search
בקריאה כעת: דרך הטבע | שרה פבורן
search

דרך הטבע

שרה פבורן | מקור: שוודית

תרגום : דנה כספי

הקדמה מאת דנה כספי

המתבודד השתקן הוא דמות סקנדינבית מוכרת, בספרות כמו גם בחיי היום היום. המתבודד - והוא כמעט תמיד מתבודד ולא מתבודדת - הוא אדם שהשקפת עולמו קודרת וקפואה כמו יום מושלג באמצע החורף הנורדי. הוא פטליסט, משוכנע שהוא קורבן לקונספירציה חובקת-עולם ושכל הסובבים אותו מבקשים להשפילו ולרדוף אותו עד הקבר. את הפחד הפרנואידי שלו מפניהם מרסנות רק המופנמות הרגשית הקיצונית והשליטה העצמית האובססיבית שלו: לשיטתו, אימפולסיביות מובילה בהכרח לתוהו ובוהו ולאלימות, לספונטניות של רצח אלים בגרזן. הוא תמיד עוטה על פניו ארשת של רגזנות וגועל, ואין בחייו כל שמחה למעט ההנאה שהוא מפיק מהטחת עלבונות קטנוניים ודקדקניים, שהם רק הד קלוש לפנטזיות הנקמה המשתוללות במוחו. נקמה על מה? המיזנתרופיה שלו אינה תולדה של לב שבור או אשליות שנגוזו, היא קיומית, אפילו מולדת. לאחר שנזרק לעולם מרושע ולא-צפוי, הדבר היחיד שמאפשר לו להתקיים הוא העצמאות מלאת הטינה שלו. במובן מסוים כמיהתו לסדר ולסמכות, השנאה שלו לשונה והבוז שלו לחולשה הופכים אותו לדמות טרגית: הפשיסט האבטיפוסי בעידן של אינדבידואליות שלוחת רסן.

קראו עוד

זה שלושים שנה חנות החיות שלו נמצאת באותה הכתובת. הוא ראה תֻכּונים ותֻכּים גמדיים באים והולכים. עכברים מרקדים, שרקנים, אוגרים, לטאות, מקלונים וטרנטולות. כולם עברו בחנותו בשלב כלשהו. בתקופה מסוימת בשנות השישים אף מכר גורי כלבים, עד שהכללים נעשו נוקשים מדי. למכור גורי חתולים לא היה כל טעם אפילו בימים ההם. עם כל השגרים הלא-רצויים שכל מיני נשים זקנות הביאו עם השנים לא היה שווה לעשות דבר חוץ מלהרוג אותם. הוא תמיד הסכים לעזור להן תמורת תשלום. הנשים לא רצו לדעת איך עשה זאת, רק שזה יקרה "מהר וללא כאבים", כפי שאמרו. כל עוד השיב בהנהון לבקשתן לא היה אכפת להן איך זה יתבצע. לעתים קרובות שכחו מהעניין עוד לפני שיצאו מדלת החנות.

בשנים הראשונות השליך אותם בשק לבאר בחווה, אבל אחרי שהעיירה עברה תהליך מודרניזציה הוא החל להמית אותם בגז בישול במטבחון. התהליך מהיר יותר. וכך נחסך ממנו להעלות את גוויותיהם מהבאר.

הקירות הכהים בחנות היו מכוסים באקווריומים, במכלים שקופים לגידול חיות יבשה קטנות, ובכלובים. החדר נאטם בלוחות מזונית שיצרו מעברים מוגנים לכל בעלי החיים. אגף האקווריומים שכן בקצה החדר, הזכוכיות היו מכוסות באצות ובתוך המים הפושרים שחו דגי מים מתוקים שקשקשיהם מלוכלכים. בעיקר דגי זהב ושפמנונים. הייתה תקופה שבה נהג לקנות דגי מים מלוחים מסיטונאי בגרמניה, אבל החזקתם הייתה בגדר טרחה, שכן יש להחליף את המים כל הזמן. חוץ מזה שרואים כל דבר באקווריום של מים מלוחים. כל פירור אוכל הכי קטן בולט לעין כמו שריטה על מכונית.

בשנים האחרונות נכנסו לחנות בעיקר ילדים שלא רצו לקנות דבר.

מדי פעם עוד אפשר היה למכור איזה ארנבון, אבל זה לא כיסה את שכר הדירה.

לכן התחיל למכור נחשים מתחת לשולחן. לא היו לו ספקות בכל הנוגע למכירה עצמה. המועצה המקומית סירבה להעניק אישורים סתם כדי לעצבן. החברה נעשתה מוסדרת ומפוקחת כל כך שאפילו אסור לחרבן בלי לבקש רשות. חיות בית נדרשו להחזיק בדרכון. נעשה קשה יותר לייבא עכביש מאשר להשיג אישור שהייה במדינה. כך נחסך ממנו לבזבז זמן על בירוקרטיה.

את הנחשים גידל בחור צעיר שגר במקום מבודד מחוץ לעיירה. במרתף ביתו הוא התקין מנורות חימום ומערכת מתקדמת של אורות ניאון. הוא גידל בעיקר נחשי פיתון. הארוך ביותר שמכר בחנות היה פיתון מרושת באורך שני מטרים ועבה כמו קורת עץ. גבר מבוגר מהעיר הסמוכה קנה אותו תמורת ששת אלפים קרונות משום שרצה "חתיכה מהטבע". גם כן תירוץ מגעיל, אבל על כל פנים הוא הכניס לו סכום יפה, פטור ממס. בימים אלה היה לו בחנות נחש ללא מסמכים. הוא החזיק אותו במכל זכוכית עם מנורת חימום במקלחת מאחורי הקופה, בסמוך למטבח. זה היה נחש מיוחד: פיתון אַחְלָמי אלבינו בעל עיניים אדומות. בבוקר, כשנכנס לחנות החשוכה, היו הקשקשים לבנים כל כך שהם נראו כמו פייטים כסופים. זו הייתה נקבה. הבחור לא גידל אותה בעצמו אלא קיבל אותה מאיזה טיפוס שייבא אותה באופן לא חוקי. במשך חודש שלם סירבה לאכול עד שלבסוף הואילה בטובה לטרוף עכבר חי. אורכה היה קצת פחות משני מטרים והיא יכלה למחוץ אדם בתוך חצי שעה, אם יתחשק לה. נדיר שנחשי פיתון פראיים מתקיפים בני אדם, אבל זה קורה. לפני כמה שנים קרא בעיתון על נחש פיתון בקנדה שהצליח להתפתל דרך מערכת האוורור וחנק ילד בן חמש.

לפעמים עמד בפתח הדלת והסתכל על הנְחָשָה מזדקפת בשחצנות מאחורי הזכוכית, ערנית וערמומית, עיניה האדומות כמו מנורות איתות במצחה. הוא תהה איך מרגיש אדם שנמחץ למוות. אם האחיזה משתקת אותך, כפי שקורה לבעלי החיים הקטנים, או אם ממשיכים להיאבק ומנסים להשתחרר עד הרגע האחרון. כמה זמן בעצם לוקח לעכל בן אדם?

בתוך החנות היו הזוחלים שלא נדרש אישור להחזקתם, ובכל זאת הם היו מעניינים למדי.

למשל כרכני תירס.

פעם אחת, כשחבורת בנים חטטניים במיוחד ניסתה להרים אוגר בלי רשות, ניגש אליהם בנחת ושאל:

"אתם רק מסתכלים? אתם לא מתכוונים לקנות משהו?"

הילדים טלטלו את ראשיהם מצד לצד והחליפו ביניהם מבטים חשאיים. בתנועה נינוחה שלף את האוגר מהכלוב ובלי להוציא הגה שמט אותו לידי אחד מכרכני התירס. הילדים נסוגו אל קיר האקווריומים המרוחק בזמן שהאוגר צווח חזק כל כך שאפשר היה לחטוף טִנְטוּן . אחד הילדים פרץ בבכי.

"זה מה שקורה כשאתם לא קונים שום דבר," הסביר להם בקור רוח, ניגש לקופה והתחיל לספור מטבעות.

למחרת נכנסה אישה אחת, אמו של אחד הילדים, כמובן. היא הייתה נסערת וכועסת, פיה הפעור נראה כמו בשר טחון, ואמרה שוב ושוב שצריך לדווח עליו למשטרה. הוא נתן לה לדבר. כשסיימה את נאומה ענה לה בלי להביט בה:

"הם הגיעו בדיוק בשעת ההאכלה. ככה זה בטבע, את יודעת. לאכול או להיאכל. זו דרך הטבע. אם הם לא מסוגלים להתמודד עם זה אין טעם אפילו לחשוב על חיית מחמד."

הילדים לא חזרו אבל לחנות לא נגרם הפסד בשל כך. הוא העדיף שלא יתרוצצו לו שם בין הרגליים. הזכוכיות רק נעשו דביקות.

אבל אז התחיל העניין הזה עם הצב.

הוא הגיע אתמול בארגז קרטון חום גדול מבית שבעליו הלכו לעולמם. הוא היה שייך לאישה זקנה שגרה במרחק מה מהעיירה. לא היו לה קרובי משפחה ומנהל העיזבון בכבודו ובעצמו הוא שפתח את הדלת בהבעה נבוכה, והניח את הארגז על הדלפק.

הוא פתח את הארגז בחשדנות. בתוכו ישב צב אדיר ממדים, הגדול ביותר שראה מימיו. דומה שמדובר היה בצב יבשה מצוי, אבל השריון שלו היה עבה במיוחד. עיניו היו אנושיות להחריד. עפעפיו היו סגורים למחצה. הוא הזכיר לו את הבעת פניהם של אנשים שעברו קצת יותר מדי בחיים וביקשו להרחיק מעליהם את העולם באמצעות עצימת העיניים, לפחות למחצה.

הייתה לו תחושה שהצב זקן עד מאוד. ישנם סיפורים על צבים שחיו יותר משלוש מאות שנה, אבל אין כל דרך לדעת מה גילם האמתי. גם אם חותכים אותם באמצע אי אפשר לדעת בני כמה הם. האיברים הפנימיים אינם מזדקנים, זהו אחד מתעלולי הטבע שמעסיקים אנשים שמתמחים בביולוגיה. כשהיה ילדון קטן קרא פעם ספר הרפתקאות שמבוסס על אירועים אמתיים. סיפור אחד במיוחד נחרת בזיכרונו: מסופר בו על כמה אנשים שהגיעו לאיי גלפגוס בשנות החמישים ומצאו צב יבשה ענקי שהשנה 1769 חרותה על שריונו, ולידה השם קפטן קוק. אם זו לא הייתה מתיחה – וסביר להניח שלא משום שהאי אינו מיושב – הרי זהו מגלה היבשות הוותיק אשר מאתיים שנים קודם לכן שלח ברכת שלום באמצעות צב שעדיין היה בחיים! לא ייאמן, וזאת בלשון המעטה. המבקרים אכלו את הצב ולקחו איתם את השריון, אפשר לראות אותו בספר בתצלום בשחור לבן.

אומרים שבשרו הזכיר טעם של עוף.

הוא רכן קדימה והתבונן בצב. הוא עמד בקופסה ללא ניע, סביר להניח שהיה מנוסה מכדי לנהוג בפזיזות. בחלקו הגבוה של השריון נראה סימן אדום מעוגל.

"מה יש לו על הגב?" שאל.

מנהל העיזבון כיווץ את גבותיו ונראה מוטרד. פניו היו לבנות ומבהיקות, כמו שעווה, או פרווה של עכבר מרקד.

"זה לק ציפורניים. השכנים סיפרו שהיא צבעה אותו כדי שתראה אותו בתוך הדירה."

"טוב, גם זה פתרון," ענה.

"אני לא רוצה תשלום עבורו," מיהר מנהל העיזבון להוסיף. "למען האמת, אני רק רוצה להיפטר ממנו. למסור אותו למישהו שיוכל לטפל בו, כמובן. הוא היה אצלי בבית הלילה וכמעט לא נרדמתי. אני לא רגיל לבעלי חיים. תוכל אולי למכור אותו?"

הוא הנהן באיטיות. מזמן לא היה לו צב בחנות. מרבית האנשים לא יודעים איך לטפל בצב, ואי אפשר להחזיק אותו בקופסה.

"בטח," השיב. "אני אטפל בו."

האיש יצא מהחנות והוא נשאר לבדו עם הצב. זמן מה עמד בשקט ושקל איפה להניח אותו. מאחורי חלון הראווה ניצב מכל זכוכית ריק. בעבר היו בו עכברים, אבל הם התחילו לכרסם זה את זה והוא נאלץ להיפטר מהם. אי אפשר לתת לעכברים בעלי רגל אחת ושלושת רבעי זנב להתרוצץ בחלון הראווה. אנשים עלולים להתחיל לשאול שאלות.

אם ישים את הצב המרשים במכל הזכוכית הוא ימשוך את תשומת לבם של העוברים ושבים. אולי אפילו ימשוך לקוחות חדשים לחנות. בחדרו שבקומה העליונה היה צמח יוּקָה ישן. הוא יוכל להניח אותו במכל הזכוכית, ולהוסיף חצץ ומנורת קרניים אולטרה-סגולות מלאכותיות כדי שאנשים יראו שהוא מטפל יפה בצב.

הוא רכן קדימה וניסה לשפשף את הסימן האדום בציפורן האגודל. הלק סירב להתקלף. הוא רצה להסיר את הסימן לפני שיציג את הצב בחנות. במה יוכל לנקות אותו? מסירי לק לא היו לו, הוא היה רווק. אף פעם לא הייתה לו הצלחה של ממש בתחום הזה, וטוב שכך. אם לשפוט לפי הלקוחות ושאר הגברים הנשואים בעיירה, הם עשו עסק רע מאוד.

בעל חיים שנולד בשבי אינו כָּמֵהַ לשוב לטבע, בזה הוא היה משוכנע. אבל מי שהיה פעם חופשי – זה כבר עניין אחר. מרבית הגברים הנשואים נראו אומללים, מכורסמים עד העצם מרוב נדנודים. הוא לא קינא בהם כלל.

Psst, you might also like:
עגל הלגו

אולי טרפנטין יעשה את העבודה. הוא יצטרך להביא אתו מחר טרפנטין.

הוא לקח את הארגז לאגף שבו החזיק את התוכים הגמדיים, הביא כלוב ריק וסידר בו חול, מזון ומים והעביר אליו את הצב בזהירות. הצב בקושי זז. מה עשתה האישה הזאת עם צב בדירה? הוא לא מתאים כחיית מחמד לאישה זקנה. לא מתאים לאיש, בעצם. אבל דבר אחד בטוח – בעולם הזה לא חסרים טיפוסים ערמומיים.

היה נדמה לו שריחו של הצב הזה – מין ריח מאובק – שונה מריחם של בעלי החיים האחרים שלו. וגם איזה ריח מעופש עלה באפו. בשר חזיר? שעועית מנומרת? הצב סובב את ראשו והביט בו. דומה שהוא, הצב, יודע משהו, שהוא מסוגל לחשוף את כוונותיו האמתיות של המסתכל בו. יהיה עליו להיפטר ממנו בהקדם האפשרי. העיניים של הצב הוציאו אותו מדעתו. השאלה היא כמה ידרוש עבורו. צב עולה בערך אלפיים קרונות, אבל הרי הצב הזה זקן. חמש מאות, זה מספיק. אפילו ארבע מאות, אם לא תהיה ברירה. הוא חיכה שהצב יתקרב לקערת האוכל, שאותה מילא בכופתיות למכרסמים ובחתיכות מלפפון, אבל הצב לא זז ממקומו. לבסוף כיבה את האור, נעל את הדלת והלך הביתה.

הוא גר בדירת חדר מעל החנות. הוא קיבל אותה עם החנות. בשנים האחרונות לא טרח להפעיל את החימום לעתים קרובות במיוחד, והחדר היה אפוא לח וקר. הוא נהג לישון לבוש בבגדיו. מחלון חדר השינה ראה את הבאר שלא הייתה עוד בשימוש ואת חצי הסהר מעל גגות הבתים. הוא נשכב במיטתו אבל לא הצליח להירדם.

צב בחנות אינו דבר אופטימלי. מה אם ייתקע אתו לתקופה ממושכת? מה אם איש לא ירצה בו? הוא תהה מיהי האישה שגידלה אותו ומדוע, מנין הוא בא?

הוא התהפך מצד לצד וחשב על אימא שלו. כשהיה ילד קטן היה להם כלב, כלב מעורב ופרוע. כדי להבהילו הייתה אמו מחללת בחליל ישן שהחזיקה בקופסת עץ ליד מיטתה. הכלב פחד מהצלילים פחד מוות, והדבר שעשע את אמו. באותם ימים, כשהיה קטן, הוא ריחם על הכלב. לפעמים כשלא הצליח להירדם והדירה הייתה קרה במיוחד, היה נדמה לו שהוא שומע את צלילי החליל ברוח. בתחילה נמכרו בחנות רק דגים, וכשהיא עברה לידיו – לגמרי במקרה – הוא הקדיש זמן רב ללימוד הפעלת האקווריום. משאבות סיבוביות. מסננים. ערכות CO2. תוספים למים. זה היה מדע שלם בפני עצמו. בכך שטיפל בהם הוא חש שהוא עושה לבעלי החיים טובה, לעזאזל, הם צריכים לשמוח שנחסך מהם לעבוד, נחסך מהם אפילו לחשוב, הם יכולים פשוט לשחות סביב במים מתוקים בטמפרטורה הנכונה, כמעט מתוך שינה, ולקבל אוכל. לעתים היה יושב שעות ומתבונן בהם. הוא תהה אם הם יודעים לזהות איפה גופם מסתיים והמים מתחילים.

באותה תקופה לא שקל להיפטר מבעלי החיים. לא שחיבב אותם במיוחד, אבל היה משהו מספק בעיסוק בהם. הם במים, הוא שמסתכל עליהם ומחליט. אבל לא היה טעם לתת לרגשות להשתלט עליו ככה. עם גישה כזאת  הוא לא יהפוך לאיש עסקים!

"אל תפנק את בעלי החיים," אמרה אמו. " או שאולי אתה רוצה לשמור את כולם לעצמך?!" ואז פרצה בצחוק מלגלג, אותו צחוק דומם שתמיד העביר בו צמרמורת. עם השנים סיגל לו אדישות עיקשת. הוא היה אסיר תודה על שאימץ לו את ההתנהגות הזאת. עתה הביע קולו ניסיון מחושל. הוא קבע בסמכותיות את מחיר בעלי החיים, ניקה בשיטתיות את הרצפה והכלובים. הוא מעולם לא הרים את קולו, צחק רק לעתים נדירות, לא הניח לאיש לדעת מה הוא חושב. לא שחשב יותר מדי, על כל פנים לא באופן פעיל.

תחת וילון הגלילה שאפשר להורידו רק עד מחצית הדרך ראה את החצר הפנימית המכוסה באספלט וסבכי העשבים השוטים והסרפדים לאורך חזיתות הבתים הקודרות. הוא יוכל ללקט עשבים לצב וכך יחסוך כסף על כופתיות. וחוץ מזה, צבים בכלל מעדיפים עלים טריים, לא? הוא שכב במיטה וניסה להיזכר איפה הוא מחזיק את הטרפנטין. לבסוף קם לחפש ומצא את הבקבוק תחת הכיור. כשלא מצליחים להירדם אין כל טעם לנסות לישון. במקום זאת לבש את המעיל, יצא לחצר והשתופף בין השיחים. קל היה לזהות את עלי שן הארי גם בחושך כמעט מוחלט. הוא קטף קומץ עלים ותחב אותם לכיסו, הקיף את הבית ופתח את דלת החנות.

כל החיות ישנו, אפילו הדגים. הוא שמע את התוכונים שקראו כמה קריאות שאלה כשפתח את הדלת, וצליל כפות מתרוצצות בנסורת עלה מכלובי הארנבונים, אבל הוא לא טרח להדליק את האור. הירח האיר מבעד לחלון.

הצב שכב באמצע כלוב הזכוכית, במקום שבו השאיר אותו. עיניו היו פקוחות. הוא לא נגע באוכל. שני התוכים הגמדיים בכלוב הסמוך נצמדו זה לזה כאילו הם חוששים מפני שכנם החדש. הוא הוציא את עלי שן הארי מכיסו – ריח עז של אדמה עלה מהם – והניח אותם בכלוב.

הצב סובב את ראשו, אבל לא גילה כל עניין בעלים. הסימן על שריונו נצנץ כשהתנועע. אולי יש בלק הציפורניים חומר מחזיר אור? הרי מערבבים בו נצנצנים וכל מיני שטויות כאלה. חבל שלא הביא כדור צמר גפן למרוח בו את הטרפנטין, אבל אין לו צמר גפן בבית. הוא ייאלץ להסתפק בממחטת נייר. הוא ניגש לקופה שלידה שמר חפיסת ממחטות. אף פעם אין לדעת מתי יהיה בהן צורך.

בקצה המסדרון עמד שולחן טיפולים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא שימש אותו כשהיה עליו להוציא בעל חיים כלשהו מכלובו, או כשמישהו קנה בעל חיים וביקש להניח אותו בכלוב משלו. בתנועה איטית הכניס את ידיו לכלוב הזכוכית כדי להוציא את הצב. קשה היה לאחוז בו. השריון היה עבה. הוא הזכיר לו את ציפורני הרגליים שלו. הצב היה כבד, כבד מכפי שחשב. הוא הרים אותו, ניגש לשולחן והניח אותו עליו. לאחר מכן הספיג ממחטת נייר בטרפנטין. הריח עשה לו סחרחורת. סביר להניח שמריחת צב בטרפנטין אינה הדרך הטובה ביותר לטפל בו, אבל הוא היה מוכרח לנסות להסיר את הסימן. אחרת הלקוחות עלולים לתהות אם זה המטורלל שמצייר לצב על הגב.

בדיוק כשעמד להתחיל לשפשף את לק הציפורניים בממחטה ראה שהסימן על השריון הוא בכלל לא עיגול, אלא אצבע!

אצבע, צבועה באדום, ומצביעה ישר עליו. הוא הסיג את ידו בבהלה. איך לא ראה את זה קודם? עכשיו ראה את האצבע בבירור. אצבע עוצמתית, כפופה כמו טופר. הוא פסע צעד לאחור. הצב התחכך במשטח הלמינציה, ציפורניו קרקשו כאילו באו במגע עם מתכת. לבו הלם בחוזקה. האצבע זהרה בחשכה. הוא העיף מבט לעבר הציפורים. הן התעוררו וניצבו דוממות על מקלות העמידה שלהן, עיניהן פעורות לרווחה. רק עפעפיהם הלבנים זעו כשעקבו אחריו במבטם. הוא שמע ציוץ מפינה אחרת של החנות. השרקנים. הם תמיד עצבניים, תמיד ציפו לגרוע מכל. הוא שב והביט בצב כדי לבדוק אם האצבע נעלמה. היא לא. היא נראתה כמו הולוגרמה, כאילו היא ממשיכה לתוך השריון וחודרת פנימה לבשר. כאילו היא יוצאת מתוך שקע ומצביעה ישר אליו. הוא בלע את רוקו, פיו התייבש. הוא סגר את מכסה בקבוק הטרפנטין, ניגב את ידיו על מכנסיו, הרים את הצב והחזירו לכלוב הזכוכית.

למחרת בבוקר חש עייף, אבל אמיץ יותר. הוא הפעיל את מכונת הקפה, עבר בחנות וביצע את מטלות הבוקר בשלווה ובנחת. הגיע הזמן להחליף נסורת לשרקנים. בזמן שניקה את כלובם ראה שרגלו של אחד האוגרים נתקעה בגלגל שבו נהגו לרוץ סביב-סביב. האוגר צייץ והקים מהומה. "תחכה בתור," חשב במרירות. אני צריך לטפל כאן בחרא כל היום, מנקה כלובים לחיות מחמד שהזיכרון שלהן קצר יותר מהזמן שנדרש לתקוע נאד, ועדיין זה לא מספיק להם. שום צב מחורבן לא יפחיד אותו. מה זה השטויות האלה? הוא מילא את קערות האוכל של השרקנים, לא מיהר, וכשהגיע לבסוף לאוגר, הוא כבר נשכב על צדו, מובס. הוא שיחרר את רגלו מהגלגל והאוגר ניגש לפינה ונשכב בה. בדיוק! הוא זה שמחליט כאן. כשהתקרב אל הצב חש שהדופק שלו מאיץ. מוזר מה שקרה הלילה. החושך מטעה לפעמים, אבל הוא הרגיש שזה היה אמיתי לגמרי. אחרי שהחליף את מי השתייה והוסיף אוכל לתוכים הגמדיים ניגש אל כלוב הזכוכית. ידיו היו מיוזעות וכך גם גבו.

המראה שנגלה לו היה נורא מכפי שחשב. על השריון לא הייתה רק אצבע. או בעצם, זו אמנם הייתה אצבע, אבל היא לא הייתה דוממת. היא התמתחה לעברו, ביקשה לתפוס אותו. הוא בלע רוק. "אתה!" היה נדמה לו שהיא אומרת. "אני יודעת מה עשית!" הזיעה זלגה לתוך עיניו. החלל סביבו החל להתעוות. הוא נאלץ להישען על כלוב הנימפית המצויצת. ובאותו רגע נשמע צלצול בפעמון הדלת. לעזאזל! הוא לא יכול לקבל לקוחות עכשיו. לא כל עוד האצבע הזאת עדיין על השריון. הלקוחות עלולים לראות אותה ולחבר אחד ועוד אחד.

בפתח עמדה איזו אימא, אוחזת בידה ילדה קטנה. הילדה כבר הגיעה עד לארנבונים לפני שהספיק לגשת אליהן.

Psst, you might also like:
יגון

"מצטער. אנחנו סגורים היום." הוא כחכח בגרונו ודחף אותה קלות לעבר הדלת.

"אבל… הרגע פתחתם, לא?" האֵם פערה את עיניה והניחה את ידה על כתף בתה.

למה אנשים חייבים תמיד להתווכח? למה הם לא יכולים פשוט לעסוק בענייניהם הפרטיים?

"נחש נמלט הרגע מהכלוב. אתן צריכות ללכת."

האֵם הגיבה במהירות. ישבנה היה רחב כל כך שהיא נתקלה במסגרת הדלת כשהתפתלה החוצה, דוחפת לפניה את הילדה. הוא סובב את המנעול העליון. הוא לא השתמש במנעול העליון אפילו פעם אחת בכל השנים שניהל את החנות.

הדבר הראשון שעליו לעשות הוא לכסות את חלונות הראווה – שני חלונות גדולים הפונים לרחוב. באחד מהם עמד כלוב הזכוכית הריק שבו חשב להניח את הצב. באחר עמד אקווריום ובו דגים-למתחילים, שכבר היו זקנים מדי למכירה. היה עליו לשטוף אותם באסלה, לו רק חשב על זה קודם. כל זה יצטרך לחכות עכשיו. הוא מיהר למחסן שבו שמר מזון וחומרי ניקוי, וקיפל כמה ארגזים ריקים של אוזני חזיר מיובשות. לאחר מכן לקח סליל של נייר דבק וניגש אל חלון הראווה.

הוא כיסה את הזגוגית במהירות, בתוך שתי דקות. זו הייתה מחשבה מוזרה: את כל הדברים שהביט בהם במשך שלושים שנה אפשר לכסות בן רגע. שני החלונות היו כמו זוג עיניים, עיניו שלו. מאז ומעולם חש שהוא רואה בעדן הכול, שהוא יכול להתבונן מרחוק בעולם שם בחוץ. אבל עכשיו התהפך המבט וכֻּוַּן פנימה, אליו.

כיסוי הקרטון החשיך את החנות הרבה יותר מכפי שחשב. השתררה בו אפלה חומה ומאובקת. בהיותם ערניים לשינויים פתאומיים, החלו הקָקָדוּאים לצווח. בעלי החיים האחרים היו חכמים דיים לסתום את הפה.

הוא נעמד במקומו, מתנשם, ואזר כוחות. עכשיו הוא יסלק את האצבע.

הוא חש שידיו החלו לרעוד. כשהביט בהן נראה לו שהן מחוברות לגופו של מישהו אחר. הוא קפץ אותן כדי למשול ברוחו, וניגש אל הצב.

אכן כן. האצבע כבר מתנועעת! זו הייתה אצבע מכוערת, מחוספסת יותר מאצבעו שלו, מיובלת ובעלת ציפורן קצרה ועבה. היא הזכירה לו קצת את אצבעותיה של אמו. הוא החליט לעטות כפפות. צבים עלולים לנשוך, וחוץ מזה, הצב הזה מרוח בטרפנטין. כפפות הגומי החליקו בקלות על ידיו המיוזעות. "אתה שומע, עכשיו נגמרו המשחקים," מלמל והתמתח לעבר הצב שבכלוב.

בשעה שסובב את פקק בקבוק הטרפנטין הבחין בשקט שהשתרר בחנות. אולי ההאפלה היא שהשתיקה את כל בעלי החיים. כשהעיף מבט חטוף סביבו הבחין שכל הפעילות הרגילה פסקה. התוכים הגמדיים הביטו בו בעיניהם הריקות, העצומות למחצה. במרחק מה משם הבחין בארנבונים. הם התאספו לאורך דופנות הכלובים, כפותיהם על הסבכה, והשקיפו לכיוונו בריכוז. חָטמיהם הקטנים זעו חרישית. כנ"ל לגבי האוגרים. השממיות, שהיו מעניינות בערך כמו החרקים שבהם האכיל אותן, זקפו את ראשיהן ונעצו בו את מבט הזוחלים הקר שלהם.

"על מה אתם מסתכלים?" שאל בזעף.

תוכי אחד התקרב לעברו, ראשו נע על צירו כדי להיטיב לראות את המתרחש. הוא הצטער שאין לו וילון גלילה שמאחוריו יוכל להסתתר. לבסוף הצליח להספיג את ממחטת הנייר בטרפנטין, אחז בשריון בנחישות והתחיל לשפשף את האצבע על גבו של הצב.

בתחילה נדמה היה שזה מצליח. האצבע נעלמה לאטה, אבל כשהגיע לאמצע האצבע, בערך במקום שבו, כך נדמה, היה שקע, הבחין שחלקה העליון של האצבע שב ומופיע מתוך השריון. הוא לחץ עליה וראה איך היא נכנעת תחת הלחץ. אבל ברגע שהרים את אצבעו שלו שבה וחזרה התמונה. זה כמו ללחוץ על סימן כחול! התמונה נעלמה רק באופן זמני. האם הספיגו אותה בשריון בדרך כלשהי? הוא שפשף בכל מאודו, אבל האצבע חזרה והופיעה כעבור שלושים שניות. איזה מין תעלול שטני זה?

הצב החל לטלטל את ראשו בכוח וניסה לתקוף את ידו, אבל הוא היה מנוסה והכיר את כל התכסיסים. הוא נסוג צעד לאחור. האצבע על השריון נראתה ברורה מאי פעם. באפלולית היא הייתה בולטת עוד יותר. הוא הביט בה בבעתה בזמן שהחלה להתנועע לצדדים כאילו היא מגדפת אותו ואומרת: "אתה שומע, לא תצליח להיפטר ממני!"

הוא נתקף פחד. לא היו לו מילים לתאר את הפחד, אבל גופו ידע. הוא נשטף זיעה וחש צורך להשתין. הוא הוריד את סבכת ההגנה מול שולחן הטיפולים ויצא לבית השימוש.

הנורה הבודדה שהייתה נעוצה בתקרת בית השימוש האירה רק לסירוגין. היא כבר מזמן ככה, אבל עכשיו הוא התחרט שלא החליף אותה. בית השימוש לא היה מראה מלבב. כבר המון זמן שלא קרצף את האסלה. מכסה האסלה היה מורם בדרך כלל, וצחנה עזה – שילוב של חנות חיות ושתן – אפפה את החדר. הוא תהה כמה דגים שטף באסלה. אלה שהותקפו בידי דגים אחרים, החולים, הזקנים, המכוערים. עכשיו תהה אם ידעו שהם נשטפים באסלה, אם קיים בהם דחף שיגרום להם לנסות לברוח, וכמה זמן שרדו בצינורות הביוב?

הוא בחן את עצמו בראי. פניו היו לא-מגולחות, נפוחות, קשות לתיאור. שיער חום-בז', זקן חום-אפרפר. עיניים שקועות, צבען אולי מה שמכנים מעורב. צוואר לבן ומקומט. הוא בקושי זכר בן כמה הוא. חמישים ואחת.

פעם שטף באסלה עכבר, רק מפני שהעכבר עצבן אותו. עכשיו הוא התחרט. לכל הרוחות. פתאום הוא נעשה רגשני? מה קורה לו, בעצם? הוא החליט לעלות לחדרו. הוא יחשוב על הכול עד מחר ועד אז בטח ימצא פתרון יעיל וטוב יותר מטרפנטין.

שעת אחר הצהריים הגיעה והרחוב בחוץ התרוקן. לעתים קרובות הייתה העיירה ריקה. רבים עזבו אותה, אבל העיריה העמידה פנים שיש צמיחה ושאיכות החיים גבוהה מאי פעם. אילו מילים! הוא התעסק במנעול העליון. לא ייאמן כמה קשה לפתוח אותו. לבסוף הוא שלף את המפתח מחור המנעול והתבונן בו כאילו שזה יעזור, על כל פנים, זה היה המפתח הנכון. הרי הוא נעל בו את הדלת. הוא שב והכניס אותו לחור המנעול וסובב, אך לשווא. המנעול לא נפתח. הוא ניסה פעם אחר פעם על אף שכבר הבין מה קרה: הדלת נתקעה. הוא היה נעול בתוך החנות.

את חלונות הראווה לא היה אפשר לפתוח וחלונות אחרים לא היו בחנות, רק צוהר בבית השימוש שפונה אל החצר הפנימית, הוא היה קטן מכדי לצאת דרכו. הוא יכול להתקשר למישהו, אבל למי? הוא מעולם לא נזקק לשירותיהם של בעלי המלאכה בעיירה, והוא לא רצה להתחיל עכשיו. פעם אחת הזמין חשמלאי והוא גרם בטעות לקצר במערכת החשמל, שהספיק לצלות כמה מהאוגרים. היה עליו להזעיק חשמלאי אחר כדי לתקן את התקלה. ומנעולן… לא, הוא העדיף לחכות. אולי זה יסתדר בעוד שעה, דברים כאלה קורים, לא? וחלפו כמעט שבועיים מאז שנקבת הפיתון קיבלה אוכל. הגיע הזמן.

עדיין שרר שקט בחנות, בעלי החיים לא חזרו לפעילותם הרגילה אלא נותרו ערניים במקומותיהם, בוהים בחשכה הלא מוכרת.

"לילה טוב!" אמר כשגרר את רגליו למקלחת, רק כדי לבלבל אותם עוד יותר.

גודלו של הכלוב השקוף שבו החזיק את נקבת הפיתון הלבנה היה מטר על מטר ובצדו הייתה דלת מזכוכית משוריינת. בעבר החזיק בו עכבישים ממשפחת הפרווניתיים שצבעם – ורוד עתיק – משך את ליבן של ילדות קטנות. במיוחד בתוספת התיאור: "רגועים ובעלי מזג נוח ויציב, חברים אמיתיים לחיים!"

למען האמת העכבישים היו נוירוטיים ולא אמינים, ואם איתרע מזלך הם עלולים גם לחיות יותר שנים מכלב.

נקבת הפיתון הייתה רעבה. אפשר לראות זאת לפי האופן שבו טלטלה את ראשה.

"לפחות את מתנהגת כרגיל," חשב בהקלה. "לא כמו כל החבר'ה האחרים, שהתחילו לעשות לי צרות." הוא רצה לתת לנחשה עכבר לארוחת ערב, עכבר חי. לא אחד מאלה הקפואים שבאים בחבילות מחולקות למנות ונראו יותר כמו אצבעות דגים, למעט העובדה שלא היו מצופים בפירורי לחם אלא באבקת תוספי תזונה חיוניים. הוא ניגש אל כלוב העכברים ובחר את השמן מכולם. העכבר נאבק בו בקוצר רוח, כאילו האחיזה בזנבו היא רק בעיה זמנית שמיד תיפתר. הוא עוד ישנה את דעתו בעניין הזה ברגע שינחת בכלוב השקוף.

העכבר נחת על רגליו בחול. בדרך כלל לא הספיקו להגיע עד לחול, במיוחד אם נקבת הפיתון באמת רעבה. העכבר נראה מופתע כשהביט מבעד לדופן הכלוב. נקבת הפיתון זקפה את פלג גופה העליון והתנדנדה לאטה הלוך ושוב. הוא ציפה לראותה נועצת את שיניה בעכבר. דומה שמה שהיה זקוק לו הוא מעין שעון מעורר, משהו אלים שיאזן את כל הדברים המוזרים שמתרחשים בחנות. עשוי להיות די מעניין לראות את התהליך שבו גוף העכבר נמחץ כמו שפופרת של ממרח דגים וכל האוויר נלחץ מקצהו עד שהוא מובס סופית בקרב. אבל דבר לא קרה. הנחשה לא תקפה. ראשה עדיין היה זקוף, אבל היא לא הביטה בעכבר, אלא בו. אישוניה היו שחורים כפחם ובה בעת מרוקנים, שוממים, כמו גומת שתן בשלג.

"נו, תתפסי אותו כבר!" קרא והצביע על העכבר בזעם. "הנה הוא! מה את יושבת סתם ומסתכלת!"

אבל נקבת הפיתון לא תקפה. העכבר התרווח בחול המחומם וליקק את אחת מכפותיו הקדמיות בשלווה ובנחת. זו הייתה כפה קטנה וורדרדה. הוא תמיד חשב שצליל הכפות המתפצחות הללו ודאי ינעם לנקבת הפיתון, כמו סחוס של עוף. אבל לא עכשיו, מתברר.

Psst, you might also like:
אורות אדומים

"נו, חיות ארורות," רטן בעוד הזיעה ניגרת במורד עמוד השדרה אל מתחת לג'ינס. חום שרר במקלחת, חום נוראי. כמה כסף בזבז על נורות הניאון האלה? ועל מנורת החימום שפולטת קרינה אולטרה-סגולה, והאבנים והמזון?

וזאת התודה שהוא מקבל?

הוא יצא לחלל החנות והתחיל לחפש את ספר הטלפונים תחת הכיור. הוא היה דק כמו שבועון, ובסופו אוסף של דפי זהב. הוא חיפש ברשימה מנעולנים. שם אחד. לחברה קוראים קָאלֶה-המנעולן. גם כן שֵם. לפרוץ מנעולים בבתי אנשים זו לא ממש עבודה, אבל לא חשוב עכשיו. הוא חייג בעצבנות את המספר בחוגה השמנונית. ארבעה צלצולים. ואחר כך הופעל המשיבון.

"הגעתם לקאלה-המנעולן. הנשיא אינו בבית כרגע, נא להשאיר שם ומספר טלפון ולספר לאיזה בית אתם רוצים לפלוש, ואנחנו נחזור אליכם. ביפ."

הוא היסס רגע לפני שהניח את השפופרת. הוא לא יכול להשאיר הודעה, הוא אפילו לא ידע אם לא אבד לו הקול. הוא חשש לפתוח את פיו כדי לברר. ידיו רעדו. חייב להיות מישהו שאליו יוכל להתקשר, אבל מי? חברים לא היו לו. מובן שהיו רֵעים-לשעבר מימי בית הספר, והם הרימו את ראשיהם בברכה אילמת כשחלפו מדי פעם על פני חלון הראווה שלו, אבל לא יותר מזה. למי יוכל להתקשר? למשטרה? לא בוצע שום פשע. הוא נעל את עצמו בפנים, זה הכול. אם לא מביאים בחשבון את הצב והעכבר וכל שאר הדברים המוזרים שהתרחשו.

בחוץ כמעט נעלם אור היום. החריצים סביב הקרטונים על חלון הראווה נצבעו בצבע זהה לקרטון עצמו. חום. זה לא נכון מה שאומרים, שהערבים צלולים או כחולים או ורודים.

הם חומים. בצבע בז'. כל השאר אלה סתם דברים שאנשים ממציאים בניסיון לרמות את עצמם. הוא אף פעם לא קנה את זה. בעלי החיים לא מרמים את עצמם, והאדם הוא בעצם בעל חיים. בעל חיים שלא מסוגל להשלים עם המציאות שלו.

בטנו קרקרה. כמה שעות עברו מאז שאכל? לא שהיה ממש רעב, אלא שחש איזה צורך מכאני להכניס משהו לפה. הוא ניגש למטבחון והדליק את האור. הייתה שם מכונת קפה, אבל מקרר לא היה. הוא הפסיק להשתמש בחלב כשהבין שאם יהיה לו מקרר לא יחזיק בו דבר חוץ מחלב לקפה. במטבחון לא היה אוכל, אפילו לא שקית מרק. שלוש קוביות סוכר היו מונחות על צלחת. הוא תחב אותן לפיו. הוא נזקק לעוד משהו. משהו שלא חייב להיראות כמו אוכל, כל עוד הוא ימלא את הבטן. הוא גרר את רגליו למחסן. אריזות קרטון גדולות של כופתיות מכרסמים היו דחוסות על המדפים. הוא אחז בקצה של אחת מהן ועשה משהו שמעולם לא עשה קודם – הוא קרא את רשימת המרכיבים:

חיטה מלאה, חלבון חזיר מיובש, גלוטן, שומן חזיר, שמרים, שמן דגים.

בעיקרון גם בני אדם ניזונים מהדברים האלה, לא? רק בצורות קצת שונות. הוא פתח את החבילה, לקח צנצנת פלסטיק שעמדה גם היא על המדף ומילא אותה.

לו התעקש על מראה המזון שלו יכול היה לדמיין שהוא אוכל מוזלי. הוא לקח את הצנצנת למטבח, שפך לתוכה מים מהברז וערבב. אחר כך לקח כפית מהכיור, ניגש לכיסא המסתובב מאחורי הקופה והתיישב לאכול את ארוחתו.

החושך כבר ירד. רק אורם הקלוש של פנסי הרחוב חדר מבעד לארגזי הקרטון, כמו זרקורים מדוללים. הכיסא המסתובב חרק תחתיו בכל פעם שהסתובב. מתוך חדר המקלחת זמזם קולו החדגוני של גוף החימום. הוא לא חשב לכבד את יושביו ולו במבט, אולי רק אחרי האוכל. טעם הכופתיות היה יבש על אף שהספיג אותן במים. כמו עיסת נייר או נסורת. הוא אכל את הכול בהחלטיות וסיים את הארוחה בשיהוק קולני. בעלי החיים השיבו לו בשתיקה. אפילו הקקדואים. עולם ללא בעלי חיים יהיה עולם נוראי. מתוך צלילות נדהמת התחוור לו שהוא בעצם יעדיף עולם ללא בני אדם! אמנם באופן עקרוני כל בעלי החיים האלה התישו אותו, אבל לפחות הם אף פעם לא שיקרו. הם לא העמידו פנים. אולי גם עכשיו הם לא משקרים. אולי הם מנסים להגיד לו משהו. האם הצב מבקש להעביר לו מסר? האם בעלי החיים האחרים עומדים מאחורי המסר הזה, מאחר שהם שותקים? הוא חש ששערות עורפו סומרות למרות החום שעלה מהמקלחת.

הוא קם וחצה בדממה את מסדרון כלובי הציפורים. הצב נותר במקומו. צבים הם יצורים עקשניים. מעטים ידעו שיש להם זיכרון מצוין, מהטובים בטבע. היד על השריון האירה, עקשנית גם היא. "מה אתה זוכר?" חשב ורכן קדימה בחושך. "אתה זוכר אירועים שאפילו לא נכחת בהם? אתה מכיר אותי?" האצבע הבהבה בחיוב על גבו של הצב.

הוא מתח את גבו. האצבע זהרה כמו אפר המדורה במחנה צופים, אחד שהשתתף בו כשהיה ילד קטן. המדורה היחידה שלידה ישב.

"מה את רוצה ממני?"

האצבע שבה וזהרה, פיסת פחם אחרונה.

הוא הביט סביבו במסדרון. עיני התוכים נצצו, כמו אבנים בוהקות. בעלי חיים אינם יכולים לבכות, זאת ידע. וזה לא מוזר כלל. גם הוא עצמו לא יכול לבכות.

"זה מגיע לי," חשב בבירור, כפי שמאייתים רעיון לאדם חירש. הוגים אותו, את הרעיון, בהיר ופשוט, בתוך הראש.

הוא ניגש לעבר המקלחת ונעמד על המפתן. הטפט האדום העמיד במים כבר מזמן החל להתפורר, אבל עכשיו הוא ראה את חיבוריו באור שונה לגמרי. לא כמו רווחים שחורים אלא כמו טרחה שתיחסך ממנו. אולי פתח, מוצא? דרכים הרי שחורות, לא? חומות. בצבע בז'.

אולי הן נראות אחרת מהכיוון האחר. הברז טפטף, כפי שטפטף תמיד. הוא לא טרח להחליף את האטם. ברזים נוטפים, החיים זורמים החוצה, טיפה אחר טיפה. זו דרך הטבע. אין זה מתפקידו לנסות לטייח את העובדות. הוא לא רצה להיות כמו השוטים האחרים, גושי הבשר הרגשניים ששוטטו מעברו האחר של חלון הראווה והאמינו שהם יכולים לאלף חיות פרא, האמינו שהם יכולים לאלף נחש פיתון. אולי הוא שוטה גדול מהם, אבל הוא לא רצה להיות כמוהם.

מנורת החימום להטה ממעוזה בתקרה, כמו שמש יוקדת. אם יעמיד פנים שהשמש אמתית החום לא יהיה מטורף כל כך. אפשר להרכיב משקפי שמש, לשכב ולהשתזף.

אף אחת מהחיות בחנות לא ראתה את השמש האמתית, רק אולי קרן קטנה מבעד לחלונות המלוכלכים. וכמה פעמים הוא עצמו ראה את השמש האמתית? לא לעתים קרובות. הוא ישב כאן בפנים, נשמר בידי אלה שעליהם הופקד לשמור, בכלוב שנראה כמו בית. השמש. היא נמצאת במנורה.

מה הטמפרטורה בתוך הכלוב השקוף? הוא התיישב בשפיפה ליד דלת הזכוכית המשוריינת. הכלוב היה קצר ממיטתו רק במעט. נקבת הפיתון הרימה את ראשה בסקרנות והביטה בו. "את יושבת לך פה מרוצה מהחיים," מלמל והצמיד את אצבעו לזכוכית. הוא רצה לגעת בחול שבפנים, לבדוק אם הוא חם. דומה שהעכבר שבע רצון. הוא ישב על רגליו האחוריות באחת הפינות והחזיק כדור של חצץ מלאכותי שככל הנראה נפל מאחד העציצים. לנקבת הפיתון היו כמה קקטוסים אמיתיים, מערת פלסטיק וקישוט בצורת גולגולת שקיבל מאחד מספקי המזון. הוא בהחלט טרח לסדר לה בית חמים ונעים! חבל רק שאינו יכול ליהנות ממנו בעצמו. פתאום זה נראה לו כל כך לא צודק, שהוא נאלץ לשבת בחנות החשוכה והמאובקת בזמן שנקבת הפיתון והעכבר רובצים להם בחוף הים. הוא פשט את הסוודר ודחף באיטיות את דלת הזכוכית הצדה. חום יבש הכה בו.

בדרך כלל פתח רק את הצוהר במכסה הכלוב בשעת ההאכלה, אבל עכשיו, אחרי שפתח את הדופן כולה חש שהוא נמצא במדבר. או ברחם. הפנסים האלה לא היו בזבוז כסף, למרות הכול. הוא נעמד על ארבע ומישש את החול בזהירות. הוא היה לוהט והדיף ריח עז של משהו זר: נוכחוּת.

בתנועות איטיות ובכל גופו המגושם זחל לתוך הכלוב. ברגע שקירות הזכוכית הקיפו אותו לא נשמע עוד רחש מהעולם שבחוץ. אפילו לא מגוף החימום. סוף סוף! חשב. כמה נעימה הדממה הזאת.

הוא הצמיד את לחיו לחול וראה, מלמטה, איך נקבת הפיתון מזדקפת וכמו רקדנית או עץ החג בסופה, מותחת את שריריה, את גבה הלבן המעוטר בפייטים. מיד אחר כך חש בהכשה, בשיניים המעוקלות הננעצות בבשרו מתחת למותניו. להרף עין חלפה בו תחושה שלא ידע לתארה במילים. הכרת טובה? חנופה? הוא ראה את המנורה האדומה מעליו, כל קרן מקרניה האירה בנפרד: נחושה, ללא לאות. קרניים שלא תופסות שהן מוקפות בקרניים אחרות, מגויסות כל כולן למשימתן הפזיזה היחידה – להגיע לקרקע, לחול, לאדמה. גוף הנחשה התלפף סביבו.

הוא חש איך האוויר נלחץ מתוך ריאותיו, הבזק לבן בשדה הראיה, האם אלה הקשקשים? ואז, באמצע הנשיפה, הנשיפה האחרונה, הוא הרפה לגמרי, נכנע, התמסר וכרך את זרועותיו סביב הנחשה. הוא לא ידע עוד מי מחבק את מי. הם התחבקו כאילו זו שאלה של חיים ומוות.


*מתוך "שרצים וחיות אחרות או יצרים חייתיים או שרקנים ובני אדם", 2014.

*דימוי: Dennis Didinger דרך Fubiz

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This