search
בקריאה כעת: האיים | מרינה פרסאגואה
search

מרינה פרסאגואה | מקור:ספרדית

האיים

תרגום : ליה נירגד

הקדמה מאת ולריה קוראה פיס

"האיים" מפתח את הרעיון שחופשות עשויות לסחוף אותנו למים מסוכנים: פני השטח משתנים וכל המחשבות שניסינו להימנע מהן מתגנבות פנימה, אל המוח העצל והמשתוקק שלנו. אבא וילדיו הקטנים, שני מצופי פלסטיק צהובים בצורת אי, והים, אלה הרכיבים שמרינה פרסאגואה משתמשת בהם כדי ליצור אווירה של סיוט קיצי. הקונפליקט מתרחש כשהאב מגלה מצוף נוסף בצורת אי, זהה לשלו, ועליו דמותה של אישה. די בהצצה החטופה הזו להצית את תשוקתו. אבל לא יהיה קל להגיע לאי האחר, ובדרך עשוי האב להרוס את קשריו עם בני משפחתו. המרחב שבו מתרחש הסיפור הזה הוא כאמור הים. מים, מלוחים או מתוקים, מייצגים ברמה הסמלית את כלל האפשרויות הקיומיות. הסופרת – בעצמה שחיינית מעולה – הצליחה לתפוס ב"איים" את שתי הפנים שלהם: תכונותיהם החיוביות, היוצרות חיים (המדע מאשר שהחיים הראשונים נוצרו בים) וגם אופיים השלילי (מפלצות ים וכוח הרסני). הסיפור הזה מצליח גם להציע עיבוד נוסף למיתוס הסירנה, ולהחיל עליו מעין מטמורפוזה איקונוגרפית. זה לא המיתוס היחיד שפרסאגואה משלבת בספרה "חלב", שבו מופיע הסיפור "איים". אולי משום שכפי שאמר ג'ון צ'יבר, הדרך הפשוטה ביותר להבין את התקופה  שלנו היא בעזרת מיתולוגיות עתיקות. כדאי להניח לקולה העוצמתי של הסופרת לסחוף אותנו; כמו הגלים היא מנדנדת אותנו אל לב ים לעבר סוף הסיפור, ונדמה שהיא מזהירה אותנו שהסכנה האמיתית אינה שוכנת באיתני הטבע הבלתי ניתנים לעצירה, אלא נעוצה בבסיס תשוקותינו האפלות ביותר.  

קראו עוד

לנרקיס, מָגֵן הטובעים

בדרך לים הילדים עמדו על כך שנקנה מזרון מתנפח. הם בחרו את הכי גדול, משטח צהוב ועגול עם תבליט של סלעים וסרטן. במרכז עמד דקל שגם הוא מתנפח – שני מטרים של גזע ועלי פלסטיק ארוכים. כשהגענו לחוף עברו כמעט שעתיים עד שגמרנו לנפח אותו, כי לא היתה לנו משאבה. רציתי לשבת ולקרוא אבל אלברטו לא יודע לשחות ולָאוּרה עדיין קטנה מדי לשמור עליו. כשהכנסנו את האי למים והילדים ראו איך הוא צף הם התלהבו כל כך שהתעקשו שנעלה עליו מיד.

משטח הפלסטיק היה כנראה חדש עד כדי כך שהריח שלו כיסה על ריח האנשים ותחליבי השיזוף. שמחתי לראות שהדקל מטיל צל, כי בנוסף על עלי הפלסטיק היו לו גם עלים אחרים, מבד, שיצרו מין סככה. שכבתי, ובזמן שהילדים התאמצו לחתור במים ברגליים ולהשיט את האי, התחלתי לקרוא.

לא ברור לי אם הרוח התחילה לנשוב פתאום או שריחפתי עד כדי כך שלא הבחנתי עד כמה טרחו הילדים להרחיק אותנו משפת הים, אבל בפועל, כשהרמתי את העיניים מהספר, המרחק בינינו לחוף היה גדול כל כך שלא יכולתי להבחין בקהל המתרחצים. לָאוּרה ואלברטו המשיכו לפטפט במין רחש שעד אותו רגע שימש לי רקע לקריאה והבטיח לי שהכול איתם בסדר. לפני שהתחלתי לפחד הרגשתי רגע אחד של הנאה, כשהבחנתי שהקולות שלהם הם הסממן האנושי היחידי סביבי. הדבר האנושי הבא ששמעתי היה ההשתנקות שלי, יבבת החרדה שלי כששאלתי את עצמי איך נחזור.

בדקתי את כיוון הרוח. האי הצף המשיך להרחיק אותנו מהיבשה, נדחף על ידי עלי הדקל שתפקדו כמפרש. תפסתי את הגזע, קיפלתי אותו לשניים וקשרתי אותו בגומיית השיער של לאורה. זה עצר קצת את ההתקדמות שלנו, אבל הים המשיך להרחיק אותנו מהחוף. חשבתי על כל מיני אפשרויות. מכיוון שאני שחיין מצוין עדיין יכולתי להגיע ליבשה בשחייה עם הזרם, באלכסון. אבל את הדרך הזאת הייתי צריך לעשות לבדי, ולא הייתי בטוח בכלל שלאורה ואלברטו יצייתו להוראות שלי ויישארו על האי עד שאחזור עם עזרה. יכולתי אולי לסמוך על לאורה, אבל אלברטו אף פעם לא עושה מה שאומרים לו. אם באמת הייתי בטוח שאף אחד לא ימצא אותנו בזמן, הייתי משאיר אותם שם. הייתי קופץ למים כדי לנסות להציל לפחות אחד משלושת הטובעים. בסופו של דבר בחרתי לחכות, ולאור האפשרות שאף אחד לא ימצא אותנו חשתי בכל הגיחוך שחש אב שמחליט למות עם ילדיו.

שמעתי את המנוע וידעתי שלא אהפוך לקדוש מעונה. כוח החילוץ הימי התקרב על אופנוע ים שגרר אחריו אלונקה. כעבור כמה דקות כבר התחיל החוף להתקרב: בהתחלה השמשיות הצבעוניות, אחר כך האנשים הצבעוניים, אחר כך הצעקות, הכְּרסות, הצידניות והסנדוויצ'ים עם נקניק. ברגע שהגענו ליבשה האח בדק אותנו ואשתי הסכימה לחנון אותי מרוב ששמחה לראות אותנו בחיים.

אֵווה כבר גמרה את ימי החופשה שלה, ובזמן שהיא עבדה אני נאלצתי להמשיך ללכת לחוף. הרגשתי שמדובר במטלה. חשבתי על זה יום למחרת, כשחזרתי עם הילדים לטיילת, עמוס מגבות, דליים ומגרפות. כשעברתי ליד החנות שבה קניתי את המזרון בבוקר הקודם, נהניתי לראות שממשיכים למכור את אותו האי: הנה הוא, תופס חלק מהטיילת, עם הדקל שעומד עליו כמו שעון שמש, מטיל צל על החול הצהוב שלו. כשהבטתי באי הרגשתי שאני מתרחק מהחוף, רוח רעננה זרמה מהפלסטיק שלו לרגליים שלי, משב של חירות שליטף אותי. חזרתי על עקבותיי וקניתי אותו, הפעם מנופח. הילדים, שלא באמת הבינו את חומרת התאונה ביום הקודם, עזרו לי לשאת אותו בלי שייגרר על הארץ בדרכנו לחוף.

Psst, you might also like:
קיץ בסמרקנד

נאבקתי כדי למצוא לנו מקום פנוי על החוף והעמדתי עליו את האי. מרחתי קרם הגנה על הגופיפים של לאורה ואלברטו. המשחה הלבנה גרמה להם להיראות זהים לילדים האחרים ששיחקו על החוף. השענתי את הראש על המזרון וחזרתי לקריאה, אבל המחשבה על התרחקות מהחוף הסיחה את דעתי. בחרתי לי זוג בגיל העמידה. הזדקפתי כדי לבקש מהם שישמרו על הילדים בזמן שאני נכנס למים. שמתי סנפירים, לקחתי את המזרון ודחפתי אותו בכוח כמה מטרים ראשונים ואז עליתי וראיתי איך הגלים ממשיכים להרחיק אותי. דגל האזהרה הצהוב על החוף החל לקטון. גם הילדים שלי. הילדים שלי, שהיו יפים בה במידה שנעשו בהדרגה בלתי נראים.

עבר הרבה זמן מאז שהרגשתי טוב כל כך כמו שהרגשתי על האי שלי. החל ממרחק מסוים החלה להתפוגג מכת המדוזות, שהתרבו כביכול בתוך ההמון האנושי, ואני הרשיתי לעצמי להיסחף, שוכב על הגב, כפות הרגליים במים והמבט שלי מצועף בטיפות. לא היה חסר לי כלום, חוץ מבקבוק מים. אם אלכסנדר הגדול היה בא לתת לי כל מה שרק ארצה, הייתי מבקש ממנו רק דבר אחד: שיילך. הרגשתי כמו איזה דיוגנס בהווה הקיצוני של גל שמתנפץ והופך לקצף.

בחזרה אל החוף: בני הזוג מודאגים, הילדים שלי בוכים. מסז'יסטית עוברת מגב אל גב בלי לרחוץ ידיים. שמן וכסף. גיהוקים של בירה פושרת. התנצלתי, הרגעתי את הילדים והוצאתי את האוויר מהמזרון כדי שאווה לא תראה אותו כשנגיע הביתה.

למחרת הלכנו לחוף אחר. קניתי משאבה חשמלית וידעתי שהאי יהיה מוכן בתוך עשר דקות. הפעם הטלתי את השמירה על לאורה ואלברטו על איזה סבתא. זה היה היום השלישי שבו יצאתי לים על המזרון, והיום שבו ראיתי, בפעם הראשונה, את הצללית שהפכה אצלי בהמשך לאובססיה. אחרי שצפתי לי עם הזרם חצי שעה בערך הבחנתי, במרחק כששים מטר, באי זהה לשלי. אותו דקל עם עלי הבד המתנופפים, אותה צורה, אותו גודל, ועל האי צללית של אישה. ניסיתי לזהות בת כמה היא, אבל במרחק הזה יכולתי לראות רק את שני הכתמים האדומים של הביקיני שלה. הסתקרנתי, אבל לא רציתי להפריע לה והתרחקתי.

Psst, you might also like:
בתולת ים בצנצנת

הסקרנות גברה בלילה. ישנתי והתעוררתי במחשבה למצוא שוב את האי האחר. זכרתי את הסימנים המזהים של המקום שבו ראיתי אותה, ולמרות שחשבתי שהסימנים האלה לא יעזרו לי בכלום, מצאתי את האי באותו המקום. הנחתי שאולי הוא נתקע בין מצופי הסימון שראיתי משני הצדדים שלו. הכבוד שוב גבר על הסקרנות, ורק צעקתי אליה לשאול אם היא צריכה משהו. מכיוון שלא זכיתי לתשובה חשבתי שגם היא, כמוני, לא זקוקה לכלום. רגש חדש התעורר בי: עברתי מהתחושה שאני לבד בעולם, לתחושה ששנינו לבד בעולם.

שלושת הימים הבאים היו זהים. היא תמיד היתה באותו המקום. הבנתי שהיא עוגנת שם בכוונה. המקום היה מוצלח, הבניינים בני עשרים הקומות נראו משם כמו אבנים לבנות. בכל פעם העזתי להתקרב קצת יותר, אבל מכיוון שלא רציתי להפריע לה, עדיין הייתי רחוק מדי. יכולתי לראות קצת יותר טוב את הכתמים האדומים של הביקיני שלה, אבל זה הכול; לא הצלחתי לזהות את צבע השיער, אפילו לא את התנוחה שלה, אם כי היה נדמה שהיא נשענת תמיד על גזע הדקל. הצלחתי לזהות רק את צבע העור שלה; על רקע החול הבהיר של האי הוא היה כהה מעט יותר, כתמתם יותר. אבל למרות הנתונים הדלים, עצם העובדה שהעבירה שעות על אי כמו שלי הספיקה כדי לעורר בי משיכה עצומה, מעבר לשאלת הגיל או המראה שלה.

באחד הימים הבאים לאורה ואלברטו התעקשו כל כך לבוא איתי שנאלצתי לקחת אותם. אמנם שמתי להם מצופים, אבל בחברתם לא הצלחתי להתקרב לאי כפי שעשיתי בפעמים האחרונות, ובימים הבאים גיליתי שכשהילדים באים איתי תמיד יש איזה גורם שמונע ממני להתקרב לאי – אם זה זרם לכיוון הנגדי, חילופי מזג אוויר פתאומיים או צמא בלתי נסבל שבאחד הבקרים אילץ אותי לגמור את בקבוק המים בלגימה אחת ולחזור אל החוף. כשיצאתי לבד, לעומת זאת, היה נדמה שהאי שלי מכיר את המסלול, ושטתי כאילו נושאת אותי רוח ידידותית.

התעוזה שלי עדיין לא הספיקה כדי להתקרב, ולא ידעתי איך נראית החברה שלי. ככה חשבתי עליה – החברה שלי – לאור הדמיון במצבנו. ובכל מסע היה איזה פרט חדש שהעצים את המשיכה. הבזקי האור, שאותם הפיץ מן הסתם הגוף שלה, סיפרו על טיפות מים. בטח גמרה בדיוק לשחות, שם, רחוק כל כך, במקום שבו הים מפסיק להיות ג'קוזי כפי שהוא ליד החוף, מקום שבו העיניים היחידות שרואות אותנו הן אלה של היצורים התת מימיים, שכמונו, מתחמקים מן היבשה. בלי ספק גם היא, כמוני, שחיינית מעולה. באחד הסיבובים האחרונים השלכתי את הספר למים. כבר לא היתה בו כל תועלת, לא הצלחתי להתרכז. חשבתי לקחת משקפת כדי שאוכל לראות אותה וגם לכבד את המרחק בינינו, אבל הרעיון נראה לי בזוי ופסלתי אותו. אם אני רוצה לראות אותה אני צריך להתקרב, לתת לה את החופש – כשתראה אותי – להתרחק או לקבל את פני.

Psst, you might also like:
בוהמה

לאורה ואלברטו הפכו את השבוע שלי לבלתי נסבל. הם סירבו להישאר שוב בחוף בהשגחת זרים, ושוב נאלצתי לקחת אותם איתי. היתרון היה שיכולנו להיות על האי הרבה יותר זמן, והתחלנו לאכול שם. למרות שאחרי האוכל הילדים היו רגועים יותר, הם המשיכו לקשקש ביניהם. הפסדתי את כל המטרים שכבשתי בפעמים שיצאתי לבד. משום מה, גם ההתקרבות הדיסקרטית הקודמת נראתה לי עכשיו בלתי אפשרית. חזיון האי הרחוק התחיל להטריף אותי כמו תעתוע של נווה מדבר. וברקע מלמול הילדים, שלא השתלם לי להשתיק אותו כי בסופו של דבר הצליל הזה חסך ממני את הצורך להביט בהם כדי לדעת שהכול אצלם בסדר. רציתי לשמור את כל הראייה שלי לאי השכן, שכמו השתקפות של האי שלי, כמו צל צף של התשוקה שלי, נחקק לי כעבור שעות רבות כל כך ברשתית והופיע עליה לרגעים קצרים בדרך חזרה; בפנים של לאורה, בפסגת ההר, בפנס המגדלור בנמל.

הפסקתי לגעת באווה. בבוקר מוקדם  הוצאתי את כפות הרגליים מקצה המיטה וניסיתי ולחזות מה צפוי לי ביום הקרוב. בין הסדינים יכולתי להרגיש את קרירות המים, את תנועת הגלים מתחת למזרון, את קריאתו של האי שמחכה לי. את כל זמני על היבשה העברתי בשחזור התחושות שהיו לי כשצפתי, ולילה אחד החלטתי שבפעם הבאה אגיע לאי. אחרי לילות של נדודי שינה נפלה עלי שינה שלווה. התעוררתי עם לשון מיובשת מרוב מלח.

למחרת, נחוש למנוע כל מחסום שיגביל את ההתקרבות שלי, הפלגנו שוב. אבל כרגיל, כשהגענו לנקודה מסוימת האי שלי עצר. המשיכה היתה כובשת כל כך שחשבתי על שירת הסירנות, ובעקבות המחשבה הזאת באה אחרת, שהסבירה לי למה אני לא מצליח התקדם: שירת הסירנות האמיתית היא לא מנגינה, היא לא קול וגם לא מקהלה. שירת הסירנות האמיתית היא השתיקה.

ניסיתי להרחיק ממני את המילים. כל סוג של מילה יפגע בהתמזגות האיים שלנו. התהפנטי יותר ויותר, ואמרתי לילדים לשתוק. ובאמת, עם כל שתיקה התקדמתי עוד שני מטרים. אבל לאורה או אלברטו תמיד חזרו לפטפט, ושוב עצרנו. לא יכולתי לעמוד בזה יותר וזרקתי אותם למים. הם התחילו להתרחק במצופים שלהם, וכשהקולות שלהם דעכו התחלתי להתקדם בשתיקה, דומם. עצמתי עיניים. רציתי לראות את ההתגלות בשלמותה. הרשיתי לעצמי להיסחף ובדמיוני ראיתי את ההתנגשות הרכה של שני האיים, כמו לידה של יבשת חדשה. כשחשתי בהתנגשות פקחתי עיניים וראיתי מולי את אדמת הפלסטיק. היא היתה זהה לשלי, למעט פרט שגרם לי לפלוט קריאת מצוקה, זעקה לעזרה, בכי של אב. הגוף של תושבת האי לא היה עשוי מהחומר שממנו עשוי הגוף שלי אלא מאותו פלסטיק שעשויים ממנו הדקל, החול, הסרטן. המצוקה שלי היתה גדולה כל כך שהופתעתי שהאישה המתנפחת לא מחבקת אותי כששמעה אותי צועק את שמות ילדי.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: האיים! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9d/