search
בקריאה כעת: האור הגדול | אליעזר בלום
search

אליעזר בלום | מקור:יידיש

האור הגדול

תרגום : דן מירון

הקדמה מאת דן מירון

אליעזר בלום (1896- 1963), הידוע יותר בכינויו הספרותי א. אלקוויט, היה חבר נאמן בחוג הפנימי ביותר של קבוצת המשוררים המודרניסטיים היידיים שפעלו בניו יורק וכינו את עצמם משוררים "אינטרוספקטיביסטיים". בכתיבתו מימש את מגמותיה של הקבוצה: יצירת ספרות מודרניסטית ביידיש, מבוססת על חקירה מעמיקה של העולם הפנימי באמצעות המונולוג הפנימי, התמונה הפיוטית, האסוסיאציה, הרצף המחשבתי, הריתמוס החופשי. הסיפור הקצר "האור הגדול", שבו העלה בלום זיכרון ילדות – ילדותו עברה עליו בעיר הפולנית-היהודית הידועה חלם – מציג דוגמה בזעיר אנפין של אמנותו. בולטת בו הגישה החדשה אל נושא ה"עיירה" והגעגועים אליה מן המרחק של החיים האורבאניים המודרניים. בלום נמנע מתאור מפורט של הוויי. מתוך מאות הבדיחות הידועות העוסקות בטיפשותם של אנשי חלם הוא מזכיר רק אחת, הבדיחה על הקורה שקוצצה וקוצצה משני קצותיה משום שהנושאים אותה סרבו להלך אלה מאחורי אלה. בתאור כולו בולטת מגמת הציצמום, החיסכון, ההתרכזות בעניין אחד, השייך לחיים הפנימיים יותר מאשר להווי ולמסורת. אבל דבר זה – הרושם המזעזע שהותיר במספר-הילד הפנס החשמלי הראשון שהואר מעל כיכר השוק של חלם – נהפך בסיפור למאורע מכונן, לרגע הולדת המפגש של היהודי המזרח אירופי עם המודרניזם. הסיפור כולו גולף והוקצע על מנת שיבליט את המאורע ומשמעותו. המספר מממש בו את מטרתו האמנותית בשלמות מופתית.

[spacer height="20px"]

קראו עוד

 מוצאי מעיר, שהותירה אחריה שם גדול בעולם. בכל מקום ברחבי התפוצות מכירים את שמה ומספרים עליה מעשיות, מעשיות-חלם בנות מאות בשנים.

היתה זו עיר קטנה, דלה, וכפי שנוהגים לומר, טיפשית. הרי כך מספרות המעשיות – שוטי חלם, ואומרים גם "חכמי חלם", אך אין חכם שחכמתו מהוללת בעולם כטיפשותה של חלם, אלא אם כן הוא שלמה המלך, החכם באדם, בכבודו ובעצמו.

המעשיות ברובן סובבות סביב צורכי ציבור. כמעט כל דבר נוגע בהן לכלל, ומתקהלים בגינו ומזמנים אסיפות. כמעט בכל עניין ועניין מזמנים אסיפה, ובה צומחות בעיות על גבי בעיות. יש רב ויש פרנס חודש, אבל חלם, חלם היהודית, היא דמוקרטיה, דמוקרטיה עתיקה כמו המעשיות על אודותיה – הדמוקרטיה העתיקה ביותר באירופה. אם למאן-דהוא יש דבר לאומרו, מיד מזמנים אסיפה ונותנים לו את רשות הדיבור, וכך צומח לו מעשה כמין חלום. כל מילה כאן היא המציאות לאמיתה; אבל כיצד אירע הדבר – רק בחלומות יכולים להתרחש אירועים, כמו למשל באותו סיפור, שהזהיר כבר בימים קדמוניים מפני קנאים, פנטיקנים אפלים, המסוגלים להחריב הכל ובלבד שישיגו את מטרתם.

אזהרה כזו אנו מוצאים בסיפור על אודות הקורה שהיתה דרושה לשם בניין בית מדרש חדש. היתה זו קורה ארוכה מאוד, כבדה מאוד, ולא היה אפשר לשאת אותה לרוחבה, כי הרחוב היה צר מדי, ואילו לשאת אותה לאורכה לא הניחו אלה שהיו אמורים לשאת את הקצה השמאלי, משום שרצו לפרוץ קדימה, בעוד האחרים עומדים על זכותם להגיע ראשונים אל המקום הקדוש החדש. אחרי אסיפה סוערת, שהתנהלה בו במקום, עמדו וקיצצו את הקצה השמאלי של הקורה, כדי שהאוחזים בו יחדלו לעורר מהומות. דא עקא, עדיין נותרו שני קצוות. עמדו וקיצצו את הקצה הימני כדי שלא יהיו מיוחסים. אחר כך – שוב את השמאלי, ושוב את הימני. משנוכחו שעוד מעט לא יישאר דבר מן הקורה הרסו את הרחוב, החריבו את הכתלים, כיסחו את הבתים ומעל לחורבות נשאו את הקורה לרוחבה – כולם ביחד. ובפנקס העיר רשמו, שקורת עץ, כל כמה שלא תקצץ אותה עדיין היא נותרת תמיד עם קצה ימני וקצה שמאלי.

המאה העשרים קצת אחרה להגיע אלינו. מראש, ניתן לומר, היא שמרה על מרחק מאיתנו. הכוונה כאן, כמובן, בעיקר לקדמה הטכנית של מאתנו. מדוע ולמה היה זה כך – זהו פרק בפני עצמו. היה בעיר בית חרושת אחד עם צופר. בית חרושת ליציקת ברזל זה היה. שום יהודי לא עבד שם. זאת, לא משום שיהודים סרבו לצקת ברזל. הם היו בעלי מלאכות – חייטו, סינדלרו, בנו וטייחו, היו טווי צמר, כובענים, שענים, קבלנים. היו ירידים והם עמדו ברחובות עם דלפקי תה – תה ומיני מאפה לאיכרים שהיו מגיעים לעיר עם האיכרות שלהם בסוף הקיץ לכבוד יום טוב, והיו מברכים: יום טוב, שנה טובה, לך בבריאות ותמצא מציאה כשרה. עשו מה שיכלו. אמרו פרק תהלים, למדו משניות, או שבאמצע היריד היו נכנסים לשטיבל של חסידים. אבל ברזל לא יצקו אצלנו.

Psst, you might also like:
אתה צוחק

אלא שהיה לנו הצופר. אך נשמעה הצפירה מבית החרושת מיד היו העיניים נישאות בבתי היהודים אל שעוני הקיר, הוציאו ובדקו את שעוני הכיס, פתחו את הכיסויים וראו: אצל פלוני השעון מיהר במקצת; אצל פלמוני הוא איחר בכמה דקות, או אפילו – נעצר. טוב שהפועלים הפולנים היו הולכים לעבודה ולסעודה לפי הצפירה.

לצפור – אבל בכוונה אחרת לגמרי – צפרה גם הרכבת. התחנה, למען האמת, היתה רחוקה מהלך רב מן העיר ויושביה. אבל שמעו והבינו היטב בעת שרכבת רחוקה, לא מכאן, היתה חולפת בצפירה. "אוהוהו! בפינצ'ב כבר האיר היום!"  ממש חתיכת לב נטלה עימה הצפירה הזאת. ומדי פעם הגיעה הצפירה מקרוב כל כך, כאילו הביא אותה נושא המכתבים. אבל תכופות, בלילות, רדפה הצפירה את שומעיה כאילו היתה זעקה של שוורים בבית המטבחיים.

אני זוכר כיצד ראיתי לראשונה רכבת, וכמה אדירה היתה נשיפת הקטר עד שמרוב בהלה נהדפתי אחורנית. הרגיעו אותי, אלא שתוך כדי דיבור ניצתה אצל הקטר העין  – גדולה, עגולה ואדומה כל כך – והעיפה מבט פעור של דם ואש לעבר עירנו הישנה-נושנה.

נתנו לי להבין שזה בגלל הדרך הארוכה. אמרו לי: הרכבת מגיעה ממש מוורשה ובמשך כל הדרך לכאן היא רצה. אבל תמיד, הרבה  לאחר מכן, כשהיו אומרים המאה העשרים, ראיתי לנגד עיני את העין המדממת של הקטר, שמעתי את הבעבוע שבתוכו, את הרתיחה, את השאיפה והנשיפה, את המים שהוא מטיל בין הגלגלים.

פעם אחת, באותו זמן זה צריך היה להיות, הביאו אלינו מנורה גדולה ומוזרה מאוד.

Psst, you might also like:
המניע הנסתר

מי שראה את המנורה כבר האמין אחר כך לכל דבר שסיפרו לו, גם אם לא ראה זאת בעיניו.

מובן מאליו שהיו לה לעיר פנסי רחוב – לשם תאורה בלילות. היו אלה פנסים מרובעים, רחבים יותר מלמעלה וצרים יותר מלמטה, תלויים על עמודים נמוכים, ובתוכם, בין השמשות המזוהמות, בערו מנורות נפט בעלות זגוגיות כרסתניות מפוייחות. ואם בכל זאת לא היה די באורם של פנסים אלה, הרי, ראשית, לשם כך יצר אלוהים את הלילה, על מנת שיהיה חושך, ושנית, כל מנורה שהאירה בתוך בית אצלה מאורה גם לרחוב. כל בית היה מאור בלילה – אלא אם כן לא היה בכיס כדי קניית נפט למנורה. אלא שהעיקר היה הרקיע עצמו. היה לה לעיר רקיע עם כוכבים – ממש הושט ידך וגם בהם. אצלנו התגוללו כוכבים לרוב בבוץ הרחוב.

אבל אורה של המנורה החדשה המוזרה, שתלוה באמצע כיכר השוק, היה כה גדול, אמרו, עד שככל שתרחיק לעמוד ממנה עדיין תוכל לקרוא מכתב, למנות מעות ולהשחיל חוט בקוף המחט. ביום הלכו לראות את המנורה, כיצד היא נראית. בלילה – כיצד היא מאירה.

ביקשתי את אבא שיקח אותי איתו.

היה זה ליל קיץ קריר. מרחובנו צריך היה לטפס אל השוק על גבי מדרגות, מפני שהשוק והרחוב הראשי היו על הר, שהיה בבחינת עמק לנוכח הר גבוה יותר, שגם עליו טיפסו במדרגות עד לפסגה שעליה ניצבו הכנסיות.

המדרגות שלנו היו פולטות אנחה יהודית. פגשנו בדרכנו אנשים אחרים, שגם הם הלכו להציץ במנורה. היה חושך, אבל הכירו זה את זה על פי הקול. דיברו כדי לדעת מי ההולך. קול אחד אמר, שהוא כבר ראה אתמול בלילה כיצד מאירה המנורה, כשהאירו אותה לשם ניסיון. קול אחר אמר שבלובלין דולקות זה כבר מנורות כאלה בכל רחוב, והוא אמר את הדברים כאילו כדי להרגיע מישהו שנאנח – לא יכלו לדעת מיהו: פעם הוא היה מישהו אחד, פעם – מישהו אחר.

כשטיפסנו והגענו לרחוב העילי ראינו חיוורון מאובק על גבי הגגות. החשנו והחשנו את צעדינו והנה – זהו זה!

הסתנוורו העיניים כאילו ירדה הלבנה המלאה מן השמים ונותרה תלויה על מקל גבוה בצידה של כיכר השוק. לא, הלבנה עגולה היא, ואילו המנורה היתה מוארכת כביצה והאור המסנוור היה כחלחל כמו ביצת ברווז.

Psst, you might also like:
רומן בתשעה מכתבים

אוי, השמים הטילו ביצה, שמי-חלם הטילו ביצת ברווז גדולה-גדולה ותלו אותה על מקל בצד השוק.

זה היה איום ונורא.

בקושי יכלו עיני להחזיק מעמד. וכאן מסביב התקהלו אנשים – רבים כל כך עד שנצמדתי עוד יותר לאבא, כדי שלא לאבד אותו במהומת הפלא המשונה. אבל רק מלפנים ראו אותם; רק את החלקים המוארים שלהם. היהודים עמדו לנוכח המנורה במרוחק, בחצי מעגל רחב מאוד. הם הביטו ושתקו, והאור הכחול-חיוור שתק גם הוא על פניהם המזוקנים, על חלקי קפטות אפלות. האור היה כמו אור הבוקר של יום מימיו של העולם הבא.

שמעתי דיבור, אבל כשרציתי לראות מי המדבר ראיתי ששותקים, והיהודים השותקים נראו קרים וחיוורים, קרים וחיוורים כמו מתים חיים.

משכתי את אבא בכיס הכאלאט: נלך הביתה.

וכשפנינו ללכת נעצרתי כאילו קפאתי לנוכח האפלה, כאילו בבת אחת התעוורתי.

חושך מצרים נפל עלינו. היכן הבתים? שום סימן של חלונות, של כוכבים – לילה בלי רקיע. הרגשתי רק את האדמה המקוזזת מתחת לרגלי.

מעולם, מעולם לא היתה עירנו אפלה כל כך.

אבי החזיק בידי, אבל אני הייתי אחוז פלצות ולא יכולתי ללכת. שמעתי בכי של ילד, הייתי בטוח שבסמוך, איפשהו, נמצא השייגץ ולודיה, שהיה נוהג תמיד להתחבא וממקומות המחבוא להשליך אבנים עלינו, ילדים יהודים, וכעת, הרגשתי, הרי הוא ממש לנגד עיני עם אבן ביד; אבל אינני רואה אותו.

שיני נקשו. רציתי לצעוק: אמא! אבל התביישתי מאבא. ידו הגדולה היתה חמה, וקולו שאמר: "בוא, אל תיפול, בוא-בוא, אל תיפול" – הקול היה חם כמו היד.

מאי-שם נשמע זמר שהתופרות היו נוהגות לשיר: "קר וחשוך כמו בקבר" ואני לא יכולתי לשכוח את היהודים השותקים בחצי המעגל שלנוכח המנורה בשוק. הזמר – שקט ומתמשך: "ק – – ר וחשוך כמו ב ק י י  ב  ר." לא הניח לי לשכוח שהיהודים היו חיוורים כמו מתים ודיברו מתוך פנים שותקות, כמו שהמתים מדברים בחצות הלילה בבית הכנסת הגדול קודם שהתרנגול משמיע את קריאתו, ואז הם נעלמים, חוזרים למקום מנוחתם.

מעולם, מעולם לא היתה עירנו אפלה כל כך כמו באותו לילה שבו ראו את האור הגדול.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: האור הגדול! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c/