search
בקריאה כעת: דבש בר | הוראסיו קירוגה
search

הוראסיו קירוגה | מקור:ספרדית

דבש בר

תרגום : טל ניצן

הקדמה מאת רות פיין

הסיפור "דבש בר" התפרסם לראשונה ב- 1917 בקובץ הסיפורים "על אהבה טירוף ומוות". את הורסיו קירוגה, שהיה עד בחייו לסדרת מיתות טראגיות אשר הביאו לבסוף להתאבדותו, ניתן לכנות אבי הסיפור הלטינו-אמריקני העכשווי, מבשרם של גדולי אמני הסיפור הקצר באמריקה הלטינית של המאה ה-20 כמו בורחס, קורטאסר ומונטרוסו. אף על פי שקירוגה השתייך בתחילת דרכו למודרניזם הלטינו-אמריקאי, הוא זנח אותו עד מהרה משום שהעדיף את המסתורי והאירציונלי ואת ההתעמקות במצבים פסיכולוגיים על פני הראליזם. קירוגה מתאר את היחסים בין האדם לטבע במונחים ייחודיים לאמריקה הלטינית, ומטיב לבטא את כוחו העיוור של הטבע ואת התבוסה הנואשת של האדם אל מול הסביבה המאיימת שבה הוא שרוי. עם זאת, אין הדבר מתבטא בהיעדר חמלה או חיבה כלפי האדם המובס, הכורע תחת כוחות הטבע שהוא נאבק מולם.
מלבד השליטה המיומנת ביצירת עלילה דחוסה ונטולת רטוריקה, אשר במקרים רבים נצמדת לנקודת מבטן של הדמויות, הסיפורים של קירוגה מצטיינים בשליטה מדוקדקת בזמן הפנימי, כמו למשל בסוף של "דבש בר". קירוגה לא מייפה את דמויותיו וגם לא את המוות. אדרבה, הוא משתמש בביטויים צנועים, ללא תיאורים עודפים וללא רגשנות, ולא מדבר על האימה במפורש, אלא רק מרמז עליה. בכך הוא מציג תפישה נטולת מיתוס, אמונה וטאבו של המוות. המוות ביצירה של קירוגה הוא משל לאי הוודאות שבחיים, למאבק האינסופי של האדם בגורל. כמו ברבים מסיפוריו של קירוגה, "דבש בר" מספר על מוות אקראי וטראגי שמפתיע את הגיבור - במקרה זה גבר עירוני אשר ביהירותו אינו מודע לסכנות האורבות בג'ונגל של מיסיונס. כמו בכל יצירותיו, גם בסיפור הזה אין ביכולתו של הגיבור לפענח את המרחבים הנידחים של הג'ונגל אשר צופנים לו סכנת מוות. הנימה ההומוריסטית ב"דבש בר" הופכת אפוא כמעט בן רגע, לתחושת בדידות אל מול המוות והאימה. ובנקודה זו מתגלה האירוניה הגדולה המאפיינת רבים מסיפוריו של קירוגה - במוכר ובתמים לכאורה, אפילו בדבר מה בנאלי כמו מעשה הזלילה, מסתתר הבלתי צפוי שבא להזכיר לנו את שבריריותנו האומללה, את מצבנו כחיים-לקראת-המוות.

 

 

קראו עוד

במזרח סַלְטוֹ יש לי שני דודנים, בוגרים כיום, שבשנתם השתים-עשרה, בעקבות התעמקות בספרי ז'וּל וֶרן, הגו את הרעיון הנפלא לעזוב את ביתם וללכת לחיות ביער. היער נמצא במרחק שתי פרסאות מהעיר. שם אמרו לחיות חיים פרימיטיביים ולהתקיים על ציד ודיג. ראוי לציין ששני הנערים לא בדיוק זכרו לקחת עמם רובים או חכות, אך מכל מקום היער היה שם, חירותו צופנת אושר וסכנותיו מהלכות קסם.

למרבה הצער, מחפשיהם מצאו אותם ביום השני, המומים למדי, חלושים ותשושים, ולתדהמתם הרבה של אחיהם הקטנים – האמונים אף הם על ז'. ורן – עדיין ידעו ללכת על שתי רגליים ולא איבדו את כוח הדיבֵּר.

אף-על-פי-כן, ההרפתקה של צמד הרובינזונים עלולה היתה להיות חמורה יותר אילו התרחשה בתפאורה של יער אחר, פחות עירוני. כאן, במיסיוֹנֶס, הבריחות מגיעות למרחקים לא צפויים, כאלה שנגרר אליהם גבריאל בֶּנינקָסָה בשל גאוותו על מגפיו החדישים.

משהשלים את לימודיו בהנהלת-חשבונות, נתקף בֶּנינקָסָה תשוקה לוהטת להתוודע לחיי הג'ונגל. לא מזגו הוא שדחף אותו לכך, כי בֶּנינקָסָה היה בחור שקט, שמנמן וּורוד פנים, הודות לבריאותו המצוינת. לפיכך היה שפוי דיו לבכר כוס תה ועוגיות על פני השד-יודע  איזה מזון מפוקפק וקלוקל מהיער. אך כשם שרווק שהיה מתון ומהוגן כל ימיו רואה לו חובה, ערב נישואיו, להיפרד מחיי החירות באורגיה בחברת ידידיו, כך ביקש גם בֶּנינקָסָה לפאר את קיומו המיושב בשניים-שלושה זעזועים של חיים מסעירים. לפיכך הפליג על נהר הפַּרַנָה אל חווה אחת, עם מגפיו המפורסמים.

אך יצא את קוֹרייֶנְטֶס ומייד נעל את המגפיים החזקים, שכן תניני הגדה כבר הלהיטו את הנוף. ועם זאת הקפיד מנהל-החשבונות לשמור על מגפיו, ונזהר משריטות ומלכלוך.

כך הגיע לחווה של סנדקו, וכבר כעבור שעה נאלץ הלה לרסן את התלהבות אחיינו.

"לאן אתה הולך?" שאל אותו בהפתעה.

"ליער; אני רוצה להסתובב שם קצת," השיב בֶּנינקָסָה, שזה עתה תלה את הווינצ'סטר על כתפו.

"מסכן שכמוך! הרי לא תצליח לצעוד אפילו צעד אחד. לך לאורך השביל, אם אתה רוצה… אבל מוטב שתעזוב את הנשק הזה ומחר אשלח פועל ללוות אותך."

בֶּנינקָסָה ויתר על טיולו. ובכל זאת הלך עד שפת היער ונעצר שם. כלאחר יד ניסה צעד אחד פנימה, ונעצר. הוא טמן את ידיו בכיסיו והתבונן ארוכות בסבך הסמיך, שורק מנגינות רפות וקטועות. לאחר ששב והשקיף אל היער מכל עבריו, חזר מאוכזב למדי.

אף-על-פי-כן, למחרת צעד בשביל המרכזי לאורך פרסה אחת, ולמרות שרובהו חזר משם שקוע בשינה עמוקה, בֶּנינקָסָה לא הצטער על הטיול הזה. עוד יבוא זמנן של חיות הפרא.

גם בּנינקסה היה שקוע בשינה עמוקה, כשהעיר אותו סנדקו.

"קדימה, ישנוני! קום לפני שיטרפו אותך חי."

בּנינקסה התיישב בבת-אחת על מיטתו, המום מאורם של שלושת פנסי-הרוח שהתנדנדו בחדרו. סנדקו ושני פועלים שפכו משהו על הריצפה.

"מה קרה, מה קרה?" שאל וירד לריצפה.

"כלום… תיזהר על הרגליים… זה העונש."

לבּנינקסה כבר נודע על הנמלים המשונות הקרויות אצלנו העונש. הן קטנות, שחורות ומבהיקות, ומתקדמות במהירות בנחילים רחבים למדי. והן חיות טרף. הן משמידות את כל העומד בדרכן: עכבישים, צרצרים, עקרבים, צפרדעים, נחשים, וכל יצור אחר שאינו יכול להן. אין חיה, ולוּ הגדולה והחזקה ביותר, שלא תנוס מפניהן. חדירתן לבית פירושה השמדה מוחלטת של כל יצור חי, כי אין פינה או חור נסתר שהנהר הטורף לא יחדור אליהם. הכלבים מייללים, השוורים גועים, ואתה אנוס לעזוב את הבית אם אינך רוצה להיות מכורסם עד השלד בתוך עשר שעות. הן נשארות במקום אחד יום, יומיים, אפילו חמישה ימים, בהתאם לעושר החרקים, הבשר או השומן שבו. מִשֶׁכילוּ הכל, הן מסתלקות.

ועם זאת, אין הן חסינות בפני קרֵאוֹלין או חומר הדברה דומה; ומכיוון שחומר זה מצוי בשפע בחווה, מקץ פחות משעה נשאר הבית נקי מהעונש.

בֶּנינקָסָה בחן מקרוב סימן כחול-שחור של נשיכה ברגלו.

"הן נושכות חזק מאוד, באמת!" אמר בפליאה, ונשא את ראשו אל סנדקו.

הלה לא השיב על האבחנה שלא היה בה שום חידוש לדידו, ורק התברך על שבלם את הפלישה בעוד מועד. בנינקסה שב ושקע בשינה, אף שכל הלילה ביעתו אותו חלומות בלהה טרוֹפּיים.

למחרת הלך ליער, הפעם עם מאצֶ'טֶה, שכן הבין סוף- סוף שכלי זה יביא לו שם תועלת רבה יותר מאשר הרובה. אמת, אחיזתו לא היתה נפלאה, ופגיעתו במטרה – הרבה למטה מכך. אך מכל מקום עלה בידו לקצץ ענפים, להצליף בפני עצמו ולחתוך לעצמו את מגפיו; הכל במכה אחת.

היער האפלולי והחרישי עייף אותו עד מהרה. הוא הרגיש – בצדק, אגב – כמי שצופה בבימת הצגה בשעות היום. בשעה זו לא נותרה מהחיים הטרופיים הגועשים אלא תפאורה דוממת. שום חיה, שום ציפור, שום רעש כמעט. בנינקסה כבר פנה לחזור, כשזמזום עמום משך את תשומת-ליבו. עשרה מטר ממנו הקיפו דבורים זעירות את הכניסה לחור בגזע חלול. הוא קרב בזהירות וראה בקרקעית הנִקבה עשרה או תריסר כדורים כהים, בגודל ביצים.

"זה דבש," אמר בלבו מנהל-החשבונות בגרגרנות חשאית. "אלה בוודאי חלות דונג מלאות דבש…"

אך בינו – בנינקסה – ובין הדבש היו הדבורים. כעבור דקה של מחשבה עלה בדעתו להדליק אש שתקים ענן עשן גדול. עוד הגנב קרֵב בלאט על העלווה הלחה, רצה המזל וארבע-חמש דבורים נעמדו על כף ידו, בלי לעקצו. בנינקסה לכד אותן מייד, וכשלחץ על בטנן גילה שאין להן עוקץ. רוקו, שכבר גדש את פיו, התחיל נוזל בשפע דבשי. חיות קטנות טובות ומופלאות!

בתוך רגע שלף מנהל-החשבונות את חלות הדבש, התרחק מרחק ניכר כדי להיפטר ממגען הדביק של הדבורים, והתיישב על שורשי עץ אחד. שבע מתוך תריסר החלות הכילו אבקה, אך השאר היו מלאות דבש, דבש כהה, בעל שקיפות אפלה, שבנינקסה טעם בתאווה. טעמו הזכיר במעורפל משהו, אבל מה? מנהל החשבונות לא הצליח לזהות. אולי שרף של אקליפטוס או של עצי פרי. ומסיבה זאת היה לדבש הסמיך שמץ של טעם לוואי חמצמץ. אך לעומת זאת, איזה ניחוח!

משווידא שרק חמש חלות יועילו לו, החל בֶּנִינְקָסָה לאכול. היה לו רעיון פשוט: להחזיק את היערה הנוטפת מעל פיו. אך מכיוון שהדבש היה סמיך, כעבור חצי דקה של המתנה בפה פעור ללא הועיל היה עליו להגדיל את הנקב. אז הגיח הדבש בחוט דק וכבד שנמתח עד לפיו של מנהל-החשבונות.

זו אחר זו התרוקנו כך חמש היערות לתוך פיו של בנינקסה. לשווא ניסה לדלות מהן עוד, לשווא חזר ובדק את הבלונים המרוקנים; הוא נאלץ להסתפק בכך.

בינתיים, ההטייה הממושכת של ראשו לאחור סיחררה אותו במקצת. כבד מדבש, שקט ופקוח עיניים, בחן בנינקסה מחדש את היער האפלולי. העצים והקרקע נטו באלכסון וראשו ליווה את סיחרור הנוף.

"איזו סחרחורת משונה…" אמר בליבו מנהל-החשבונות, "והכי גרוע זה ש…"

כשקם וניסה לצעוד צעד אחד, נאלץ לצנוח שוב על הגזע. גופו הכביד עליו כעשוי עופרת, בעיקר רגליו, שכמו התנפחו ללא שיעור. וידיו וכפות רגליו עיקצצו.

"זה מוזר מאוד, מוזר מאוד, מוזר מאוד!" שנה בנינקסה באווילות, אך בלי להתעמק בסיבה למוזרות זו. "כאילו יש לי נמלים… זה העונש," קבע.

ולפתע-פתאום נעתקה נשימתו מפּלצוּת.

"זה בטח הדבש!… הוא מורעל!… אני מורעל!"

ולאחר מאמץ נוסף לקום על רגליו, סמרו שערותיו מאימה: עדיין לא הצליח לזוז. עכשיו עלו תחושות העופרת והעיקצוץ עד מותניו. במשך רגעים אחדים היה משותק מפחד פן ימות שם, בבדידות אומללה, הרחק מאמו ומחבריו, ואפילו לא ניסה להתגונן.

"אני הולך למות עכשיו!… בעוד רגע אני אמות!… אני כבר לא יכול להזיז את היד!"

למרות הבהלה שאחזה בו השגיח שאין לו חום ואף לא צריבה בגרונו, וליבו וריאותיו פועלים בקצבם הרגיל. חרדתו לבשה צורה אחרת.

"אני משותק, זה שיתוק! ולא ימצאו אותי…"

אך נמנום בלתי-נכבש התחיל משתלט עליו, בלי לפגוע בבינתו, בעוד הסחרחורת גוברת. זו גרמה שהאדמה המתנועעת תיראה לו משחירה ומיטלטלת בפראות. שוב עלה בדעתו זכר העונש, ומחשבותיו התמקדו בחרדה האימתנית שמא הדבר השחור הזה המכסה את האדמה אינו אלא…

עדיין עמדו לו כוחותיו להתנער מהבהלה האחרונה הזאת, אך פתאום בקעה מפיו צווחה, זעקה אמיתית, המחזירה את קול הגבר לצליל קולו של ילד מבועת: על רגליו טיפס ועלה נחשול שוצף של נמלים שחורות. סביבו השחיר העונש את הקרקע, ומנהל-החשבונות חש את נהר הנמלים הטורפות עולה אל מתחת לתחתוניו.

סנדקו מצא לבסוף, כעבור יומיים, את שלדו הלבוש של בֶּנִינְקָסָה, נקי לגמרי מבשר. העונש שעדיין שוטט שם וחלות הדונג סיפקו הסבר ברור.

הדבר אינו נפוץ אומנם, אך לעיתים יש לדבש הבר תכונות נרקוטיות או משתקות. פרחים בעלי תכונות כאלה פורחים בג'ונגל בשפע, וטעם הדבש מסגיר זאת לרוב – זה היה הרמז לשרף אקליפטוס שבֶּנִינְקָסָה חש בו.


*מתוך *על אהבה", טירוף ומוות מאת הוראסיו קירוגה. מספרדית: טל ניצן. הוצאת חרגול, 2001

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty