search
בקריאה כעת: הגן היפני | אנטוניו אורטוניו
search

אנטוניו אורטוניו | מקור:ספרדית

הגן היפני

תרגום : אדם בלומנטל

הקדמה מאת אדם בלומנטל

"חקובו, לא הייתי רוצה שתחשוב שהמשרתים משחקים איתך מתוך חברות... הם משחקים איתך כי אני משלם להם". זה סוג החינוך שאביו של חקובו מעניק לבנו בן התשע; יחסי החיבה מבוססים על עסקאות כלכליות. עד כדי כך שאביו שוכר לו "זונה" בת תשע, פביאנה, משום שהוא סבור שלבנו אין מספיק חברים. השנים חולפות. האב מת, פביאנה נעלמת, חקובו מתבגר. במהלך נעוריו הוא פיתח אובססיה לפביאנה, יתכן שזוהי רק תשוקה מינית, יתכן שהוא משתוקק לקשר אנושי אינטימי ואמיתי יותר, אין לדעת בוודאות. מכל מקום, חקובו מחליט לשכור בלש פרטי, ואז עוד אחד, כדי למצוא את פביאנה. מה עלה בגורלה? האם יוכל חקובו למצוא אותה ולתקן את החינוך הרע שקיבל מאביו? הסיפור מגיע לשיאו בסדרה של אירועים שמאשרים את העולם הציני והדטרמיניסטי שבו פועלות דמויותיו של אורטוניו. 

קראו עוד

כשהייתי בן תשע, אבא שלי שכר לי זונה. זונה בת תשע, כמובן. את הבגדים, הצעצועים, האוכל – כל מה שהחיים שלי היו עשויים ממנו בגיל תשע – שכחתי, אבל לא את הזונה.

פביאנה לא שכבה איתי. או ליתר דיוק, היא שכבה איתי ותו לא. אבא שלי התעקש שנישן באותה מיטה ואפילו היה מוודא שאנחנו מחובקים מתחת לשמיכות. מעולם לא ניסינו להתפשט – כמה התייסרתי בגיל ארבע עשרה, כשנזכרתי בפביאנה ובאדישות שלי כלפיה – ורק לעתים רחוקות העזנו להצמיד שפתיים בפעולה שבקושי רב אפשר לכנות נשיקה.

פביאנה באה בימי שישי, בשעת ארוחת הערב, עם ילקוט על הכתף וסרט וידאו ביד. בילינו את סופי השבוע בבית שלי, ישנו ושחינו בבריכה, אבל מעולם לא נכנסו יחד למקלחת – כמה עינה אותי הזיכרון הזה, כשליטפתי כל טיפה וטיפה על קיר המקלחת שמעולם לא חלקנו.

אבא שלי טען שאין לי מספיק חברים והתעקש להפגיש אותי עם פביאנה. למען האמת דווקא כן היו לי חברים, אבל אבא שלי לא קיבל את העובדה שאני משחק עם הילדים של המשרתים ואף פעם לא הרשה לי לישון עם אף אחד מהם. "חקובו, לא הייתי רוצה שתחשוב שהמשרתים משחקים איתך מתוך חברות", הוא אמר לי. "הם משחקים איתך כי אני משלם להם."

נודע לי שפביאנה זונה מפי חבר לכיתה. מאוריסיו הרטיב אינספור מיטות בתשע שנות חייו. הוא השתין במיטות של אחים ובני דודים, של בתי חולים, של מטפלים ושל חברים, של בתי מלון במונקו וגם בטְלַקסְקָלַה. לכן ההורים שלו החליטו לנסות את פביאנה: הם קיוו שנוכחות זרה במיטה תרתיע את בנם והוא יתאפק. לא כך היה, לפחות בהתחלה. בלילות הראשונים שלהם יחד מצאה את עצמה פביאנה מוצפת והיא העירה אותו ועזרה לו להחליף סדינים. היא מעולם לא נזפה בו או השמיעה תלונה. אולי בגלל זה, בתוך כמה חודשים הפסיק מאוריסיו להשתין במיטה. "בפביאנה יש משהו שעוזר לאנשים," אמר החבר שלי. "בגלל זה ההורים שלי שכרו אותה בשבילי." מאוריסיו שאל את בן דוד שלו, נער מתבגר, איך מכנים אישה להשכרה. הבן דוד חשב לרגע ואפילו בדק במילון. "זונה," הוא הכריז. פביאנה, אם כן, היתה זונה.

Psst, you might also like:
בית נופש

אבל אם אבא שלי שכר את שירותיה של פביאנה זה היה משום שחשב שאני סובל מבעיה חמורה לפחות כמו זו של מאוריסיו. אם היו לי חברים או לא בטח לא היה מקור הדאגה העיקרי שלו: אפילו הוא היה מוכרח להודות שאם אני מבלה את אחר הצהריים במשחק כדורגל עם הבנים של המשרתים משמע שאני ילד נורמלי. אפילו אם הוא משלם להם בתמורה. מה היתה הבעיה שהוא קיווה שפביאנה תפתור?

לפני שהספקתי לפתור את החידה ולפני שההשפעה החיובית של פביאנה הפכה את השאלה ללא רלוונטית, אבא שלי קיבל התקף ומת. "תדאג שהוא ימשיך לראות את הילדה," הוא הספיק לומר לדוד שלי לפני שנפח את נשמתו. אפשר לומר שדוד שלי התנהג למופת. הוא שמר בהגינות על הירושה שלי ואף דאג להגדיל את ההון שלי באמצעות השקעות זהירות ונכונות. כשהגעתי לגיל מבוגר מספיק לנהל את הירושה, היה ברור שלעולם לא אצטרך להוציא שום תואר מעשי או להתדרדר לכדי חיפוש עבודה. אף על פי כן, ברגע שלקח על עצמו להיות האפוטרופוס שלי, החליט הדוד שלי שהעובדה שאני ישן עם ילדה – ועוד ילדה שכורה – לא מתקבלת על הדעת. אז פביאנה הפסיקה לבוא אלי הביתה. לפעמים ראיתי אותה בגינה הציבורית – הבית שלה היה במרחק מטרים ספורים מביתי – תמיד בחברת ילד כלשהו שנראה כמו שק של בעיות פסיכיאטריות. כשהחלפנו מבטים, פביאנה חייכה. קרוב לוודאי הצטערה על כך שלא היה לה מספיק זמן לפתור את הבעיה שלי, מה שהיא לא תהיה.

כעבור כמה שנים מכרה המשפחה של פביאנה את הבית ואת הרהיטים ונעלמה. אב הבית אמר שאביה של הילדה בטח עבר עבירה כלשהי, כי אחרי המעבר הפתאומי הגיעו כמה סוכני משטרה לשאול עליהם שאלות.

הזכר היחיד שנותר לי מפביאנה הוא עט צבעוני שהיא שכחה בחדר השינה שלי בלילה האחרון שלנו יחד. שנים פנטזתי איך אני מוצא אותה, ניגש אליה, מרחיק אותה לרגע מהפרנואיד או ההיפראקטיבי או הסכיזואיד התורן ואומר לה: "הנה העט שלך". בגיל ארבע עשרה כללה הפנטזיה נשיקת פיוס ארוכה.

כשהגעתי לגיל בגרות ותמה האפוטרופסות של דוד שלי, שכרתי בלש פרטי שימצא את פביאנה. הבלש היה שוטר לשעבר, טיפוס חלקלק, שהיה פעם שומר הראש של אבא  של מאוריסיו. הוא ידע לטפח אצלי תקוות שווא במיומנות רבה: שלוש שנים גרם לי להאמין שמיום ליום הוא הולך ומתקרב לפביאנה אבל היא – שהיתה למין מרגלת מתוחכמת וזריזה – תמיד מצליחה לחמוק ברגע האחרון. יום אחד שכרתי בלש אחר – אחד בשם סנטה מרינה ששלפתי באקראי מתוך ספר הטלפונים – כדי שירביץ לבלש הראשון. הוא חדר למשרד שלו לילה אחד והרביץ לו כל כך חזק שהוא קיבל זעזוע מוח. סנטה מרינה לקח איתו את התיקייה עם החומר שהבלש הראשון אסף, כמה רשימות על ההיעלמות של המשפחה – נושא שהכרתי טוב ממנו – וכרטיס ביקור שכתוב בו: "מגזין פנים. פביאנה אורוטיה. כתבת". הכרטיס היה נוצץ מספיק כדי להפיח בי את התקווה שהכתובת ומספר הטלפון נכונים.

Psst, you might also like:
ידידות אמת

התלבטתי כמה ימים אם לחייג למספר שהופיע על הכרטיס. ביום רעדתי ובלילה רטטי. חלמתי על סצנת הענקת העט באינספור גרסאות גבורה, מיניות או רגשניות. סנטה מרינה, על דעת עצמו, חקר על המשפחה של פביאנה והגיש לי דוח: הוריה מתו משאיפת גז זמן קצר אחרי שזוג תושבים זרים תבע אותם בטענה שלא החזירו להם הלוואה משמעותית. "הם עמדו לפתוח מרפאה. אבל הכסף נעלם מהחשבון והמשפחה התנדפה." מצאו אותם מתים כמה חודשים אחרי שעברו מהשכונה.

באותו ערב סעדתי עם דוד שלי בחדר העבודה שלו וסיפרתי לו על הפרשה. "הם היו זוג מוזר," הוא אמר בקול השבור האופייני לו. "הם היו משכירים את הבת שלהם לכל מיני חולים כדי שתעשה איתם דברים משונים. אתה אולי לא זוכר, אבל בתקופה מסויימת אבא שלך שכר אותה בשבילך והיא באה אליך בכל יום שישי."

"אז אבא שלי חשב שיש לי מחלה כלשהי."

דוד שלי הביט בי בלי להתרגש.

"לא, הוא רק חשב שאין לך מספיק חברים."

ביקשתי מסנטה מרינה שיטלפן אליה בשבילי. עמדתי לידו וניסיתי לזהות את קולה של פביאנה שבקע מהשפופרת. פנים היה מגזין אפנה ולייף-סטייל וסנטה מרינה, לאחר שהציג את עצמו בתור המזכיר שלי, הזמין אותה להכיר את הגן היפני החדש בבית שלי, לצלם כמה תמונות ואולי "להחליף כמה מלים עם המוסמך הצעיר". בבית שלי לא היה שום גן יפני. ולי לא היה שום תואר מוסמך.

Psst, you might also like:
עוד סיפור אהבה

בזבזנו את שעות אחר הצהריים בחיפוש אחר צמחים וענפי במבוק ולבסוף קנינו קימונו לכל צוות המשרתים. סנטה מרינה היה נבוך ואלתר תירוץ כלשהו כדי להיעדר מהמפגש. "אשתדל להגיע לקראת הסוף ואעקוב אחריה כשהיא יוצאת," הוא הבטיח.

פביאנה היתה יפה בהרבה מכפי שדמיינתי אותה בפרצי הנוסטלגיה שלי במקלחת או כאשר פינטזתי שאני מחזיר לה את העט. בחנתי אותה מבעד לווילון חדר העבודה בזמן שעוזרת הבית נעה באי נוחות בקימונו שלה והזמינה אותה פנימה.

"האדון הצעיר יקבל את פניך בחדר העבודה כשתסיימי לצלם את הגן," אמרה לה האישה, כפי שסיכמנו מראש. פביאנה העיפה מבט בחיקוי האוריינטלי – שיצא מזעזע, למרות מאמציו של סנטה מרינה לשוות לו נופך אסתטי כלשהו – ושמה פעמיה לחדר העבודה. נשמתי עמוק וירדתי לכיוונה, אוחז בעט כאילו היה צלב.

"פביאנה."

"חקובו. זה העט שלי."

לא יכולתי להכחיש זאת. ניגשתי אליה ממלמל. כל המילים שדמיינתי נתקעו לי בין השיניים.

"זה העט שלך."

"חקובו. השתנית מאוד."

"זה העט שלך ו…"

"תמיד רציתי לדעת מה קרה איתך."

"זה העט שלך ו…"

"חקובו."

הפה שלה היה לח כמו הקירות במקלחת.

במוחי דמיינתי את אבא שלי מרגל אחרינו כפי שעשה כשהביט מתחת לשמיכה כדי לוודא שאנחנו מחובקים.

פביאנה עשתה לי מחיר זול מאוד, מחיר חברים.

בבוקר הוריתי לסנטה מרינה לפרק את הגן היפני. הוא נראה מעוצבן. הוא אמר לי שהבלש הראשון השתמש בכסף שלי כדי לשלם על עשרות לילות עם פביאנה. "אם הכסף שלי הגיע בסוף לידיים שלה, נעשה בו שימוש טוב," אמרתי. "ומה עוד אני יכול לעשות לטיפוס ההוא אחרי שהפכת אותו לצמח?"

הצעתי לסנטה מרינה שכר קבוע בתמורה לכך שיעקוב אחרי פביאנה וידווח לי מה היא עושה. הוא סרב, אבל המליץ לי על עמית מוכשר. לחצנו ידיים כמו גנרלים אחרי ניצחון והוא פנה לעבר הדלת, עמוס בעציצים ובענפי במבוק.

אני עליתי לחדר העבודה והתיישבתי להמתין ליום שישי.                    

  

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: הגן היפני! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a4%d7%a0%d7%99/