search
בקריאה כעת: האישה שלא | חורחה איבגואנגויטיה
search

חורחה איבגואנגויטיה | מקור:ספרדית

האישה שלא

תרגום : אדם בלומנטל

הקדמה מאת אנטוניו אורטוניו

המיידיות של תאוות הבשרים היא נושא מרכזי בספרות. החל בשיר השירים וכלה ברב המכר המייגע "חמישים גוונים של אפור", התשוקה בספרות נעה על הציר שבין הגרוטסקי למעודן (עולים בדעתי המשגלים העסיסיים ביצירותיהם של בוקאצ'ו, רבלה, קזנובה, סאד, בטאיי, מילר, נין, אלינה רייס...). "האישה שלא" מפר בחגיגיות את הכללים האוניברסאליים של התשוקה הספרותית. בנימה סטירית ובאירוניה עצמית, חורחה איברגואנגויטיה מתאר את הכישלון הכרוני של החיזור, פעם בגלל הגמלוניות של הגבר ופעם בגלל הקפריזיות של האישה. הכישלון הזה מעביר בנו גל צמרמורת ועל פנינו מצטייר חיוך קפוא של הזדהות.         

קראו עוד

עלי להיות דיסקרטי. אני לא רוצה לסבך אותה בצרות. אטלפן אליה… במגרה של שולחן העבודה שלי אני עדיין מחזיק תצלום שלה, עם עוד תצלומים ומטפחת מוכתמת באיפור שגנבתי מאיפשהו – כלומר, אני יודע מאיפה, אבל אני לא רוצה לנקוב בשם שלה – אף שמדובר באחד מרגעי השיא של חיי האהבה שלי. התצלום איכותי בצורה יוצאת דופן בהתחשב בכך שמדובר בתמונת פספורט. היא מביטה לפנים בעיני השקד הגדולות שלה, שיערה משוך לאחור, חושף שתי אוזניים ענקיות, צמודות עד כדי כך לגולגולת, שעולה בדעתי שבילדותה נאלצה בוודאי להצמיד אותן לראש בנייר דבק כדי שלא ילעגו לה; עצמות הלחיים הבולטות, האף הקטן והנחיריים הרחבים ומתחת… פיה הנפלא, גדול ובשרני. היתה תקופה שבה התבוננות בתצלום הזה היתה מעוררת בי רוך מיוחד במינו, שהתפתח לחמימות פנימית והסתכם בתנועת הבשר האופיינית למקרים מהסוג הזה. אקרא לה אַוּרוֹרַה. לא, לא אורורה. גם לא אֶסְטֵלַה. אקרא לה היא.

זה קרה לפני הרבה זמן, כשהייתי צעיר ויפה יותר. הלכתי ברחוב מָדֶרוֹ כמה ימים לפני חג המולד, לבוש במכנסי ג'ינס שזה עתה יצאו מהכביסה, והיו לי שלוש מאות פסו בכיס. בשמיים עמדה שמש צהריים נפלאה ובוהקת. היא הגיחה מתוך ההמון והניחה את ידה על זרועי. "חורחה," היא אמרה לי. אח, קֶה לַה וִיטַה אֵה בֵּלַה! הכרנו עוד כשהיינו משתינים במיטה (כל אחד בצד שלו, כמובן), אבל התראינו מאז עשר פעמים במקרה הטוב. הנחתי את ידי על גרונה ונישקתי אותה. אז גיליתי שאמה עומדת שלושה מטרים משם ומשקיפה עלינו. ניגשתי אליה, הנחתי את ידי על גרונה ונישקתי גם אותה. אחרי זה הלכנו שלושתנו, שבעי רצון, לשתות קפה ב"סָנְבּוֹרְנס". בשולחן, הנחתי את ידי על ידה ולחצתי אותה עד שהבחנתי שהיא מצמידה את רגליה; אמא שלה הזכירה לי שבתה היא אישה הגונה, נשואה עם ילדים, שהחמצתי את ההזדמנות שלי לפני שלוש-עשרה שנים. ההבהרה הזו ציננה את הדחפים הראשוניים שלי ולעת עתה לא הרחקתי לכת. יצאנו מ"סנבורנס" וחצינו את האָלַמֵדַה בין הפסלים הפורנוגרפיים עד למכונית שלה, שחנתה רחוק מאוד משם. ואז היא זו שאחזה בידי וגירדה לי את פנים כף היד באמה שלה, עד שנאלצתי להכניס את היד השנייה לכיס בניסיון נואש לרסן את תשוקתי. סוף כל סוף הגענו למכונית, ובזמן שהיא נכנסה פנימה הבנתי שלפני שלוש-עשרה שנה הפסדתי לא רק את הרגליים שלה, את פיה הנפלא ואת ישבניה הבריאים והחצופים, אלא גם שלושה או ארבעה מיליון פסו שהיו עשויים להיות שימושיים ביותר. הורדנו את אמא שלה, והיא הלכה לאכול איפשהו. המשכנו בנסיעה לבדנו, ואמרתי לה שאני עדיין חושב עליה, והיא אמרה לי שהיא עדיין חושבת עלי. התקרבתי אליה קצת והיא הזהירה אותי שהיא מזיעה, המקצוע שלה מחייב אותה להזיע. "לא אכפת לי, בכלל לא," אמרתי והרחתי אותה. ולא היה לי אכפת. תפסתי לה בשיער, נשכתי אותה בעורף, לחצתי פנימה את בטנה… ואז התנגשנו בפינה של טָמַאוּליפַּס וסוֹנוֹרַה.

Psst, you might also like:
מותו של הקנגרו

אחרי התאונה הלכנו ל"סֵפּ דֶה טַמַאוּליפַּס" לשתות ג'ין טוניק וללחוש זה לזה כל מיני דברים.

הפרדה היתה קשה, אבל הכרחית: היא קבעה לאכול צהריים עם חמותה.

 "אני אראה אותך שוב?"

"לעולם לא."

"אז היי שלום."

היא נעלמה ברחוב אינְסוּרְחֵנְטֶס במכוניתה רבת העוצמה ואני הלכתי לבר "אֶל פּילוֹן", שם שתיתי מסקל סן לוּאיס דה פּוֹטוֹסי ובירה והתווכחתי עם כמה חברים על אלוהותו של ישו, עד שעה שבע חצי, ואז הקאתי. אחר כך לקחתי מונית רעועה לבֵּייַס אָרְטֶס.

התנודדתי לתוך הלובי במבט מעורפל. בתוך המון של אנשים לא חשובים, כמו ונוס שמגיחה מהצדף שלה, הבחנתי בה מיד. היא ניגשה אלי בחיוך קל ואמרה לי: "חפש אותי מחר, בשעה הזאת, במקום הזה." אחר כך נעלמה.

הו, תאוות בשרים מתוקה! מפלטם של החוטאים, נחמת המיוסרים, מזור המעורערים בנפשם, שעשוע לאביונים, בילוי לאינטלקטואלים, מותרות לקשישים. תודה לאל, על שהעניק לנו את השימוש באיברים הללו, שמנעימים את שהותנו בעמק הבכא הזה שבו נגזר עלינו להתקיים!

למחרת הגעתי למקום המפגש בשעה שנקבעה. נכנסתי למתחם ומצאתי אותה מבצעת את העבודה שבגללה נשטף  גופה זיעה. היא הביטה בי בשביעות רצון והתרסה קלה , גאה במומחיותה, כאילו אמרה: "זה בשבילך." התבוננתי בה חצי שעה, מעריץ כל חלק בגופה, ובפעם הראשונה הבנתי את מהות האמנות שלה. כשסיימה התכוננה לצאת והביטה בי בשתיקה; אחר כך שילבה את זרועה בזרועי באלגנטיות וירדנו במדרגות. יצאנו לרחוב ופתאום עמדנו מול האמא הארורה שלה.

הלכנו לקניות עם הזקנה ואחר כך שוב ל"סנבורנס" לשתות קפה. שעתיים שלמות נאלצתי להדחיק משהו – יבבה או צרחה, לעולם לא אדע. הגרוע מכל קרה כשנשארנו לבד: היא פצחה בנאום המטופש הזה, "תודה לאל, ששחרר אותי מחטא הניאוף הנורא שעמדתי לחטוא!" ניסיתי את כל התרגילים הכי נואשים שלי, סדרה של מישושים, שליחת ידיים וניסיונות לרצח בחניקה, שיטות שעובדות מצוין בקרב נשים מסוימות, אבל הכול היה לשווא; היא הורידה אותי בפינה של פֵליקְס קוּאֵבַס.

אני מניח שהיא ריחמה עלי כשראתה אותי עומד גלמוד בפינת הרחוב, כי היא פתחה את התיק שלה והושיטה לי את התצלום המדובר ואמרה שאם יום אחד היא תחליט (לחטוא), היא תשלח לי מברק.

ואמנם, כעבור חודש קיבלתי, לא מברק אלא מכתב משליח ובו כתוב: "חורחה היקר: חפש אותי ב'קונדיטורי', ביום זה וזה בשעה זו וזו, על החתום: Guess who?", ככה, באנגלית. רצתי לשולחן העבודה, הוצאתי את התצלום והתבוננתי בו. השעה שאגשים את יצרי השפלים ביותר הולכת וקרבה, חשבתי.

Psst, you might also like:
טלויזיה

שאלתי דירה ממישהו ולוויתי כסף; לבשתי בגדים קצת מרושלים, שבכל זאת הלמו אותי, ועליתי ברחוב ג'נובה לפנות ערב. הגעתי ל"קונדיטורי" רבע שעה לפני הזמן. חיפשתי שולחן במיקום דיסקרטי, כי לא רציתי שמאה אנשים יראו אותה בחברתי, וכשמצאתי התיישבתי בפנים לרחוב. הזמנתי קפה, הדלקתי סיגריה וחיכיתי. מיד החלו להגיע מכרים, אבל בירכתי אותם בקרירות כזאת, שהם לא העזו להתקרב.

חלף זמן.

ברחוב ג'נובה עברה על פני נ', בחורה צעירה שבתקופה אחרת היתה אהבת חיי, ונעלמה. הודיתי לאלוהים על כך.

התחלתי לדמיין כיצד היא תהיה לבושה ועלה בדעתי שבעוד שעתיים היא תהיה בזרועותיי, ערומה.

נ' שוב עברה על פני, ברחוב ג'נובה, ושוב נעלמה. הפעם נאלצתי לכסות את פני בידי, כי נ' הביטה לעבר בית הקפה.

הגיעה השעה. הייתי לחוץ למדי, אבל הייתי מוכן לחכות גם שמונה ימים אם צריך, רק כדי לבלות זמן ביחידות עם האישה העקשנית הזאת.

ואז נפתחת דלת בית הקפה. נ', שהיתה אהבת חיי, נכנסת, חוצה את החדר ומתיישבת מולי בחיוך: "Did you guess right?", היא שואלת.

פרצתי בצחוק. צחקתי וצחקתי עד שנ' החלה להרגיש לא בנוח; אחר כך התעשתי, פטפטנו קצת בנעימים ולבסוף ליוויתי אותה עד למקום שבו קבעה להיפגש עם החברות שלה ללכת לקולנוע.

היא עברה עם בעלה וילדיה לאזור אחר בארץ.

פעם אחת הגעתי לעיר שלה בנסיעת עסקים. ביום הראשון, אחרי שסיימתי את המטלות שלי, חיפשתי את המספר שלה בספר הטלפונים והתקשרתי אליה. היא שמחה לשמוע את קולי והזמינה אותי לארוחת ערב.

על הדלת היה מקוש והיא נפתחה במשיכת חבל. כשנכנסתי לחדר הכניסה ראיתי אותה במעלה גרם מדרגות, לבושה במכנסיים ירוקים שהכילו את המיטב שבאישיותה. בזמן שעליתי במדרגות, הבטנו זה בזה והיא חייכה אלי בשתיקה. כשנעמדתי מולה היא הושיטה זרועות, עטפה בהן את הצוואר שלי ונישקה אותי. אחר כך אחזה בידי, ובעוד אני תולה בה מבט מטופש הובילה אותי דרך החצר לחדר כלשהו ושם התנשקנו בין מאתיים לשלוש מאות פעם… עד שהילדים שלה חזרו מגן המשחקים. אחר כך הלכנו להאכיל את השפנים.

אחד הילדים, שהיה לו תסביך אדיפוס, ירק עלי בכל פעם שהתקרבתי אליה וכל הזמן צעק "היא שלי!". אחר כך, בלי שום בושה, הוא פתח את כפתורי חולצתה ותחב פנימה את הידיים שלו כדי לשחק בשדיה, בעוד היא מביטה בי משועשעת. הייסורים נמשכו זמן מה עד שהילדים שכבו לישון והלכנו למטבח להכין את ארוחת הערב. כשהיא פתחה את המקרר חידשתי את המתקפה והמצב נראה מבטיח, אבל אז הגיע בעלה. הוא מזג לי רום "בייטי" והוביל אותי לסלון, שם פטפטנו על כל מיני שטויות. סוף כל סוף, הארוחה היתה מוכנה. התיישבנו שלושתנו לשולחן, אכלנו, וכשהגענו לקפה, הטלפון התחיל לצלצל. הבעל קם לענות ובינתיים היא התחילה לאסוף את הצלחות ואני אחזתי בזרועה ונשקתי לפרק ידה. בפעולה הפשוטה הזאת השגתי הרבה יותר מכפי שציפיתי: היא התנודדה לכיוון המטבח עם ערימה של כלים מלוכלכים. הבעל חזר, הוא לבש את הז'קט שלו והסביר לי שהתקשרו אליו מחברת המשלוחים להודיע לו שזה עתה קיבלו את ה"סמית' אנד ווסון" קליבר 38 ששלח לו אחיו ממקסיקו הבירה עם עוד משהו, אינני זוכר מה. מכל מקום, הוא צריך ללכת לאסוף את האקדח מיד; שאני ארגיש בבית: פה הרום, כאן הפטיפון, שם האישה שלי. הוא יחזור בעוד רבע שעה. הבעל יוצא לרחוב, אני הולך למטבח, ובעוד הוא מדליק את המנוע, אני מתחיל לרדוף אחרי אשתו. כשהצלחתי לדחוק אותה לפינה היא אמרה לי "חכה רגע" ולקחה אותי לסלון. היא מזגה שתי כוסיות רום עם קוביית קרח אחת, ניגשה לפטיפון, הדליקה אותו ושמה תקליט בשם "Le sacre du Sauvage". המוזיקה החלה והרמנו כוסית. עברו ארבע דקות. ואז היא התחילה לרקוד, לבד. "זה בשבילך", היא אמרה. אני הסתכלתי עליה וניסיתי לחשב באיזו נקודה בדרך נמצא בעלה עם ה"סמית' אנד וסון" הקטלני שלו. והיא רקדה ורקדה. רקדה לכל התקליט של צ'ט בייקר. כבר עברו ארבעים וחמש דקות ובעלה טרם חזר, ועוד לא נמאס לה לרקוד, ועוד לא העזתי לעשות שום דבר. באותו רגע החלטתי שבעלה, עם או בלי האקדח, לא מפחיד אותי כהוא זה. קמתי ממושבי וניגשתי אליה. היא המשיכה לרקוד כאילו כפה אותה שד. בעוצמה שלא ידעתי שיש בי, הרמתי אותה בבת אחת וזרקתי אותה על הספה. היא אהבה את זה. התנפלתי עליה כמו נמר והתנשקנו בלהט, חיפשתי את הרוכסן של המכנסיים הירוקים שלה וניסיתי למשוך אותו למטה אבל… קיבינימט! הוא לא נפתח! בשום שלב הוא לא נפתח. ניסינו בכוח, בהתחלה אני ואחר כך היא ולבסוף שנינו ביחד, והבעל חזר לפני שהספקנו לפתוח את הרוכסן. התנשפנו והזענו, אבל היינו לבושים, כך שלא נאלצנו לספק שום הסברים.

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 6

אולי יכולתי לחזור למחרת ולגמור את מה שהתחלתי, או יום אחרי, או יום אחרי, או בכל אחד מאלף הימים שעברו מאז. אבל מסיבה זו או אחרת מעולם לא עשיתי זאת. לא ראיתי אותה שוב. עכשיו נותרו לי רק התצלום שאני מחזיק במגרה של שולחן העבודה שלי והמחשבה שהנשים שלא השגתי (כפי שקורה לכל הפתיינים הגדולים בהיסטוריה) רבות מגרגרי החול על פני האדמה.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: האישה שלא! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%90/