע מעולם שנקרע בה אפילו חוט שׂערה".

"האם היא לעולם אינה נעצרת או מתקלקלת?"

"לא. היא חייבת לנוע. המנגנון כופה עליה לנוע. ממש כך. ממש באותו מסלול ובאותו קצב עצמו, כפי שראית במו עיניך. העיסה אינה יכולה שלא לנוע".

מעֵין יראת כבוד אחזה בי בהביטי עכשיו בחיית הברזל הנוקשה. כמעט תמיד, במצבי רוח מסוימים, מערך מכני כבד ומשוכלל שכזה מטיל מורא מוזר בלב האנושי, כפי שהיה מטיל בהמות חי ומתנשף. אך הנורא במה שראיתי היה הכורח המתכתי, הגזירה הנחרצת שמשלה בו. אמנם, במהלך התקדמותה המסתורית, הייתה לעיתים הינומת העיסה הדקיקה נסתרת לגמרי מעין, אבל לא היה כל ספק שגם באותם מקומות שבהן חמקה ממבטי, עדיין נעה קדימה בכניעוּת מוחלטת לעריצוּת הגלומה בעורמת המכונה. דיבּוּק אחז בי. מהופנט עמדתי ונשמתי תועה. שָׁם, לנגד עיניי, דבוּקות אל העיסה הגולמית, העוּבּרית והחיוורת, דימיתי לראות את פניהן החיוורות עוד יותר של כל הנערות התשושות שראיתי ביום העמוּס ההוא, חולפות בסך על פני הגלילים הסובבים. איטיוֹת, אבֵלוֹת, מפצירות, אך כנועות, הן קרנו בצעדתן האיטית הלאה, בעוד ייסוריהן נרשמים במעומעם על גבי הנייר ההולך ונרקם, כמו היה הֶדפס הפָּנים המעוּנות על גבי מטפחתה של ורוניקה הקדושה.

"הלוֹ! החוֹם בחדר הזה קשה מדי עבורך", קרא קופידון ונעץ בי את עיניו.

"לא – אם כבר, דווקא קר לי".

"בוא החוצה, אדוני – החוצה – החוצה". ובנימה מגוננת של אב מודאג, זירז אותי החוצה נער זה המקדים את גילו.

מקץ כמה רגעים חשתי הקלה כלשהי וצעדתי לעבר חדר הקיפול – החדר הראשון שאליו נכנסתי, ובו ניצב השולחן המשרדי וסביבו הדלפקים הריקים למראה שמעליהם עבדו הנערות נטולות ההבעה.

"קופידון זה ערך לי סיור יוצא דופן", אמרתי לאיש כהה-העור שהזכרתי לעיל, ושקודם גיליתי לא רק שהוא רווק זקן, אלא גם הבעלים הראשי. "בית החרושת שלך מרשים מאוד. המכונה הגדולה שלך היא פלא-פלאים. שִכלול בלתי נתפש".

"כן, כל המבקרים שלנו חושבים כך. אבל הם אינם רבים. אנחנו נמצאים בפינה נידחת מאוד. התושבים גם הם מעטים. רוב הנערות שלנו מגיעות מכפרים מרוחקים מאוד".

"הנערות", חזרתי כהֵד, מביט לרגע בדמויותיהן החרישיות. "כיצד זה, אדוני, שברוב בתי החרושת עוֹבדוֹת ממין נקבה, בכל גיל, ללא הבחנה, נקראות בשם 'נערות', ולעולם לא 'נשים'?"

"הוֹ, בעניין זה – כיצד? אני משער כי הסיבה לכך היא שככלל, הן אינן נשואות. כך אני חושב. אבל הדבר לא עלה בדעתי עד עכשיו. לבית החרושת שלנו לא נקבל נשים נשואות. הן מרבות להיעדר. אנו רוצים אך ורק פוֹעלים יציבים: שתים-עשרה שעות ביום, יום אחרי יום, במשך שלוש מאות שישים וחמישה ימים, להוציא ימי ראשון, חג ההודיה וימי צוֹם. זה הכלל שלנו. ומכיוון שכך, מכיוון שאין לנו נשים נשואות, הפועלות שלנו נקראות 'נערות', ובצדק".

"אם כך, כולן עֲלָמות", אמרתי, ואיזו הוקרה דואבת לבתולים החיוורים שלהן גרמה לי שלא מרצון לקוד קידה.

"כולן עלמות".

רגש משונה שוב מילא אותי.

"הלחיים שלךָ עדיין לבנות, אדוני", אמר האיש בעודו בוחן אותי בקפידה. "עליך להיזהר בדרכך הביתה. האם הן צורבות כרגע? אם כן, זה סימן רע".

"ללא ספק, אדוני", עניתי, "ברגע שאצא מצינוק השטן יֵרָפֵא לי".

"אַה, כן; אוויר החורף בעמקים, בערוצים או בכל מקום נמוך חריף וקר הרבה יותר מבכל מקום אחר. קשה לך להאמין בכך כרגע, אבל קר כאן יותר מאשר במרום הר התוגה".

"אני מניח שאתה צודק. אבל זמני דוחק. אצא לדרך".

וכך חזרתי והתכסיתי בבגד השלג ובשכמייה, תחבתי את ידיי לתוך כפפותיי העצוּמות, העשויות עור של כלב-ים, הגחתי החוצה אל האוויר המריר ומצאתי את סוסי, בלאק המסכן, מכוּוץ כולו מרוב קור.

עטוי-פרווֹת והרהורים, טיפסתי במהרה הרחק מ"צינוק השטן".

בצְניר השחור עצרתי, ופעם נוספת העליתי בעיני רוחי את הטֶמְפֶּל בָּר. ואז, בעודי שועט בעד המעבר, לגמרי לבדי מול חידת הטבע, זעקתי – הוֹ! גן העדן של הרווקים! והוֹ! הטָרְטַרוֹס של העלמות!

עריכת התרגום: יואב רוזן

  1. בנדיק – כינוי לרווק מושבע שלבסוף נכנע ונשא אישה. המושג מבוסס על הדמות של בנדיק מהמחזה השקספירי "רוב מהומה על לא מאומה" (הערת המתרגמת; כל ההערות הן משל המתרגמת).
  2. דיוואן – חדר עישון.
  3. סָרָצֶנִים – הכינוי למוסלמים בפי הנוצרים בימי הביניים.
  4. ווסטמינסטר הול – האולם העתיק במשכן הפרלמנט האנגלי.
  5. ראשי התיבות של רוברט פרנסיס קוק (Cooke), בן דודו ומי שהיה שותפו של המו"ל של הרמן מלוויל באנגליה. אחיו הוא הבריסטר הנרי קוק.
  6. הפונדקים המוזכרים הם אחדים מבין אכסניות בתי המשפט (inns of courts) ששימשו בזמנם כבתי ספר למשפטים וכמעונות לסטודנטים. מאוחר יותר הפכו למועדונים מקצועיים של עורכי דין.
  7. הכוונה לאגרת פאולוס הראשונה אל טימותיאוס. פרק ה', 23: "אל תוסיף לשתות רק מים, כי אם שתה קצת יין בגלל קיבתך ומחלותיך התכופות".
  8. פולצ'י – משורר שלא היה ולא נברא.
  9. הר התוגה – שמו של מקום בדיוני. במקור Woedolor Mountain. בשיר הראשון של "הקומדיה האלוהית" לדנטה, "הַר שִׂמְחָה וְאֹשֶׁר" הוא היפוכה של התופת. כאן, אצל מלוויל, נמצא אולי היפוכו של זה: הר התוגה והדווי.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend