search
בקריאה כעת: האווז הראשון שלי | איסאק באבל
search

איסאק באבל | מקור:רוסית

האווז הראשון שלי

תרגום : נילי מירסקי

הקדמה מאת פול ווקר

אף שאני קורא מסור מגיל צעיר מאוד, במשך שנים רבות גיליתי רק עניין פעוט בפרוזה קצרה. יש בה משהו בלתי מספק, חשבתי לעצמי. לקרוא סיפור שעומד בפני עצמו, אפילו סיפור מופתי, דמה בעיני לפגישה עם אישה יפיפייה ביום האחרון לחופשה, שעה לפני העלייה לטיסה הביתה. ואולם הגישה שלי השתנתה כשגיליתי את קובץ הסיפורים "חיל הפרשים" מאת איסאק באבל, סופר רוסי גאון שהוצא להורג בגיל 45, קורבן לטיהורים הסטליניסטים. כשסיימתי לקרוא את הסיפור הראשון, "לחצות את נהר זברוץ'", כבר נלכדתי ברשת ונחרדתי באותה מידה, היה בו הכול: סגנון, צורה מושלמת, אווירה, לב וכו'. עם זאת, לפרויקט בחרתי דווקא בסיפור אחר, "האווז הראשון שלי". לא אתאר את העלילה, מפני שתוכלו להתוודע אליה בעצמכם בקריאה. בכל אופן, הייתי ועודני נפעם מן ההיקף, העוצמה והרגש; המסע שעובר המספר בעמודים מעטים כל כך, הדימויים המבריקים, העובדה שבאבל מצליח להעביר משהו מן הברוטליות של המלחמה בלי אבדה אנושית אחת.

קראו עוד

סאביצקי, מפקד הדיוויזיה השישית, קם בראותו אותי, ואני השתאיתי ליפי גופו הכביר. הוא קם ובארגמן מכנסי הרכיבה שלו, בכובעו האדום כעין הפטל, השמוט לצד ראשו, ובאותות ההצטיינות שעל חזהו חצה את הבקתה לשניים, כדגל החוֹצה את הרקיע. ריח בושם עלה ממנו, וקרירות מתקתקה של סבון. רגליו הארוכות דמו לנערות שנכפתו עד כתפיהן במגפיים נוצצים.

הוא חייך אלי, היכה בפרגול על השולחן ומשך אליו את כתב הפקודה, שראש המטה הכתיבוֹ זה עתה. הכתב נועד לאיוואן צֶ'סנוֹקוֹב וציווה עליו לצאת בראש גדודו לעבר צ'וּגוּנוֹב דוֹבְּרִיווֹדקָה, להסתער על האויב ולהשמידו…

 "…ואת האחריות לביצוע זו ההשמדה," כתב מפקד הדיוויזיה, מכתים את הדף כולו, "הריני מטיל על צֶ'סנוקוב זה עצמו, שיערוב לה בחייו, ואכן גם אחסל אותו על המקום — ובכך, חבר צֶ'סנוקוב, כיוון שהיית אתי בחזית לא חודש ולא חודשיים, הרי לא תוכל לפקפק…

מפקד הדיוויזיה השישית הוסיף לפקודה את חתימתו המסתלסלת, השליכה לעבר הרָצים והסב אלי את עיניו האפורות, שעליצות מפזזת בהן.

הושטתי לו מסמך המספח אותי אל מטה הדיוויזיה.

"לרשום בפקודת היום!" אמר מפקד הדיוויזיה.

"לרשום בפקודת היום ולספק לו את כל הצרכים, חוץ מההוא, הקִדמי. קרוא וכתוב אתה יודע?"

"יודע," עניתי, מלא קנאה בעלומים אלה של פרחים ופלדה. "אני מוסמך למשפטים מטעם אוניברסיטת פטרבורג…"

"מילדי השמנת אתה," הצטעק ופרץ בצחוק. "ועוד עם משקפיים על האף. איזה גועל נפש!.. שולחים אתכם הנה בלי לשאול אותנו. וכאן שוחטים בגלל משקפיים. תִחיֶה אתנו איזה זמן, מה?"

"אחיה," עניתי, והלכתי אל הכפר עם הממונה על הדיור, לחפש מקום לינה.

הממונה על הדיור נשא על כתפיו את הארגז הקטן שלי, הרחוב הכפרי השתרע לפנינו עגול וצהוב כדלעת, השמש הגוועת ברקיע נפחה אט־אט את נשמתה הוורודה.

Psst, you might also like:
המושב של רונאלדו

קרבנו אל בקתה מעוטרת פיתוחים ססגוניים, הממונה על הדיור נעצר פתאום ואמר בחיוך, כמכיר באשמתו:

"צרות צרורות יש לנו פה עם הממושקפים, אין מה לעשות. אחד שיש לו כל המעלות — את הנשמה יוציאו לו כאן. אבל תלך ותשחית איזה גברת, ודווקא את הכי נקייה — ומיד תתחבב על הלוחמים…"

הוא חכך מעט בדעתו, ארגזי טעון לו על כתפיו, ניגש ונעמד קרוב מאוד אלי, ומיד קפץ לאחוריו בייאוש ואץ אל החצר הראשונה. הקוזאקים ישבו שם על ערֵמה של שחת והיו מגלחים זה את זה.

"הנה, לוחמים," אמר הממונה על הדיור והעמיד את ארגזי על הארץ, "בפקודת החבר סאביצקי אתם חייבים לקבל אליכם את האיש הזה בלי שום בלבולי מוח, כי הוא כבר סבל הרבה סבלות בשביל המדע, האיש הזה…"

הממונה על הדיור הסמיק והלך לו בלי להפוך את פניו. קירבתי את ידי אל מצחיית כובעי והצדעתי לקוזאקים. בחור צעיר, בעל שער פשתה חלק, משתלשל, וקלסתר ריאזאני יפהפה, ניגש אל הארגז שלי והשליכו אל מחוץ לשער. אחר כך הפנה אלי את אחוריו, ובזריזות מפליאה התחיל מפליט קולות מגונים.

"סוללה מספר אפס אפס," קרא אליו קוזאק קשיש קצת יותר ופרץ בצחוק. "אש! בצרורות…"

הבחור מיצה עד תום את אוּמנותו הפשוטה והסתלק. אני זחלתי על הקרקע והתחלתי לאסוף את כתבי היד ואת בלויי הסחבות המחוררים שלי, שנשמטו מן הארגז. אספתי וסחבתי אותם אל ירכתי החצר. ליד הבקתה, על גבי לבֵנים קטנות, עמד סיר ענקי, שבשר חזיר מתבשל בו; עשן היתמר מעל לסיר, כעשן המיתמר לו במרחקים מעל בית מולדת שבכפר, ולמראהו נתערבב בי הרעב עם בדידות שאין לה שיעור. כיסיתי בשחת את הארגז השבור, שמתי אותו למראשותי ונשכבתי על הקרקע, לקרוא ב"פראבדה" את נאומו של לנין בקונגרס השני של הקוֹמינטֶרן. אור השמש נפל עלי מעבר לתלוליות המשוננות, הקוזאקים דרכו על רגלי, הבחור ההוא התעלל בי בלי הפוגות, השורות האהובות הלכו אלי בדרך של קוצים ונבצר מהן להגיע. אז הנחתי מידי את העיתון וניגשתי אל בעלת הבית, שטוותה חוטים על מדרגות הפתח.

Psst, you might also like:
הילד

"בעלת הבית," אמרתי לה, "תני לי משהו לזלול…" הישישה תלתה בי את הלובן השפוך של עיניה העיוורות למחצה וחזרה והשפילה את מבטה.

"חבר," אמרה לי אחרי שתיקה קצרה, "בגלל כל זה אני רוצה לתלות את עצמי."

"אַת והאמא שלך ואם האלוהים," רטנתי במורת רוח ונעצתי אגרוף בחזה הישישה, "רק הפטפוטים שלך עוד חסרים לי…"

הפכתי פני ממנה וראיתי חרב מתגוללת בקרבת מקום. אווז חמוּר סבר שוטט לו בחצר וצחצח בשאננות את נוצותיו. השגתי אותו וכופפתיו ארצה, ראש האווז התרסק תחת מגפי, התרסק ונשפך. צווארו הלבן היה משוּטָח בתוך הסחי, והכנפיים פרכסו מעל לעוף ההרוג.

"אַת והאמא שלך ואם האלוהים!" אמרתי, והחרב שבידי מחטטת באווז. "טגני לי אותו, בעלת הבית!"

הישישה, רושפת בעיוורונה ובמשקפיה, הרימה את העוף, עטפה אותו בסינרה ונגררה עמו למטבח.

"חבר," אמרה לי אחרי שתיקה קצרה, "אני רוצה לתלות את עצמי," וסגרה אחריה את הדלת.

ובחצר כבר ישבו הקוזאקים מסביב לסיר. בלי נוע ישבו, זקופים ככוהנים מימי קדם, ולא הביטו אל האווז.

"מתאים לנו, הבחור," אמר עלי אחד מהם, קרץ בעינו ושאב לו מלוא הכף מחמיצת הכרוב.

הקוזאקים אכלו את ארוחת הערב מתוך הידור מאופק של מוז'יקים הנוהגים כבוד זה בזה, ואני שפשפתי את החרב בחול, יצאתי אל מחוץ לשער, ושבתי ונכנסתי בלב כבד. הירח היה תלוי מעל לחצר כעגיל של פח.

Psst, you might also like:
מאדאם רוֹז הַאנִי

"אחי," אמר לי פתאום סוּרוֹבקוֹב, הקשיש בקוזאקים. "שב תאכל איתנו, עד שהאווז שלך מתבשל…"

הוא הוציא ממגפו כף נוספת והושיטה לי. לגמנו מחמיצת הכרוב מעשה ידיהם ואכלנו את בשר החזיר.

"ומה כותבים בעיתון?" שאל הבחור בעל שער הפשתה ופינה לי מקום.

"לנין כותב פה," אמרתי ופרשתי את גיליון ה"פראבדה", "לנין כותב, שיש אצלנו מחסור בכל…"

ובקול רם, כחירש עליז ניצחון, קראתי לפני הקוזאקים את נאומו של לנין.

הערב עטף אותי בלחלוחית המרעננת של סדיני דמדומיו, הערב הניח כפיים אמהיות על מצחי הלוהט.

קראתי וצהלתי, ובצהלה עקבתי אחרי העקלתון הטמיר של הקו הישר הלֶניני.

"האמת מדגדגת כל נחיר," אמר סוּרוֹבקוֹב כשסיימתי את הקריאה, "אבל איך מוצאים אותה בגל האשפה? והנה הוא מנקר בה מיד, כתרנגולת בגרגר."

כך אמר על לנין סוּרוֹבקוֹב, מפקד המחלקה של אֶסקַדרוֹן המטֶה, ואחר כך שכבנו לישון במתבן. שישה היינו שם, והתחממנו זה בחומו של זה, רגלינו סבוכות ואחוזות אלה באלה, מתחת לגג המחורר, שהכוכבים מנטפים בעדו.

חלמתי חלומות ונשים נראו לי בחלום, ורק לבי המגואל ברצח היה חורק ושותת.


 

מתוך חיל הפרשים ועוד סיפורים, איסאק באבל, מרוסית: נילי מירסקי, ערך מנחם פרי, הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2002.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: האווז הראשון שלי! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%90%d7%95%d7%95%d7%96-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%99/