search
בקריאה כעת: הבוקר מוקדם | פדרו מאיראל
search

פדרו מאיראל | מקור:ספרדית

הבוקר מוקדם

תרגום : ליה נירגד

הקדמה מאת מרטין פליפה קסטנייט

כל דבר שמסופר בזמן הווה צריך לעורר חשד, החל בספרי היסטוריה וכלה בשירי אהבה. ב"הבוקר מוקדם" מאת פדרו מאיראל, יום אחד ("הבוקר") הופך לזמן גמיש המכסה כמעט חצי חיים: המרחק שבין הבוקר לצהריים הוא המרחק שבין הילדות לבגרות. ברוח "השחיין" של ג'ון צ'יבר, מאיראל מספר על ילד שנוסע במכונית לבלות סוף שבוע בבית הכפר המשפחתי, אבל במהלך המסע משתנים גופים, חיות מחמד, זוגות ואפילו המכונית עצמה. כמו בסיפור של הסופר האמריקאי, כשהגיבור מגיע ליעדו, הבית לא שייך לו עוד; גרוע מכך: הוא לא יכול לעצור את הנסיעה או לצאת מהמכונית הדוהרת קדימה, שהיא החיים עצמם. אני מדמיין את הנוסעים במכונית מצולמים בהילוך מהיר, כמו סרטי הווידאו האלה ברשת שרואים בהם פרי נובט, מבשיל ולבסוף נרקב. לעומת זאת, רגשותיהם של הנוסעים פורחים בהילוך איטי, שופעים וגדושים בפרטים. כבר הגיע הזמן למות? אבל בפסקה הקודמת הייתי רק ילד! הזמן הוא לא רומן מחולק לפרקים, אלא רצף סיפורי ארוך ודחוס שאנחנו בקושי מספיקים לעבור בו לעמוד הבא וכבר אנחנו זקנים והגיע הזמן להעביר את הספר לידיים אחרות. מאיראל מבין שהאופן שבו אנחנו תופסים את חלוף הזמן גובל בפנטסטי, כמו בשורות האלה של דילן תומס: "הכדור שזרקתי כששיחקתי בפארק טרם נגע באדמה".        

קראו עוד

 יצאנו מוקדם. לאבא יש פז'ו 404 בצבע בורדו שהוא קנה לא מזמן. אני מטפס על המדף בין המושב האחורי לחלון ושוכב שם לאורך. נוח לי. אני אוהב להישען על השמשה האחורית, ככה אני יכול לישון. אני תמיד שמח לנסוע לסוף שבוע בבית שלנו בכפר, כי בדירה במרכז העיר, במשך כל השבוע, אני יכול רק לבעוט בכדור טניס בחצר של פיר התאורה והאוורור מעל החנייה, מוקף בארבעה קירות גבוהים נורא ומלוכלכים מהפיח של משרפות האשפה; אם אני מסתכל למעלה נדמה לי שאני בתוך ארובה; אם אני צועק, הצעקה עולה קצת אבל לא מגיעה עד לריבוע של השמים. הנסיעה לכפר מוציאה אותי מהבור הזה.

ברחוב אין הרבה תנועה, אולי כי שבת או כי אין כל כך הרבה מכוניות בבואנוס איירס. אני לוקח איתי מכונית צעצוע בתוך צנצנת לציד חרקים וקצת צבעי פנדה, שאני מסדר לפי הסדר ושאסור לשכוח בשמש כי הם נמסים. לאף אחד לא נראה מסוכן שאני נוסע בשכיבה על המדף האחורי. אני אוהב את הפינה המוגנת שנוצרת בינו ובין השמשה, ליד המדבקה של "מחסני הספורט". בדרך אני מסתכל בחזיתות של המכוניות שנראות כמו פרצופים: הפנסים עיניים, הפגושים שפמים, הגריל מקדימה הוא השיניים והפה. יש מכוניות עם פרצוף נחמד; לאחרות יש פרצוף מרושע. האחים שלי מעדיפים שאני אסע על המדף האחורי כי ככה יש להם יותר מקום לעצמם. אני עובר למושב רק אחר כך, כשחם מדי או כשכבר אין לי מקום על המדף כי גדלתי קצת. אנחנו פונים לשדרה ארוכה. אני לא יודע אם זה כי יש הרבה רמזורים, אבל אנחנו נוסעים לאט וחוץ מזה הפז'ו כבר די גמורה עכשיו, האגזוז שלה משוחרר וצריך לצעוק כדי לדבר, אחת הדלתות האחוריות רופפת ואמא קשרה אותה בחוט של העפיפון של מיגֵל.

הנסיעה ארוכה נורא. בייחוד כשהרמזורים לא מתואמים. אנחנו רבים על החלון, אף אחד משלושתנו לא רוצה לשבת באמצע. על כביש חֵנֵרָל פָּאס אנחנו מתחלפים לפי התור ומוציאים את הראש מהחלון, שמים את משקפי השחייה של ויקי כדי שלא ידמעו לנו העיניים בגלל הרוח. אבא ואמא לא אומרים כלום. רק כשאנחנו עוברים ליד המשטרה, אז הם מבקשים לשבת ישר ולהיות בשקט. כשכבר יש לנו את הרֵנוֹ 12 עפה למיגֵל מהחלון חצי חבילת קלפים של "טיטאנים בזירה" ואבא בולם בשוליים כדי לאסוף אותם כי מיגל צועק כמו משוגע. פתאום אני רואה שמתקרבים אלינו שני חיילים שמכוונים עלינו תת מקלע, הם אומרים שאנחנו בשטח צבאי. הם שואלים את אבא שאלות, ממששים אותו לראות אם יש לו נשק, בודקים לו את המסמכים ואחר כך אנחנו צריכים להמשיך בנסיעה בלי לאסוף את הקלפים, והם נשארים מפוזרים שם, כולל הקלף עם החתימה של מרטין קָרָדַגְיָאן.

Psst, you might also like:
אויבת סיפור האהבה

אבא מחפש מוזיקה קלאסית ברדיו, לפעמים הוא מצליח לקלוט כמו שצריך את התחנה של אורוגוואי. אנחנו רבים בבעיטות במושב האחורי ופתאום אבא מגביר ואומר, "תקשיבו לזה, תקשיבו לזה," וצריך לעצור ולשתוק באמצע אחיזת ג'ודו כדי לשמוע חלק מאָריה או מאדג'יו. אחר כך, כשכבר יש טייפים במכוניות, מוצארט משתלט לגמרי על הנסיעות לכפר. אנחנו מסתכלים על הדרך המסודרת שחולפת על פנינו, על העצים הגזומים והגזעים שצבועים בלבן, ואנחנו שומעים את החמישיות לכלי מיתר, את הסימפוניות, את הקונצרטים לפסנתר, את האופרות. ויקי מנהיגה את המרד להשתקת זמרות הסופרן של נישואי פיגרו או ד'ון ג'ובאני אנחנו מטביעים אותן בשיר הילדים החביב עלינו: "רוצים לאכול, רוצים לאכול, דם קרוש מעורבב עם חול…" אבל אחר כך ויקי מתחילה להביא ספרים לנסיעה והיא קוראת אותם בשקט ולא מתייחסת לאף אחד, כל פעם כועסת יותר שמכריחים אותה לבוא, עד שמרשים לה להישאר בעיר בסופי השבוע כדי ללכת לקולנוע עם החברות שלה, שכבר יוצאות עם בנים, ואז למיגל ולי יש חלון לכל אחד ואין על מה לריב, גם אם אנחנו מזמינים חבר.

אנחנו מרגישים שלא נגיע בחיים. יש המתנות ארוכות בדרך, כשאמא קונה רהיטי גינה או שתילים, מנצלת את זה שאבא נשאר לעבוד בבית. במושב האחורי אני ומיגל משחקים בלראות מי מחזיק מעמד יותר זמן בלי לנשום, כל אחד מכסה את השנורקל של האחר כדי שלא ירמה, או שאנחנו מאלתרים משחק מטקות עם כדור נייר ושני הסנפירים. אנחנו מחכים כל כך הרבה, שטניה מתחילה לנבוח, כי היא כבר לא יכולה יותר, סגורה בחלק האחורי של הפָלְקון סטיישן שקנינו אחרי הרֵנו. ואז מופיעה אמא, עם שתילים או עציצים או איזה רהיט שצריך לקשור על הגג, ואנחנו ממשיכים בנסיעה.

החברים שמיגל מזמין מתחלפים. אני מביט בהם בתדהמה, בחרדה מרושעת, כי אני יודע שכשנגיע הם יתחילו ליפול למלכודות שמיגל מכין להם: העכבר המת במגפי הגומי של האורח, רוח הרפאים במחסן, הקטע של החזירים הרצחניים, הבור שמכוסה בעלים ובענפים ליד שורת הדקלים שרואים מהבית. במכונית, בפקקים של לפנות צהריים, אני מסתכל על החברים של מיגל ונהנה לראשונה מטעמו של הרוע. אני מעדיף את הפתיים השחצנים, כי אני יודע שהתרגילים האלה, שאיתם אני משתף פעולה באופן עקיף ולא מוגדר, ישפילו אותם עוד יותר. האורחים של מיגל לא חוזרים כמעט אף פעם.

כשגומרים לסלול את הקטע הראשון של הכביש המהיר ומתחילים לגבות אגרה, התנועה מתקדמת מהר יותר. ויקי נוסעת באופן עצמאי, עם חברות שיש להן מכונית. אבא כבר לא בא כמעט. בכביש הבין-עירוני המשובש, כשאמא נוהגת, מיגל משתמש במחברת הציור שלי, משרטט תרשימים ומפתח אסטרטגיות כדי להציץ לחברות של ויקי כשהן מחליפות בגדים. אחר כך מיגל מתחיל לבוא פחות ופחות, ואני יכול לישון על כל המושב האחורי. אמא בולמת ומעירה אותי כדי שאשים מים ברדיאטור, הוא דולף והמנוע מתחמם. אנחנו קונים אבטיח בשולי הכביש.

Psst, you might also like:
סיאנס עם השטאזי

במחסום של הרכבת, במקום שפעם עמדו רוכל או שניים, יש עכשיו קטועי גפיים ומשותקים שמקבצים נדבות ואחרים שמציעים מגזינים, כדורים, עטים, כלי עבודה, בובות. גם ברמזורים בעיירה שאנחנו חוצים מבקשים מטבע או מוכרים פרחים ופחיות של משקאות מוגזים. אבא קיבל את הפורד סיירה של החֶברה, שיש לה נעילה אוטומטית, ומכיוון ששדדו את מיגל לא מזמן, אמא מכריחה אותי לנעול וגם לסגור את החלונות ברמזורים, כי הרוכלים מפחידים אותה. היא אומרת שהם מתנפלים עליה ושחוץ מזה דוּקֵה עלול לנשוך אותם. אחר כך המזגן משמש תירוץ לזה שאנחנו כבר לא נוסעים עם חלון פתוח. המכונית הופכת לבועת ביטחון, עם מיקרו-אקלים משלה. בחוץ יש יותר ויותר אשפה, יותר גרפיטי פוליטי. בפנים המוזיקה מהדהדת צלולה בסטריאו החדש ואמא משלימה בסבלנות עם הקלטות שאני שם, של סודָה או של פוליס.

המכונית מהירה יותר וכל הזמן נדמה שתכף מגיעים. בעיקר כשאני מתחיל לנהוג בעצמי, כי אני מאיץ בלי שאמא תשים לב, היא יושבת בנחת במושב הנוסעים ומסתכלת בראי על מתיחת הפנים האחרונה שלה, שמושכת לה את העור לאחור כאילו זו תוצאה של ההאצה. אחר כך, כשאבא מת, אמא מעדיפה שינהג מיגל, שחזר אלינו כמו הבן האובד, כי ויקי כבר חיה בבוסטון. מבחינתי הכביש נהיה מטושטש כי אני נוהג בפורד טאונוס הצהובה של אבא של צ'ינו, אנחנו משאירים את החלונות סגורים, לא מחשש שישדדו אותנו אלא כדי לא לדלל את העשן של המריחואנה. אנחנו שומעים ויילד הורְסֶס ויש רגעים כמעט רוחניים בנוף הענקי השטוח, שבהם נדמה שהקצב הכללי של הכביש נהיה איטי ורוגע. אחר כך אני נוהג במכונית של אמא של גבריאלה, שלמרבה המזל נוסעת על דיזל ולא מבזבזת יותר מדי כשאנחנו בורחים לנו באמצע השבוע כדי להיות קצת לבד. כבר התחילו לדבר על הפקעת האדמות, אבל זאת בקושי אזהרה, זה יקרה רק אחרי שיתחלפו עוד שתי ממשלות. גבריאלה לובשת שמלות קטנות שמאלצות אותי לנהוג ביד אחת וללטף לה את הירכיים באחרת, לעלות לאט לאט מהברכיים, בלי צורך להחליף הילוכים, כי אני על אוטומטי, ובינתיים גבריאלה לוחשת לי באוזן ומבקשת שלא אמהר, שנחכה עד שנגיע. הנסיעה מעולם לא היתה ארוכה כל כך. הבית בכפר רחוק, בלתי מושג.

בהמשך הבטן של גבריאלה מתחילה לגדול ואנחנו נוסעים לשם כדי לנסות להשתלב בחיים המשפחתיים. אנחנו נוסעים בפולקסוואגן שמשאיל לנו אחיה. אנחנו כבר חוגרים חגורת בטיחות, כבר מתחילים לפחד שנמות, וחסרים רק עוד כמה קילומטרים. השנים חולפות על פנינו במהירות הולכת וגוברת. יש הרבה יותר מכוניות בדרך והרבה יותר אגרות. עוד מעט גומרים את הכביש המהיר. אנחנו עוצרים בתחנת דלק, אנחנו רבים. גבריאלה בוכה בשירותים. אני צריך לבקש ממנה שתצא. אחר כך אנחנו קונים את מושב התינוק לוויוֹלֵטָה והיא נוסעת מאחור, קטנטנה ורדומה, גם היא עם חגורת בטיחות. שלושתנו קשורים.

Psst, you might also like:
עכביש בצנצנת

אני לוחץ על דוושת הגז כי אני רוצה להגיע מוקדם ולהספיק לארוחת הצהריים. גבריאלה אומרת שזה לא משנה, שאנחנו יכולים לעצור במקדונלדס. אנחנו רבים. גבריאלה יורדת עלי. אני מרכיב את משקפי השמש ומאיץ עוד יותר. אני מנצל את הנסיעה כדי לשמוע דֵמוֹאים של ג'ינגלים לרדיו. אני אוחז בכוח בהגה של האֵסקורט. עוד מעט מגיעים. גבריאלה מבקשת ממני שאסע לאט יותר, אחר כך היא מפסיקה לבוא, בסופי השבוע היא נוסעת עם ויולטה לבית של אמא שלה. אני נוהג לבד, אני שומע את הקונצרטים לפסנתר של מוצארט בדיסקים עם צליל מושלם. המנוע של הארבע על ארבע לא מרעיש. גמרו לסלול את הכביש המהיר, שמו גדר תיל בצדדים כדי שלא יחצו אותו אנשים. אני נוסע בנתיב המהיר, מסתכל במד המהירות: מאה ששים וחמש. אני עומד לעבור בדיוק שם. אני רואה מרחוק את שלושת הדקלים ומחכה שיסתדרו בשורה. הם מתקרבים, אני מתקרב, עד שהדקל הראשון מסתיר את שני האחרים ואני אומר "כאן", ונדמה שאני צועק אבל אני אומר את זה בשקט, אני אומר את זה בדיוק במקום שבו עמד הבית לפני ההפקעה, לפני שהרסו אותו ובנו עליו את הכביש המהיר. אני מרגיש שלמשך אלפית השנייה אני עובר בחדרים, מעל המיטה שעליה שיחקנו מיגל ואני בטיטאנים בזירה, עובר על פני הקברים של טניה ודוּקֵה בין הצמחים של אמא, עובר בתוך ריח לח ומתכתי, בתוך טעם השזיפים הירוקים שזרקנו לקרקעית הבריכה כדי לשלות אותם אחר כך, אני עובר דרך הפחד מפני נחש שהגיח כשהפכנו איזה קרש, דרך הלילה הגשום שבו שיחקנו בקליעת כדור דרך הריבוע שנשבר בחלון, כדי לחפש אותו אחר כך בין הקרפדות והשלוליות. כל זה פינה את מקומו לסערה בלתי פוסקת של מכוניות שעוברות מעל רוח הרפאים של הבית. השעה שתים עשרה בדיוק והשמש בוהקת על האספלט. אני גבר גרוש, עיתונאי שנוסע לראשונה לבית הכפר של אחיו ושכח את הוראות הנסיעה והלך לאיבוד, גבר שלא יודע איפה לעצור והוא ממשיך לנסוע במכונית מאז שיצא לדרך הבוקר מוקדם, לפני זמן רב, שוכב על המדף מעל המושב האחורי.

 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: הבוקר מוקדם! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%a8-%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%93%d7%9d/