search
בקריאה כעת: דלות | ערדל | מיכאל זושצ'נקו
search

מיכאל זושצ'נקו | מקור:רוסית

דלות | ערדל

תרגום : דינה מרקון

הקדמה מאת פיטר בלאקסטוק

לראשונה נתקלתי בסיפור של הסאטיריקן הסובייטי מיכאיל זושצ'נקו כשחייתי שנה ברוסיה, ב-2006. בחרתי ללמוד את השפה באוניברסיטה, וחלמתי חלומות חנוניים שאפגוש את דוסטוייבסקי את טולסטוי וכו', אבל לא ממש הייתי מוכן  למציאות של תשעה חודשי כפור בעיירה פרובינציאלית ברוסיה, שבה נדמה שהחורף אף פעם לא נגמר. (באחד הימים בינואר צנחה הכספית למינוס 40 מעלות). אבל אחד היתרונות בשהייה במקום שאין בו דוברי אנגלית היא שאפילו סתם מתוך שעמום, ניסיתי בסופו של דבר לקרוא ספרות בשפת המקור –ואחד הסיפורים הראשונים שקראתי, והרגשתי שממש "הבנתי", היה הסיפור של זושצ'נקו «Бедность»,"דלות"."דלות" (1925) עוסק בתהליך האֶלקטריפיקַציָה של ברית המועצות דרך עיניה של משפחה אחת. לנין הרי הכריז: "קומוניזם זה שלטון הסובייטים בתוספת האלקטריפיקציה של המדינה כולה", וההומור הסאטירי של הסיפור ישיר במפתיע ויש בו אפילו משהו אנטי סובייטי לעיני הקורא העכשווי. "ערדל" (1926) נכתב בסגנון יותר קליל ומונע יותר בידי הומור ואף על פי כן הוא חתרני. למרות מה שעשוי להיראות לנו כנטייה התנגדות למשטר, זושצ'נקו היה פופולארי ביותר בברית המועצות של שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, ומהדורות עצומות מספריו נמכרו לקהל וזיכו אותו בעיטור הדגל האדום של העמל ב-1939. סגנון הפרוזה הפשוט שלו היה מכוון, הוא רצה שסיפוריו יהיו קלים להבנה לקהל של פועלים (וכן לאנגלים קופאים מקור שמנסים לקרוא סיפורים קצרים ברוסית). הצורה של הסיפורים שאובה מה"אנקדוטה" הרוסית, בדיחה נרטיבית, והשפעתו של גוגל גם היא ניכרת כאן היטב. זושצ'נקו היה חבר בקבוצה ספרותית, "האחים סרפיון", שבין חבריה היה הסאטיריקן הגדול יבגני זמיאטין, שהרומן הדיסטופי שלו "אנחנו" הקדים את "עולם חדש מופלא". למרות אמונתו האיתנה שאמנות אמורה להיות נפרדת מפוליטיקה, והלעג העדין שלו לתחלואי המערכת הסובייטית, זושצ'נקו לא היה מתנגד למשטר. ובכל זאת ב-1946 האווירה השתנתה: סטאלין התכחש לזושצ'נקו והוא סולק מאיגוד הסופרים, יחד עם אנה אחמטובה. הוא האיר את הפרטים הקטנים של החיים הסובייטים, לעתים ביופי רב, לרוב בתסכול, אך בסופו של דבר התברר שהאור הזה היה חזק מדי.

קראו עוד

דלות

מה המילה האופנתית ביותר היום, אחים שלי, אה?

המילה האופנתית ביותר היום היא, כמובן, אֵֶלקטריפיקַצְיָה.1

אני לא מתווכח: להאיר את רוסיה הסובייטית באור החשמל זה דבר חשוב מאין כמוהו. אבל גם העניין הזה יש לו בינתיים צדדים לא מי יודע מה טובים. אני לא אומר שזה יקר, חברים. זה לא יקר. משלמים על זה כסף, לא יותר. לא לזה אני מתכוון.

אלא לדבר אחר.

גרתי בבניין ענקי, חברים. כל הבית הואר בקֶרוֹסין. אחד יש לו עששית ואחד יש לו מנורה קטנה ואחד אין לו שום-כלום – והוא מאיר את הבית בנר מהכנסייה. צרה צרורה!

ואז התחילו לחבר אותנו לחשמל.

האחראי על הבניין היה הראשון שהתחבר. טוב, אז התחבר.

הוא איש שקט, לא מסגיר רגשות ומחשבות. ובכל זאת ההליכה שלו מוזרה והוא כל הזמן מקנח את האף בפרצוף מהורהר.

אבל עדיין לא מסגיר רגשות ומחשבות.

ואז, פעם אחת, באה בעלת הבית היקרה שלנו, יֵליזָבֵטָה איגְנַטְייֶבְנָה פְּרוֹחוֹרוֹבָה, והיא מציעה להאיר את הדירה.

"כולם מתחברים," היא אומרת, "אפילו האחראי על הבניין בכבודו ובעצמו התחבר."

בסדר, החלטנו גם אנחנו להתחבר.

חיברו את הדירה לחשמל, האירו אותה – אבינו שבשמים! ריקבון וגועל מסביב.

קודם לכן היית הולך בבוקר לעבודה, מתייצב בערב, שותה תה ולישון. באור הקֶרוֹסין לא ראו שום דבר יוצא דופן. ועכשיו מדליקים את האור, רואים – פה מתגלגלת נעל קרועה של מישהו, שם הטפטים נתלשו והם תלויים פיסות פיסות, והנה פשפש אץ לו רץ לו – מנסה להינצל מן האור, פה איזה סמרטוט לא ברור, שם יריקה, כאן בדל סיגריה, והנה פרעוש מפזז לו…

אבינו שבשמים! ממש מתחשק לך לצעוק הצילו. איזה מראה עצוב.

למשל, בחדר שלנו עמדה מין ספה כזאת. חשבתי, הספה בסדר גמור – ספה טובה. לעתים קרובות הייתי יושב עליה בערבים. ועכשיו אתה מדליק את החשמל – אבינו שבשמים! לזה קוראים ספה! גם כן ספה! פיסות ממנה בולטות ומשתלשלות החוצה, כל המילוי נשפך. אני לא מסוגל לשבת על ספה כזאת – הלב מוחה ומתנגד.

כן, אני חושב לי, החיים שלי לא משופעים בעושר. רואה את הכול ונגעל. מנסה לעשות משהו – הכול נופל לי מהידיים.

Psst, you might also like:
בתולת ים בצנצנת

והנה אני רואה, גם בעלת הבית החביבה שלי, יֵליזָבֵטָה איגנַטְייֶבְנָה, מהלכת עצובה, מרשרשת לה שם במטבח, מסדרת.

"מה את טורחת, בעלת הבית היקרה?" אני שואל.

והיא מנופפת בידה, מיואשת.

"לא חשבתי, איש חביב," היא אומרת, "שאני חיה בעוני כזה."

העפתי מבט בגרוטאות של בעלת הבית – ובאמת, אני חושב לי, לא פאר ולא הדר: רק גועל וריקבון, וכל מיני סמרטוטים. וכל אלה מוצפים באור בהיר ובולטים לעין.

מאז הייתי חוזר הביתה במין מצב רוח מדוכדך.

אני חוזר, מדליק את האור, מתפעל מהנורה ומצטנף לי על הספה.

אחר כך שינית את דעתי, קיבלתי משכורת, קניתי סיד, דיללתי אותו וניגשתי לעבודה. תלשתי את הטפטים, חבטתי בפשפשים, טיאטאתי את קורי העכביש, סילקתי את הספה, צבעתי, פירקתי – הלב שר ושמח.

יצא טוב, אבל לא עד הסוף. לשווא ולחינם, אחים שלי, בזבזתי את כספי – בעלת הבית שלי חתכה את הכבלים.

"יותר מדי עני נראה הכול לאור החשמל," היא אומרת. "מה הטעם להאיר עוני כזה," היא אומרת, "שהפשפשים ילעגו?"

התחננתי והבאתי כל מיני נימוקים – לא עוזר.

"תעבור דירה," היא אומרת. "אני לא רוצה לחיות עם האור," היא אומרת, "אין לי כסף לשפץ שיפוצים."

האם עניין פשוט הוא לעבור דירה, חברים, אם בזבזתי המון כסף על השיפוצים? אז נכנעתי.

כן, אחים שלי, אור זה דבר טוב, אבל גם עם האור רע.

ערדל

כמובן, לא צריך להתאמץ כדי לאבד ערדל בחשמלית.

בייחוד אם מפעילים עליך לחץ כבד מהצדדים ואיזה פרחח פורע חוק דורך על הערדל מאחורה – היה ערדל ואיננו.

לאבד ערדל זה ממש קלי קלות.

הסירו ממני את הערדל אחת-שתיים. בלי שאספיק לפצות פֶּה ולצפצף, אפשר לומר.

כשעליתי לחשמלית – הערדליים עמדו במקומם. אבל כשירדתי מהחשמלית – אני רואה: ערדל אחד פה, על הרגל, והשני איננו. המגף פה. וגם הגרב פה, אני רואה. וגם הגטקס לא נעלמו לשום מקום. והערדל איננו.

לך תרוץ אחרי חשמלית.

הסרתי את שארית הערדל, עטפתי בעיתון והלכתי לי ככה.

חשבתי לעצמי: אחרי העבודה אצא לבילושים. למה שאתן לסחורה ללכת לאיבוד! אפשפש בכל מקום וכבר אמצא אותו איפשהו.

Psst, you might also like:
המטוס

העבודה נגמרה, הלכתי לחפש. דבר ראשון – התייעצתי עם נהג חשמלית אחד שאני מכיר.

ההוא נטע בי תקווה, ועוד איזו.

"תגיד תודה," הוא אומר, "שאיבדת אותו בחשמלית. למקומות ציבוריים אחרים אני לא ערב, אבל לאבד בחשמלית זה עניין קדוש. יש לנו מחסן מיוחד לחפצים אבודים. בוא וקח. עניין קדוש."

"תודה," אני אומר, "ממש ירדה לי אבן מן הלב. והעיקר, הערדל כמעט חדש. זו בסך הכול העונה השלישית שאני נועל אותם."

למחרת אני הולך למחסן ההוא.

"אחים שלי," אני אומר, "אולי אפשר לקבל בחזרה את הערדל שלי? הורידו לי אותו מהרגל בחשמלית."

"אפשר," אומרים. "איזה ערדל זה?"

"ערדל רגיל," אני אומר. "מידה שתים עשרה."

"יש לנו אולי שתים עשרה אלף ערדליים במידה שתים עשרה," אומרים לי. "תן סימנים מזהים."

"הסימנים המזהים רגילים, מה כבר יכול להיות?" אני אומר, "החלק האחורי מרופט, זה ברור, בפנים אין רפידה, נשחקה הרפידה."

"יש לנו אולי יותר מאלף ערדליים כאלה," אומרים לי. "יש סימני היכר מיוחדים?"

"יש גם סימני היכר מיוחדים," אני אומר. "החרטום נתלש כמעט לגמרי, בקושי מחובר. וגם העקב כמעט הלך," אני אומר. "השתפשף העקב. דווקא הצדדים," אני אומר, "עדיין בסדר, מחזיקים מעמד."

"שב פה," אומרים לי, "תכף נבדוק."

פתאום מביאים לי את הערדל שלי. שמחתי נורא, מה אני אגיד לכם. ממש התמוגגתי. עבודה יפה עושה המנגנון, אני חושב. אנשים נאמנים לרעיון, אני חושב, כמה טרחה קיבלו על עצמם בגלל ערדל אחד. אני אומר להם:

"אהיה אסיר תודה לכם, חברים, עד בור הקבר. תביאו אותו לפה מהר. תכף אנעל אותו. רוב תודות."

"לא ולא," אומרים לי, "חבר נכבד, לא נוכל להביא. אולי לא אתה איבדת אותו," הם אומרים, "מאיפה לנו לדעת?"

"אבל אני, אני איבדתי," אני אומר. "אני יכול להישבע."

והם אומרים:

"אנחנו מאמינים לך ובהחלט מבינים לרגשותיך. ייתכן מאוד שזה אתה שאיבדת דווקא את הערדל הנ"ל. אבל לא נוכל לתת לך אותו. תביא אישור שבאמת איבדת ערדל. שמִנהלת הבניין שלך תאמת את העובדה, ואז נמסור לידיך בלי סחבת מיותרת את מה שאיבדת כחוק."

אני אומר:

"אחים שלי, חברים קדושים, אבל בבית שלי לא יודעים את העובדה הזאת. אולי לא ייתנו לי נייר כזה."

Psst, you might also like:
שיעור התעמלות

הם עונים:

"ייתנו, זאת החובה שלהם לתת. בשביל מה הם קיימים בכלל?"

העפתי עוד מבט בערדל ויצאתי.

למחרת באתי ליושב ראש הבניין שלנו ואני אומר לו:

"תן נייר. הערדל בסכנת נפשות."

"זה נכון שאיבדת אותו?" הוא שואל. "אולי אתה סתם מספר סיפורים? אולי אתה פשוט רוצה לשים יד על מוצר צריכה נדיר?"

"איבדתי, בחיי," אני אומר.

והוא עונה לי:

"טוב, כמובן, אני לא יכול לסמוך על דיבורים. אילו היית משיג לי אישור ממוסך החשמליות שאיבדת ערדל – אז הייתי מוסר את הנייר בידיך. בלי זה אני לא יכול."

אני אומר:

"אבל הם שולחים אותי אליך."

והוא עונה לי:

"טוב, אז כתוב הצהרה."

אני אומר:

"מה לכתוב שם?"

והוא עונה:

"כתוב: בתאריך כך וכך אבד ערדל. וכן הלאה. הכוונה: בזאת אני מתחייב שלא אצא מגבולות העיר עד לבירור העניין."

כתבתי הצהרה. למחרת קיבלתי אישור רשמי, כמקובל.

הבאתי את האישור למחסן האבדות. ושם, תארו לכם, מסרו לידי בלי טרחה ובלי סחבת את הערדל שלי.

רק כשנעלתי את הערדל על הרגל, ממש התמוגגתי. וחשבתי: איזו עבודה אנשים עושים! האם במקום אחר היו מתעסקים בערדל שלי כל כך הרבה זמן? היו משליכים אותו – ובזה נגמר העניין. ופה, לא טרחתי אפילו שבוע ימים, ומוסרים לי אותו בחזרה.

דבר אחד מצער: באותו שבוע, בזמן ההתרוצצויות, איבדתי את הערדל הראשון. כל הזמן נשאתי אותו בצרור מתחת לבית השחי, ואני לא זוכר איפה השארתי אותו. לא בחשמלית, זה עיקר הצרה. ואם לא בחשמלית, העניין אבוד. נו, איפה אחפש אותו, איפה?

הערדל האחר, לעומת זאת, אצלי. שמתי אותו על שידה.

לפעמים, כשנופל עלי דכדוך, אני מעיף מבט בערדל ואז נעשה לי קל על הלב ואין בי שום עלבונות.

איזו עבודה יפה עושים הפקידים, אני חושב לי!

אשמור את הערדל הזה למזכרת. שהצאצאים שלי יראו ויתפעלו.

  1. חשמול, כיבוש בחשמל. אחרי מהפכת אוקטובר של שנת 1917 הוחל בפיתוח מואץ של משק החשמל בברית המועצות: הקמת תחנות כוח וחיבור כל המדינה לרשת החשמל. התוכנית הושתתה על הנוסחה של לנין: "קומוניזם זה שלטון הסובייטים בתוספת האֶלקטריפיקַציָה של המדינה כולה".

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: דלות | ערדל! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%93%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%a8%d7%93%d7%9c/