search
בקריאה כעת: דגנו זיקוקים | קארן קוהלר
search

קארן קוהלר | מקור:גרמנית

דגנו זיקוקים

תרגום : ליה נירגד

הקדמה מאת יו לנדלה

"דגנו זיקוקים" הוא סיפור על חלומות. על חרדת נטישה ונפילה. על ההתעקשות. שני אנשים מסתדרים ביניהם – נגד כל הסיכויים – ככל האפשר. חיבתם ההדדית אפופת רעשים וטרטורים, ואהבה רבה מדי מתוגמלת בסטירת לחי. מהו אפוא האושר? הקלה, אבל לא עד עולם. רומנטיקה היא קלטת אוסף. המיוחד בפרוזה של קארן קוהלר הוא ההצלחה המדהימה שלה להתמודד עם האתגר התמידי והבלתי פתיר להגיע בכתיבה למקום שבו החיים קורים באמת, שהרי הממשי בחיים נעלם בין הסדקים. אפשר ללמוד מקארן קוהלר שיופי נובע מצמצום. במקרים של יופי דחוס כזה, מופיעה לפעמים התגובה "נעתקה נשימתי". אבל קוצר נשימה אינו הבעיה כאן. יש מרחב נשימה מרווח להפליא.  מאפיין ייחודי נוסף של קוהלר הוא המשפטים הבלתי רגילים. איש עוד לא ענה על השאלה התמידית, הבלתי פתירה, האם הספרות מתקיימת מכוחו של הסיפור הגדול ורחב היריעה או מהתפוצצות של פיתולי עלילה אינדיבידואלים קטנים. בהוצאת הספרים שלנו אנו מרשים לעצמנו מפעם לפעם להדפיס משפטים גדולים מתוך הספרים על גבי חפיסות שוקולד, לתת למוכרים לחלק לקונים בחנויות הספרים. אם נתחיל להדפיס על חפיסות שוקולד את המשפטים היפים ביותר של קארן קוהלר נעלה מהר מאוד במשקל. ועם כל זאת, "דגנו זיקוקים" הוא בסופו של דבר סיפור טוב. סיפור עם פיתול יפה כל כך בעלילה, עד שבהתחלה אנחנו מתקשים להאמין. לא שהוא מסייע לנו במשהו – כרגיל, וכמובן - לא שזה משנה לנו כלל וכלל.

קראו עוד

  

1.

דחפת לי ליד את טבעת החותם של הסבא הנאצי שלך וביקשת שאזרוק אותה לים. או לכל מקור מים אחר. כי אתה לא מסוגל. אז אמרתי: אני לא מוכנה, הרי הוא לא הקרוב הדפוק שלי, גם לי יש שלדים בארון, הוא מלא, אין שם מקום גם לאלה שלך.

הוספתי את הטבעת לתיבת הזוועות שלי יחד עם העכביש מפלסטיק ודברים מגעילים אחרים, ושמרתי לך אותה. שם היא מונחת עד היום, מאז נוספה לה עוד אחת.

 

2.

יש לנו שמות, ואפילו נורמליים לגמרי, כלומר לא שמות מפגרים כמו באבְּסי והורסט וכאלה, אבל אנחנו לא משתמשים בהם בינינו. יש לנו כינויים. אתה קורא לי קְרָסיבאיָה. אני לך ליבֵּרוֹ. ליברו, כי יש לך מחשבה חופשית. ולא בגלל כדורגל וכל מיני בָּלָמים, כפי שאתה טוען תמיד. אני חושבת עליך בתור איטלקי, למרות שאתה חצי רומני; איטלקי וחופשי, כמו פרטיזנים בהרים או משהו כזה. לפעמים אנחנו אוכלים לחם וגבינה על הרכס, מפרקים אותם בלי סכין, מתחבאים מהעננים. מאחורינו נשמעים פיצוצים. הם לא יתפסו אותנו. גם לא בעוד אלף שנים.

קְרָסיבאיה, כי – אין לי מושג למה. כי הראש שלי בחלל והרגליים עוד איכשהו נוגעות בקרקע. המבט שלי תמיד מרחף.

רציתי להיות אסטרונאוטית, ואני מתמצאת במצנחים, כי הכנפיים שלי נשברו פעם, בדרכים. מן הסתם הייתי אז בת אחת-עשרה, אולי שתים-עשרה.

 

3.

באמצע היער מצאנו במהלך השיטוטים שלנו מערה; היינו רטובים מגשם, כבר החשיך כמעט, היה לנו קר והאכסניה הקרובה היתה במרחק 15 קילומטר, הצעתי שנעביר את הלילה במערה. ואתה אמרת לא, כי פחדת למצוא שם דב ישן. רציתי אז שתהיה אמיץ יותר, כמו לוחם, קאובוי, אינדיאני, שיפלח בחצים את הפחד שהרגשתי שלי. לא היתה לי ברירה אלא להתקדם ולהילחם בדובים, עד שנרדמת בין נטיפים וזקיפים על רצפת המערה החלקלקה.

 

4.

כל יום שישי בקיץ בין השעות 17:00 ו-20:30 אנחנו מפגיזים את הפארק בכדורים.

 

5.

כשאנחנו עוברים באופניים שלנו ליד שוּגר, הזונה הכי יפה ברחוב, אנחנו עוצרים בחריקת בלמים ושואלים אותה מה מצב היבלת שלה. היבלת נהייתה לה מהפלטפורמות האדומות, והיא מענה אותה כבר שבועות. שוגר יפהפייה. בעצם קוראים לא סָטְוואן והיא היתה פעם גבר. עכשיו יש לה דגדגן מעוצב באדיבות מנתח כוכב מבנגקוק, והיא נותנת את המציצה הכי טובה בעיר. ככה היא טוענת. אנחנו מאמינים לה ולא רוצים הוכחות.

 

6.

צועני קטן, אמר הסבא שלך, זה מטבעת החותם, והתכוון אליך. אנחנו שוזרים כתרים יפהפיים לתמונה של אבא שלך, שאף אחד לא מדבר עליו. אנחנו מדמיינים שמאז שהוא עזב את אמא שלך הוא מפליג בים, ושלא תלה את עצמו, כפי שהיא טוענת, על עץ ביער. קבר, קבר, מה זה כבר קבר. שֵם על אבן, זה הכול. אנחנו שותים לחייו ולחיי השורשים שלך וזורקים את הכוסות על הקיר, עד שהשותף שלך צורח שאנחנו מפגרים. זונה מטונפת, ככה קרא הסבא'לה הנאצי שלך לבת שלו. ואז אתה הסתערת, כיוונת, פגעת וביום למחרת עזבת את הכפר. ובגלל זה הכנתי לך אחר כך תעודת הצטיינות ורקמתי לך אות על החולצה האדומה.

Psst, you might also like:
אויבת סיפור האהבה

 

7.

כבר ביום הראשון אמרתי לך לא להתאהב בי. וכשהתאהבת בכל זאת, נתתי לך סטירה.

 

8.

חישבנו שבווספה שלך ייקח לנו 21.3 ימים להגיע לים השחור. אם ניסע לאט. לקח לנו 43 ימים, נהיינו ישנוניים. בהונגריה רבנו, וכמעט חזרתי. אבל אז באו הירח המלא והדנובה, ואתה הגעת עם המוזיקאים. מצ'ינה, מצ'ינה, ואני כבר לא יכולתי יותר וחיבקתי אותך.

 

9.

מיקסטייפ

צד א' (הצד שלך)

פרנסואז הארדי / Oh, Oh Cheri

ארנסט בוּש / Heimlicher Aufmarsch

ברגוביץ' / Mesečina ו- Edelezi

ז'אק ברל / Ne me quitte pas

דנציג / Mother

D.A.D. / Sleeping my day away

The The  / Love is stronger than Death

הכוריאוגרפיה המזגזגת שלך עשתה לי סחרחורת.

צד ב' (הצד שלי)

נוּבֵל ואג / This is not a Lovesong

קים ויילד / Cambodia

דֵד קֵנֵדיז / Holiday in Cambodia

לארְד / They’re coming to take me away (haha)

פוּגאזי / Waiting Room

פיקסיז / Debaser

דה נוֹטְוויסְט / Moron

נובל ואג / Too drunk to Fuck

 

10.

מתי תתחתנו סוף סוף?

שואלים כל מיני.

למה בעצם אתם לא זוג?

שואלים אחרים.

 

11.

שתינו יחד בקבוק "ג'יימסון" וכעסנו על העולם. אחר כך התיישבת ליד התופים, אני תפסתי את המיקרופון ושרתי בפאה ובמשקפי שמש, בהתחלה לך, לפי הקצב שלך, ואחר כך למצלמת הווידיאו, עד שהסתבכתי בכבל של המיקרופון ונחתי עם המצלמה על הרצפה ולא הצלחתי להפסיק לצחוק. כשראיתי את ההקלטה למחרת גיליתי שהתנשקנו, לפני שאני נרדמתי ולפני שאתה לחצת על הסְטופ.

 

12.

שיחת טלפון:

דינג. דינג. דינג. דינג. דינג. דינג.

אתה, מבואס לגמרי:

כן?

אני:

– זאת אני.

– מממ.

– אתה עוד במיטה?

חמש שניות אחר כך שוב אתה:

– שיט, מה השעה?

– אל תגיד לי שאתה עוד במיטה.

– למה לא?

– כי עוד פעם שלוש וחצי בצהריים, לעזאזל. זה למה.

– פאק. באמת?

– כן.

– אוי. שיט.

קולות הדלקת סיגריה שלך.

– פספסת פגישה?

– אהה.

– משהו חשוב?

– אהה.

– מתי בעצם חתכת הלילה?

– לא יודע, מתישהו בבוקר.

אתה מעשן, אני מקשיבה לך, ואז אני:

– תוכל להלוות לי את האופניים שלך? גנבו לי את שלי.

– בואי לכאן.

– התנשקנו אתמול.

– אהה.

– היה טוב? האמת היא שאני לא זוכרת.

– היית מהממת, בייבי.

– מפגר.

– להתראות.

 

13.

היום-הולדת שלי תמיד בחורף. כל שנה. זה לא מוצא חן בעיני. כי הייתי רוצה חגיגה גדולה עם כל החברים בפארק, או על חוף אגם עם מדורה ושינה בחוץ וכל זה. שנה שעברה בקיץ צלצלת אצלי בדלת, שכנעת אותי ללכת לשחות והרכבת אותי על הווספה. סחבת אותי על הכתפיים ממגרש החניה לחוף ואני שרתי שיר ילדים. כשראיתי שולחן חגיגי ליד האגם, ולידו החברים שלנו ששרו לי כולם Happy Birthday, ידעתי שאתה משוגע וברחתי. איזה מזל שאתה יותר מהיר ממני.

Psst, you might also like:
מַאֶסטוֹזוֹ

 

14.

אנחנו רבים רק ב"מכונת המריבות" שלנו, מכונת כתיבה "אולימפיה" ישנה, ואלה הכללים:

תמיד רק אדם אחד ליד הקלידים בכל רגע נתון.

מותר רק לכתוב ולא לדבר.

תמיד רק משפט אחד, ואז שוב תורו של האחר.

הפרוטוקולים של המריבות מתויקים בקלסרים, שמסומנים לפי השנים.

 

15.

"ידיים למעלה!" צעקתי כשתקפתי את המזנון שבו עבדת מאחורי הדלפק. אקדח המים שלי מכוון ישר עליך. אתה הסתכלת על הבוס שלך, שכבר הרים את כל האצבעות לאוויר, חייכת, הנחת את המגבת ולאט, לאט להחריד, מתחת את הידיים למעלה. "זאת חטיפה!" אמרתי לבוס שלך וקרצתי לו, הסתכלתי בעיניים המבולבלות שלך, לחצתי על ההדק, פגעתי לך במצח ואמרתי לך לצאת מיד מאחורי הדלפק. בחוץ שמתי לך כיסוי עיניים, שמתי לך ווקמן על הראש וסובבתי אותך כמה פעמים במעגל מול המזנון, שתאבד את חוש הכיוון. חטפתי אותך בזיגזגים לתחנת הרכבת וברכבת לים. הגענו בערב.

 

16.

חג מולד עם אמא שלך. סבא שלך כבר נח מתחת לאדמה ואמא שלך היתה בודדה, אז הזמנו אותה שתחגוג איתנו. ערב החג אצלך עם אווז וכרוב אדום וכופתאות ואשוח ויין ושירה. היום הראשון של החג אצלי על הספה עם שאריות מהיום הקודם, עוגיות, ו"הסנדק" 1-3. למחרת נפרדתי מכם והרגשתי בודדה לבדי.

 

17.

עמדנו על הגשר מעל מסילות הרכבת העירונית, חצי קפואים, עם ציוד הדיג הישן שלך. חכה לכל אחד. השמיים כבר מזמן התקררו מכל הפיצוצים, אז תקענו זיקוקים בבקבוקים ריקים והצמדנו את חוטי הדיג לקצה שלהם. Commencing countdown, engines on. בתיאום מושלם קירבנו את האש לפתילי ההצתה והרמנו במהירות את החכות. שלוש. שתיים. אחת. הזיקוקים המריאו לשמיים בשריקה, קשורים בחוטים, והתפוצצו מעל לראשים שלנו. דגנו זיקוקים. זה היה בסילבסטר האחרון.

 

18.

עשר הסיבות הכי טובות למה-אני-לא-יכולה-להיות-איתך:

1. יש לך רק ספר אחד

2. לספר קוראים   Excel for Dummies

3. אתה תמיד שותה

4. אתה מריח כמו אבא שלי

5. אין לך שאיפות

6. בכל הגרביים שלך יש חורים

7. אתה תמיד שוכח לסגור מכסים

8. אתה לא מצביע

9. לנשיקות שלך יש טעם של אפר

10. אתה תעזוב אותי

 

19.

אתמול צלצלה אמא שלך. מהבית-חולים. בטלפון הסלולרי שלך. חשבתי שזה אתה, ועניתי לאן נעלמת, אידיוט? ואז אמא שלך התחילה לבכות.

היא אמרה שיש לה מכתב בשבילי ושאתה בבית-חולים אחרי שטיפת קיבה, בטיפול נמרץ, ושהשותף שלך מצא אותך. הבנתי למה לא באת בבוקר לאן שקבענו ונסעתי אליך.

 

20.

אלף צינורות בגוף שלך. מוניטורים. צפצופים. מערכות הידראוליות. אתה בתרדמת. הרופא הראשי התורן אמר לי שלקחת כדורים. הנשימה שלך נפסקה, המוח שלך היה בלי חמצן כמה דקות טובות, ובגלל זה אתה בתרדמת עכשיו, וינשימו ויזינו אותך באופן מלאכותי. האם תחזור אי פעם להיות נורמלי, זאת השאלה. הסבירות נמוכה. הוא נתן לי את המטלות הבאות:

–  דברי איתו בטון שקט ואינטימי.

– ספרי לו דברים יפים.

Psst, you might also like:
קלרה

– תעודדי אותו.

– תגעי ברכות בעור שלו.

– תזכירי שמות ומצבים מוכרים.

וזה אמור להוביל לכך, טען הרופא הראשי, שתבחר בחיים ואולי תחזור, גם אם לא כמו קודם, אבל בהחלט יכול להיות שאחרי שיקום אינטנסיבי יהיו לך – למרות המגבלה השכלית וכיסא הגלגלים – עוד כמה שנים יפות.

ליטפתי לך את היד ואת הזרוע. במקומות שבהם הגעתי לעור, בין הצינורות והתחבושות. הגשתי לך זיכרונות, בטון רגוע, שרתי לך, המצאתי לך סיפור ואז נזפתי בך איזה שעה. את המכתב לקחתי איתי הביתה, בלי לקרוא.

 

21.

מכתב הפרידה שלך:

קְרָסיבאיה,

אני מצטער.

ליבֵּרו

 

22.

מפגר פחדן שכמותך.

די כבר.

 

23.

היום יום שישי.

מי יפגיז איתי היום את הפארק?

ובשבוע הבא?

ואחר כך?

בינתיים אני כבר מכירה את השמות של כל האחיות.

 

24.

אני יודעת עכשיו מה זאת תופעת "עיני בובה". ואיפה גזע המוח. אתה לא חזרת. אמא שלך רצתה קבר בסביבה. אני אמרתי: קבורה ימית, הוא צריך להיות בים! ולה כבר לא היה אכפת. את הלב שלך השתילו, כי היתה לך תעודה כזאת. את המחשבה הזאת אני בקושי מסוגלת לסבול: שמישהו מסתובב עכשיו עם הלב החופשי שלך.

 

25.

הקבורה הימית היתה שווה לתחת. ביחד היינו צוחקים, נהרסים מצחוק מההקאות של אמא שלך והמלמולים של הכומר על הסיפון. אבל אני עמדתי שם לבד וחשבתי, כמה הכול בנאלי. הייתי אומללה לגמרי, כי חשבתי שצריך לקרות משהו חגיגי. כד האפר עשה פְּלופ והפה שלי התעקם.

אני מרגישה כאילו קטעו לי משהו. אתה לא יכול להיות כמו ישו ולחזור עוד מעט לחיים? באיזה יום שישי? כן, נראה לי שזה המינימום שאתה יכול לעשות.

 

26.

הזמן הוא מסטיק שיצא ממנו כל הטעם.

 

27.

מכרתי הכול, גם את התופים, סליחה. הווספה שלך במצב מושלם, אותה אני לוקחת איתי. הכפפות שלך עדיין מתחת למושב. מחר באה משאית ההובלה. כולם שואלים: למה לפְלֶנְסְבורג? אני מושכת בכתפיים ושותקת.

 

28.

קוראים לה סימון מיכָלסקי. לא היה פשוט לגלות את זה.

הדירה שלי בשכונה שלה. היא תמיד עושה קניות בחנות האורגנית. תחזיק חזק: מהראשון בחודש הבא אני מתחילה לעבוד שם, בתור מוכרת. בחצי משרה.

29.

כל יום אני הולכת לטייל לאורך הים. אפשר לראות את דנמרק. לפעמים אני נוסעת לשם על הווספה, קונה לקריץ מלוח ואוכלת לחמניה עם נקניקייה צבועה בוורוד. אתה היית מת על RØde PØlser. ביום השנה שלך השטתי נר על המים וצרחתי על הים.

 

30.

אני מסתכלת עליה ומחפשת איזה סימן. ניצוץ. הבעיה היא: לא היית סובל את סימון, אני בטוחה. כבר כמה חודשים אנחנו נפגשות פעם בשבוע. אין לה מושג מה עושים עם כדור. גם שח היא לא יודעת. בזמן האחרון היא עושה Nordic Walking, עם מקלות והכול. האמת, פלא שלא היתה דחייה.

 

31.

אני יושבת ליד מכונת המריבות ומפרה את כל הכללים.


 *תרגום הסיפור רואה אור בסיוע מכון גתה.  

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: דגנו זיקוקים! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%93%d7%92%d7%a0%d7%95-%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d/