search
בקריאה כעת: הגן | לואיס נגרון
search

לואיס נגרון | מקור:ספרדית

הגן

תרגום : אדם בלומנטל

הקדמה מאת מקסימיליאנו פפנדראה

יש ספרים שעושים את דרכם בעולם רק בזכות היופי שהם מביאים לנו. קובץ הסיפורים הראשון של לואיס נגרון, "עולם אכזר", שראה אור לראשונה בשנת 2010 בפוארטו ריקו בהוצאה עצמית של חמישים עותקים, זכה מאז לאינספור פרסומים, תרגומים ופרסים ברחבי העולם. לומר ש"הגן" מספר על פרידה של גבר הגוסס מאיידס מבן זוגו הצעיר שדואג לו ואוהב אותו לא לגמרי עושה עמו צדק. הסיפור מרגש לא כי הוא קשה ולא בגלל הנושא שלו והכנות שבה הוא מוצג, אלא בגלל הקלילות (בטון ובעלילה) שמאפיינת אותו לכל אורכו ואופפת את שלושת הגיבורים – שני הגברים ושרון, דמות בלתי נשכחת – באווירה מתוקה שמזכירה את תור הזהב של הוליווד. לא מפתיע שהמחבר עיבד את הסיפור למחזמר. שורה אחר שורה, נגרון צובע את הסיפור המקסים הזה בהבחנות, באנקדוטות קטנות ובנגיעות של הומור ומפגין שליטה מוחלטת בפרטים. אף על פי שהסיפור כולו מתרחש בלילה אחד ובמקום אחד (הבית), הופך ההווה הסיפורי לרגע גדוש המורכב מאינספור סיפורים. במובנים רבים, הגן המוזכר בסיפור הוא עולם אידיאלי, מקום שבו נפגשים סוף סוף מציאות ופנטזיה, תשוקה וקבלה, שמחה וכאב, מקום שבו הכול, אפילו החולי, חי ופורח. 

קראו עוד

שטפנו כלים ושרון ניצלה את ההזדמנות לספר לי שבזמן האחרון היא חושבת על היום שבו וילי, המאהב שלי, כבר לא יהיה.

"אני לא מפסיקה לחשוב על זה, נסטיטו. הוא כל הזמן שפוף וזה רק הולך ומחמיר. כאילו הוא מרגיש את הסוף."

היא צדקה. הוא הרגיש את הסוף מאז אותו ערב שבו קיבל את התוצאות, תחב אותן לכיס של המכנסיים והשלים מיד עם הגזרה. אני הכרתי אותו בערב הזה בדיוק, במסיבה של לסביות במירַמָר. כשהכירו ביננו ניסיתי להתחיל שיחה, אבל בתוך כמה דקות הוא השתעמם; הוא התנצל והלך לדבר עם כמה בחורות. אחר כך הוא התעלם ממני כל הערב. הוא היה בלונדיני, היו לו זרועות חסונות וחזה רחב. לבנבן כזה (לבנים תמיד עשו לי את זה). עשיתי מה שיכולתי כדי למשוך את תשומת ליבו: צחקתי בקול רם, דיברתי בקול רם ואפילו עברתי עם מתאבנים של נקניק בין האורחים, אבל הוא רק הביט בצלחת והניד בראשו לשלילה. ברגע מסוים התיישבתי לבד ועשיתי פרצוף עצוב, אולי הוא ירחם עלי, אבל לשווא. לבסוף הגיעה השעה לעזוב ואמרתי שאני חייב ללכת, האוטובוס האחרון עובר באחת עשרה. ואז הוא אמר:

"לאיזה כיוון אתה הולך?"

"לתחנה של קו 20."

"אני אקפיץ אותך."

בזמן שירדנו במעלית הוא אמר לי שהוא נשא, כאילו רמז שזו הסיבה שהוא התעלם ממני במסיבה. חשבתי פעמיים ואמרתי לו שזאת לא בעיה מבחינתי.

"רק היום נודע לי," הוא הוסיף ונגע במכנסיים, כך שאבין שהתוצאות נמצאות בכיס שלו.

"מה אתה מתכוון לעשות?"

"לקחת אותך לאכול," הוא אמר לי.

מאז אנחנו ביחד. שנתיים, שלושה חודשים ואחד עשר ימים. וילי מאשים אותי בקיטשיות כי אני מעניק כל כך הרבה חשיבות לתאריכים. הוא אומר שמיום ליום אני דומה יותר לשרון, אחותו, שגרה איתנו בסנטה ריטה.

שרון מודאגת כי וילי ביקש ממנה לארגן מסיבת פרידה מ-1989. הוא רוצה ארוחת ערב דשנה ויין טוב. ימים שלמים הוא הכין רשימות של תקליטים וביקש ממני להביא לו אותם מהחנות "פְרֽדַה 15". לא היה לי אכפת ללכת. לפני שהייתי עם וילי גרתי קרוב לסַגְרֽדוֹ, למדתי שם ביולוגיה, אני כבר לא זוכר למה. הרגשתי בנוח ברחובות האלה. שכונת ריוֹ פּייֵדְרַס, לעומת זאת, הפחידה אותי. כיכר השוק, ששרון אהבה כל כך, הטילה עלי מורא. כל כך הרבה משוגעים ברחוב, כל כך הרבה תכשיטים ורמקולים שבוקעים מהם שוב ושוב אותם הדברים. רק בבית של וילי הרגשתי בנוח.

"אני רוצה פרחים," ציווה וילי: "שושן צחור בשבילו, גרדניות בשביל שרון וצבעונים בשבילי. ותביא נרות כחולים ליֶמַנְזָ'ה, כי כולנו ילדיה."      

שלושתנו מזל דגים. וילי אמר שהאופק המזרחי שלו הוא אריה ולכן הוא ראש המשפחה. שלי שור, לכן אני עקשן, ושל שרון דגים, לכן היא שבר כלי. שרון דאגה לרשום את התפריט שווילי הכתיב לה. מהמיטה, כמובן.

נותרו עוד שני לילות לפרידה מהשנה שעברה והכול היה מוכן. וילי שלח אותי ל"טֶלֶווידֵאוֹ", שם כבר הכינה נורמה, העובדת שהכיר כשעוד היה מסוגל לבקר בחנות, את שני הסרטים שהוא הזמין בטלפון: סרט מקסיקני בשביל שרון, ומחזמר בשבילי, "צלילי המוזיקה", הסרט האהוב עלי בכל הזמנים, לצד "סיפור אהבה", שווילי שנא כי חשב שהוא קיטשי.

בגלל זה שרון שיתפה אותי בדאגה שלה:

"הוא מנסה לרצות אותנו, נסטיטו, ואתה יודע יותר טוב מכולם כמה הוא אוהב לעשות דברים בדרך שלו. זה מוזר נורא. וילי עוזב אותנו, נסטיטו. אני לא רוצה שגם אתה תעזוב אותי, תישאר פה, גם אני תכף אמות ואז אשאיר לך הכול," היא אמרה, וידעה היטב שהיא מציעה לי הצעה נדיבה מאוד, בכנות יש לומר. "אתה עדיין צעיר ותוכל לבנות את החיים שלך מחדש, כשווילי כבר לא יהיה, אתה יודע. ואם יהיה לך חבר, גם זה בסדר."

Psst, you might also like:
תודה

ישבנו בחצר האחורית ששרון ווילי כינו "גן", כמו בסרטים, עדות להשתייכותם למשפחה של אקדמאים. הסבים והסבתות שלהם לימדו באוניברסיטה. ההורים שלהם זכו ללמוד בספרד ואחר כך חזרו ללמד בקמפוס בריו פיידרס. שרון מעולם לא לימדה אבל עבדה כמה שנים בתור אסיסטנטית של מרצים אורחים. היא שלטה בארבע שפות , בנוסף לאספרנטו, אותה לינגואה פרנקה שהגה איזה פולני זקן, ווילי התייחס אליה בביטול גמור בתור המצאה חסרת פשר של מילים מנותקות לגמרי מחוויה אנושית. וילי נסע ללמוד באוניברסיטת קולומביה וחזר עם דוקטורט בתולדות האמנות. הוא התמחה בקולנוע. שם המשפחה שלו היה אגדה באוניברסיטה, ממש כמו המגדל המפורסם בלב הקמפוס. הם גרו בסנטה ריטה מאז שנבנתה, הרבה לפני שהחלו לחלק את כל הבתים לחדרונים במטרה לעשות כמה שיותר כסף.

בבית היו תקרות גבוהות, שלושה חדרי אמבטיה, ארבעה חדרי שינה וחנייה, ששרון השתמשה בה כדי להיפגש בסתר עם המאהב שלה בעשרים השנים האחרונות.

"אני לא מבין מה יש להם להסתיר," תהה וילי. "אני לא מבין למה היא לא התחתנה איתו כשאבא מת, ולמה הם נפגשים דווקא שם."

עשרים שנה היו הרבה זמן בשבילי. הייתי אז רק בן עשרים ושלוש. עשרים שנה הם הרבה זמן בשביל כל אחד.

"הם בטח התרגלו," אמרתי. הייתי אכול סקרנות לגבי זהותו של המאהב, אבל וילי הוציא ממני הבטחה, שלא משנה מה, לא אנסה לברר מיהו; לא עושים דברים כאלה, זה חסר טקט, הוא הזהיר אותי – אזהרה שהזכירה לי שאני בא מבית דל אמצעים בדיור ציבורי.

לא היה קשה לנחש מתי היא נפגשת עם המאהב. שרון התנהגה אחרת, נעשתה עצבנית. היא ניסתה לשווא לשקוע בעצמה ולהסתיר את הצורך העז שלה לקבל את מה שהיא רוצה כאן ועכשיו. בסביבות תשע בערב, לא משנה איפה היינו, בגן או בחדר של וילי, היא תמיד חזרה על אותו משפט:

"אני זזה."

"היא הולכת לחטוא," היה וילי אומר בנימה מלגלגת, מחקה קול של דיווה.

מהמוסך בקע צליל קלוש של רדיו שהיה מכוון לתחנה ששידרה רק בולרוס. בלילה, אחרי שהאורח הלך, ישבה שרון בגן ועישנה, עטופה בחלוק לבן שנראה כסוף באור שחדר לחצר מהרחוב.

יצאתי אליה. היא חייכה.

"חטא קטנטן," היא אמרה והסתכלה על הסיגריה.

היא הזמינה אותי לטיול בגן ואני כיוונתי אותנו ביודעין לעבר המוסך. כשהגענו לשם העמדתי פנים שמעדתי ונשענתי על הקיר.

"אני פצוע," אמרתי כאילו אני בסרט. "בבקשה, שרון, תכנסי למוסך ותמצאי לי משהו שיעזור לי ללכת."

באותו רגע נשמע קולו של וילי, הוא קרא לנו מהחדר שלו. נבהלתי וזייפתי החלמה מהירה, גם כן כמו בסרט. שרון הושיטה לי את זרועה והפצירה בי:

"אף פעם אל תכנס למוסך, אתה מסכן את החיים שלך."

האזהרה שלה לא היתה שגרתית, כמו האזהרות של אחותי: "אני אהרוג אותך, מנוול." במקרה הזה הסכנה היתה אחרת, חרגה מעבר לגבולותיה של שרון.  

"נסטיטו," היא אמרה בקול הילדותי שלה. "אני רוצה לספר לך סוד."

הלב שלי התחיל להלום במהירות, הוא בישר על ההנאה הצפויה לי ממה שעמדה להגיד.

"אני קורבן חטיפה. כבר עשרים שנה איש בכיר בעולם התחתון מכריח אותי להיפגש אתו במוסך הזה. הוא חבר במאפיה," היא התוודתה ופקחה את עיניה לרווחה כדי להראות לי כמה העניין רציני.

"חטיפה? עשרים שנה?" שאלתי וניכר שאני מתקשה להאמין לה.

"כן, תאמין או לא. לילה אחד, לפני עשרים שנה, בלי שרציתי, נעשיתי שלו. ואני אומרת 'בלי שרציתי', כי לא הייתי אני אז. הוא היה בחור יפה, כמו סידני פואטיה, השחקן השחור. נראה בדיוק כמוהו. בהתחלה לא הבדלתי ביניהם. לילה אחד הוא בא לפה והתחלנו לדבר. אחרי כמה זמן הזמנתי אותו להיכנס למוסך וברוב טיפשותי התמסרתי לו. אמרתי לו, כמובן, שזאת הפעם האחרונה, אבל הוא איים שייספר לאבא שלי ויבקש ממנו להתחתן איתי. וכשהוא סיפר לי שהוא חבר במאפיה הסינית, לא היתה לי ברירה אלא להסכים. הוא לא סיני, הוא מהאיטי, אבל הוא יודע סינית. הוא מלמד אותי. אני אלמד היטב סינית כדי שאתה ואני נוכל לדבר בלי שווילי יבין מה אנחנו אומרים. נסטי, מכל מה שסיפרתי לך עכשיו – אף מילה."

Psst, you might also like:
מחוץ לדלת

הייתי בהלם. אולי ככה היא ניסתה להסביר לי את המציאות שלה. הרגשתי רע על חוסר הדיסקרטיות שלי. אולי הייתי קרוב מדי לחשוף אותה והיא, בעידון האופייני לה, החליטה לקחת את המושכות לידיים ולחשוף את עצמה. בדרך שלה, כמובן.

וילי קרא לנו שוב. הלכנו אליו.

"אחר כך אספר לך עוד. 'אני אוהבת אותך מאוד' בסינית זה 'צ'וֹן צ'וּאָן' או 'צ'וֹן צ'וּן'. משהו כזה," היא אמרה לי בהגייה משכנעת.

כשמצבו של ווילי החמיר, את מה שהיה הסלון – ופעם עמד בו פסנתר שלדברי וילי שרון נהגה לשחוט בו את שופן האומלל – הפכנו לחדר כדי שלא יצטרך לעלות במדרגות. מיקמנו את המיטה מול החלון שהשקיף אל הגן, כך שיוכל לראות את הבוגנוויליות. החדר היה גדוש בספרים. וילי היה קורא נלהב. הוא היה מסוגל לקרוא את הסה ואת איימי טאן ללא הבחנה. הוא סרב שאקח את הספרים שקרא לחנויות יד שנייה ברחוב פונסה דה לאון ואמכור אותם כדי להביא לו חדשים. וכך מצאנו אותו: מרכיב משקפי קריאה ואוחז בספר.

הפנים שהיו לו כשהכרתי אותו היו שקועים בפרצוף חדש שזיהיתי רק בזכות הבעות הפנים שלו. הוא עדיין התנהג כמו האדם הנפלא שהיה. הוא צעק לאחותו:

"שרון, לכי לסלון, קיקה יסרק אותך לכבוד השנה החדשה."

שרון ניסתה למחות, אבל וילי התעקש.

"אני רוצה שיסרקו אותך בסגנון דיאנה."

שרון, כאילו הילכו עליה קסם, התלהבה מהרעיון ובעודה יוצאת מהחדר אמרה:

"אני? כמו ליידי די? איזה טירוף."

כאילו אין דבר נהדר יותר מהטירוף.

נשכבתי ליד וילי. הוא הרגע יצא מהמקלחת. היחס שלו אלי השתנה מאז שהוא נפל למשכב. במשך חודשים הוא התעלם ממני כמו במסיבה שהכרנו בה. יותר לא הייתי אני, אלא חלק מצמד שכלל גם את שרון; "אתם שניכם ככה, ואתם שניכם ככה". בחנתי את הגוף שלו מקרוב והעברתי את היד על החזה שלו. בתי השחי שלו היו אדמה פורייה לפרחים קטנים. חיבקתי אותו בעדינות. הרגשתי שהעצמות שלו  שבריריות. גוף, פונדקאי; בוסתן שמזינים בחומרים זרים. חיפשתי את פניו, נשקתי לפצעים היבשים, הסרתי ריס שנח לו על הלחי. הבטתי בעיניו ומצאתי, סוף כל סוף, אחרי שמונה חודשים ושישה עשר ימים, תשוקה.

הזזתי את גופו בעדינות כדי שאוכל להקיף אותו בזרועותיי. פיו היבש, כמו נייר זכוכית, החל לנשק אותי בתואם עם דחפי. זרועותיו, כחושות כמו ענפים של שיח דליל, ניסו ללחוץ את גופי. הוא הריח כמו אדמה חדשה. העברתי את אפי על חזהו, שהיה דביק בגלל התחבושות. הוא תפס בעור שלי כאילו הוא עומד ליפול, אבל החשק עצר את נפילתו. החיתולים החד פעמיים, דבוקים לגופנו, נשמעו כמו רשרוש של עלים יבשים. הבטנו זה בזה. המשכנו בשתיקה, בטוחים, מוגנים.

נשארתי איתו במיטה. נזכרתי בפעם הראשונה שביקרתי בבית שלו, ישבנו בגן. הוא הדליק ג'וינט ועישנו. הוקסמתי מיכולת הניסוח שלו כשדיבר על פילוסופים וסופרים כאילו הוא מכיר אותם באופן אישי, ביהירות הטבעית, המוצדקת שלו. אחר כך, ערומים במיטה, תליון של הבתולה הקדושה על צווארו, הנשימה כבדה מרוב מריחואנה.

Psst, you might also like:
קלרה

הוא הסתכל על מכנסיו שהיו תלויים על כיסא ואמר בחיוך:

"אני אמור לבכות עכשיו, אבל אני דווקא מרגיש טוב. אתה רוצה לראות עד כמה?" הוא שאל והניח את היד שלי על האיבר הזקור שלו. התחיל לרדת גשם. ראיתי שהשערות שלו סומרות וכיסיתי אותו בשמיכה.

"שרון אומרת שהמסיבה תהרוג אותך."

"אני רוצה לבקש ממך משהו, נסטי," הוא אמר בנימה רצינית, כמו אחותו. "תדאג לשרון. היא רוצה להוריש לך את הבית ואפילו מציעה לבנות לך יחידה נפרדת," הוא הדגיש. "ידעת שכל המשפחה שלי, בלי יוצא מן הכלל, הם מזל דגים?"

במשך זמן מה הבטנו בגשם נופל על הבוגנוויליות. אחר כך נרדמנו.

כשהתעוררתי הלכתי לחדר האמבטיה שלי והתרחצתי. אהבתי את תחושת הביטחון שעטפה אותי אחרי שעשיתי אהבה עם וילי. התנגבתי ועישנתי ג'וינט. חשבתי על הסיפור של שרון וחייכתי למחשבה שהאנשים האלה הם המשפחה האמיתית שלי ושהרגע הזה בחיי עומד להיעלם עם וילי. הכול עומד להשתנות. אחר כך, בהשפעת המריחואנה, חשבתי פתאום שווילי מת. שהוא שוכב מת במיטה. דמיינתי שוטר שואל אותי את השאלות הקבועות ואת עצמי עונה לו תשובות מבולבלות ולא עקביות. יצאתי מהשירותים עטוף במגבת והלכתי ישר לחדר. וילי עמד. הוא נראה חזק, בריא. הוא הביט בי ואמר:

"התחת שלך מחולל נסים ונפלאות."

קיבלנו את פניה של שרון בגן. היא נראתה קורנת וזרקה מבטים מפלרטטים לכל עבר בזמן שנופפה בתסרוקתה החדשה, שכללה גוונים בלונדיניים.

"את נראית נפלא," הכריז וילי.

פניה של שרון השתנו. פתאום היא יצאה מעצמה וראתה את אחיה, שכבר חודשים שכב במיטה, יושב בגן הקטן ומשוחח איתה.

"וילי, מה אתה עושה מחוץ למיטה? נסטיטו, מה וילי עושה פה בחוץ?"

סימנתי לה שתניח לו והיא הבינה. היא נעמדה דום, כמו חייל, הביטה באחיה ואמרה:

"לפקודתך, ואפשר גם לפתוח בקבוק יין מהאוסף של אבא, הערב נעים וכוס אחת לא יכולה להזיק."

היא רעדה כשמזגה את היין. היא היתה מזל דגים: זיהיתי אצלה את היכולת להתמודד עם מצבים קשים ומקרים אבודים. שתינו בלי להרים כוסית; מבחינתם, להרים כוסית זה לפספס רגע של אחדות אמיתית, שבו הרמת כוסית היא תמיד סימן להיעדר דמיון.

גמרנו בחדר של וילי, שלושתנו במיטה, צופים ב"צלילי המוזיקה". הרגשתי כיצד נשימתו של וילי הולכת ודועכת שוב, משלימה עם מצבו האמיתי. הרגשתי לחץ בחזה, כאילו כלב נשך אותי שם. בלילות קודמים, כשהגוף שלו נחלש אבל עדיין התעקש לפלוט נוזלים שכבר לא היו לו, אפילו האחיזה שלו ככה, בזרועותיי, ההישענות על החולשה שלו, הסבו לי עונג. עונג אמיתי, לשכב במיטה ולהחזיק את האדם הנדיב הזה, כל כך חושני ונועז. שובב, כפי שהיתה אומרת אחותו. התחשק לי לקחת אותו לקולנוע לראות שני סרטים ברצף, כמו שהיינו עושים בהתחלה. התחשק לי לקחת אותו לבית שלי באַרוֹיוֹ כדי שיבין למה אני כזה פרובינציאלי. כדי שההורים שלי ידעו שהוא פרופסור ממשפחה טובה. שנלך לגוּאַייָמַה לבקר בבית של המשורר פּלֶס מָטוֹס ונאכל גלידה אצל הסינים ומשם לסרט בתאטרון קַלימָנוֹ.

על מסך הטלוויזיה ביצעה משפחת פון טראפ שיר פרידה.

וילי דאג להכין מראש את הלווייה שלו. גווייתו תישרף ואפרו יפוזר בגן ביתו שבריו פיידרס, ליד הבוגנוויליות. התקיים טקס צנוע: החברות שהכירו ביננו במסיבה ההיא, הנזיר הבודהיסטי שווילי הציע שיבוא להלוויה שלו באחד הערבים שהיה מסטול ושרון לקחה את דבריו ברצינות; היא, אני ואיש אחד שהיא הציגה בפני כחבר ותיק של המשפחה. גבר שחור, גבוה וחסון שהביע את תנחומיו בחיוך בנוסח סידני פואטיה. וילי מעולם לא ראה אותו ולא זכה לשמוע את סוף הסיפור.     

                 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: הגן! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%92%d7%9f/