search
בקריאה כעת: דבש | ליאת אלקיים
search

ליאת אלקיים | מקור:עברית

דבש

הקדמה מאת עמרי הרצוג

סיפור מצוין מגולל יותר מאשר מילותיו מספרות. "דבש" הוא סיפור מתעתע: הוא כולל רישום ריאליסטי של הלילה שעובר זוג לאחר חתונתם, מנקודת מבטה של הכלה הטריה. נדמה לי, שהלילה הזה – על מטעניו הדרמטיים השוצפים והסודיים – עדיין לא תואר בספרות העברית; בוודאי לא כך. עליו להיות מושלם, כמובן, כי זה "הלילה הראשון", סימן לבאות. אבל איך יוכל להיות מושלם, כשהמלאכותיות של טקס החתונה והעבודה הקשה שהושקעה בו, נותנות את אותותיהן על עור הפנים, על הגוף ועל הרגש? לא, זה לילה שכולו עייפות, ובתוך העייפות נמזגת אכזבה בלתי נמנעת, געגוע נטול תקווה וגם בלבול מסוים שכרוך במילים החדשות: בעלי, אשתי.
כל הרגשות הללו נמסכים בלקוניות המרהיבה של הסיפור, שאין בו שמץ מהמלודרמה ובכל זאת הוא מסעיר מבחינה רגשית. הוא מצייר סצנות פשוטות: העמידה מול דלת חדר המלון הנעולה; ההתעכבות באמבטיה לפני "ליל הכלולות"; רישום רצועת הנעל על הקרסול. אבל כל המטען הטקסי, הרומנטי, הרגשי, הארוטי והחברתי שנכפה על הסצנות הללו הופך אותן ל"גדולות מהחיים", דווקא משום שהן קטנות מהחיים, קטנוניות ואפילו נלעגות ביחס לפנטזיה של "ליל הכלולות". זו הגדוּלה של ליאת אלקיים כמספרת: כל כך הרבה מגוּלל ב"דבש", כהלכה ובפרוטרוט, בלב הדברים ממש, ולא מסופר בו.

קראו עוד

היא כל-כך שמחה שהחתונה הסתיימה. המכונית הלא-מקושטת עצרה מול המלון בקצה הטיילת. הם יצאו והוא התחבק לשלום עם החבר הכי טוב שלו, שנָהג. היא שקלה אם לירוק על החבר שלו, שהציק לה כל החתונה, והחליטה שזה לא הולם את הוורוד-טלק של השמלה שלה. ביד אחת היא החזיקה את התיק הקטן, ביד השנייה את המגשיות הכסופות עם שאריות האוכל מהקייטרינג. לוּ היתה לה יד שלישית היתה מחזיקה את המצח שלה, שאיים לצנוח ארצה. היא בירכה את עצמה על שאין לה תסרוקת מִגדלית עם אלפי סיכות שידרשו שעתיים וחצי של פּלייָה. היא הרגישה היטב את שבע כוסות הוויסקי ששתתה, מעקצצות בקצות אצבעותיה.

הדבר הכי נחמד בתפקיד הכלה היה שמישהו כל הזמן שאל אותה אם היא רוצה משהו לשתות, והיה די לציין באוזניו את מילת הקסם "ויסקי", ומיד זו או זה היו מחויבים לספק לה כוס מלאה. היא גמעה את הדרינקים שלה בקצב מחושב, בהפרש של עשרים דקות לפחות. מאחר שאכלה והקפידה להתרענן בכוס מים בין מנות האלכוהול, לא היתה לה בחילה. אולי היה זה תרגול של שנים שלא הניח לה להשתכר עד אובדן חושים. הראש קל, החיוך רחב – טיפ-טיפה טיפּסי. היא זכרה חתונה שבה הכלה הקיאה על עצמה בשירותים. זכרה חתונה שבה החתן התעלף ודפק את הראש במדרגות ופתח את השפה, זכרה חתונה שבה האבא של החתן התחיל עם האמא של הכלה, חתונה שבה החבר הכי טוב של החתן שתה מספיק מהוויסקי הכחול בבקבוק הקטן כדי לעמוד על הקצה של במת הריקודים, לפעור את הפה ולהקיא את כל האסאדו בקשת על הפרקֶט. היא זכרה את כל אלה טוב-טוב ושמרה על עצמה רגע לפני ההתמוטטות האורבת.

בחתונה עצמה היא רקדה את עצמה לדעת. הצלמת העידה שבכלל לא היה אפשר לתפוס אותה שלא בתנועה (והוסיפה משפט שהחמיץ את לבה: ואַת גם תמיד ממצמצת). אבל עכשיו, בכניסה למלון, בלובי, היא היתה חייבת לעמוד לרגע ולנשום כמה נשימות עמוקות, והנברשת הענקית הסתובבה מעל הראש שלה במיליון אורות קטנים ובוהקים.

הוא לא החזיק לה את היד בדרך פנימה, עסוק עם המגשיות שלו, עם הז'קט ראלף לורן המקומט ושרידי החולצה שהסכים ללבוש רק כי ביקשה. כשנכנסו למעלית, הוא נעמד מול המראה והסתכל על עצמו, שאב את הלחיים פנימה, נושך ומחזיק אותן כמו דוגמנית. זו היתה מחווה שהכירה וסימנה. הוא נהג לנשוך את לחיו פנימה בכל בוקר, לאחר שהסתרק כשלושים פעם ובחן את בבואתו, וגם בכל פעם שצילמו אותו. לכן תמיד נראה בתמונות כמי ששפתיו מכווצות לכדי O קטן ונפוח. עור פניו בהיר וחיוור, ורדרד-אפרפר בניאון. איזו טעות נוראית היתה לקנות לו את החולצה הוורודה הזו. ועוד בשש-מאות שקל. מִפְתַח ה-וִי נח על צווארו באחיזה הדוקה, כמעט חונק. המצב שלה, אגב, היה חמור פי כמה, כך גילתה בהצצה חטופה במראת המעלית. מוטב היה להימנע ממבט חזיתי, לא להעז אפילו. האיפור בקושי החזיק, רק חלקים מפניה עוד לא נכנעו, עיגול של מייק-אפ בז' סביב הנחיר השמאלי, מצח מטויח בקפדנות, ישר ומפולס, שפתיים יבשות ומתקלפות והפצע על הסנטר. הוא אומנם איבד מנפיחותו אך העור היבש סביבו התחיל נבקע ומתקלף. היא שמעה נקישות קטנטנות על הרצפה של המעלית. כשהתכופפה, ראתה שהיו אלה חרוזים קטנים שנפלו מחוט שנקרע בתיק הווינטג' הרקום שלה.

כשהלכו לאורך המסדרון המרופד בשטיח כחול-ים, שבהק בקצהו באור ירח עגול, תהתה אם ירים אותה בזרועותיו אל מעבר לסף הדלת, כמקובל בסרטים. כשהגיעו לדלת נראה שגם אם היתה אפשרות כזו, היא התמסמסה בשל רשלנותה. בלהט ההתארגנות של אחר-הצהריים, תחת הדרָמה של האיפור, האֵם המלווה והספר המלהג והמבריש בקצב אחיד, לא בדקה אם יש לה מפתח, ועכשיו, כמו באלף פעמים קודם בחייה, היא לא באמת זכרה אם לקחה אותו. שניהם עמדו מול הדלת של החדר הנכון, מהצד הלא-נכון. הוא הביט בה.

Psst, you might also like:
מאיפה יוצא הפיפי שלך

"אין לך מפתח לחדר?"

היא כבר ידעה שלא, וגם הוא.

המבט שלו היה עייף ומאוכזב ממנה, כמעט כמוה, אבל היא בכל זאת עשתה את הפעולה המתחייבת, זיק של תקווה מנצנץ בה, ופשפשה בתיק. היא דלתה מהחריט הצר שפתון, צללית לעיניים בשקית עם מקלון אוזניים, את הסלולרי ששבק, סיכת ראש ואת הסרט של הזֵר. בזמן שהמשיכה לפשפש בתיק הקטן והריק, מחפשת בייאוש אחר רוכסן נסתר, כל דבר, הוא ראה חדרנית חולפת וניגש אליה בכמה צעדים מתוחי חזה, מבקש, "את יכולה אולי להכניס אותנו לחדר, אנחנו לא מוצאים את המפתח." הוא היה מנומס מאוד לחדרנית, אפילו חייך, מפיץ חום. החדרנית מלמלה משפט סתום ברוסית. הוא השיב לה ברוסית וקיבל בתמורה חיוך, תשובה קצרה ומהירה ונגיעה פזורה בשיער. היא המשיכה לחטט בתיק בעודה מביטה בו וככל הנראה נגעה בחוט הסורר וכמה עשרות חרוזים נוספים התפזרו במסדרון. הוא ניגש אליה, פלט אנחה, כמי שציפה לכך ואף לגרוע מכך. ואז אמר, "חייבים לרדת למטה ללובי." היא הורידה את נעלי הבלט, שהיו הנעליים המחליפות, אך כפות-רגליה עדיין נשאו את הזיכרון הדואב של חמש שעות על סנדלי כסף גבוהים, מעקלי קשת כף-הרגל וממעכי הזרת הקטנה. שניהם נגררו במורד המסדרון, שקיבל פתאום גוון אחר, ירוק.

כשירדו במעלית הקפידה על עיניים מושפלות. ציפורני רגליה עדיין היו מושלמות, מניקוּר צרפתי על בסיס ורוד, אבל קו אדום כהה היה משוך לרוחב כף-הרגל במקום שבו התעללה בה רצועת הסנדל הגבוה, הכסוף. ואז הוא לקח את ידה בידו, והיא לא ידעה ידו של מי מהם קרה ושל מי חמה.

בדלפק קבלת הפנים ישב פקיד מנוזל. ערימה של ניירות-טואלט משומשים נחה על השולחן מולו והוא קינח את אפו האדמדם בתרועה גדולה. הוא נשען על הדלפק ושתק. היא אמרה "לבריאות. תשמע, אין לנו מפתח לחדר."

הפקיד בחן את תוכן הטישו בעניין ואז שאל "ובאיזה חדר אתם?"

"219."

היא חשבה, אפילו מספר חדר-המלון שלהם לא זוגי. הפקיד חיטט במחשב ובאף. "אנחנו עייפים," היא פלטה.

הפקיד אמד אותה מטה-מעלה, תקתק על המקלדת ואמר: "אף אחד לא שילם על החדר הזה."

החום טיפס מהכאב שבכפות-רגליה עד ראשה, צובע אותה באדום של מבוכה. אמא שלה שוב שכחה או שמא לא שילמה בכוונה. "אני יכולה לשלם," אמרה בתוקף, "אבל התיק שלי עם הכרטיס-אשראי בחדר ובשביל זה אני צריכה להיכנס."

הפקיד עיקם שפה. "איך אני בכלל אדע שזה החדר שלכם?"

מעניין, לכך לא היה לה פתרון. "אין לי מושג, באמת."

הוא התחיל לפסוע הלוך ושוב בלובי שמאחוריה, צעדיו הרחבים מהדהדים באולם הריק. חתול בסוּגר. הפקיד משך באפו והביט באור, "בא לי האפצ'י והוא לא יוצא," ציין. הוא פיהק. היא פיהקה בחזרה. על דלפק הקבלה נחו ספל עם סמל בית-המלון ובו תה מאפיר ושתי פרוסות לימון צפות בו. הפקיד הרים את הספל ובחן מקרוב את תכולתו, היתה תשובה בתה הזה, אבל לא לשאלה שלה. היא אמרה, "אנחנו אחרי חתונה, כבר היה לי מפתח רק שכחתי לקחת אותו. אני מבקשת ממך, תפתור את זה כבר, תשלח מישהו לחדר, תראה שהחפצים שלנו שם, תראה את השם שלי על ההזמנה."

הפקיד הצליח סוף-סוף להתעטש ברווחה, אך מאחר שלא נשאר לו טישו נקי בגליל, הוא בחר בקפידה מאחד המשומשים שעל השולחן את זה שהיה לו זנב ארוך ונקי, וקינח.

"די כבר, זו חוצפה שלא תתואר." הקול שלה עלה ועלה עד שהגיע ליבבה כמעט, אבל יבבה קרה ותקיפה. "השעה ארבע בבוקר ואני רוצה לחדר שלי."

היא הרגישה שהוא מניח יד על הכתף שלה וידעה שעיניו צופות בה עכשיו במיאוס. הנה היא נכנסת לאחד מאותם התקפים. משום מה, אנשי שירות פשוטים תמיד היו מוקד להשתוללויות בלתי-מבוקרות. פעם רבו כל-כך במעבדת התיקון הסלולרי משום שהיא צעקה על הפקידה, שלא טרחה לומר לה שכל מספרי הטלפון שלה יימחקו עם המעבר למכשיר החדש. הוא אמר לה שהיא לא יכולה לדבר ככה לאנשים. שזו גסות רוח. שמה הם כבר עשו. הם בסך-הכול עושים את העבודה שלהם ויש להם דף והם עושים מה שכתוב בו, בדיוק לפי הסדר ואין שום צורך להתנהג ככה. מה נכנס בה בדיוק? למה לדבר בטון משפיל?

Psst, you might also like:
אל יפו

היא ידעה כמה הוא לא אוהב את זה ושזה הזמן הכי גרוע להתנהג ככה וחשקה שיניים, התאמצה לשתוק. הדממה הזו הביאה עמה באלף דציבלים את הצעקה שנשמעה כאזעקה בתוך ראשה. "זו לא דרך להתנהג עם לקוחות, זה לא שירות ותפסיק לקנח את האף שלך עלי, יא אנטיפת."

הפקיד הביט בה בעניין מחודש, כאילו שמע אותה, וללא אומר הוציא כרטיס פלסטיק לבן, הקיש מספר, קיבל אור ירוק והניח את כרטיס המפתח על הדלפק. כשעלו שוב במעלית התחילה לפהק. פעם קראה שמשך הזמן שבו אדם נדבק בפיהוקו של אדם אחר מעיד על מידת האמפתיה שלו. הכרטיס הושחל בחריץ והאור נדלק – אדום. הוא ניסה שוב, משפשף את הכרטיס על מכנסיו, אבל האור נותר אדום. היא אמרה, "כוס אמק." הוא אמר, "זה לא עובד." היא התיישבה על השטיח והוא אמר, "עזבי, אני אטפל בזה." היא התחילה ללקט את החרוזים שהתפזרו קודם, כורעת על ארבע בשמלה שרק נראתה אוורירית, ברכיה נשרטות. כשעלה שוב, היתה שעונה אל הקיר, מקרקשת בתיק העמוס חרוזים כאילו היה רעשן. היא היתה זקוקה לרעש הרקע כדי לא לחשוב. הוא התיישב לידה. "הוא אמר שהוא תכף שולח מישהו."

"תודה, פו," היא אמרה.

פתאום חייך והניח את ראשו בחיקה. היא ליטפה את שׂערו החלק ואת לחייו המחוספסות, השמנמנות.

אחרי מספר דקות הגיע נער צעיר עם צרור כרטיסי פלסטיק ופתח להם את הדלת. היא כבר לא זכרה את העניין עם המפתן, הוא רץ להשתין. על השולחן נבלו הפרחים בצבע פונץ'-בננה מהצהריים. בקבוק השמפניה הזולה מטעם המלון עמד על טס כסוף על המיטה, ירוק, פושר ומאשים. היא פתחה את התיק הגדול והוציאה בחרדת קודש את כותונת-הלילה שקנתה. הוא יצא מהשירותים בתחתונים הלבנים החדשים. ירכיו עבות אבל שריריות. שׂערו לח.

"אין לי כוח להתקלח, פו." היא היתה עסוקה כל-כך בכל הדברים שהיא צריכה לעשות עכשיו, ובשאלה אם הוא ישכב אִתה בערב הזה ומה זה בכלל אומר שחצי ערב הוא לא הסתכל אליה ולא הביט בעיניה, שהיא אמרה "טוב, אני כן הולכת, בסדר?"

נכנסה לאמבטיה עמוסת ציוד, ואז יצאה כי שכחה את מברשת השיניים. הוא ישב על המיטה ונבר במגשית מהקייטרינג, לועס את שאריות הסטייק מהתבנית הכסופה ומטפטף פיסות דם מנצנצות משמן על המיטה.

היא שלפה את כובע הרחצה מאריזת הפלסטיק הלבנה ותחבה את רעמת השיער שלה תחתיו, מקווה לשמור עוד יום אחד של שיער חתונתי בוהק. התקלחה מהר אבל יסודי, הקפידה לשטוף את איבר-המין, כולל השפתיים, מוכנה עם סכין-גילוח טרי לבער שערות סוררות בפי-הטבעת, הסתבנה בסבון הקשה של המלון, כי להביא אחד מהבית נראה לה סיכון מיותר של לכלוך. בחנה את פניה במראה. העור יבש מהמייק-אפ. צריך קרם לחות. פשפשה בתיק. שכחה לקחת אותו אִתה. קילפה את מעגל העור היבש סביב הפצע שעל הסנטר, הסתכנה בדימום, אך כיסתה את הבושה במייק-אפ. כמה רצתה להיראות יפה ויותר מזה רצתה שיאמר לה שהיא יפה. חייכה לעצמה במראה וזה היה עלוב. כנחמה, בחנה את בטנה, לבנה, שטוחה, תוססת מאדי האלכוהול. שמה ליפגלוס אדום ושלפה משקית הבד את הכותונת, תחרה קרֶמית לבנה באורך הברך, כמעט יפה מספיק לשמש שמלת כלה. רק הכתפיות שחורות, מקטיפה רכה. מִפתח החזה רחב. שיקוף עדין של פטמות ורודות, מותניים צרות מודגשות וברכיים שמנמנות מוסתרות. בתקווה שלא נרדם, יצאה אליו. הוא כבר שכב במיטה, בגדיו זרוקים בערבוביה על המצעים, מבטו מנומנם. אבל הוא חייך אליה. תמיד הגיב היטב לתחרה. הוא אמר לה "בואי" בקול רך וחמוד של ילד, והיא שמחה שהוא ער וזחלה אליו בין הסדינים. בתוך שניות הם כבר לכודים. הוא מתחתיה, אך נראה שהוא קבע את התצורה, לא היא. עיניו מזוגגות, עיניה מתכסות בדוק. הוא גמר ולא ראה. מיד נרדם.

Psst, you might also like:
כמו פנלופה

היא שכבה לצדו ואמרה לעצמה, "בעלי, בעלי. בעלי. בעלי." שוב. אולי הפעם. אולי בלחישה. רק בלב. בעלי, בעלי. זו האמת. באמת. היא מנסה לשכנע את עצמה.

מסקנות מהחתונה רצות לכל עבר. יכול להיות שנילי בהריון? למה עידן נתן לגלית לשבת עליו? למה רווית לא הגיעה? כמה היא עייפה. הרגישה בסדר. לפני חודש, בחתונה של ריקי, הם היו כל-כך מנותקים זה מזה, מרקו טען שהוא ממש נכנס לטריפ בלי לגעת בג'וינט, הוא פשוט צף בתוך עצמו וריקי כל הזמן התחבאה עם המשאף בשירותים וברחה מאחותה. בגללם הם דחו את החתונה. אולי זה היה המועד שהם היו אמורים להתחתן בו. לכי תדעי. באמת, לכי. היא רוצה שזה יהיה כמו אצל מרקו וריקי, שכל הלילה אמרו זה לזה, אתה זוכר איך? ראית ש-? איזה כיף היה כש-? שָׂמחה שהם לא סופרים את הצ'קים כמו גיא ואילנית.

היא קמה וממלאה את המים באמבטיה ושוב באות אליה כל ההשפלות הקטנות בצעדי פיתוי. איך שמשון אמר לו "תנחומַי", איך מרקו שבר בטעות את מצלמת הווידיאו ואף אחד לא צילם את הטקס, איך גיא עשה עיניים לגלית ולהילה, ואז אילנית הלכה באמצע. איך מיקי קפצה במקום כמו צעצוע שבור. ואבא ואמא שלה, שלא החליפו מילה.

הוא נרדם כמו דיקט והיא לא מעזה להעיר אותו, לצרוח. היא היתה ערה ועצבנית, ומָדדה בראשה צעדים ורגעים, מהמיטה לאמבטיה ושוב לחדר-השינה. הורידה את הבייבי-דול המוכתם בזרע. חייבים לקום מחר בבוקר. עד אחת-עשרה צריך לפנות את החדר, הוא בטח רוצה להספיק לארוחת הבוקר. היא היתה רוצה להירדם פה על השטיח לשבוּע. לבשה את חולצת החתן שלו, כִּפתרה באטיות ויצאה למסדרון, מקפידה להשאיר את הדלת פתוחה בעזרת בקבוק השמפניה. הלכה על השטיח היבש על קצות האצבעות והתקדמה לחלון שבקצה המסדרון. הירח האיר על רצועת החוף, שלושה עצי דקל ותחנת-דלק צהובה אחת. השמש, בצד השני, כבר צבעה את השמים בסגול. היא הצמידה את האף לשמשה ונשפה, מציירת בָּאצבע לב. ואז חזרה לחדר ונרדמה, כמו תמיד, מאחוריו, מחבקת אותו אליה. יכול להיות שהוא תופס לה את היד אבל גם אם לא, זה לא ממש משנה.

בוקר מגיע עם שמש עזה וצורבת. היא שכחה לסגור את התריס. הכול צהוב והשיער שלו מנצנץ, כל שערה בצבע אחר. היא מציצה בשעון שלצד המיטה. לא התעוררו בזמן לבּוּפֶה. מזל. עוד שעה צריך לעזוב. היא קמה למקלחת. צריך שוב לשטוף פנים ולתקן את הקונסילר שעל הפצע. בא לה לפחות ללכת לבריכה. היא אורזת את הליפסטיק, הבגדים שלו והכותונת. מצחצחת שיניים וגונבת את כל הבקבוקונים המהודרים של המלון עם הסבון והקונדישנר. אחר כך היא לובשת את בגד-הים האדום ומחביאה את העיגולים השחורים מאחורי משקפי-השמש העגולים שקנתה לכבוד ירח הדבש. הוא מתעורר ויורד איתה ללא חמדה. בריכת המלון מלאה בילדים קטנים ובמשפחות צוהלות. צלילי הדיסקו עוד מהדהדים בראשה. לאבלי דֵיי, לאבלי דיי, לאבלי דיי. נכנסה לבדה למים וצפה על הגב עד לקצה הבריכה, שעוצבה כך שנראתה כאילו מימיה נשפכים היישר אל תוך הים התיכון. הוא ניגש ועומד מעליה, לבנבן ומטיל צל, עיניו מצומצמות. ילד זורק עליו כדור צבעוני, והוא פוגע בישבנו. הוא מסתובב לאחור בהפתעה והילד צוחק. הוא מרים את הכדור ובועט בו אל מעבר לקצה הבריכה ואז פונה לשאול אם יש עליה כסף לארטיק, אבל היא לא שומעת, אוזניה מלאות בדממת מים, ממשיכה לצוף עד הים.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: דבש! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%93%d7%91%d7%a9/