search
בקריאה כעת: האיש הלא נראה | ג. ק. צ'סטרטון
search

ג. ק. צ'סטרטון | מקור:אנגלית

האיש הלא נראה

תרגום : אסף שור

בדמדומי הערב התכולים-צוננים בהקה חנות הקונדיטוריה, שעמדה בפינת שני רחובות חלולים בקמדן טאון, כבדל סיגר. ואולי מוטב לומר, כבדל זיקוק, שכן האור היה צבעוני ומורכב, נשבר במראות רבות ורקד על עוגות ודברי מתיקה רבים, מוזהבים ועליזי צבעים. אל הזגוגית הבוהקת הזו נצמדו אפיהם של זאטוטי רחוב רבים, שכן השוקולדים נעטפו כולם בצבעי אדום, זהב וירוק מתכתיים, בעטיפות מענגות כמעט אף יותר מן השוקולד עצמו; ועוגת החתונה העצומה שבחלון הראווה היתה באופן כלשהו בלתי משוכת ומשביעת רצון בעת ובעונה אחת, כמעט כאילו היה הקוטב הצפוני עצמו טוב למאכל. מטבע הדברים, פיתויים כאלה, בצבעי הקשת בענן, עשויים לקבץ סביבם את צעירי השכונה שגילם עד עשר או שתים-עשרה. אבל הפינה הזו היתה מושכת גם מבחינתם של צעירים בני גיל מתקדם יותר; ואיש צעיר, בן לא יותר מעשרים וארבע, התבונן מבעד לאותו חלון ראווה. גם בעבורו היתה החנות מקור של קסם בוהק, אך את כוח המשיכה שלה עליו אין להסביר אך ורק בשוקולדים; שגם אותם, עם זאת, היה רחוק מלתעב.

הוא היה איש צעיר, גבוה, חסון ואדום שיער, שפניו נחושים אך נוהגו אדיש. הוא נשא תחת זרועו תיק עבודות ובו רישומי שחור-לבן, שאותם מכר בהצלחה מרובה או פחותה למוציאים לאור מאז שדודו (שהיה אדמירל) נישל אותו מירושתו בגין סוציאליזם, בגלל הרצאה שנשא בגנות אותה תיאוריה כלכלית. שמו היה ג'ון טרנבול אנגוס.

כשנכנס, לבסוף, חצה את הקונדיטוריה והלך אל החדר האחורי, שהיה מעין מסעדה של דברי מאפה, מסתפק אך בהרמת הכובע לכבוד העלמה הצעירה שעבדה בחנות. היא היתה נערה כהת שיער, אלגנטית וערנית בשחור, שלחייה סמוקות ועיניה כהות ומהירות מאוד; ובתום זמן ההמתנה המקובל נכנסה בעקבותיו אל החדר הפנימי כדי לקחת את הזמנתו.

היה ברור שההזמנה היתה שגורה וקבועה. "אני רוצה, בבקשה," דייק, "לחמנייה מתוקה אחת בחצי פנס וכוס קטנה של קפה שחור." רגע לפני שהנערה הספיקה לפנות משם הוסיף, "כמו כן, אני רוצה שתינשאי לי."

הנערה הצעירה מן החנות התקשחה לפתע ואמרה, "אני לא מרשה בדיחות כאלה."

הצעיר אדום השיער הרים עיניים אפורות ובהן כובד ראש לא צפוי.

"באמת ובתמים," אמר, "זה רציני – רציני כמו הלחמנייה בחצי פני. זה יקר, כמו הלחמנייה; משלמים בשביל זה. זה בלתי ניתן לעיכול, כמו הלחמנייה. זה כואב."

העלמה הצעירה כהת השיער לא הסירה את עיניה הכהות ממנו ולו לרגע, ונראה היה שהיא בוחנת אותו בדיוק כמעט טרגי. בתום הבדיקה הקפדנית עלה על פניה מעין צל של חיוך, והיא התיישבה בכיסא.

"אינך חושבת," ציין אנגוס בהיסח הדעת, "שזה די אכזרי לאכול לחמניות מתוקות בחצי פני? הן עלולות לגדול לכדי לחמניות בפני. אזנח את השעשועים הפרועים האלה אחרי שנתחתן."

העלמה הצעירה כהת השיער קמה מכסאה והלכה אל החלון, שקועה בבירור במחשבות סוערות אך לא בלתי אוהדות. כשהסתובבה לבסוף שוב, בארשת החלטית, נדהמת למצוא שהאיש הצעיר שטח בשימת לב על השולחן פריטים שונים מחלון הראווה. אלה כללו פירמידה של ממתקים ססגוניים, כמה צלחות כריכים ואת שני בקבוקי ההגשה שבהם נמזגו הפורט והשרי המסתוריים, הייחודים לקונדיטורים. באמצעו של המערך המסודר הזה הציב בזהירות את משׂאה העצום של העוגה הלבנה המזוגגת, שהיתה הקישוט הענק של חלון הראווה.

"מה, לכל הרוחות, אתה עושה?" שאלה.

"את חובתי, לורה היקרה שלי," פתח.

"הו, בשם אלוהים, תפסיק לרגע," קראה, "ואל תדבר אלי ככה. אני מתכוונת, מה כל זה?"

"סעודת הטקס, העלמה הופ."

"ומה זה?" שאלה בקוצר רוח, מצביעה על הר הסוכר.

"עוגת החתונה, גברת אנגוס," אמר.

הנערה צעדה אל החפץ המדובר, הסירה אותו ברעש והשיבה אותו לחלון הראווה של החנות; אז חזרה, ובעודה מניחה את מרפקיה האלגנטיים על השולחן, נתנה באיש הצעיר מבט אוהד אך חסר סבלנות למדי.

"אתה לא נותן לי זמן לחשוב," אמרה.

"אני לא כזה טיפש," ענה; "זו הענווה הנוצרית שלי."

היא עדיין התבוננה בו; אבל סבר פניה החמיר במידה ניכרת מאחורי החיוך.

"מר אנגוס," אמרה בכובד ראש, "לפני שהשטות הזו תימשך ולו דקה נוספת, אני חייבת לספר לך משהו על עצמי, בקיצור ככל שאוכל."

"בעונג," השיב אנגוס בפנים חמורים. "את יכולה לספר לי גם משהו על עצמי בהזדמנות זו."

"הו, שתוק והקשב," היא אמרה. "זה לא משהו שאני מתביישת בו, ואפילו לא משהו שאני מאוד מתחרטת עליו. אבל מה היית אומר אם הייתי מספרת לך, שיש משהו שאינו מענייני, ובכל זאת הוא הסיוט שלי?"

"במקרה כזה," אמר האיש ברצינות, "הייתי מציע שתחזירי את העוגה."

"ובכן, קודם אתה חייב להקשיב לסיפור שלי," התעקשה לורה. "בתור התחלה, אני חייבת לספר לך שאבי היה בעליו של פונדק ושמו 'הדג האדום' בלודבורי, ואני נהגתי לשרת שם את האנשים בבר."

"לעתים תכופות תהיתי," אמר, "מדוע יש איזו מין אווירה נוצרית בקונדיטוריה הזאת."

"לודבורי היא חור קטן, ירוק ומנומנם במחוזות המזרחיים, ואל 'הדג האדום' הגיעו שני סוגים של אנשים: סוכנים נוסעים מזדמנים, ולצדם האנשים האיומים ביותר שהיית יכול לפגוש, אלא שלא פגשת אותם מעולם. אני מתכוונת לגברים קטנים ובטלנים, שיש להם בדיוק מספיק כסף כדי לחיות ואין להם שום דבר לעשות חוץ מאשר לרבוץ בחדרי בר ולהמר על סוסים, לבושים בגדים גרועים, שגם הם טובים מדי עבורם. אפילו את האפסים הצעירים והעלובים הללו לא הרבינו לראות אצלנו; אבל היו שניים מהם שבאו המון פעמים, וגם היו המוניים לחלוטין. שניהם חיו על כסף משל עצמם, והיו בטלנים ומגונדרים בדרך מייגעת. ועדיין קצת ריחמתי עליהם, כי שיערתי בלבי שהתגנבו לבר הקטן והריק שלנו כי לכל אחד מהם היה מום קטן; משהו מהסוג שהכפריים יצחקו עליו. זה גם לא היה בדיוק מום; יותר מוזרוּת. אחד מהם היה איש קטן להפתיע, משהו כמו גמד או לפחות רוכב מירוצים. אבל הוא לא נראה כמו רוכב; היו לו ראש קטן וזקן שחור, גזוז היטב, ועיניים מבריקות כמו של ציפור; הוא קרקש במטבעות הכסף שבכיסיו; הוא טלטל שרשרת זהב עצומה של שעון; והוא תמיד הופיע לבוש יותר מדי כמו ג'נטלמן מכדי להיות אחד כזה. אבל הוא לא היה שוטה, אף שהיה בטלן חסר מעש; הוא היה מוכשר להפתיע בכל מיני דברים שלא יכולה להיות בהם שום תועלת; מין מעשי קסם מאולתרים; לגרום לחמישה-עשר גפרורים להצית זה את זה כמו זיקוק של ממש; או לחתוך בננה וכדומה למשהו דמוי בובה רוקדת. שמו היה איזידור סמיית'; ואני יכולה עדיין לראות את דמותו לנגד עיני, עם פרצופו הקטן והכהה, ניגש לדלפק ומעין קנגורו מקפץ מחמישה סיגרים.

"הבחור האחר היה שקט יותר ורגיל יותר; אבל איכשהו הוא הדאיג אותי הרבה יותר מסמיית' הקטן והמסכן. הוא היה גבוה ודק מאוד, ובהיר שיער; אפו היה נשרי, והוא היה יכול כמעט להיות נאה, במין צורה שלא מן העולם הזה; אבל הוא היה אחד הפוזלים המחרידים ביותר שראיתי או שמעתי עליהם מעודי. כשהוא התבונן ישר אליך, לא ידעת בעצמך איפה אתה, קל וחומר במה הוא מסתכל. אני מניחה שהעיוות הזה עורר בבחור המסכן מרירות מסוימת; שהרי בזמן שסמיית' היה מוכן להפגין את התעלולים הקטנים שלו בכל מקום, ג'יימס וֶלקין (זה היה שמו של האיש הפוזל) מעולם לא עשה שום דבר חוץ מאשר להשתכר בטרקלין הבר שלנו ולצאת להליכות ארוכות לבדו בנוף השטוח והאפור שהקיף אותנו סביב-סביב. כך או כך, אני חושבת שגם סמיית' היה מעט רגיש בקשר לכך שהיה כה קטן, אף שהתמודד עם זה בחוכמה רבה יותר. ולאור כל זאת, הייתי מופתעת ביותר, וגם מבוהלת ומאוד מלאת צער, כששניהם הציעו לי נישואים באותו שבוע.

"ובכן, עשיתי מעשה, שמאז חשבתי שאולי היה מעט טיפשי. אבל אחרי הכול, המשונים האלה היו במובן מסוים חברים שלי; ונבעתתי מהאפשרות שיחשבו שסירבתי להם מהסיבה האמיתית, והיא שהיו מכוערים בצורה כה בלתי אפשרית, אז המצאתי משהו אחר, אמרתי שמעולם לא התכוונתי להתחתן עם אדם שלא פילס את דרכו בעולם. אמרתי, שמתוך עיקרון אני לא מוכנה לחיות על חשבון כסף שהגיע בירושה, כמו שהם עושים. יומיים אחרי שאמרתי את הדברים האלה, שנאמרו מתוך כוונה טובה, התחילו הצרות להתגלגל. הדבר הראשון ששמעתי היה, ששניהם עזבו את המקום כדי לחפש את מזלם, כאילו היו חלק מאיזה סיפור ילדים מטופש.

"ובכן, לא ראיתי איש מהם מאז אותו יום ועוד היום. אבל קיבלתי שני מכתבים מהאיש הקטן, סמיית', והאמת היא שהם היו מרגשים למדי."

"שמעת אי-פעם על האיש האחר?" שאל אנגוס.

"לא, הוא מעולם לא כתב," אמרה הנערה לאחר היסוס של רגע. "המכתב הראשון של סמיית' נשלח פשוט כדי לספר שהתחיל לצעוד יחד עם וֶלקין ללונדון; אבל וֶלקין היה הלכן טוב כל כך, עד שהאיש הקטן נאלץ לפרוש ולנוח בצד הדרך. משם, רצה המקרה, אסף אותו איזה מופע נודד, ואז, הן משום שהיה כמעט גמד והן משום שהקטן העלוב הזה באמת היה פיקח, הוא הסתדר לא רע בעסקי המופעים, ותוך זמן לא רב נשלח לאקווריום לבצע כמה טריקים שאני לא זוכרת מה היו. זה היה המכתב הראשון שלו. השני היה מרעיש יותר, וקיבלתי אותו רק בשבוע שעבר."

האיש ששמו אנגוס רוקן את כוס הקפה שלו ובחן אותה בעיניים רכות סבר וסבלניות. בת צחוק קלה עלתה על פניה שלה כשהמשיכה, "אני מניחה שראית על לוחות המודעות הכול על 'השירות השקט של סמיית"? אם לא, אתה היחיד שלא ראה. הו, אני לא יודעת הרבה על העניין הזה, אבל מדובר באיזו המצאה לביצוע כל עבודות הבית באמצעות מכונות. אתה מכיר את הסוג: 'לחץ על כפתור – רב משרתים שעם איש אינו רב'. 'סובב ידית – עשר עוזרות בית שאיש לא יסובב להן את הראש'. ודאי ראית את המודעות. ובכן, יהיו מה שיהיו המכונות האלה, הן מייצרות הרים של כסף; והן מייצרות אותו עבור השדון הקטן שהכרתי אז בלודבורי. אני לא יכולה שלא להרגיש מרוצה מכך שהבחור הקטן והאומלל נעמד על רגליו; אבל העובדה הפשוטה היא שאני אחוזת אימה מהאפשרות שיופיע בכל רגע ויאמר לי שפילס את דרכו בעולם – כפי שאכן עשה."

"והאיש האחר?" חזר אנגוס במעין שלווה קשת עורף.

לורה הופ קמה לפתע על רגליה. "ידידי," היא אמרה, "אני חושבת שאתה מכשף. כן, אתה לגמרי צודק. לא קיבלתי ולו שורה כתובה אחת מן האיש האחר; ואין לי מושג בעולם מי הוא או היכן הוא נמצא, אבל הוא זה שממנו אני מפחדת. הוא זה שניצב תמיד בדרכי. הוא זה שכמעט הוציא אותי מדעתי. למעשה, אני חושבת שאכן הוציא אותי מדעתי; משום שחשתי בנוכחותו במקומות שלא יכול היה להימצא בהם, ושמעתי את קולו כאשר לא ייתכן שדיבר."

"ובכן, יקירתי," אמר האיש הצעיר בעליצות, "גם אם הוא השטן בכבודו ובעצמו, גורלו נחרץ עכשיו, ברגע שסיפרת זאת למישהו. אפשר לצאת מן הדעת כשנמצאים לבד, בחורונת. אבל מתי נדמה היה לך שהרגשת ושמעת את ידידנו הפוזל?"

"שמעתי את ג'ימס וֶלקין צוחק בבירור כמו שאני שומעת אותך מדבר," אמרה הנערה ביישוב דעת. "לא היה שם איש, כי עמדתי ממש מחוץ לחנות, בפינה, ויכולתי להשקיף לאורך שני הרחובות כאחד. כבר שכחתי את צורת צחוקו, אף שהצחוק שלו היה מוזר כמו הפזילה שלו. לא חשבתי עליו במשך כמעט שנה. אבל האמת לאמיתה היא, שכמה שניות לאחר מכן הגיע המכתב הראשון מיריבו."

"האם הצלחת לגרם לרוח לדבר או לצוות או משהו?" שאל אנגוס במידה לא מבוטלת של עניין.

לורה נרעדה לרגע ואז אמרה, בקול יציב, "כן. ממש ברגע שסיימתי לקרוא את המכתב השני מאיזידור סמיית', זה שהודיע על הצלחתו. ממש אז שמעתי את וֶלקין אומר, 'אבל את לא תהיי שלו.' זה היה לגמרי ברור, כאילו הוא נמצא בחדר. זה נורא; אני חושבת שברור שאני מטורפת."

"אם באמת היית מטורפת," אמר האיש הצעיר, "היית חושבת שברור שאת שפויה. אבל אין ספק שמשהו נראה לי משונה מעט בעניין הג'נטלמן הבלתי נראה הזה. שני ראשים טובים מאחד – אחסוך ממך אזכורים לאיברים אחרים, ולמעשה, אם תתירי לי, כאיש חסון ומעשי, להחזיר את עוגת החתונה מחלון הראווה –"

בעודו מדבר עלתה מעין צווחת פלדה מן הרחוב שבחו, ומכונית קטנה, נהוגה במהירות שטנית,, שעטה אל דלת החנות ונעצרה שם על מקומה. תוך הרף עין פסע איש קטן במגבעת נוצצת הלוך ושוב בחדר החיצוני.

אנגוס, שהפגין עד עתה קלילות מבודחת מטעמים של שמירה על בריאות הנפש, חשף את המתח שבנשמתו בכך שנחפז מן החדר הפנימי החוצה והתייצב בפני הבא. די היה במבט אחד כדי לאשר את ניחושו הפרוע של הגבר המאוהב. דמות מהודרת ביותר אך גמדית זו, עם יתד הזקן השחור המזדקרת קדימה במפגיע, עם העיניים הנבונות וחסרות המנוח, עם האצבעות הנקיות אך העצבניות ביותר, לא היתה יכולה להיות אלא דמותו של האיש שתואר בפניו; איזידור סמיית', שיצר בובות מקליפות בננה וקופסאות גפרורים; איזידור סמיית', שעשה מיליונים ממשרתי מתכת שאינם רבים עם איש ומעוזרות מתכת שאינן מפלרטטות. שני הגברים, שכל אחד מהם זיהה אינסטינקטיבית את תחושת הבעלות שהקרין משנהו, התבוננו לרגע זה בזה באותה נדיבות קרה ומשונה שהיא ממהותה של היריבוּת. מר סמיית', על כל פנים, לא רמז כלל לסיבה האמיתית לאיבתם ההדדית, אלא התפרץ ואמר בפשטות, "האם מיס הופ ראתה את הדבר הזה שעל חלון הראווה?"

"על חלון הראווה?" חזר אנגוס, לוטש עיניים.

"אין זמן עכשיו להסביר כל מיני דברים," אמר המיליונר בקצרה. "מתרחש כאן איזה תעלול טיפשי שצריך לחקור אותו."

הוא הצביע במקל ההליכה המצוחצח שלו אל חלון הראווה, שתכולתו הידלדלה באחרונה עקב הצעת הנישואים של מר אנגוס; ואותו ג'נטלמן נדהם לראות שעל קדמת הזגוגית הודבקה רצועת נייר ארוכה, שבהחלט לא היתה שם כשהתבונן בעד החלון זמן מה קודם לכן.

ביוצאו בעקבות סמיית' האנרגטי אל הרחוב, מצא בערך יארד ומחצה של נייר דבק לבולים, שהוצמד בשימת לב לצדה החיצוני של הזכוכית, ועליו נכתב באותיות מרושלות, "אם תתחתני עם סמיית', הוא ימות".

"לורה", אמר אנגוס, תוחב את ראשו הגדול והאדום אל תוך החנות, "את לא מטורפת."

"זה כתב ידו של אותו ברנש, וֶלקין," אמר סמיית' בזעף. "לא ראיתי אותו שנים, אבל הוא תמיד מטריד אותי. בשבועיים האחרונים שלח מכתבים מאיימים אל הדירה שלי חמש פעמים, ואני לא מצליח אפילו לגלות מי מניח אותם שם, ודאי שלא אם זה וֶלקין עצמו. השוער בבניין נשבע שלא נראתה בסביבה שום דמות חשודה, והנה כאן הוא מדביק פס טפט על חלון חנות ציבורית, בזמן שהאנשים שבחנות –"

"אכן כן," אמר אנגוס בצניעות, "בזמן שהאנשים שבחנות לוגמים תה. ובכן, אדוני, אני יכול להבטיח לך שאני מעריך את השכל הישר שאתה מפגין בכך שאתה מתמודד עם הנושא ישירות. נוכל לדבר על דברים אחרים מאוחר יותר. לא יכול להיות שהבחור התרחק הרבה, כי אני יכול להישבע שלא היה שום נייר על חלון הראווה בפעם האחרונה שניגשתי אליו, לפני עשר או חמש-עשרה דקות. מצד שני, הוא רחוק מכדי שאפשר יהיה לרדוף אחריו, הואיל ואנחנו לא יודעים אפילו את הכיוון. אם תשמע לעצתי, מר סמיית', תעביר את העניין מיד לידיו של איש חקירות אנרגטי, ועדיף פרטי על ציבורי. אני מכיר ברנש נבון להפליא, שפתח משרד במרחק חמש דקות נסיעה מכאן במכונית שלך. שמו פלמבו, ואף שנעוריו היו סוערים מעט, הוא איש הגון לגמרי עכשיו, ויש לו שכל ששווה את הכסף שמשלמים עבורו. הוא מתגורר בלוקנאו מנשֶנז, האמפסטד."

"זה מוזר," אמר האיש הקטן וכיווץ את גבותיו. "אני עצמי מתגורר בהימלאיה מנשֶנז, מעבר לפינה. אולי תרצה לבוא איתי; אני יכול לגשת לחדרי ולאסוף את מסמכי וֶלקין המשונים האלה בזמן שאתה תרוץ אל מעבר לפינה ותביא את חברך הבלש."

"זה יפה מאוד מצדך," אמר אנגוס בנימוס. "ובכן, ככל שנקדים לפעול, כך ייטב."

שני הגברים, במין הגינות משונה בת הרגע, נפרדו מן הגברת ברשמיות דומה, וזינקו שניהם לתוך המכונית הקטנה והמהירה. כאשר סמיית' האוחז בהגה חלף על פני העיקול הגדול ברחוב, השתעשע אנגוס בראותו כרזה עצומת מידות של "השירות השקט של סמיית'", ועליה תמונה של בובת ברזל ענקית וחסרת ראש נושאת מחבת, בלוויית הכתובת "המבשלת שלעולם אינה מביישת".

"אני משתמש בהן בדירה שלי עצמי," אמר האיש הקטן, שחור הזקן, וצחק. "הן מטעמי פרסומת והם מטעמי נוחות אמיתית. בכנות ובלי להסתיר דבר, הבובות הממוכנות הגדולות האלה שלי אכן מביאות לך פחמים או יין או לוח רכבות מהר יותר מכל משרת אנושי שפגשתי, אם אתה יודע על איזה כפתור ללחוץ. אבל לא אכחיש, בינינו, שלמשרתים כאלה יש גם חסרונות."

"האומנם?" אמר אנגוס; "האם יש משהו שהם לא יכולים לעשות?"

"כן," השיב סמיית' בקור רוח; "הם לא יכולים לספר מי השאיר את המכתבים המאיימים האלה בדירה שלי."

מכוניתו של האיש היתה קטנה ומהירה כמוהו עצמו; גם היא, כמו משרתי הבית, היתה פרי המצאתו שלו. גם אם היה אשף פרסום, הוא עצמו האמין במוצריו. התחושה של דבר קטן ומעופף התעצמה כאשר חפזו על פני עיקולי דרך ארוכים ולבנים באור היום חסר החיים אך הפתוח של הערב. עד מהרה נעשו העיקולים הלבנים חדים ומסחררים יותר; הם עלו בסחרור מעלה-מעלה, כפי שאומרים בדתות המודרניות. והם אמנם התעקלו להם מעלה, שהרי נמצאו באזור של לונדון התלול כמעט כמו אדינבורו, גם אם אינו ציורי כמוה. שורת בתים התנשאה מעל כולם לגבהים מצריים, עוטה זהב באור השמש השוקעת. כאשר פנו לקשת הבתים הידועה בשם הימלאיה מנשֶנז, השינוי היה פתאומי כפתיחת חלון; שכן מצאו את ערימת הדירות הזו רובצת מעל לונדון כמעל ים צפחה ירוק. מנגד למבנים, בצדה האחר של דרך החצץ המתעקלת, נמצא שטח מתוחם בשיחים, שיותר מכפי שנראה כגן, נראה כגדר חיה או סוללה תלויה. במרחק מה מתחתיו נמתחה אמת מים מלאכותית, מעין תעלה, שהקיפה כתעלת מגן את המבצר עטור הירק הזה. כאשר המכונית חפזה לאורך העיקול, חלפה, בפינה אחת, על פני דוכנו הנייד של אדם המוכר ערמונים; ומיד, בקצהו האחר של העיקול, אנגוס יכול היה לראות את דמותו הכחולה והעמומה של שוטר הצועד לאטו. אלה היו הדמויות האנושיות היחידות באותה בדידות פרברית מזהרת; אבל עלתה בו תחושה לא רציונלית, שהן מבטאות את שירתה חסרת המלים של לונדון. הוא חש כאילו היו דמויות בסיפור.

המכונית הקטנה נורתה אל הבית המבוקש כקליע, ובעליה נורה ממנה כפגז. תכף ומיד פנה לחקור שוער גבוה, שעל מדיו רקמת מקלעת נוצצת, ושרת נמוך, נטול מקטורן, מברר אם מישהו או משהו ביקש להגיע למגוריו. הובטח לו שאיש ושום דבר לא עברו את נשואי התפקיד הללו מאז שדרש בעניין באחרונה; ואז הוא ואנגוס ההמום קמעה המריאו במעלית כמו בטיל, עד שהגיעו לקומה העליונה.

"היכנס לרגע," אמר סמיית' קצר הנשימה. "אני רוצה להראות לך את המכתבים האלה של וֶלקין. ואז תוכל למהר מעבר לפינה ולהביא את החבר שלך." הוא לחץ על כפתור סמוי בקיר והדלת נפתחה מעצמה.

היא נפתחה אל חדר מבוא ארוך ומרווח, שהדבר היחיד שמשך בו את העין היה שורותיהן של הדמויות הממוכנות הגבוהות, האנושיות למחצה, שניצבו משני העברים כאימומי חייטים. כמו אימומי החייטים, גם הן היו חסרות ראש; וכמו אימומי החייטים, גם הן ניחנו בהתגבהות נאה ובלתי נחוצה של הכתפיים ובבולטוּת חזה כשל יונה; אך בהתעלם מזאת, לא נשאו דמיון לדמות אנושית יותר מאשר המכונות האוטומטיות בתחנת הרכבת, שגובהן כקומת אדם. היו להן שני קרסים עצומים, דמויי זרועות, לנשיאת מגשים; והן נבצעו בירוק-אפונה, באדום או בשחור לשם הבחנה נוחה ביניהן; ובכל שאר המובנים היו רק מכונות אוטומטיות, ואיש לא היה מתבונן בהן פעמיים. במקרה זה, לכל הפחות, איש לא עשה זאת. שכן בין שתי שורותיהם של הגלמים הביתיים האלה נח דבר שהיה מעניין מרוב המכניקה שבעולם. היתה זו רצועת נייר לבנה ומרופטת, משורבטת בדיו אדום; והממציא קל התנועה חטף אותה כמעט ברגע שנפתחה הדלת. הוא הושיט אותה אל אנגוס בלי אומר. הדיו האדום שעליה אפילו לא התייבש עדיין לגמרי, ולשון ההודעה היתה, "אם הלכת לפגוש אותה היום, אהרוג אותך."

שקט קצר השתרר, ואז איזידור סמיית' אמר בשקט, "אולי תרצה מעט ויסקי? אני מרגיש שאני די רוצה."

"תודה; הייתי רוצה מעט פלמבו," אמר אנגוס בעגמומיות. "נראה לי שהעניין הזה נעשה חמור למדי. אני הולך מיד להביא אותו."

"והצדק איתך," אמר האחר בעליצות ראויה להערכה. "הבא אותו הנה מהר ככל שתוכל."

ואולם, בזמן שאנגוס סגר את דלת הכניסה מאחוריו, הוא ראה שסמיית' לחץ על כפתור, ואחת הדמויות הממוכנות גלשה ממקומה והחליקה לאורך מסילה ברצפה, נושאת סיפון ובקבוק משקה. זה היה מעט מוזר, להשאיר כך את האיש הקטן לבדו בינות למשרתים המתים האלה, שקמו לחיים ברגע שנסגרה הדלת.

במרחק שישה צעדים מן הכניסה לדירתו של סמיית', האיש נטול המקטורן עשה משהו עם איזה דלי. אנגוס עצר וחילץ ממנו הבטחה, מחוזקת בשלמונים עתידיים, שהאיש יישאר במקומו עד שהוא עצמו ישוב בלוויית הבלש, ושיפקח עין על כל זר שעולה במדרגות. בהיחפזו אל המבואה תבע ערנות דומה מן השוער שבדלת הקדמית, ואף למד ממנו כי אין לבניין דלת אחורית, דבר שפישט את מצב העניינים. הוא לא הסתפק בכך, אלא אף לכד את השוטר המשוטט וגרם לו לעמוד מול הכניסה ולצפות בה; לבסוף עצר לרגע עבור ערמונים בפֶּני וחקר כמה זמן, בערך, מתעתד הרוכל לשהות בשכונה. מוכר הערמונים, זוקף את צווארון מעילו, סיפר לו שככל הנראה יעזוב את המקום תוך זמן לא רב, משום שסבר שעומד לרדת שלג. ואכן, הערב נעשה אפור וצורב, אך אנגוס, בכל כוחות השכנוע שלו, הצליח לשמור את איש הערמונים במקומו.

"תתחמם עם הערמונים שלך," אמר ברצינות. "תאכל את כל המלאי; אני אדאג שזה ישתלם לך. אתן לך סובריין אם תחכה כאן עד שאחזור, ואז תאמרי לי אם גבר, אשה או ילד כלשהם נכנסו אל הבית הזה, שהשוער עומד בו."

אז מיהר משם, נותן מבט אחרון במגדל הנצור.

"בכל מקרה, יצרתי טבעת סביב החדר הזה," אמר. "לא ייתכן שכל הארבעה הם שותפיו לפשע של מר וֶלקין."

לוקנאו מנשֶנז ניצבו, אפשר לומר, בדרגה נמוכה יותר בגבעת הבתים הזו, שהימלאיה מנשֶנז היו פסגתה. דירתו המשרדית-למחצה של מר פלמבו שכנה בקומת הקרקע, והעמידה מכל בחינה ניגוד עז למיכון האמריקאי ולאווירת המותרות הקרה של בית מלון, שהיו בדירת השירות השקטה. פלמבו, שהיה ידידו של אנגוס, קיבל את פניו בחדר רוקוקו אמנותי שמאחורי משרדו, שעיטוריו היו חרבות פרשים מעוקלות, רובים עתיקים, שכיות חמדה מזרחיות, בקבוקי מתכת איטלקיים ליין, קדרות בישול של פראים, חתול פרסי וכומר קתולי קטן ומאובק למראה, שנראה לגמרי לא במקומו.

"זה ידידי האב בראון," אמר פלמבו. "לא פעם רציתי שתפגוש אותו. מזג האוויר נהדר; קר מעט לדרומיים כמוני."

"כן, אני חושב שיישאר בהיר," אמר אנגוס, מתיישב בכורסה מזרחית מפוספסת סגול.

"לא," אמר הכומר בשקט, "החל לרדת שלג."

ואכן, בעודו מדבר, כמה פתיתים ראשונים, שנחזו על ידי איש הערמונים, החלו להיסחף לרוחב זגוגית החלון המחשיכה.

"ובכן," אמר אנגוס בכבדות. "אני חושש שבאתי בענייני עסקים, ועסקים מתוחים למדי. העניין הוא, פלמבו, שכמטווחי אבן מן הבית שלך יש בחור שזקוק נואשות לעזרתך; אויב בלתי נראה רודף אותו ומאיים עליו ללא הרף – נבל שאיש אפילו לא הצליח לראות." בזמן שאנגוס החל לספר את סיפורים המלא של סמיית' וּוֶלקין, פותח בסיפורה של לורה ואז ממשיך בסיפורו שלו, מספר על הצחוק העל-טבעי שבפינת שני רחובות ריקים, על המלים המוזרות והמובחנות הנאמרות בחדר ריק, פלמבו עשה בבירור מוטרד יותר ויותר, ונראה היה שהכומר הקטן נותר מחוץ לעניין, כאילו לא היה אלא עוד רהיט בחדר. כאשר הגיע הסיפור לנייר הדבק לבולים המשורבט שהוצמד לחלון, פלמבו קם, כמו ממלא את החדר בכתפיו העצומות.

"אם לא אכפת לך," אמר, "אני חושב שמוטב שתספר לי את היתר כשאנו בדרך הקצרה ביותר לביתו של האיש הזה. נראה לי, איכשהו, שאין לנו זמן רב לבזבז."

"אשמח," אמר אנגוס, שקם על רגליו גם הוא, "אף שבינתיים הוא בטוח די הצורך, שכן הצבתי ארבעה אנשים שמשגיחים על הפתח היחיד למאורה שלו."

הם יצאו אל הרחוב, הכומר הקטן מתגלגל בעקבותיהם בצייתנות של כלב קטן. הוא רק אמר, בעליזות, כאילו קושר שיחה, "כמה מהר מצטבר השלג על הקרקע."

בעודם צועדים ברחובות הצדדיים התלולים, שכבר כוסו באבקת כסף, סיים אנגוס את סיפורו; ועד שהגיעו אל קשת הדירות הנישאות, היה לו פנאי להפנות את שימת לבו לארבעת הזקיפים. מוכר הערמונים, לפני ואחרי שקיבל את הסובריין, נשבע בעיקשות שצפה על הדלת ולא ראה שום מבקר נכנס. השוטר היה נחרץ אף יותר. הוא אמר שהתנסה בנוכלים מכל הסוגים, במגבעות ובסחבות; הוא לא היה חסר ניסיון עד כדי כך שיצפה מדמויות חשודות להיראות חשודות; הוא חיפש אחר כל מי שלא יהיה, ובו נשבע שלא היה איש. וכאשר נאספו כל שלושת הגברים סביב השוער המעוטר זהב, שעדיין עמד מחייך בפישוק רגליים על האכסדרה, פסק הדין היה סופי אף יותר. "יש לי זכות לשאול כל אדם, דוכס או מטאטא רחובות, מה עניינו בדירות האלה," אמר הענק האדיב ברקמה המוזהבת, "ואני נשבע שלא היה את מי לשאול מאז שהג'נטלמן הזה עזב."

האב בראון חסר החשיבות, שעמד מאחור והתבונן בצניעות במדרכה, הרהיב לשאול בשפלות רוח, "אם כן, האם מישהו עלה וירד במדרגות, מאז שהתחיל השלג לרדת? הוא התחיל לרדת כשכולנו היינו אצל פלמבו."

"איש לא היה כאן מאז, אדוני, אתה יכול לסמוך עלי," אמר השוער בסמכותיות קורנת.

"אז מה זה, אני תמה?" אמר הכומר והביט בקרקע במבט חסר הבעה כשל דג.

גם האחרים הביטו מטה; ופלמבו עשה שימוש בקריאה נזעמת ובמחווה צרפתית. שכן, ללא צל של ספק, באמצע הכניסה שעליה שמר האיש ברקמת הזהב, למעשה, ממש בין רגליו הזחוחות, המתוחות של אותו ענק, נמתח נתיב דק של טביעות רגליים אפורות בשלג הלבן.

"אלוהים!" קרא אנגוס בבלי דעת, "האיש הבלתי נראה!"

בלי מלה נוספת הסתובב ושעט במעלה המדרגות, פלמבו בעקבותיו; אבל האב בראון עדיין עמד והתבונן סביבו ברחוב עוטה השלג, כאילו איבד עניין בשאלתו שלו.

פלמבו היה בבירור בהלך רוח מתאים כדי לפרוץ את הדלת בכתפיו הגדולות; אבל הסקוטי, בהיגיון רב מזה, גם אם באינטואיציה פחותה, גישש במשקוף הדלת עד שמצא את הכפתור הבלתי נראה; והדלת נפתחה לאט.

היא חשפה, ביסודו של דבר, את אותו פנים צפוף; חדר המבוא החשיך, אף שפה ושם עוד ננעצו חניתות ארגמן אחרונות של שקיעה, ואחת או שתיים מן המכונות חסרות הראש הוזזו ממקומן מטעם זה או אחר, ועמדו פה ושם בחדר שבאור הדמדומים. הירוק והאדום של כיסוייהן התכהו באור בין הערביים; ודמיונן לדמויות אנוש התחזק מעט בשל טשטוש צורתן. אבל במרכז חבורתן, בדיוק במקום שבו הונח הנייר עם הדיו האדום, היה דבר מה שנראה כדיו אדום שנשפך מבקבוק. אבל זה לא היה דיו אדום. בצירוף צרפתי של היגיון ואלימות, פלמבו פשוט אמר, "רצח!", ואז, צולל אל תוך הדירה, בחן כל פינה וארון בה במשך חמש דקות. אלא שאם ציפה למצוא גווייה, לא מצא כזו. מת או חי, איזידור סמיית' לא נמצא שם. לאחר חיפוש שאין נמרץ ממנו, שני הגברים פגשו זה את זה בחדר המבוא בפנים נוטפי זיעה ובעיניים לטושות. "ידידי," אמר פלמבו, מדבר צרפתית במצבו הנרגש, "לא זו בלבד שהרוצח שלך אינו נראה, אלא שעשה לבלתי נראה גם את האיש שנרצח."

אנגוס התבונן סביב בחדר האפלולי, המלא גלמים, ובפינה קלטית כלשהי של נשמתו הסקוטית חלפה צמרמורת. אחד מן הגלמים בגודל אדם עמד ממש מעל כתם הדם, מטיל עליו את צלו. אולי זומן לשם בידי הנרצח, רגע לפני שנפל. אחד הקרסים מוגבהי הכתפיים, ששימשו את הדבר כזרועות, היה מורם מעט, ובאנגוס התעוררה לפתע ההשערה מעוררת החלחלה שילד הברזל של סמיית' המסכן הכה אותו בעצמו ארצה. החומר התקומם, והמכונות הללו הרגו את אדונן. אבל אפילו כך, מה עשו איתו?

"אכלו אותו?" מולל הסיוט באוזנו; והוא נחלה לפתע לנוכח המחשבה על שרידי אנוש משוסעים, הנבלעים ומרוסקים בתוך המנגנון הממוכן חסר הראש הזה.

הוא השיב לעצמו את שפיות רוחו במאמץ ניכר ואמר לפלמבו, "ובכן, זה המצב. הברנש המסכן התפוגג כענן והותיר פס אדום על הרצפה. הסיפור הזה אינו שייך לעולם זה."

"יש רק דבר אחד לעשות," אמר פלמבו, "בין אם הוא שייך לעולם הזה ובין אם לאחר. אני חייב לרדת ולדבר עם ידידי."

הם ירדו, חולפים על פני האיש עם הדלי, שחזר וטען בתוקף שלא התיר לשום פולש לעבור, מטה אל השוער ואל איש הערמונים המשתהה, ששבו והצהירו שעמדו בנאמנות על משמרתם. אבל כאשר התבונן אנגוס סביב בחיפוש אחר האישור הרביעי, לא הצליח למצוא אותו, ובעצבנות מסוימת קרא, "איפה השוטר?"

"אבקש את סליחתך," אמר האב בראון; "זו אשמתי. שלחתי אותו במורד הדרך לחקור משהו – משהו שחשבתי שראוי לחקור אותו."

"ובכן, אנחנו רוצים שיחזור בזמן הקרוב," חתך אנגוס, "משום שהמסכן שלמעלה לא רק נרצח, אלא גם נמחה."

"כיצד?" שאל הכומר.

"אבי," אמר פלמבו לאחר רגע, "אני נשבע בנשמתי שאני מאמין שהעניין שייך לתחום שלך יותר מאשר לשלי. שום אוהב או אויב לא נכנס אל הבית, אבל סמיית' נעלם כאילו גנבו אותו הפיות. אם זה לא על-טבעי, אני –"

בעודו מדבר, לכד את תשומת לב כולם מראה בלתי רגיל; השוטר הגדול והכחול הגיח בריצה מעבר לעיקול הרחוב. הוא הגיע היישר אל בראון.

"אתה צודק, אדוני," התנשף, "הם בדיוק מצאו את גופתו של מר סמיית' המסכן בתעלה למטה."

אנגוס שלח את ידו בפראות אל ראשו. "האם רץ למטה והטביע את עצמו?" שאל.

"הוא מעולם לא ירד למטה, אני יכול להישבע," אמר השוטר, "והוא גם לא הוטבע, אלא מת מדקירה עמוקה מעל הלב."

"ובכל זאת לא ראית איש נכנס?" אמר פלמבו בקול קודר.

"בואו נלך מעט לאורך הדרך," אמר הכומר.

כשהגיעו לקצהּ האחר של קשת הבניינים ציין בחטף, "כמה טיפשי מצדי! שכחתי לשאול את השוטר משהו. אני תוהה אם הם מצאו שק חום בהיר."

"מדוע שק חום בהיר?" שאל אנגוס, נדהם.

"משום שאם זה היה שק בכל צבע אחר, החקירה צריכה להתחיל מהתחלה," אמר האב בראון; "אבל אם זה שק חום בהיר, ובכן, החקירה סגורה."

"אני שמח לשמוע," אמר אנגוס באירוניה מקרב לב. "מבחינתי, היא עדיין לא התחילה."

"אתה חייב לספר לנו הכול," אמר פלמבו בפשטות כבדה ומוזרה, כמו ילד.

בבלי דעת הם פסעו בצעדים מהירים יותר ויותר לאורך הדרך הארוכה, המתעקלת בצדה האחר של הקשת הנישאת, האב בראון מוביל בצעד נמרץ אך בשתיקה. לבסוף אמר בערפול כמעט נוגע ללב, "ובכן, אני חושש שתחשבו שהדבר כל כך פרוזאי. אנחנו מתחילים תמיד בצד המופשט של הדברים, ואי-אפשר להתחיל את הסיפור הזה בשום מקום אחר.

"האם שמתם לב לזה אי-פעם – שאנשים לעולם אינם עונים על השאלה שאתם שואלים? נגיד שליידי אחת אומרת לרעותה בבית ספר, 'האם מישהו מתגורר איתך?' הליידי אינה משיבה. 'כן, רב המשרתים, שלושת המשרתים הנוספים, החדרנית וכן הלאה,' על אף שהחדרנית נמצאת אולי בחדר, או שרב המשרתים עומד מאחורי הכיסא שלה. היא אומרת, 'איש אינו מתגורר איתי,' שמשמעו, איש מן הסוג שאת מתכוונת אליו. אבל נניח שרופא, הבודק התפרצות של מחלה מידבקת, שואל, 'מי גר בבית?' אז תזכור הליידי את רב המשרתים, את החדרנית ואת כל היתר. כזה הוא השימוש בכל שפה; לעולם לא יענו לכם על שאלה באופן מילולי, גם כאשר יענו לכם אמת. כאשר ארבעת הגברים הכנים בהחלט האלה אומרים שאיש לא נכנס אל הבניין או יצא ממנו, הם לא התכוונו באמת לומר שאיש לא נכנס אליו. הם התכוונו לכך שלא נכנס לשם איש שיכלו לחשוד בו שהוא האיש שלכם. מישהו אכן נכנס לבית ואכן יצא ממנו, אבל הם מעולם לא הבחינו בו."

"איש בלתי נראה?" תהה אנגוס, מקמר את גבותיו האדומות. "איש בלתי נראה מן הבחינה המנטלית," אמר האב בראון.

דקה או שתיים לאחר מכן שב לדבר באותו קול נטול חשיבות עצמית, כאדם המכלכל את דרכו. "מובן שאדם כזה לא יעלה בדעתכם כלל, אלא רק בדיעבד, לאחר שכבר חשבתם עליו. בכך מתבטאת פיקחותו. אבל אני התחלתי לחשוב עליו בגלל שניים או שלושה דברים קטנים בסיפור שסיפר לנו מר אנגוס. קודם כול העובדה שוֶלקין זה יצא להליכות ארוכות. ואז היה המון נייר דבק לבולים על החלון, ואז, יותר מכול, היו שני הדברים שהעלמה הצעירה אמרה – דברים שלא היו יכולים להיות נכונים. אל תתרגז," נחפז להוסיף, מבחין בתנועה פתאומית מצד ראשו של הסקוטי; "היא חשבה שהיו נכונים. אשה אינה יכולה להיות לגמרי לבדה ברחוב שנייה לפני שהיא מקבלת מכתב. היא אינה יכולה להיות לגמרי לבדה ברחוב בזמן שהיא מתחילה לקרוא מכתב שזה עתה קיבלה. מישהו חייב להיות קרוב אליה למדי; והוא חייב להיות בלתי נראה מן הבחינה המנטלית."

"מדוע חייב להיות מישהו לידה?" שאל אנגוס.

"משום," אמר האב בראון, "שאם לא נביא בחשבון יוני דואר, מישהו חייב להביא לה את המכתב."

"האם אתה מתכוון לומר," שאל פלמבו בהתעוררות, "שוֶלקין נשא את מכתביו של יריבו לגבִרתו?"

"כן," אמר הכומר. "וֶלקין נשא את מכתביו של יריבו לגבִרתו. הוא היה חייב, אתה מבין."

"הו, אני לא יכול לסבול את זה יותר," התפוצץ פלמבו. "מי הברנש הזה? איך הוא נראה? מה היא ההופעה המקובלת אצל מישהו שאינו נראה מבחינה מנטלית?"

"הוא לבוש באופן מהודר למדי באדום, כחול וזהב," השיב הכומר מיד ובפירוט. "ובתלבושת הבולטת ואף הצעקנית הזו הוא נכנס להימלאיה מנשֶנז לנוכח מבטן של שמונה עיניים אנושיות; הוא הרג את סמיית' בדם קר ויצא שוב לרחוב, נושא את הגופה בזרועותיו –"

"אדוני הכומר," קרא אנגוס, עומד במקומו, "האם יצאת מדעתך לגמרי, או שיצאתי אני מדעתי?"

"אינך משוגע," השיב בראון, "אלא רק לוקה מעט בכושר ההבחנה. לא הבחנת באדם כזה, למשל."

הוא צעד שלושה צעדים מהירים קדימה והניח את ידו על כתפו של דוור רגיל, שחלף במהירות על פניהם, בלתי מובחן בצל העצים.

"איש אינו מבחין בדוורים, משום מה," אמר, שקוע במחשבה; "ועדיין יש להם תשוקות כשל אנשים אחרים, והם אפילו נושאים שקים גדולים שאפשר להטמין בהם גופה קטנה בקלות רבה."

הדוור, במקום לפנות כלפיהם בטבעיות, התכופף ונחבט כנגד גדר הגן. הוא היה גבר צנום בעל זקן בהיר והופעה רגילה מאוד, אבל כאשר הפנה פנים נחרדים מעבר לכתפו, רותקו כל שלושת הגברים לעיניים, שפזילתן היתה כמעט שטנית.

פלמבו שב אל חרבותיו, אל שטיחיו הסגולים ואל חתולו הפרסי, שכן היו לו עניינים רבים לענות בהם. ג'ון טרנבול אנגוס שב אל הגברת שבחנות, שבמחיצתה ביקש אותו גבר צעיר ונמהר ליהנות מנוחיות שאין כמותה. אבל האב בראון צעד באותן גבעות מכוסות שלג תחת הכוכבים במשך שעות רבות עם רוצח, ומה שאמרו זה לזה לעולם לא ייוודע.


*מתוך "תמימותו של האב בראון", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

    arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

    Send this to a friend

    Hi, this may be interesting you: האיש הלא נראה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%94%d7%9c%d7%90-%d7%a0%d7%a8%d7%90%d7%94/