search
בקריאה כעת: דלתות אסורות | פאביו מוראביטו
search

פאביו מוראביטו | מקור:ספרדית

דלתות אסורות

תרגום : משה רון

הקדמה מאת המערכת

טוסנדור חוצה את האוקיינוס, מגיע לעיר ומשתכן בבית מלון. מהר מאוד הוא מגלה שתי דלתות שמחברות בין חדרו לחדר הסמוך. בפעולה מציצנית קלאסית, הוא פותח את הדלת הראשונה, מצמיד את אוזנו לשנייה ומקשיב לשיחה של שתי הצרפתיות שמשתכנות בחדר השני. לעת עתה הקורא לא יודע שטוסנדור הוא סופר; בהחלט יתכן שהוא סתם גבר סוטה. גם הנשים בחדר הסמוך לא יודעות שהוא סופר. אחת מהן מבחינה בנוכחותו, פולשת לחדרו ומנחיתה עליו סטירת לחי. הוא נותר המום נוכח צחוקן המשפיל של הצרפתיות. הסיפור של מוראביטו אפוף כולו בחריגות מן הנורמה; רק שם יכולה להתחיל הכתיבה. למחרת בערב טוסנדור מגלה שהצרפתיות נעלמו ואת החדר מאכלסת אישה חדשה. בעזרת משחק נוסף של מציצנות, דלתות שנפתחות ונסגרות, מלמולים קצרים וחילופי שתיקות, יוצר מוראביטו אווירה מתוחה ומעמיד במבחן את הגבולות בין הפרטי לציבורי, בין הכתיבה לחיים.        

קראו עוד

טוּסנֵדוֹר מגיע לַמלון בלילה אחרי טיסה טרנסאטלנטית בת עשר שעות. אף על פי שהמזגן פועל בשיא העוצמה, חם בחדרו וטוסנדור מתחרט על שלא בחר במלון טוב יותר. הוא פותח את המזוודה, ובעודו מסדר את בגדיו בארון, הוא מבחין בדלת. הוא ניגש אליה ומסובב את הידית, אלא שהדלת מוברחת. הוא מסיט את הבריח, פותח ורואה לפניו עוד דלת זהה. מן העבר האחר הוא שומע שיחה בצרפתית בין שתי נשים. אין זו הפעם הראשונה שמקצים לו חדר מחובר לחדר אחר, אבל רק עכשיו מתברר לו כמה שברירי החיץ הכפול החוסם את המעבר. אלמלא היתה זו צרפתית, שפה שאינו יודע, היה מבין כל מה שאומרות שכנותיו. בעדינות, מתוך ידיעה שאין זו אלא מחוות סרק, הוא מסובב את ידית הדלת האחרת, ולהפתעתו היא נפתחת ומבעד לסדק הוא מצליח לראות את השטיח של החדר הסמוך. השיחה בין שתי הנשים נקטעת פתאום, וטוסנדור חש שנתגלה, מחזיר למקומה את דלת החדר האחר ואז סוגר את הדלת שלו ומבריח אותה; אחר כך הוא נשען עליה נסער כולו וליבו הולם בקצב מואץ. הוא שומע את דלתן של שתי הנשים נפתחת, וכעבור שניות אחדות דופקים בדלת שעליה הוא נשען. הוא נרעד ומתלבט אם נכון שיפתח. שוב דופקים והוא מבין שמוטב להתמודד עם המצב. במראית עין של שלווה וביטחון עצמי הוא פותח את הדלת. "בונסואר, מסייה!" קוראת אישה בלונדינית קטנת קומה בת ארבעים ומשהו ופולטת עוד משפט כלשהו בצרפתית, מעיפה לו סטירת לחי מצלצלת וטורקת את הדלת בחוזקה. טוסנדור מביא את ידו אל לחיו הבוערת, ובעצם חש הקלה על כך שהכול הסתיים כה מהר. אחר כך הוא שומע את צחוקן של שתי הנשים וההקלה מתחלפת בזעם. חורה לו שהפגין פסיביות שכזו. לאמיתו של דבר לא עשה שום דבר בלתי ראוי, שהרי מבחינה מסוימת הדלת שפתח שייכת גם לחדר שלו, ועל שתי הנשים מוטלת האחריות לדאוג שדלתן תהיה מוברחת כדי למנוע כניסה לא רצויה. הוא כבר עומד לדפוק כדי לדרוש התנצלות, אבל אז מבין שהלך מחשבתו אינו עומד במבחן. אף שהדלת השנייה שייכת במידת מה לחדרו, הרי בפועל מדובר בדלת אסורה ואם יתלונן ייראה מגוחך. יש באפשרותו להתקשר לקבלה, לטעון ששתי הנשים מדברות בקול רם ומפריעות את שנתו, ואז לדרוש חדר אחר; אבל השעה מאוחרת מדי להחלפת חדר. הוא מותש מהנסיעה ובבוקר המחרת כבר יראה מה כדאי לעשות. הוא גומר לפרוק את חפציו, מתפשט, נכנס למיטה ומכבה את האור.

ביום הבא מעירים אותו צחוקיהן של הנשים המסתננים מבעד לקיר. הוא תוהה שמא הן עדיין צוחקות עליו. הוא קם, פותח את הדלת מהצד שלו, מצמיד את אוזנו לעץ של הדלת האחרת ומקשיב, נשמר לא להקים רעש, כדי שלא יעלה בדעתה של אחת הנשים לפתוח, וכשתראה אותו מרחרח שוב תיתן לו סטירה נוספת. בעזרת הצרפתית המעטה שלמד בתיכון ותוך שהוא מפרש רחשים מסוימים העולים מהצד האחר הוא מבין, לא בלי תחושת הקלה, ששתי הצרפתיות (או השווייצריות או הבלגיות) עומדות לעזוב. דקה לאחר מכן נדמה לו שהוא שומע אותן יוצאות מהחדר. הוא הולך אל הדלת שלו ומצמיד את עינו לנקב ההצצה. הוא רואה במסדרון אישה צעירה רכונה על מזוודה, וחושב שהיא בתה של האחרת, זו שהרביצה לו. ואגב כך גורם לו קול צחוק לסובב את ראשו. הבלונדית בת הארבעים ומשהו ניצבת ליד הדלתות המחברות הפתוחות לרווחה. "אדייה, מסייה!" היא קוראת ונעלמת בחדרה בצחוק רועם. טוסנדור, העומד שם בתחתוניו, לא מש ממקומו. הוא חוזר ומציץ בנקב ורואה את בת הארבעים ומשהו מגיחה מהחדר ואומרת משהו לצעירה, ואף זו גועה בצחוק. שתיהן פנות לעבר דלתו של טוסנדור, מנופפות לו לשלום, ובלי להפסיק לצחוק הן שמות פעמיהן אל עבר המעליות, גוררות אחריהן את מזוודותיהן המתגלגלות.

הוא הולך אל דלתות המעבר ומעיף מבט בחדר הסמוך. שתי המיטות סתורות ועל הרצפה זרוקות מגבות. הוא סוגר את דלתו, אבל חוזר ופותח אותה כדי לסגור גם את האחרת, ולאחר שסגר את הדלת שלו הוא דואג להבריח אותה. הוא מתרחץ, אוכל ארוחת בוקר בחדר האוכל של המלון ויוצא לרחוב לקנות עיתון. בשובו לחדרו הוא מוצא שם את החדרנית מנקה אותו. האישה אומרת לו שזה לא ייקח יותר מרגע, וטוסנדור מתיישב לקרוא את עיתונו בכיסא היחיד שבחדר. החדרנית יוצאת מחדר השינה, חוזרת עם שואב אבק ומחברת אותו לשקע החשמל. אחר כך, להפתעתו של טוסנדור, היא פותחת את שתי הדלתות התאומות המוליכות אל החדר הסמוך. למראה מבטו התמה של טוסנדור אומרת לו האישה שבחדר הסמוך יש בעיה בחיבור לחשמל; ולכן היא מנצלת את העובדה שיש מעבר בין שני החדרים ומעדיפה להשתמש בשקע שבחדרו של טוסנדור. היא תעבור עם השואב קודם בחדר האחר ואחר כך בחדר שלו. ומשאמרה זאת היא מכניסה את השואב לחדר שהיה עד לפני זמן קצר חדרן של שתי הצרפתיות (או השווייצריות או הבלגיות) ותיכף שבה אל חדרו של טוסנדור כדי לקחת מטלית, חוזרת לחדר האחר וכעבור רגע שבה על עקביה כדי לקחת מטאטא, חוזרת לצד השני ושבה שוב, הפעם בשביל מברשת, וכל המעברים האלה הלוך ושוב מחדר לחדר דרך הדלת הכפולה טורדים את רוחו של טוסנדור באורח מוזר אשר מפריע לו להתרכז בעיתון, כאילו מתרחש לעיניו משהו פסול, משהו שהחדרניות משתדלות שהלקוחות לא יראו כדי לא לעורר בהם רעיונות נועזים מדי.

לאחר שסיימה האישה להעביר את השואב בחדר השכן היא מכניסה אותו שוב לחדרו של טוסנדור ואומרת לו שכדי שירגיש יותר בנוח יוכל לקרוא את העיתון בחדר האחר בעוד היא מסיימת לסדר. טוסנדור מציית ועובר לחדר שעד לפני זמן קצר היה חדרן של שתי הצרפתיות (או השווייצריות או הבלגיות); כעת המיטות בו מוצעות וכולו מבהיק מניקיון, והוא מתיישב בכיסא זהה לזה שבחדרו. ושם הוא עומד על כך שההבדלים בין שני החדרים קטנים מאוד ומוגבלים לתמונות בלבד. החדרנית מסיימת לשאוב את השטיח בחדרו של טוסנדור ואומרת לו שהוא יכול לשוב למקומו. טוסנדור חוזר אל חדרו ורואה את האישה סוגרת לפני לכתה את שתי הדלתות התאומות.

חצי שעה לאחר מכן הוא שומע רחשים בחדר השינה הסמוך, פותח בזהירות את דלת המעבר שלו, מצמיד את אוזנו אל הדלת האחרת ומקשיב לאישה משוחחת בטלפון. הוא אינו מצליח לשמוע מה היא אומרת, שכן היא מדברת בקול נמוך. הוא שומע שהיא מניחה את השפופרת ומאזין לתנועותיה הלוך ושוב בחדר. הוא עומד לסובב את הידית כדי לפתוח את הדלת ולראות את פניה של שכנתו החדשה, אבל לאחר מה שקרה בלילה הקודם, אינו מעז. הוא סוגר את דלתו, מניח את העיתון על השולחן ומתכונן לצאת, שכן ממתינים לו עניינים שונים ברחוב.

בערב הוא חוזר, מתפשט ומחליט ללבוש פיג'מה בגלל החום השורר בחדר. הוא פותח את המיניבר ומוציא פחית בירה. אגב שתייה הוא נזכר בשכנתו החדשה, ניגש לדלת המעבר ופותח אותה. הוא רואה שהדלת האחרת פתוחה קלות ולבו מנתר בקרבו. בפנים דולק האור. הוא מסיק מתנודותיה המזעריות של הדלת שהיא נפתחה מן הסתם בשל הרוח הקלה הנכנסת בעד חלונה של האישה. הוא מצליח לראות את דלת חדר האמבטיה ומנחש שהיא שוכבת במיטה. באותו רגע כבה האור בחדרה של האישה וטוסנדור ממהר לסגור את דלתו כדי שהאור מחדרו לא יחדור אל חדר שכנתו. משכיבה את האור, הוא חוזר ופותח בחשכה את הדלת המוליכה אל חדרה של האחרת. באפלה, מול דלתה הפתוחה כדי סדק של האישה, הוא מבין שאינו נבדל כלל מאנס או רוצח, ותעוזתו מבהילה אותו. די באובדן שליטה קטן, בהתקף שיגעון, כדי שיחול בחייו מפנה מדהים, והוא מדמיין את המאבק עם האישה, את זעקותיה, ורואה את עצמו חונק אותה. הוא נסוג, משאיר את דלתו פתוחה מעט, ושוכב במיטתו, לא לפני שפתח את החלון לרווחה.

עם התרגלות עיניו לחשכה הוא יכול לראות תנודה גם בדלתו שלו ומבין שנוצרה זרימת אוויר בין חדרו לחדרה של האישה. הוא נותר בלי ניע, מחכה שיתרחש איזה נס; למשל, שהאישה תבחין בכך ששתי דלתות המעבר פתוחות, תקום להעיף מבט אל תוך חדרו, וכשתראה אותו שוכב במיטה תחליק פנימה ותשכב לצדו, תוך שהיא ממלמלת משהו כמו "כאן יותר קריר". אבל כעבור חצי שעה עדיין לא התרחש כל נס וטוסנדור, ששנתו נודדת, מדליק את הטלוויזיה. קודם לכן הוא ניגש לסגור את דלתו כדי שהאור הבוהק מן המכשיר הדולק לא יסתנן אל חדרה של האישה. הוא לוחץ על השלט עד שהוא מוצא סרט תיעודי על בעלי חיים, ובתוך עשר דקות עיניו נעצמות. פתאום מעירה אותו עוצמת הקול החזקה מאוד של הטלוויזיה והוא שומע דפיקות על הדלת המוליכה לחדר הסמוך. הוא נבהל, מכבה את הטלוויזיה, יורד מהמיטה וניגש לדלת. מי שם? הוא שואל, וקול נשי אומר לו שהיא לא יכולה לישון בגלל עוצמת הקול של הטלוויזיה שלו. טוסנדור פותח את הדלת כדי סנטימטרים אחדים, שכן הוא בתחתונים. על אף החשכה הוא יכול לראות שהאישה פתחה את דלתה רק במידה הדרושה כדי לשמוע את קולו. סליחה, אומר טוסנדור, נרדמתי וכנראה לחצתי על השלט בלי לשים לב. היא מסבירה לו שזרימת האוויר פותחת את דלתה והיא לא מצליחה לסגור אותה, משום שהבריח מקולקל. אני מבין, אומר טוסנדור, ובו ברגע מבין גם מדוע לא הבריחו הצרפתיות (או השווייצריות או הבלגיות) את הדלת. ומכיוון שחם כל כך, מוסיפה האישה, אם אסגור את החלון אני אמות. היא מדברת בקול נמוך, כנזהרת לא להעיר אדם אחר העשוי לשהות במחיצתו של טוסנדור, וגם טוסנדור מדבר בקול נמוך, אף שידוע לו שהאישה בגפה. נכון, אומר טוסנדור, חם נורא, והוא מוסיף: אני אשאיר גם את הדלת שלי קצת פתוחה כדי שתוכלי לישון בשקט. האישה לא אומרת דבר וטוסנדור קולט במעומעם שהוציא מפיו דבר שטות. בסדר, היא אומרת, ומברכת אותו בלילה טוב. לילה טוב, אומר טוסנדור וחוזר לשכב, משוכנע שהאישה לא זזה, אולי כדי לוודא שאכן חזר למיטתו. הוא מבין שהדבר ההגיוני לומר היה שהוא יבריח את הדלת שלו כדי שהיא תוכל להיות שקטה. הוא מרגיש טיפש. הוא עומד לקום ולחזור אל הדלת הכפולה כדי לומר לאישה שלמעשה רצה לומר בדיוק את ההפך ממה שאמר, אבל מחליט לא לזוז, שהרי אם יקום היא עלולה לפרש זאת כמהלך של התקרבות.

עכשיו לא היה מסוגל עוד להירדם. הידיעה שהיא שוכבת בחדר הסמוך, עירומה או כמעט עירומה – לא סתם נשארה מאחורי הדלת כששוחחו ולא העלתה את האור בחדרה – וששתי דלתות המעבר פתוחות, ושאף על פי כן בירכה אותו האישה בלילה טוב, מן הסתם משום שהבינה שהוא טיפוס הגון ושהיא יכולה לישון בלי פחד, כל זה טורד את שלוותו והוא חושב כמה נפלא יהיה אם כל הדלתות יהיו כך, דלתות כפולות פתוחות מעט שרוח קלה מנדנדת אותן על ציריהן, וכולם יוכלו לחבור דרכן פטורים מכל חשש, ולא יהיו עוד דלתות אסורות, אף לא מילים או רגשות אסורים.

הוא מעביר את ידו על מצחו. הדו-שיח עם האישה גרם לו להזיע. הוא צמא, קם, ניגש אל המיניבר, פותח אותו ורואה שהבירה ששתה זה לא כבר היתה האחרונה. הוא גומר אומר להתלונן למחרת בקבלה על כך שלא ציידו את המיניבר בבירות נוספות ושהפעילו את המיזוג בעוצמה כה נמוכה. הוא היה יכול לדבר כבר עכשיו ולדרוש שיעלו לו בירה מצוננת היטב, אבל אין לו חשק להיכנס לדיונים. יתר על כן, אם ידבר בטלפון יעיר את האישה שבחדר הסמוך. ואז, בעוד דחף משולל היגיון, הוא מחליט לבקש ממנה שתיתן לו בירה מהמיניבר שלה, כאילו בכך לא יפריע את שנתה ביתר שאת מאשר בדיבור בטלפון! הוא ניגש לדלת וקורא לאישה בקול נמוך, בלי למצוא ניסוח מוצלח יותר מ"סליחה, גבירתי". כן? היא משיבה. סלחי לי שאני מעיר אותך, אומר טוסנדור, אזלו לי הבירות במיניבר וחשבתי אולי יש לך אחת מיותרת. לאחר שתיקה קצרה, כאילו היא שוקלת את הסבירות שמדובר במלכודת, היא אומרת: תן לי לבדוק, וטוסנדור שומע אותה הולכת בחדרה. אחר כך הדלת שלה נפתחת קצת ומציצה ממנה יד ובה פחית בירה. הנה, אומרת האישה. טוסנדור לוקח את הפחית, מודה לה ומבקש שתחכה רגע בעוד הוא ניגש להביא כסף. תשלם לי מחר, היא אומרת, ונסוגה מהדלת. תודה, חוזר ואומר טוסנדור, והוא נשאר במקומו ומביט בדלתה של האישה, הפתוחה מעט ומתנודדת ברוח הקלה. הוא פונה והולך לעבר חלונו, פותח את הבירה ומקרב את אפו אל הפחית כדי להריח בושם משוער, אבל לא מריח דבר. עכשיו היא נראתה לו צעירה מכפי שדימה בנפשו והוא אומד את גילה בארבעים, אולי מעט יותר. הוא לוגם לגימה מהבירה וחושב שזה די בל ייאמן, כל מה שקורה. כשהעבירה לו את פחית הבירה ידיהם נגעו רגע זו בזו. זה סיפור כמעט מוכן, אומר טוסנדור לעצמו; יתרה מזו, נראה כאילו הוא כבר החל לכתוב אותו, כאילו קידם את המצב לקראת הסיפור הזה שעל קיומו ידע בחוש מאז יום אתמול, כשהקשיב לשיחה בצרפתית בין הנשים, סובב את ידית הדלת השנייה והיא נפתחה במפתיע.

הוא גומר את הבירה וחוזר לשכב. ברצון היה שותה עוד אחת, מה גם שכעת הוא יודע שהוא כותב סיפור. הוא שמח על כך שהאישה נתנה לו את הבירה. לא חשוב לו אם היא יפה או מכוערת, זקנה או צעירה; מה שחשוב הוא אותה תנועה חשאית, כמעט כמעשה הברחה, שבה מילאה את בקשתו. אט-אט הוא נרדם. מעירות אותו דפיקות עדינות על הדלת המוליכה לחדר הסמוך. מי שם? הוא שואל. זאת אני, השכנה, עונה אותו קול כמקודם. טוסנדור מזדקף באחת. אל תקום, אומרת האישה, אני צריכה רק קצת תרופה נגד צרבת מחדר האמבטיה שלך, כבר השתמשתי בשלי; צריכה להיות שם אריזה, אם לא השתמשת בעצמך. טוסנדור משיב לה שלא השתמש בתרופה והאישה שואלת אם הוא מרשה לה לקחת אותה, כי יש לה צרבת. כן, תיכנסי, הוא עונה, וכבר מפקפק בממשותו של כל הדו-שיח הזה. אל תדליק אור, בבקשה, אומרת האישה. לא אדליק, הוא אומר. הוא מתכסה בסדין ומסתובב ברוב טאקט לעבר החלון. הוא שומע את האישה חוצה את חדרו ברגליים יחפות, נכנסת לאמבטיה וסוגרת את הדלת. הוא מסובב את ראשו ורואה את קו האור המסתנן מתחת לדלת האמבטיה, אחר כך כבה האור, דלת האמבטיה נפתחת שוב וצמרמורת קלה חולפת בגופו של טוסנדור, משום שייתכן כי יעלה בדעתה של האישה – בתואנה שחדרו קריר יותר משלה – לבוא ולשכב לצדו. מצאתי, תודה, היא אומרת לו ומברכת אותו בלילה טוב. לילה טוב, אומר טוסנדור, ושומע אותה חוזרת אל חדרה. עשר דקות תמימות אינו מש ממקומו, למקרה שתחליט לשוב. גיחתה זו לתחומו מילאה אותו באושר שכמותו לא חש זה זמן רב, וגם העניקה לו פרק נחוץ לסיפורו. התרגשותו הרבה שוב שללה ממנו את היכולת להירדם, והוא מסיר את הסדין מעליו וממשיך להביט בחלון. עוד פעם הוא מזיע וצמא. הוא קם, ניגש אל החלון ומשקיף על הנוף ההיולי של מחסנים, קירות נמוכים, מכלי אשפה וגגות גליים המהווים את חצרו האחורית של המלון, ליתר דיוק הוא נזכר בו, שכן אינו רואה כמעט דבר. טוסנדור נמצא באחת הקומות הנמוכות והזוהר של אורות העיר כמעט שאינו מגיע לשם. הוא פוסע כמה פסיעות בלי להגיע להחלטה, עד שהוא אוזר אומץ, ניגש אל הדלת הכפולה, ותוך כחכוח בגרונו, כשהוא צופה בעצמו פועל בתוך סיפורו שלו, הוא קורא לשכנתו כמו שעשה קודם. כן? משיבה האישה. סלחי לי על שאני מעיר אותך שוב, אומר טוסנדור. היא אומרת שלא ישנה. טוסנדור מסביר לה שהוא עדיין סובל מצמא נורא ושואל אותה אם אין לה אולי עוד בירה. חכה, אומרת האישה, וטוסנדור שומע אותה קמה מהמיטה, הולכת אל המיניבר ופותחת את המקרר הקטן. נשארו לי שתיים, היא אומרת, רוצה את שתיהן? את שתיהן? חוזר אחריה טוסנדור. כן, את שתיהן, אומרת היא. וטוסנדור, לשם שינוי, מגיב במהירות ואומר לאישה שהיות שגם היא לא מצליחה להירדם, אולי יוכלו, אם זה לא יפריע לה, לשתות את שתי הבירות יחד. משתררת שתיקה קצרה, נראה שהאישה שוקלת את ההצעה, ואחר כך היא משיבה: איפה, כאן אצלי או אצלך? איפה שאת מעדיפה, משיב טוסנדור וליבו פועם עד לגרונו. יותר טוב אצלך, אומרת האישה, החדר שלך קריר יותר. כך היא אומרת, החדר שלך קריר יותר, וטוסנדור מוצף בתחושה לא מציאותית, שהרי כך דמיין שהיא תאמר ברגע מסוים, ובכרסו נוצר חלל ריק כשהוא פותח את הדלת כדי לאפשר את כניסתה של צללית ממוצעת קומה. אל תדליק את האור, אומרת האישה, כי אני לא לגמרי לבושה. גם אני, אומר טוסנדור, ושואל איפה תרצה לשבת. הכי נוח על הרצפה, היא אומרת. הם מתיישבים לרגלי המיטה, משתמשים בה כמשענת גב, זה לצד זה, בלי לגעת. היא מוסרת לו אחת מהבירות וטוסנדור תוהה מה בדיוק לובשת האישה, אם תחתונים וחזייה, או תחתונים ותו לא. הוא לא שואל אותה על כך, כמובן, אלא רק מה שמה. ואלֶריה, היא עונה. שמי טוסנדור, והיא אומרת, איזה שם מוזר, מאיפה אתה. זה שם שהמציא אבי, והוא מספר לה איך קרה שאביו החליט לקרוא לו כך. זה סיפור שכבר סיפר פעמים אין ספור. האישה מקשיבה לו בתשומת לב, או כך לפחות נדמה לו, שכן אינו יכול לראות את פניה, בקושי הוא חש בנוכחותה בחושך, שכן המיטה והרהיטים מונעים מן האור הקלוש ביותר הבוקע מן החצר להגיע עד אליהם, היושבים על הרצפה. לא נראה לך בל ייאמן שהנה שנינו יושבים פה בחושך ושותים לנו בירה ואנחנו בכלל לא מכירים ולא ראינו אחד את הפנים של השני? שואל אותה טוסנדור. כן, זה דבר יוצא דופן, אומרת האישה. ייתכן שתחזרי לחדר שלך ומחר נעבור זה מול זה בלובי של המלון בלי לזהות אחד את השני, מתעקש טוסנדור. כן, היא אומרת, ייתכן שמחר, בשעת ארוחת הבוקר, כשנביט זה בזה משולחן לשולחן, נשאל את עצמנו אם האדם שאנחנו רואים הוא זה שאיתו שוחחנו הלילה בחושך, כששנינו מעורטלים למחצה, ולעולם לא נדע. נכון, אומר טוסנדור, מופתע מרהיטות דיבורה של האישה. משתררת שתיקה קצרה, ושניהם מנצלים אותה כדי ללגום מן הבירות שלהם. זאת, ברור לגמרי, כל עוד לא נדליק את האור כדי לראות את פנינו, אומר טוסנדור. כן, אומרת האישה, אבל עוד מוקדם להחליט אם נדליק אותו, לא? נכון, הוא אומר, מוקדם מדי, ומתבונן בתהייה, בלי שיוכל לראותה, בדמות המדאיגה הישובה לצדו. אתה סופר? היא שואלת. כן, עונה טוסנדור. איך ניחשת? גם אני סופרת, משיבה האישה, ושיקרתי כשאמרתי שהבריח בדלת שלי מקולקל.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty