search
בקריאה כעת: הגבירה מבית האהבה | אנג'לה קרטר
search

אנג'לה קרטר | מקור:אנגלית

הגבירה מבית האהבה

תרגום : טל ניצן

הקדמה מאת אולגה סונקין

אנג'לה קארטר חוללה מהפכה תרבותית – היא שכתבה את האגדות (המיתוסים) המכוננים של התרבות המערבית, ולשכתוב (אם הוא נעשה כראוי, כמובן) יש כוח מאגי – לשנות את הסיפור, משמעו לשנות את המציאות. בסיפור "הגבירה מבית האהבה" הופכת קארטר את היוצרות ומשנה את חוקי הערפדות. הערפדית, הגבירה מבית האהבה, היא נצר לוולאד צפיש הידוע לשמצה, והיא עלמה יפה שחולמת להיות אנושית, אך כלואה בגוף ערפדי. קצין הצבא הבריטי שמגיע לביתה ערב מלחמת העולם הראשונה, הוא ההיפוך המושלם לעבר הדקדנטי של שושלת הערפדים. הוא העתיד – הוא צעיר, בריא והיגיוני. "היעדר הדמיון הוא הנותן לגיבור את גבורתו". ואכן, היעדר הדמיון וההיגיון שלו מצילים אותו מטלפיה של הערפדית הענוגה, שמשתוקקת לאהבה, ובכך מאבדת את עצמה. הגבירה מבית האהבה היא עולם ישן שחרב סופית, האריסטוקרטיה מפנה את מקומה בעולם. אבל מפנה את מקומה למה? כאמור, מלחמת העולם הראשונה בפתח, העולם כבר לא יהיה כפי שהיה... לא נפחד יותר מערפדים.

קראו עוד

לבסוף קצה נפשם של האיכרים ברוחות המתים והם נטשו את הכפר, והוא נהפך לנחלתם הבלעדית של התושבים הטמירים והנקמנים המגלים את נוכחותם בצללים הנופלים במלוכסן, כמעט בלתי מורגשים, צללים רבים מדי, אפילו בצהרי היום, צללים שאין להם כל מקור נראה לעין, ולעתים בקול התייפחות בחדר נטוש שהמראה הסדוקה התלויה על כותלו אינה משקפת שום נוכחות, ובמועקה הבאה בלב הנוסע העוצר באיוולתו לשתות ממזרקת הכיכר שעדיין מפיקה מי מעיין מברז שבפי אריה של אבן. חתול משחר לטרף בגן מגודל עשבים, הוא מגחך ויורק, מקמר את גבו, ונרתע מפני הלא מוחשי על ארבע רגליים נוקשות מפחד. עתה מדירים הכול רגליהם מהכפר שלמרגלות הטירה אשר בה מנציחה הסהרורית היפיפייה את פשעי אבותיה באין אונים.

בשׂמלת כלה עתיקה, מלכה הערפדים היפהפייה יושבת לבדה בביתה הנישא, האפל, תחת עיני דיוֹקנאותיהם של אבות אבותיה המטורפים והאכזריים, שכל אחד מהם מתקיים באמצעותה קיום מיוסר שלאחר המוות; היא מונה את קלפי הטארוט ומפרשת בלי הרף צירופי אפשרויות כאילו נפילתם המקרית של הקלפים על מפת הקטיפה האדומה שלפניה עשויה לעקור אותה מחדרה הצונן והמוגף אל ארץ של קיץ נצחי ולמחות את עצבותה המתמדת של הנערה שהיא המוות והעלמה גם יחד.

קולה הומה בנות-קול רחוקות, כהדהודים במערה: באת אל מקום הכיליון, באת אל מקום הכיליון. והיא עצמה מערה מלאת הדים, היא מנגנון של חזרות, היא מעגל סגור. "התוכל ציפור לשיר רק את השיר שהיא יודעת או שמא תוכל ללמוד שיר חדש?" היא מושכת את ציפורנה הארוכה על סורגי הכלוב שחוגת המחמד שלה מזמרת שם, ומפיקה צלצול רם כפריטה על מיתרי לבה של אשת ברזל. שׂערה גולש מטה כדמעות.

רוב הטירה מיושבת דיירי רפאים אבל לה עצמה יש חדר שינה וטרקלין. תריסים צפופים וּוילונות קטיפה כבדים אוטמים כל דליפה של אור טבעי. יש שולחן עגול בעל רגל אחת שעליו היא שוטחת את קלפי הטארוט הבלתי נמנעים; החדר הזה לעולם אינו מואר אלא באורה הקלוש של מנורה כִּבדת אהיל שעל כרכוב האח והגשם החודר דרך הגג המוזנח משרטט דגמים עמומים, קדורניים, על הטאפט המצויר דמויות אדומות כהות, ומשאיר אחריו כתמים מקריים, אותות מבשרי רע כסימנים שהשאירו על הסדינים נאהבים מתים. ריקבון ועובש פושים בכול. הנברשת הכבויה כה עמוסת אבק שצורות גבישיה נעלמו, עכבישים חרוצים טוו כילות בפינות החדר המהודר והנרקב הזה, ולכדו את אגרטלי החרסינה שעל כרכוב האח בקורים אפרפרים. אבל אדונית כל העזובה הזאת אינה משגיחה בדבר.

היא יושבת על כורסה מרופדת קטיפה אכולת עש בגוון בורגונדי אצל השולחן העגול והנמוך ומחלקת את הקלפים, לפעמים החוגה שרה, אבל לעתים תכופות יותר אין היא אלא תלולית עגומה של נוצות מזוהמות. לפעמים הרוזנת מתופפת על סורגי כלובה לעורר אותה לציוץ קצר, היא אוהבת לשמוע אותה קוראת כי אינה יכולה להימלט.

היא קמה ממיטתה עם שקיעת החמה והולכת מיד אל שולחנה לשחק במשחק הפסיאנס שלה עד שמתעורר בה רעב, עד שהיא נתקפת בולמוס. היא כל יפה שהיא על טבעית, יופיה הוא פגם, הוא עיוות, שכן בשום תו מתוויה אין משהו מאי השלמות הנוגעת ללב, המסייעת לנו להשלים עם אי השלמות שבקיום האנושי. יופיה מעיד כי היא חולה. כי היא נעדרת נשמה.

ידיה הצחורות של היפיפייה הקודרת מחלקות את קלפי הגורל. ציפורניה ארוכות מציפורני המנדרינים בסין העתיקה וכל ציפורן פצורה מסתיימת בחוד. הציפורניים הללו ושיניה הדקות והלבנות כיתדות של סוכר קרוש הן הסימנים הגלויים לגורל שהיא נכספת לחמוק ממנו בדרכיה המסתוריות; מלתעותיה וציפורניה הושחזו על גוויות מאות בשנים, היא הנצר האחרון לשושלת המורעלת שיצאה מחלציו של ולאד המפלח, אשר נהג לערוך סעודות של גוויות ביערות טרנסילווניה.

סָטין שחור, מרוקם דמעות פנינים, תלוי על כותלי חדר השינה שלה. בארבע פינות החדר, ניצבים קנקנים וצלוחיות אפר המפיקים עשן קטורת חריף, מרדים. במרכז יש קטפאלקה מפוארת, עשויה הובנֶה מלוטש, מוקפה נרות ארוכים בפמוטי כסף עצומים. בכתונת תחרה לבנה, מוכתמת בדם פה ושם, הרוזנת עולה כל בוקר עם עלות שחר על הקטפאלקה שלה ושוכבת בארון-מתים פתוח.

כומר אורתודוכסי ששֹערו אסוף בזנב סוס תקע יתד באביה על פרשת דרכים קרפאתית בטרם צמחו שיני החלב שלה. בשעה שתקעו בו את היתד קרא הרוזן הקטלני: "נוֹספֶראטוּ מת; יחי נוספראטו!" כעת כל היערות רדופי הרוחות וכל המבנים המסתוריים של אחוזתו רחבת-הידיים ברשותה; היא ירשה את הפיקוד על צבא הצללים החונים בכפר שלמרגלות טירתה, החודרים ליערות בדמות תנשמות, עטלפים ושועלים, המחמיצים את החלב ומשחיתים את החמאה, ורוכבים על סוסים כל הלילה במסע ציד פראי עד שעם בוקר לא נותרים מהם אלא עור ועצמות, וגוזלים את חלב הפרות, ומעל לכול, מענים נערות צעירות בעלפונות, מחלות דם ומחושים של הדמיון.

אך הרוזנת עצמה אינה נותנת דעתה על מרותה העל-טבעית, כאילו אינה אלא חלום. בחלומה, היא משתוקקת להיות בת-אנוש, אך אין היא יודעת אם הדבר אפשרי. קלפי הטארוט מראים לה תמיד אותה תצורה: תמיד היא הופכת את לַה פַּאפֶּס, לַה מוֹר, לַה טוּר אַבּוֹלִי 1 – חוכמה, מוות, התפוררות.

בלילות ללא ירח מוציאה אותה אומנתה אל הגן. הגן הזה, מקום קדורני מאין כמוהו, דומה מאוד לאחוזת קבר וכל הוורדים ששתלה בו אמה המנוחה צימחו פרא והיו לחומת אדירים קוצנית הכולאת אותה בטירה שירשה. עם היפתח הדלת האחורית, הרוזנת מרחרחת את האוויר ומייללת. אז תקרוס על ארבעותיה. היא רוטטת, שחוחה, וקולטת את ריח טרפה. התפצפצות מענגת של עצמותיהם השבירות של ארנבים ויצורים קטנים, עטויי פרווה, שהיא עטה עליהם על ארבע, מהירה כברק. אחר היא זוחלת לביתה, מייבבת, דם מרוח על לחייה. בחדרה היא יוצקת לקערה מים מכד ורוחצת את ידיה בתנועות חתוליות נרתעות, אנינות.

שולי הטרף של לילות הציד בגן העגמומי, של הקריסה וההתנפלות, מכתרים את סהרוריותה המיוסרת היומיומית, את חייה או את חיקוי החיים שלה. עיני היצור הלילי הזה מתרחבות, זוהרות. כל כולה ציפורניים ומלתעות, היא הולמת, היא טורפת, אבל דבר לא יוכל לנחמה על קיומה המזוויע, שום דבר. היא מבקשת להתעודד בקסם של חפיסת הטארוט וטורפת את הקלפים, שוטחת אותם, קוראת אותם, אוספת אותם באנחה, שבה וטורפת אותם ובונה לה בלי הרף השערות על עתיד שאינו הפיך.

זקנה אילמת מטפלת בה, דואגת שלעולם לא תראה אור יום, שתישאר בארונה כל היום, מרחיקה ממנה מראות ושאר משטחים משקפים – בקצרה, ממלאת את כל תפקידיהם של משרתי הערפדים. כל דבר בגבירה היפיפייה והמבעיתה הזאת הולם את מהותה, מלכת הלילה, מלכת הזוועה, הכול – מלבד רתיעתה האיומה מתפקידה.

ואף-על-פי-כן, אם הרפתקן חסר-בינה יעצור בכיכר הכפר הנטוש להתרענן במזרקה, מיד תצא מן הבית קשישה בשֹמלה שחורה ובסינר לבן. היא תזמין אותך בחיוכים ובתנועות; אתה תלך בעקבותיה. הרוזנת רוצה בשר טרי. כשהיתה ילדה קטנה דמתה לשועל והסתפקה בגורי ארנבים שצייצו ציוצים מעוררי חמלה כשנעצה את שיניה בצווארם בתאוותנות מלאת קבס, בחולדות ובעכברי שדות שפרפרו רגע חטוף בין אצבעות הרוקמת שלה. אבל עכשיו אשה היא, היא זקוקה לגברים. אם תשתהה שעה ארוכה מדי על-יד המזרקה המצחקקת, יאחזו בידך ויובילוך אל המזווה של הרוזנת.

כל היום היא שוכבת בארון-המתים שלה בכתונת התחרה המוכתמת בדם. כשהחמה שוקעת מאחורי ההר, היא מפהקת ומתעוררת ולובשת את שֹמלתה היחידה, שֹמלת הכלולות של אמה, ויושבת לקרוא בקלפים עד שרעבונה מתעורר. היא מתעבת את המזון שהיא אוכלת; רוצה היתה לקחת את הארנבים לביתה, להאכילם חסה, לפנק אותם ולבנות להם קן במכתבת הזוטות השחורה-אדומה שלה, אבל רעבונה תמיד גובר עליה. היא נועצת את שיניה בצוואר שעורק פועם בו בפחד; אחר תשמוט את העור המדולדל ששאבה ממנו את כל הלְשַד בקריאה קלה של כאב ומיאוס כאחד. וכך היא עושה גם בנערי הרועים ובעלמים הצועניים אשר בבורותם או בפחזותם באים לשטוף את האבק מרגליהם במי המזרקה; סוכנתה של הרוזנת מביאה אותם לטרקלין שהקלפים על שולחנו מראים תמיד את הקוצר הנורא. הרוזנת בכבודה ובעצמה מגישה להם קפה בספלונים יקרים, סדוקים, ועוגות סוכר קטנות. השוטים הצעירים יושבים עם ספל עולה על גדותיו בידם האחת ורקיק באחרת ובוהים ברוזנת בתפארתה הסָטינית, שעה שהיא מוזגת להם מתוך קנקן של כסף ומלהגת בהיסח-הדעת כדי להשרות עליהם נינוחות קטלנית. משהו קפוא וגלמוד בעיניה מרמז שאין לה נחמה. היא משתוקקת ללטף את לחייהם החומות והכחושות ולהחליק על שֹערם הסתור. כשהיא אוחזת בידם ומובילה אותם לחדר השינה שלה, אין הם מאמינים שמזלם התמזל להם כל-כך.

לאחר מכן תאסוף הסוכנת את שייריו לערימה מסודרת ותעטוף אותה בבגדיו המושלכים. את צרור המוות הזה תקבור בסתר בגן. הדם על לחיי הרוזנת יתערב בדמעות; אומנתה תנקה את ציפורניה בקיסם כסף משיירי העור והעצמות שנתקעו שם.

Psst, you might also like:
אבירוּת כפרית

פוֹ פוּ פָה פִי

ריח דם של אנגלי עולה באפי.

בקיץ חם ובשל בשנות נעוריה של המאה הזאת, החליט קצין צעיר של הצבא הבריטי, בלונדי, תכול-עיניים, כבד-שרירים, שביקר ידידים בווינה, לבלות את שארית חופשתו בסיור במחוזותיה ההרריים הלא-מוכרים של רומניה. כשבחר באפשרות הדון-קיחוטית לרכוב על אופניים בדרכים החרוצות אופני עגלות, ראה את הגיחוך שבדבר: "על שני גלגלים בארץ הערפדים". והוא צחק ויצא להרפתקתו.

הוא ניחן בתכונה המיוחדת ששמה בתוליות – המצב הרב משמעי – והחד משמעי – מכולם: בוּרות, ויחד עם זאת עוצמה בכוח, ויתר-על-כן, אי-ידיעה, שאינה שקולה לבורות. הוא יותר ממה שהוא יודע, ומלבד זה קורן ממנו הזוהר המיוחד של הדור אשר ההיסטוריה כבר ייעדה לו גורל מיוחד ומופתי בחפירות צרפת. יצור זה, הנטוע בחליפות העתים. עומד להתנגש בנצחיות הגוֹתית העל-זמנית של הערפדים, שלדידם הכול כמות שהיה מאז ומעולם וכמו שיהיה, שקלפיהם תמיד נופלים באותה צורה.

אף שהוא צעיר כל-כך, הוא גם הגיוני. הוא בחר בכלי התחבורה ההגיוני ביותר בעולם למסעו סביב הרי הקרפּטים. ברכיבה על אופניים כשלעצמה יש משום הגנה מפני פחדים של אמונות תפלות, שכן האופניים הם תוצר של התבונה הטהורה ביישומה לתנועה. הגיאומטריה בשירות האדם! הבו לי שני מעגלים וקו ישר ואראה לכם עד אנה אני יכול לקחתם. ווֹלטֵר בכבודו ובעצמו עשוי היה להמציא את האופניים שכן הם תורמים תרומה כה נכבדה לרַווחת האדם, אך אינם מסיבים לו כל נזק. הם יפים לבריאות, אינם פולטים עשן רעיל ומאפשרים רק מהירות צנועה ואדיבה. היוכלו האופניים להיות אי פעם כלי משחית?

נשיקה אחת ויחידה העירה את היפיפייה הנרדמת ביער.

אצבעותיה הרכות של הרוזנת, אצבעות איקונין, הופכות את הקלף הקרוי הנאהבים. מעולם, מעולם… מעולם לא חזתה הרוזנת לעצמה גורל הקשור באהבה. היא נרעדת, היא מזדעזעת, עיניה הגדולות נעצמות תחת עפעפיה דקי הנימים, המרפרפים בעצבנות; המנחשת היפה בקלפים שלפה לעצמה הפעם, זו הפעם הראשונה, קלף של אהבה ומוות.

אם חי הוא, אם אין בו כלל רוח חיים
אטחן עצמותיו ואופה לי צנימים.

עם תחילותיו הלילכיות של הערב, המסייה האנגלי מטפס במאמץ במעלה הגבעה אל הכפר שראה ממרחק רב; עליו לרדת מאופניו ולדחוף אותם לפניו, שכן השביל תלול מדי לרכיבה. הוא מקווה למצוא פונדק ידידותי לנפוש בו הלילה; חם לו, הוא רעב, צמא, תשוש, מאובק… תחילה, למרבה האכזבה, הוא מגלה שגגותיהן של כל הבקתות שקועים פנימה ועשבים גבוהים מבצבצים מתוך תִלי רעפים שנפלו, תריסים תלויים על ציריהם חסרי-נחמה, והמקום כולו אינו מיושב. צמחיית הפרא כמו מלחשת סודות מחפירים, ומי שניחן בדמיון עשיר יכול לראות כאן בדמיונו פנים מעוותים מתגלים רגע תחת הגגות המתפוררים… אבל ההרפתקה שבעניין, והנחמה שבבהירות החריפה של החוטמיות התרבותיות שעדיין פורחות באומץ בגנים המגודלים, ויפי השקיעה הבוערת, כל אלה גברו עד מהרה על אכזבתו, ואפילו הקלו על המועקה הסתומה שחש. ומן המזרקה שנשות הכפר נהגו לכבס שם את בגדיהן עדיין נבעו מים זכים ורעננים, הוא רחץ בהכרת טובה את רגליו ואת ידיו, הצמיד את פיו אל הברז, והניח לזרם הקפוא לשטוף על פניו.

כשנשא את ראשו המטפטף, המפויס מפי האריה, ראה אשה זקנה שחצתה את הכיכר ובאה עד אליו, וחייכה אליו חיוך להוט, כמעט מרָצה. לבושה היתה שֹמלה שחורה וסינר לבן, וממותניה השתלשל צרור מפתחות של סוכנת-בית; שֹערה האפור נאסף בקפידה לפקעת תחת שביס הפשתן הלבן הנהוג בקרב נשים זקנות באזור. היא קדה קידה לפני האיש הצעיר ורמזה לו ללכת בעקבותיה. כשהיסס, החוותה כלפי בית-האחוזה העצום שמעליהם, שחזיתו התנוססה באיום מעל לכפר, ליטפה את כרסה, הצביעה על פיה, ושוב ליטפה את כרסה בהזמנה אילמת אך ברורה לארוחת ערב. אחר שבה ורמזה לו לבוא איתה והפעם הסתובבה החלטית, כאילו לא תקבל כל סירוב.

ניחוח כבד של ורדים אדומים הלם בפניו בגיאות עזה ומשכרת ברגע שיצאו את הכפר והפיל עליו סחרחורת חושנית; פרץ של מתיקות עשירה, רקובה משהו, כמעט והכריע אותו ארצה. יותר מדי ורדים. יותר מדי ורדים פרחו על שיחים עצומים משני עברי השביל, שיחים סמורי קוצים, והפרחים עצמם כמעט מגדישים את הסאה בגודלם, הכותרות הכבירות של העלים הקטיפתיים כמו מגונות בשִפעתן, והגבעולים הנלפתים, המוציאים ציצים צפופים, סבוכים עד שערורייה ממש. הארמון הבקיע בזעף מתוך הג'ונגל הזה.

באורה הקלוש והטורדני של השמש השוקעת, האור הזהוב השופע געגוע ליום שתם זה עתה, הזכירה לו חזותו הקדורנית של המבנה – ספק בית-אחוזה, ספק חווה מבוצרת, כביר, מסתעף, קן נשרים רעוע במרומי הצוק שלמרגלותיו מתפתל הכפר המשרת אותו – סיפורי ילדות בערבי חורף, עת הוא ואחיו ואחיותיו הפחידו את עצמם עד מוות כמעט באגדות שדים ורוחות שהתרחשו בדיוק במקומות כאלה עד שנזקקו לנרות שיאירו את דרכם למיטה במעלה המדרגות המטילות אימה פתאום. כמעט והתחרט על שנענה להזמנתה האילמת של הזקנה; אבל עתה, מול דלת האלון השחוקה משנים, בעוד היא בוחרת מפתח ברזל ענקי מתוך הצרור המקרקש שלמותניה, ידע שמאוחר מכדי לחזור בו והזכיר לעצמו בחריפות כי כבר אינו ילד הנבהל מתעתועי דמיונו שלו.

האשה הזקנה פתחה את מנעול הדלת שנעה על ציריה בחריקה מלודרמטית, וברוב מהומה נטלה ממנו את אופניו, למרות מחאותיו. חרף רצונו הרגיש שלבו מתחמץ בקרבּו בראותו את סמל ההיגיון הדו-גלגלי היפה שלו העלם בקרביו האפלים של הארמון ונלקח מן הסתם למחסן חשוך כלשהו ששם לא ישמנוהו ולא יבדקו את צמיגיו. אבל המתחיל במצווה אומרים לו גמור – האיש הצעיר פסע מעל סף טירתו של נוספראטו בנעוריו ובכוחו וביופיו הזהוב, ובקמיע בתוליו הבלתי-נראה, הסודי אפילו, ולא נרעד מפרץ האוויר הקר כמשב מפי קבר, שהגיח מן הפנים החשוך, דמוי המערה.

הזקנה הובילה אותו לחדר קטן ובו שולחן אלון שמפה צחורה ונקייה פרושה עליו, והוא ערוך בקפידה בכלי כסף כבדים, עמומים כלשהו, כאילו הִשיב עליהם אי-מי מהבל פיו הבואש, אך רק לסועד אחד. מוזר יותר מרגע לרגע; הזמינוהו לארוחת ערב בטירה ועתה עליו לסעוד בגפו. אף על פי כן נענה להזמנתה והתיישב. אף שהחושך טרם ירד בחוץ, הווילונות היו סגורים ומסוגרים ורק אורה הקמצני של מנורת שמן יחידה הראה לו כמה עגום המקום הזה. הזקנה פשפשה בתיבה עתיקה של אלון אכול תולעים והביאה לו בקבוק יין וכוס; בעוד הוא שותה מן היין, תוהה ותמֵה, נעלמה מן החדר אבל שבה במהרה ובידיה קערה מהבילה של נזיד הבשר המתובל המקומי עם כופתאות, וכיכר לחם שחור. כיוון שהיה רעב לאחר רכיבה של יום שלם, אכל בתיאבון וקינח את צלחתו בקרום הלחם, אך האוכל ההמוני הזה לא היה הכיבוד שציפה לו מדרי מעלה, והפליא אותו המבט האומד בעיני האשה האילמת שהתבוננה בו באוכלו.

אבל היא נחפזה להגיש לו תוספת ברגע שסיים את מנתו ומלבד זאת נראתה כה ידידותית וחביבה, שלא היה ספק בלבו כי יוזמן ללון בטירה כשם שהוזמן לארוחת ערב, ולפיכך הוכיח את עצמו קשות על רתיעתו הילדותית מן הדממה המאיימת ומן הקור הלח ששֹרר שם.

כשסיים את התוספת, ניגשה אליו הזקנה וסימנה לו לקום מעם השולחן ולבוא שוב בעקבותיה. היא חיקתה תנועות של שתייה, והוא שיער שעתה הוא מוזמן לשתות קפה של קינוח בחדר אחר עם דייר חשוב יותר שלא רצה לסעוד איתו אך מכל מקום רוצה להתוודע אליו. כבוד גדול הוא, מן הסתם; מאחר שהשתוקק לעשות רושם טוב על מארחו יישר את עניבתו ובירש את הפירורים ממקטורן הטוויד שלו.

הוא הופתע למראה הניוול והעזובה ששֹררו בבית – קורי-עכביש, קורות תקרה אכולות תולעים, טיח מתפורר; אבל הזקנה האילמת כרכה אותו בתוקף על סליל פנסה לאורכם של פרוזדורים לאין-קץ במעלה מדרגות לולייניות, דרך מסדרונות ששם עפעפו רגע עיניים מצוירות בדיוֹקנאות המשפחה כשחלפו מולן, עיניים שניבטו מתוך פרצופים שכולם עד אחד – כך השגיח – בהמיים להחריד. לבסוף נעצרה מול דלת שמאחוריה שמע צלצול מתכתי קל, כמו, למשל, אקורד שנפרט על צ'מבלו. ואז, הפלא ופלא, המפל הנוזלי של זִמרת חוגה, שהביאה אליו כאן, בלב לבו של קבר יוליה – אף שלא ידע זאת – את רעננות הבוקר.

הזקנה נקשה על קורות הדלת בפרקי אצבעותיה; הקול המלטף והמפתה ביותר ששמע מימיו קרא בצרפתית, שפתה המאומצת של האצולה הרומנית, במבטא כבד: "אַנְטרֶה". 2

תחילה לא ראה אלא צורה, צורה טובלת בנוגה קלוש, שכן היא קלטה ושיקפה במשטחיה המצהיבים את האור המועט שהיה בחדר החשוך כמעט; צורה זו התבארה, למרבה הפליאה, כשֹמלה מחושקת-חצאית מסָטין לבן מעוטר בתחרה פה ושם, שֹמלה שיצאה מן האופנה זה חמישים או שישים שנה, אך בזמנה נועדה ללא ספק לכלולות. ואז ראה את הנערה הלובשת אותה, נערה שבירה כשלד של עש, כה דקיקה ושבירה עד כי השֹמלה נראתה כתלויה ומרחפת, מרוקנת מאדם באוויר המעופש, מעשה-קסם, בגד העומד בפני עצמו והיא מתגוררת בו כרוח רפאים בתוך מכונה. את כל האור בחדר הפיצה מנורה מעומעמת מכוסה באהיל עבה ירקרק על כרכוב אח מרוחק; הזקנה שליוותה אותה האהילה על פנסה בידה, כמו לגונן על גבירתה מפני הופעתו הפתאומית, או שמא לגונן על האורח מפני הופעתה הפתאומית שלה.

Psst, you might also like:
המתה

לפיכך רק לאחר שהסתגלו עיניו לאפלולית ראה לאט-לאט עד מה יפה ורכה בשנים הדחלילה המקושטת, ובדעתו עלתה ילדה המתחפשת בבגדי אמה, אולי ילדה הלובשת את בגדי אמה המתה כדי להשיבה לחיים, ולוּ רק להרף-עין.

הרוזנת עמדה מאחורי שולחן נמוך, על-יד כלוב ציפורים נאה, מטופש, של חוטי ברזל מוזהבים, וידיה פרושות במחווה נבוכה שדמתה כמעט להתעופפות של מנוסה; היא נראתה מבוהלת מכניסתם, כאילו לא היא הזמינה אותם להיכנס. בפניה החיוורים והמתוחים ובראשה הגולגולתי היפהפה העטור שיער כהה וארוך שצנח מטה כה חלק כמו היה רטוב, נראתה ככלה שניצלה מאונייה טובעת. עיניה הכהות והענקיות כמעט ושברו את לבו במבטן האסופי, האבוד; ועם זאת הטרידוֹ וכמעט הבחיל אותו פיה הבשרני להדהים, פה בעל שפתיים רחבות, מלאות ובולטות באדום-ארגמן רוטט, פה חולני. אפילו – והוא מיהר לסלק את המחשבה הזאת – פה של זונה. היא רעדה ללא הרף בצמרמורת של רעב, עצמותיה הזדעזעו כבמלאריה. הוא שיער בלבו שהיא כבת שש עשרה או שבע עשרה, לא יותר, ויופיה קדחתני וחולה כשל מוכת שחפת. והיא גבירת הארמון החרב הזה.

ברוב זהירות דאוגה הרימה עתה הזקנה את פנסה להראות למארחת את פני אורחה. למראהו פלטה הרוזנת יבבה חלושה, וידיה החוו תנועה מבועתת ועיוורת כהודפת אותו הלאה ממנה, ופגעו בשולחן, ופרפר מסנוור של קלפים מצוירים נפל ארצה. פיה התעגל בכאב, היא התנדנדה רגע ושקעה אל תוך כורסתה, ונשארה שרועה שם כמו לא נותר בה כוח לזוז. קבלת פנים מדהימה. הזקנה צקצקה בשקט ומיששה כה וכה על השולחן עד שמצאה זוג משקפיים ירוקים כהים ענקיים, כמשקפי קבצנים עיוורים, והרכיבה אותם על אפה של הרוזנת.

הוא צעד לפנים לאסוף למענה את הקלפים וגילה להפתעתו שהשטיח רקוב בחלקו, ובחלקו אכול סוגים שונים של עובש אלים למראה. הוא אסף את הקלפים וטרף אותם יחד ברישול, כי לא היתה להם שום משמעות לדידו, אף כי נראו לו כצעצועים משונים לנערה צעירה. איזו תמונה מזוויעה של שלד מקרטע! הוא כיסה אותה באחרת עליזה ממנה – זוג נאהבים צעירים, מחייכים זה לזה, והשיב את משחקיה לידה הדקה כל-כך שכמעט ויכול לראות את רשת העצמות השבירה תחת העור השקוף, יד שציפורניה ארוכות וחדודות כמפרטי בנג'ו.

למגעו נדמה שהתאששה מעט וכמעט חייכה, וקמה.

"קפה," אמרה. "מוכרח אתה לשתות קפה." וערמה את קלפיה יחד כדי לפנות לזקנה מקום לערוך לפניה קומקום כסוף על פתיליית כוהל, קנקן קפה כסוף, כד שמנת, מִסכּרת, ספלים על מגש כסף – מגע מוזר של פאר, גם אם דהוי, בחדר החרב הזה שגבירתו קורנת בזוהר ערטילאי, כמפיצה את הנוגה השדוף, התת-מימי, של עצמה.

הזקנה מצאה לו כיסא ויצאה לה אגב צחוק חרישי, והשאירה את החדר מעט חשוך יותר.

בעוד העלמה הצעירה מכינה את הקפה, היה לו פנאי לחזות במיאוס כלשהו בסידרה נוספת של דיוקנאות המשפחה אשר עיטרה את כותלי החדר המוכתמים והמתקלפים; הפנים האפרפרים הללו נראו כולם כמעוותים משיגעון קודח, והשפתיים הצבות והעיניים הענקיות והמטורפות של כולם דמו דמיון מטריד לשפתיה ולעיניה של זו שנפלה קורבן, להוותה, לנישואים בתוך המשפחה, זו שחלטה עכשיו בסבלנות את המשקה הריחני, אף שבפניה שלה התעדנו התווים האלה בחוט של יופי נדיר. החוגה, משהִשלימה את זמרתה, השתתקה זה שעה ארוכה; שום צליל לא נשמע חוץ מצלצול הכסף בחרסינה. עד מהרה הגישה לו ספל זעיר של חרסינה צבועה בוורוד.

"ברוך הבא," אמרה לו בקולה ההומה הדהודים גועשים של אוקיאנוס. הקול שנדמה כאילו הגיח ממקום אחר ולא מצווארה הלבן והדומם. "ברוך הבא לטירתי. לעתים רחוקות אני זוכה לקבל אורחים וחבל, כי אין דבר המפיח בי חיים כנוכחותו של זר… המקום הזה בודד כל-כך מאז ננטש הכפר, ובת-לווייתי היחידה, אבוי, אינה יכולה לדבר. לעתים תכופות אני כה שקטה שאני חושבת שגם אני אשכח במהרה כיצד מדברים ואיש לא ידבר כאן עוד."

היא הציעה לו רקיק סוכר מצלחת לימוז'; ציפורניה צלצלו כפעמונים על החרסינה העתיקה. קולה שבקע מבין שפתיה האדומות כוורדים הדשנים בגנה, מבין השפתיים שלא נעו – קולה המוזר נדמה מנותק מגופה. היא כמו בובה, אמר בלבו, בובה של פיתום, או יותר מזה, כמו יצירה מכנית מופלאה ומחוכמת. שכן היא נדמתה כמופעלת באנרגיה אִטית ובלתי מספקת שאינה בשליטתה, כאילו מתחו אותה לפני שנים, כשנולדה, ועתה נחלש מנגוננה ללא תקנה וייטול ממנה את רוח החיים. הרעיון כי היא עשויה להיות אבטומטוס של קטיפה לבנה ופרווה שחורה, שאינו יכול לנוע מרצונו החופשי, הרעיון הזה לא סר ממוחו, ואפילו נגע לליבו עד מאוד. גם אווירת הקרנבל שבשִֹמלתה הלבנה שיוותה לה נופך לא מציאותי, כקוֹלוֹמבִּינה עצובה שדרכה אבדה לה ביער זה זמן רב ולעולם לא תגיע אל היריד.

"והאור. עלי להתנצל על האור הדל… מחלת עיניים תורשתית…"

משקפיה העיוורים החזירו לו את פניו הנאים כפול שניים; אילו עמד פנים אל פנים מול פניה הערומים, היה מכה אותה בעיוורון כמו השמש שאסור לה להביט בה משום שהיא תכווץ אותה באחת, ציפור לילה מסכנה, ציפור טבח מסכנה.

Vous serez ma proie 3

מה נאה צווארך, מסייה, כעמוד שיש. כשנכנסת לחדר, אוצר את כל אורו הזהוב של יום קיצי שאיני יודעת עליו מאומה, מאומה, הגיח הקלף הקרוי "הנאהבים" מתוך התוהו ובוהו של הציורים שנטרפו מול עיני; דימיתי שיצאת מתוך הקלף אל חשכתי, ולרגע חשבתי שאולי תאיר אותה.

איני רוצה להכאיב לך. אחכה לך בשֹמלת הכלה שלי בחשיכה.

החתן בא, הוא ילך אל החדר שהוכן למענו.

נגזר עלי לחיות בבדידות ובחשיכה; איני רוצה להכאיב לך.

אהיה עדינה מאד.

(וכלום יכולה האהבה לגאול אותי מהצללים? התוכל ציפור לשיר רק את השיר שהיא יודעת, או שמא תוכל ללמוד שיר חדש?)

רואה אתה, אני מוכנה לקראתך. תמיד הייתי מוכנה לקראתך; חיכיתי לך בשֹמלת הכלולות שלי, מדוע התמהמהת כה… זה ייגמר בן-רגע.

לא תחוש כאב, יקירי.

היא עצמה בית רדוף רוחות. אין היא שולטת בעצמה; אבותיה באים לפעמים ומציצים החוצה דרך חלונות עיניה וזה מפחיד מאוד. יש בה בדידות מסתורית של מי שקיומו מעורפל ורב- משמעי; היא מרחפת במחוזות לא-נושבים בין חיים ומוות, ישנה ומקיצה, מאחורי משוכת פרחים קוצניים, היא ציץ הוורד העקוב מדם של נוספראטו. אבותיה האכזריים שעל הקירות גוזרים עליה חזרה נצחית על תשוקותיהם.

(ואף-על-פי-כן, נשיקה אחת, אחת ויחידה, העירה את היפהפייה הנרדמת ביער.)

בעצבנות, לכסות על הקולות ההומים בתוכה, היא מפטפטת בצרפתית בקלילות מדומה בעוד אבותיה מלכסנים מבט ומגחכים על הקירות; חרף כל מאמציה להעלות בדעתה פורקן אחר, היא מכירה רק סוג אחד.

ושוב הולם בו מראה ציפורניה הדורסות, הדומות לציפורני ציפור, בקצה ידיה הנפלאות; תחושת המוזרות שהתחזקה והלכה בו מאז טבל את ראשו בזרם המים בכפר, מאז נכנס בשעריה הקודרים של הטירה הגורלית, כבשה אותו עכשיו כליל. לוּ היה חתול, היה מזנק אחורה מפני ידיה על ארבע רגליים נוקשות מפחד, אבל הוא אינו חתול: הוא גיבור.

הוא נסמך על אי-אמון בסיסי במה שהוא רואה לנגד עיניו, אפילו בטרקלינה הפרטי של הרוזנת נוספראטו עצמה; הוא היה אומר, אולי, שיש דברים שאף אם הם אמנם נכונים, אסור לנו להאמין כי הם אפשריים. עשוי היה לומר: איוולת היא להאמין למראה עיניך. לא שאינו מאמין בה; הוא יכול לראותה, היא אמיתית. אם תסיר את משקפיה, ינבעו מעיניה כל הצלמים המאכלסים את הארץ רדופת הערפדים הזאת, אך כיוון שהוא עצמו חסין בפני צללים, בשל בתוליותו – עדיין אין הוא יודע ממה יש לפחד – ובשל גבורתו, שבשלה הוא דומה לשמש, הוא רואה לפניו, בראש ובראשונה, נערה שעצביה מתוחים, שנולדה מנישואים בתוך המשפחה, יתומה מאב, יתומה מאם, סגורה בחשיכה זמן רב מדי וחיוורת כצמח שלעולם אינו רואה אור, עיוורת למחצה בגין איזו מחלת עיניים תורשתית. ואף שהוא חש מועקה כלשהי, אין הוא מסוגל לדעת פחד; ולפיכך כמוהו כילד מן הסיפור, שאינו יודע כיצד לרעוד, ולא רוחות רפאים, ולא שדים טורפי גוויות, ולא חיות טרף, ולא השטן בכבודו ובעצמו על כל פמלייתו אינם מצליחים להעביר בו רעד.

היעדר הדמיון הוא הנותן לגיבור את גבורתו.

Psst, you might also like:
התופרת

הוא ילמד לרעוד בחפירות. אך הנערה הזאת אינה יכולה להעביר בו רעד.

חשוך עכשיו. עטלפים מתעופפים ומצייצים מחוץ לחלונות מוגפי התריסים. הקפה כבר נלגם כולו, רקיקי הסוכר נאכלו. פטפוטה מטפטף ומתמעט עד שהוא חדל; היא מפתלת את אצבעותיה, מורטת בתחרת שֹמלתה, נעה בעצבנות על כורסתה. תנשמות צווחות; עול גורלה הוא המצייץ ומלהג סביבנו. באת אל מקום הכיליון, באת אל מקום הכיליון. היא מפנה את ראשה שלא לראות את קרני האור התכולות של עיניו; אין היא יודעת כל פורקן מלבד היחיד שהיא יכולה להציע לו. שלושה ימים לא אכלה. זמן לאכול עכשיו. זמן לישון.

Suivez-moi.

Je vous attendais.

Vous serez ma proie.4

העורב קורא על הגג המקולל. "זמן לאכול, זמן לאכול," מדנדנים הדיוֹקנאות על הקירות. רעב נורא מכרסם בקרביה; כל חייה חיכתה לו בלי לדעת.

רוכב האופניים הנאה ילך אחריה לחדר השינה בלי להאמין שמזלו התמזל לו כך; הנרות סביב מזבח ההקרבה שלה בוערים בלהבה נמוכה, בהירה; האור נאחז בדמעות הכסף התפורות אל הקיר. היא תבטיח לו בקול שהוא התגלמות הפיתוי: "אך ינשרו ממני בגדי ואתה תראה לפניך מצעד של מסתורין."

אין לה פה לנשק בו, או ידיים ללטף בהן, רק מלתעות וציפורניים דורסות של חיית טרף. לגעת בנוגה המינרלי של בשרה הנחשף לאורה של שלהבת הנר הקרירה פירושו להזמין את חיבוקה הקטלני; בקולה הנמוך, המתוק, היא תזמזם את שיר הערש של בית נוספראטו.

חיבוקים, נשיקות; ראשך הזהוב, ראש אריה, אף שמימַי לא ראיתי אריה, רק בדמיוני, אריה שמש, אף-על-פי שראיתי רק את תמונת השמש בקלף טארוט, ראשך הזהוב, ראש המאהב שחלמתי שיגאל אותי יום אחד, הראש הזה ייפול אחורה, עיניו תתגלגלנה מעלה בעווית שתטעה לראות בה עווית אהבה ולא מוות. החתן שותת דם על מיטת הכלולות המהופכת שלי. נוקשה ומת, רוכב אופניים מסכן; הוא שילם את מחירו של לילה עם הרוזנת ויש הסבורים שהמחיר מופקע ויש הסבורים שלא.

מחר תקבור אומנתה את עצמותיו תחת ורדיה. מזונם של הוורדים האלה הוא הנותן להם את צבעם העשיר, את ניחוחם המעלף, ריח תאוותני של תענוגות אסורים.

Suivez-moi.

"Suivez-moi!"

רוכב האופניים הנאה, החרד לבריאותה ולשפיותה של המארחת הדוחקת בו בהיסטריה שכזאת, הולך אחריה בזהירות אל החדר השני; הוא משתוקק לחבקה בזרועותיו ולגונן עליה מפני אבותיה המלכסנים מבטם מטה מן הקירות.

איזה חדר שינה מקאברי!

הקולנול שלו, תיש זקן שטוף-זימה, נתן לו כרטיס ביקור של בית-בושת בפאריס ששם, הבטיח לו הסאטיר, יקנו לו עשרה מטבעות זהב חדר שינה קודר בדיוק כמו זה שכאן, עם נערה ערומה על ארון מתים. מאחורי הקלעים פסנתרן הבית מנגן את ה-Dies Irae 5 על עוגב, והלקוח, אפוף ריחות בשֹמים נוסח מכון חניטה, מתענג על משכב גוויות עם גוויה מדומה. הוא סירב ברוח טובה לטבילת האש הזאת שהציע לו הזקן; כיצד יוכל עכשיו לחטוא בניצולה של נערה מעורערת שידיה קודחות, גרומות ודורסות, ועיניה מכחישות את כל ההבטחות החושניות של גופה באימה שבהן, בעצבותן, ברוך המבעית העצור בהן?

כה ענוגה ומקוללת, מסכנה שכמותה. מקוללת לגמרי.

ועם זאת אני מאמין שכמעט אינה יודעת מה היא עושה.

היא רועדת כאילו גפיה אינם מחוברים כיאות, כאילו עוד מעט קט תתפרק. היא נושאת את ידיה אל עורפה לפתוח את שמלתה ועיניה מתמלאות דמעות, והן מתגלגלות תחת משקפיה הכהים. היא לא תוכל להסיר את שמלת אמה אלא אם תסיר קודם את משקפיה; הנה שיבשה את הטקס, שוב אין הוא נוקשה כשהיה. המנגנון בתוכה מכזיב, דווקא בשעה שהיא זקוקה לו ביותר. כשהיא מסירה את המשקפיים הכהים, הם מחליקים מבין אצבעותיה ומתנפצים לרסיסים על המרצפות. בדרמה שלה אין מקום לאלתורים; והרעש הארצי והבלתי- צפוי הזה של זכוכית נשברת שובר את הכישוף הרע שבחדר, ללא תקנה. היא בוהה בעיוורון, בפה פעור, ברסיסים שלרגליה ומורחת את הדמעות על פניה באגרופה, לשווא. מה תעשה עכשיו?

כשהיא כורעת ומנסה לאסוף את שברי הזכוכית, רסיס חד ננעץ עמוק בכרית אגודלה; היא צועקת צעקה מרה, אמיתית. שחוחה בקרב הרסיסים היא צופה בחרוז הדם הבהיר נקווה לטיפה. מעולם לא ראתה את דמה עד כה, לא את דמה שלה. הוא מהלך עליה קסם של פלצות.

אל תוך החדר השפל והרצחני הזה, רוכב האופניים הנאה מביא את רפואות הילדות התמימות; הוא עצמו, בעצם נוכחותו, מגרש את הדיבוק. הוא נוטל את ידה בעדינות ומקנח את הדם בממחטתו, אך זה עדיין זב. לפיכך הוא מצמיד את פיו אל הפצע. הוא ירפא לה אותו בנשיקתו, כפי שהיתה אמה עושה, אילו היתה בין החיים.

כל דמעות הכסף נושרות מן הקיר בצלצול רפה. אבותיה המצוירים מסיטים את עיניהם וחורקים בניביהם.

כיצד תוכל לשאת את הכאב של היות לבן אנוש?

קץ הגלות הוא קץ הקיום.

הוא התעורר לקול זִמרת החוגה. התריסים, הווילונות, אפילו החלונות שהיו סגורים ומסוגרים מאז ומעולם בחדר הזוועות – כולם היו פתוחים לרווחה ואור ואוויר זרמו פנימה; עתה ניתן לראות כמה נקלה הכול, כמה דק וזול הסָטין, והקטאפלקה כלל לא עשויה הוֹבנֶה אלא נייר צבוע שחור שנמתח על סומכות עץ, כמו בתיאטרון. הרוח השיבה עננות של עלי-כותרת מן החוץ אל תוך החדר והשיירים הארגמניים הסתחררו, ריחניים, מעל הרצפה. הנרות כלו והיא שחררה מן הסתם את חוגת המחמד שלה כי זו עמדה לה על שוליו של ארון-המתים המטופש וזימרה לו שיר בוקר נלהב. עצמותיו היו נוּקשות ודואבות, הוא ישן על הרצפה ומקטורנו הצרוּר משמש לו ככה, לאחר שהשכיב אותה לישון במיטה.

אך עתה לא נותר לה זֵכר, מלבד כתונת התחרה המושלכת על הסטין השחור של כיסוי המיטה, מוכתמת מעט בדם, כמו מווסת, וּורד שמקורו ודאי בשיחי הפרא המנענעים את ראשם מחוץ לחלון. האוויר היה דחוס מניחוח הוורדים והוא השתעל. הרוזנת ודאי השכימה קום להתענג על אור השמש וחמקה לה החוצה לקטוף לו ורד. הוא קם, שידל את החוגה לבוא ולעמוד על-אמת ידו ולקח אותה אל החלון. תחילה ניכרה בה הרתיעה מן השמים האופיינית ליצור שהיה כלוא זמן רב, אבל כשהשליך אותה מעלה אל זרמי האוויר, היא פרשה את כנפיה והתעופפה גבוה, הרחק אל הגביע הזך והכחול של הרקיע; הוא צפה במעופה ולבו גאה משמחה.

אז הלך לאט אל טרקלינה ומוחו הומה תוכניות. ניקח אותה לציריך, לבית-מרפא; היא תקבל טיפול נגד היסטריה של עצבים. ומשם למומחה עיניים, שיטפל בפוֹטוֹפוביה6 שלה, ואחר לרופא שיניים שישפר את מצב שיניה. וכל מניקוריסטית הגונה תוכל לטפל בציפורניים הללו. נהפוך אותה לנערה היפהפייה שהינה; אני ארפא אותה מכל סיוטיה.

הווילונות הכבדים פתוחים ומחדירים פנימה מטחים זוהרים של אור הבוקר המוקדם; בעזובת הטרקלין, היא יושבת אצל שולחנה העגול בשמלה הלבנה והקלפים פרושים לפניה. היא נרדמה על קלפי הגורל שמוששו כל-כך, והיטנפו, ונשחקו כל-כך מטריפה בלתי פוסקת, עד כי לא ניתן לראות את הציור אף לא על אחד מהם.

היא איננה ישנה.

במותה, נראתה הרבה יותר מבוגרת, פחות יפה ולפיכך, לראשונה, אנושית לגמרי.

אני איעלם באור הבוקר; הייתי רק המצאה של החושך.

ואשאיר לך כמזכרת את הוורד הכהה, חד הניבים, שתלשתי מבין ירכי, כפרח שמניחים על קבר.

אומנתי תטפל בכול.

בני נוספראטו תמיד נוכחים בהלוויות עצמם; היא לא תלך לבית-הקברות בלי ליווי. ועתה הופיעה הזקנה, מתייפחת, וסימנה לו בגסות שיסתלק לו. לאחר שחיפש בכמה מחסנים מצחינים מצא את אופניו, ובלי להמשיך בחופשתו נסע היישר לבוקרשט, ששם, בבית הדואר, מצא מברק הקורא לו לשוב לגדודו מיד. הרבה יותר מאוחר, כששב ולבש את מדיו במחנה, גילה שהוורד של הרוזנת עדיין אתו, מן הסתם דחף אותו לכיס הפנימי של מקטורן הרכיבה שלו לאחר שמצא את גווייתה. הפרח לא נראה מת לגמרי, ומשום שהנערה היתה כה מקסימה ומותה כה בלתי צפוי ונוגע ללב, החליט מתוך דחף רגעי לנסות ולהחיות את הוורד שלה. הוא מילא את הכוס ששימשה לו לצחצוח שיניים במים מן הבקבוק שעמד על ארונו ותחב שם את הוורד, כך שראשו הקמל צף על פני המים.

בערב, כשחזר מחדר האוכל, שט לקראתו הבושם הכבד של ורדי הרוזן נוספראטו לאורך פרוזדור האבן של הקסרקטין, ומגוריו הספרטניים מלאו עד גדותיהם בריחו המטשטש של פרח זוהר, קטיפתי, מפלצתי, שעליו שבו והתגמשו, ופרחו במלוא הדרם המושחת, המבריק, המציק.

למחרת הפליג גדודו לצרפת.


*הסיפור לקוח מתוך: "חדר הדמים" מאת אנג'לה קרטר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.

דימוי: טומש מיישקי

  1. שמות הקלפים (צרפתית, בהתאמה): האפיפיורית, המוות, המגדל החרב.
  2. בוא.
  3. צרפתית: אתה תהיה לי לטרף
  4. צרפתית: בוא אחרי. חיכיתי לך. אתה תהיה לי לטרף
  5. לטינית: ההמנון ליום הדין
  6. פחד מפני אור

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend