search
בקריאה כעת: הדבר האחרון שאנחנו צריכים | קלייר וֵיי ווטקינס
search

קלייר וֵיי ווטקינס | מקור:אנגלית

הדבר האחרון שאנחנו צריכים

תרגום : מיכל כהן

28 ביולי

דוויין מוזֶר

פּינְקֵיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

מר מוזר היקר,

בצהרי העשרים וחמישה ביולי, בסיבוב האחרון שלי ברַיוֹלייט, נסעתי בקֵיין ספרינגס רואד, כחמישה-עשר קילומטרים ליד בּיטי, ונתקלתי כנראה בשרידים שנשארו שם מתאונת דרכים. יצאתי מהטנדר שלי והסתכלתי מסביב. העמק היה יבש עד העצם. רוח מערבית חמה נשאה את פטריות האבק שיצרו הצעדים שלי וסלסלה אותם הרחק משם, כמו אפר. בשולי הסחף מצאתי שברי זכוכיות, חריצים עמוקים בעפר שהובילו לצד הדרך, ותפזורת מצרכים טריים זרוקים בקריאוסוט. פחיות קולה (חלקן מלאות, חלקן פתוחות וריקות, חלקן עדיין סגורות, אבל מעוקמות ומלאות למחצה ונוזלות). פחיות באד-לייט שנראו כמו הקולה. פריטוס. בשר וכולי. במיוחד עניינו אותי שני בקבוקוני תרופות שהיו כמעט מלאים לגמרי, ונרכשו בבית המרקחת בטוֹנוֹפָּה רק שלושה ימים קודם לכן, ושקית ניילון אטומה מלאה במכתבים שנחתמו באות מ'. שמתי לב גם לחבילת תצלומים של מכונית ישנה – חלקה בצבע יסוד, חלקה חלודה –אני מניח שתכננו, או עדיין מתכננים לשפץ אותה. המכונית הייתה שברולט "שֶׁבֶל", שנת 66', נדמה לי. הכרתי פעם מישהו שנהג ב"שבל". על שני בקבוקוני התרופות זהרו מדבקות צהובות, שהזהירו מפני שתיית אלכוהול בזמן נטילת התרופה. אולי כאן נכנסים הבאד-לייט והחריצים בעפר לתמונה. העתקתי את הכתובת שלך מבקבוקוני התרופות. מה קרה שם? איפה המכונית שלך? למה הושארו מאחור התרופות, המזון ושאר המצרכים? מי אתה, דוויין מוזר? מה חיפשת שם, בריולייט?

אני מקווה שהמכתב הזה יגיע אליך, ושימצא אותך בטוב. אנא, כתוב לי חזרה.

בכנות,

תומס גריי

ת"ד 129, וֶרְדי

נבדה 89439

נ"ב

את רוב השרידים השארתי במדבר, חוץ מהתרופות, התמונות והמכתבים של מ'. לקחתי גם את שקיות הניילון של המצרכים, שחררתי אותן מהשיחים ומחזרתי אותן בדרך כשעברתי ברינו. הרגשתי שלא נכון פשוט להשאיר אותן שם.

16 באוגוסט

דוויין מוזר

פינקיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

מר מוזר היקר,

הבוקר כשהאכלתי את הסוסים בדיוק התחילו עננים לגלוש במורדות הרי הסייֶרה, ושוב נזכרתי בריולייט. כשנכנסתי פנימה שאלתי מהחדר של אבא שלי את העותק הישן שלו של "המדריך לרופא". מהספר הזה הבנתי שלפני שיצאת לריולייט ייתכן שהרגשת שאתה מאבד שליטה, בודד או מיואש. יכול להיות שהיית בדיכאון קיצוני; ייתכן שאפילו שקלת לפגוע בעצמך. לפי התאריך שבו נרכשו התרופות ולפי כמות הכדורים שנותרו בבקבוקונים – ספרתי אותם כשהייתי בשדה, ישוב על טרקטור שנתתי לו לגמגם ואז לגווע, בזמן שאכלתי כריך שאשתי הכינה לי לארוחת הצהריים – לא נטלת אותם מספיק זמן כדי שינטרלו את תחושת הייאוש שאולי חשת. "ייאוש", "דיכאון", "חסר תקווה", "בודד". אלה המילים שמשתמשים בהן במהדורה ה-41 של המדריך לרופא, שהשבתי ללא דיחוי לאבא שלי, כפי שביקש. אבא שלי יכול להיות בעייתי. הוא מבלה את ימיו סגור בחדר שלו, קורא רומני פשע ישנים שמלאים בגברות ובכושים, או צופה בטלוויזיה שקנינו לו, בקול רם מדי. יש ימים שהוא מסרב לאכול. דוויין מוזר, אבא שלי אף פעם לא חשב שהוא יחיה כל כך הרבה.

נראה לי שיהיו ברקים הלילה; יש תחושה כזאת באוויר. אנא, כתוב לי בחזרה.

בכנות,

תומס גריי

ת"ד 129, ורדי

נבדה 89439

1 בספטמבר

דוויין מוזר

פינקיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

מר מוזר היקר,

ישנתי נורא אתמול בלילה, חלמתי חלומות שלא בקלות אפשר לומר שהם חלומות. אילו סיפרתי עליהם לאשתי, אולי היא הייתה נותנת לי גביש קטן של אבן קוַורץ או אחלמה ומתעקשת שאשא אותו כל היום בכיס, כדי לטהר את הראש ואת הנפש. היא מקליפורניה. הנה סיפור שהיא אוהבת לספר. באחת הפגישות הראשונות שלנו הסתובבנו יד ביד במרכז רינו, היא עבדה שם כקופאית בחנות מכולת ואני למדתי חקלאות ומנהל עסקים. היא ניסתה למשוך אותי שם למטה, בגרם מדרגות קטן, לדירת המרתף המוארת באדום של קוראת בכף יד ומתקשרת. סירבתי. קרוב לשעה שלמה היא נדנדה לי, לא הפסיקה לשאול ממה אני מפחד ומה כבר הסיפור. אני לא אדם דתי, אבל כמו שאמרתי לה אז – יש כמה דברים שאני מעדיף שלא להתעסק איתם. עכשיו היא אומרת שטוב שלא הסכמתי להיכנס, כי אם המתקשרת ההיא הייתה אומרת לה שהיא הולכת להיתקע איתי, עכשיו כבר כמעט ארבע-עשרה שנה – היא הייתה מסתובבת ובורחת כמו משוגעת. חה! ואני עונה, מותק, לא קרוב למהירות שאני הייתי בורח, חה חה! זאת הבדיחה הישנה שלנו. כמו כל הזכרונות שלנו, אנחנו אוהבים לשלוף אותה מדי פעם ולפרוש אותה יפה על השולחן במטבח, כמו שאשתי עושה עם דוגמאות התפירה שלה, שם אנחנו מודדים את הצורה שלבשו החיים שלנו לעומת מה שחשבנו שהם יהיו בשלב הזה.

אני אגיד לך את מה שלה אני לא אומר, שיש בזה משהו מביש, לרומם ככה את רוחנו השוקעת בסיפורים ישנים.

אני מתאר לי שאתה אדם שחי לבד, דוויין מוזר, בלי אף אחד שיתעניין בחלומותיך בבוקר, אף אחד שיטמין לך אבנים מרפאות בכיס. רווק. הפריטוס –זה מה שבסופו של דבר הזכיר לי את תחנת הדלק בביטי, שעבדתי בה כשהייתי בתיכון ושהכרתי בה אדם עם "שבל" כמו שלך, שנת 66'. אבל עולה בדעתי שאולי ההנחה הזו מטופשת; אי שם יש בוודאי רעיות שלא אוסרות על שומן טראנס וסוכר מעובד, כמו אשתי. לא אכלתי אפילו פריטוס אחד כבר אחת-עשרה שנה. בכל אופן, אני כותב כדי לשאול על המשפחה שלך, אם תשיב.

הבנות שלנו נולדו בשלב מאוחר יותר מאצל רוב האנשים. הבכורה שלי, דניאל, בדיוק התחילה ללכת לבית הספר. לאחותה הקטנה, ליילה, קשה עם זה. היא כל כך רוצה ללכת עם דניאל לבית הספר, שהיא צורחת ובוכה כשאוטובוס ההסעה מתרחק בבוקר. לפעמים היא משליכה את עצמה על האדמה ואבנים קטנות נדבקות לבשר כפות ידיה. אחר כך כל היום היא עגמומית ואומללה. אשתי מודאגת בגללה, אבל אם להודות על האמת – אני מעודד. ככל שליילה תקדים להבין, שאנחנו לא יותר מסך הדברים שאנחנו לומדים לשאת – יותר טוב. אבל אבא שלי התחיל ללוות את ליילה אחרי הצהריים לקצה שביל החצץ שלנו, כדי לחכות לדניאל בתחנת האוטובוס. ליילה אוהבת לצאת לשם מוקדם ככל שמרשים לה, כאילו עצם נוכחותה תביא את האוטובוס יותר מהר. אם היינו מאפשרים לה, היא הייתה עומדת בקצה השביל כל היום. היא מנדנדת לאבא שלי, עד שלפעמים הוא עומד איתה שם בחום שעה ויותר, אפילו שהלב שלו לחלוטין לא כשיר לזה. במובנים רבים, הוא טוב יותר לבנות ממני. הוא הרבה יותר טוב אליהן מכפי שהיה אליי. אני לא אדם דתי, אבל אני מודה לאלוהים שזה ככה.

Psst, you might also like:
אוקסיטוצין

אני מתחיל לחשוב שחלמתי אותך. אנא, כתוב לי בקרוב.

בכנות,

תומס גריי

ת"ד 129, ורדי

נבדה 89439

16 באוקטובר

דוויין מוזר

פינקיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

מר מוזר היקר,

קראתי את המכתבים של מ', אלה ששמרת מקופלים בשקית הפלסטיק האטומה. סלח לי, אבל ככל הידוע לי אתה אולי מת, ולא יכולתי לעמוד בפיתוי. קראתי אותם בסככה שלי, באוויר מצחין ודחוס באופן בלתי נסבל כמעט, ואז שוב בטנדר שלי, במגרש החנייה של סניף הדואר של ורדי. הופתעתי מאוד – כפי שהייתי כשמצאתי אותם לראשונה שם ליד ריולייט, בקיין ספרינגס רואד –שהם נראים חדשים כל כך. אף שרובם נכתבו לפני כמעט עשרים שנה, הנייר נקי, הקיפולים חדים. דוויין מוזר, זה מה שאני לא מבין: למה בשקית אטומה? דאגת שאולי הם יירטבו במסע במדבר באמצע הקיץ? מצד שני, אני נזכר בקולה ובבאד-לייט. או שעליי לראות בשקית האטומה אות לאהבה העזה, המגוננת שלך כלפי מ'? האם זה סימן, כפי שמ' רומזת, שלאט-לאט נאטמת כולך, עד שלא נשאר עוד שום דבר בשבילה? חוץ מזה, אני מוכרח לשאול אם ההיאטמות הזאת היתה מכוונת. היא אומרת שהיא חושבת שתמיד דרשה ממך יותר מדי. היא נדיבה במובן הזה, לא? היא אומרת שלא התכוונת "להתנכר לה" ככה. אני לא כל כך בטוח. אני אוהב את אשתי. אבל מעולם לא סיפרתי לה איך הכרתי פעם איש בביטי עם "שבל" שנת 66'. אני יודע למה מסוגלים גברים כמונו.

דוויין מוזר, זה הדבר שאני כל הזמן חוזר אליו: איך יכולת להשאיר את המכתבים של מ' בשולי הכביש בקיין ספרינגס רואד, ליד עיירת רפאים כמו ריולייט, שכמעט אף אחד כבר לא מגיע אליה? (האמת היא שאף פעם לא ראיתי מישהו בקיין ספרינגס רואד. אני נוסע לשם כדי להיות לבד. אולי גם אתה. או שזה מה שעשית, בכל אופן.) לא חשבת שמישהו בדיוק כמוך עלול למצוא אותם? איך יכולת לעזוב אותה שוב?

התקשרתי, בסופו של דבר, למספר הטלפון שרשום על גבי בקבוקוני התרופות, אף שכל מה ששמעתי היה הצלילים ההולכים ומתגבהים של מספר מנותק. ובכל זאת, מצאתי את עצמי מנסה לשמוע אם אתה שם. אנא, כתוב לי חזרה בקרוב.

בכנות,

תומס גריי

ת"ד 129, ורדי

נבדה 89439

נ"ב

במחשבה שנייה, לפעמים אולי עדיף לדברים כאלה שיישארו איכשהו בשולי הכביש כמו שאומרים. לפעמים אדם רוצה חלק ממך שאין בו שום תועלת. לפעמים אהבה היא פצע שנפתח ונסגר, נפתח ונסגר, כל החיים.

2 בנובמבר

דוויין מוזר

פינקיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

מר מוזר היקר,

אשתי מצאה את התמונות שלך, אלה של ה"שבל". זאת שהגיעה אליך מאיזו חצר גרוטאות או מחבר, או שאולי היא שייכת למשפחה שלך כבר שנים, נרקבת לה באיזו חניה ביתית איפשהו, כי אחרי מה שקרה אף אחד לא רצה להסתכל עליה. החבאתי את התמונות מאחורי מגן השמש בטנדר שלי, כרוכות בגומייה. לא יודע למה שמרתי אותן. לא יודע למה שמרתי את המכתבים של מ', או את התרופות שלך. לא יודע מה אני אעשה אם אמצא את מה שאני מחפש.

כשהייתי בתיכון עבדתי במשמרת לילה בתחנת דלק בביטי. היא עדיין שם, בפינת כביש I-95, והכביש המהיר 374, ליד המעיינות החמים. אולי היית שם. היום זאת תחנה של "שֶׁל", אבל אז קראו לה "הדלק של האדלי". עבדתי שם ארבעים, אולי חמישים שעות בשבוע. ביל האדלי היה חבר של אבא שלי. הוא היה בן זונה משוגע, כמו שאבא שלי היה אומר, שהחזיק רובה ציד מאחורי הדלפק ותמיד האשים אותי שאני גונב מהקופה או ישן בזמן העבודה –ואני לא עשיתי לא את זה ולא את זה. אהבתי את משמרת הלילה, אהבתי להיות ער בלילות, רחוק מאבא, להקשיב לרטט של מקררי הענק, לזמזום הניאונים שבחוץ.

בשלהי האביב ההוא עבר בביטי נחיל של חגבים, בדרך לשדות האספסת בדרום. הם היו עבים ופראיים, והם נהמו לך בראש כמו סופת רעמים. החגבים אכלו כל דבר בצבע ירוק. בתוך יומיים הם פשטו את כל העלים מעצי הצפצפה והערבה בעיר ואז עברו הלאה, לשיחי העַרְעָר ולאורנים, לעשבי הבר ולאשל המריר. נחיל שלהם ליחך את הצמר ישר מהעור של הכבשים של אייבל פרינס. המצב החמיר כל כך, עד שתנועת הרכבות למכרות נעצרה לשבוע כי המסילות היו חלקלקות מדי מקרבי החרקים.

החגבים נמשכו למנורות הניאון בתחנה של האדלי. שבועות שלמים פעמה החנייה מהרחש שלהם. הייתי מרגיש איך בהם נמחצים מתחת לרגליים שלי ביציאה אל המשאבות באותו לילה, מתים וגוססים תחת הסוליות – אלא שבכלל לא הספקתי לצאת אל המשאבות. הכנתי שיעורי בית מאחורי הדלפק, חשבון, בחיי. הרמתי את המבט והבחור כבר נכנס בדלת והתקדם לעברי. הסתכלתי החוצה וראיתי את ה"שבל" שנת 66', בוהקת באור המנורות, וחגבים ניתכים סביבה מכל עבר, כמו גשם.

Psst, you might also like:
אויבת סיפור האהבה

ניסיתי לעצור אותו אבל הוא הכניע אותי בדרכו אל מאחורי הדלפק. היה לו אקדח, הוא אחז בו כאילו זו הייתה היד שלו ממש. הוא אמר, רואה את זה?

הפנים שלו היו מכוסות בבנדנה. אבל ביטי היא עיירה קטנה, ואז היא הייתה אפילו קטנה יותר. ידעתי מי הוא. ידעתי שאמא שלו היא מלצרית ב"כרכרה" ושאחותו סיימה את התיכון שנה לפניי. את הכסף, הוא אמר. קראו לו פרנקי. את הכסף המזוין, פרנקי אמר.

לפני הלילה ההוא, בקושי נגעתי באקדח. לא יודע איך עשיתי את זה. הרגשתי רק את הנשימה שלי נפלטת ממני והושטתי יד אל מתחת לדלפק, למקום שבו היה הרובה, וניסיתי. יריתי לו בראש.

אחר כך התקשרתי למשטרה. הם אמרו לי שעשיתי את הדבר הנכון – השוטרים וביל האדלי בפיג'מה, אפילו אבא שלי. הם אמרו את זה שוב ושוב. ישבתי על המדרכה מחוץ לחנות והקשבתי להם ולמגפיהם החורקים על האריחים בפנים. סגן השריף, דייל סאליבן, שהיה גם עוזר המאמן של נבחרת הכדורסל, יצא והתיישב לידי. כיסיתי את הראש בידיים כדי להרחיק את החגבים. ילד, היה ברור שזה יקרה, אמר דייל. הבחור הזה היה צרות צרורות. בזבוז של עור.

הוא אמר לי שאני יכול ללכת הביתה. לא שאלתי מה יקרה למכונית.

באותו לילה נסעתי בקיין ספרינגס רואד לריולייט. הסתובבתי באוטו ברחבי עיירת הרפאים הזאת בחלונות פתוחים, הקשבתי לחצץ מתפצפץ תחת הצמיגים. השמש התחילה לעלות. שם, באור הזריחה החלבי, שנאתי את ביטי יותר מאי פעם. את "הכרכרה", את המעיינות החמים, את כל העצים שנראו עירומים כל כך על רקע השמיים. לא רציתי לראות שוב שום דבר מכל זה, אי פעם.

כבר הייתי בדרך לקולג' וכולם ידעו את זה. בביטי לא מצאתי את מקומי. המשפחה של הנער, אמו ואחותו ואביו החורג, עקרה משם זמן קצר אחרי שזה קרה. לא ראיתי אותם יותר ברחבי העיר, או בחנות של האדלי. באותם שבועות אחרונים של שנת הלימודים אף אחד לא דיבר על זה, לפחות לא איתי. עד מהרה זה כאילו לא קרה מעולם. אבל – ונדמה לי שהבנתי את זה אז שם בריולייט, בעיירה המתה ההיא שלא השאירו בה כלום – ביטי בחיים לא תהיה בית שאוכל לשוב אליו.

כשאשתי שאלה על התצלומים שלך היא אמרה שהיא לא ידעה שאני כזה מבין גדול במכוניות. אמרתי, כן, בטח. טוב, קצת. רואה את הפתחים האלה? על מכסה המנוע? רואה את השבכה המושחרת? ככה יודעים שזה מודל 66'. אמרתי לה שאני חושב לקנות מכונית ישנה, לשפץ אותה, אולי את המכונית הזאת. בו במקום היא פשוט פרצה בצחוק. ברור, היא פלטה מבעד לכל הצחוק הזה שלה, תשפץ מכונית. היא המשיכה לצחוק. היא השליכה את התצלומים על מושב הטנדר ואמרה, תפסיק לזבל לי את השכל, טומי.

זאת לא אשמתה. האיש ההוא, זה שיודע לזהות מודל 66', זה לא האיש שאיתו היא התחתנה. ככה זה מוכרח להיות. אתה מבין אותי, נכון?

חייכתי אליה. לא, גברתי, אמרתי. אני בחיים לא אזבל לך את השכל. את הזבל שאני הכי אוהב.

היא צחקה – היא נדיבה במובן הזה – ואמרה: מכונית. זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים פה.

כשהייתי ילד אבא שלי לקח אותי לצוד. בעיקר שלווים, ופעם אחת אייל. אבל לא הייתי מוצלח בזה בכלל, והוא ויתר. אין לי את זה, אבא שלי אמר, בעצב ובפשטות, כאילו זה מום מולד, מה שאני. אפילו היום, איילים יורדים מההרים ועוקרים צמחים בגינה שלנו, תולשים את העגבניות מהענפים, אוכלים את לבבות כרוב הניצנים שלנו. אבא שלי אומר, תהרוג אחד. תלה אותו. הם ילמדו. אני אומר לו שאני לא מסוגל לעשות את זה. בימי ראשון אני מתקן את החורים בגדר או מתקין גדר גבוהה יותר. "כנסיית הלב הרחום", אשתי קוראת לזה. זה משמח אותה, החיים האלה שלנו, הגבר שאני. ליילה עוזרת לי לתקן את הגדר. היא עומדת מאחוריי ומושיטה לי את הצבת או את הקאטֶר כשאני מרשה לה.

אבל הנה האמת, דוויין מוזר. לפעמים אני רואה את העיניים שלו מעל לבנדנה ההיא, רואה את החגבים מקפצים לאור המנורות, שומע אותם רוטטים. אני מרגיש את ההדף של קת הרובה בעצם החזה שלי. הייתי עושה את זה שוב.

בכנות,

תומס גריי

ת"ד 129, וֶרְדי

נבדה 89439

20 בדצמבר

דוויין מוזֶר

פינקיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

דוויין מוזר היקר,

זאת הפעם האחרונה שאני כותב לך. חזרתי לריולייט. אמרתי לאשתי שאני נוסע דרומה, לישון באוהל ולטייל כמה ימים. היא אמרה, למה שלא תיקח איתך את ליילה? זה יעשה לה טוב.

ליילה ישנה כל הנסיעה כמעט. שש שעות. כשהאטתי את המכונית ועליתי על קיין ספרינגס רואד היא הזדקפה ואמרה, אבא, איפה אנחנו?

אמרתי, הגענו.

עזרתי לה ללבוש את המעיל ואת הכפפות וסיירנו בין החורבות. אמרתי לה מה הן היו בעבר. כאן, אמרתי, היה בית הספר. סיימו לבנות אותו בשנת 1909. בשלב הזה כבר לא היו בעיירה מספיק ילדים שילמדו בו. הוא נשרף שנה אחר כך. היא רצתה להתקרב.

אמרתי, אל תתרחקי מדי, שאוכל לראות אותך.

למה? היא אמרה.

לא ידעתי איך להגיד את זה. בניינים מתפוררים, רצפות עקורות, בורות, פירי מכרות פתוחים. זאבי ערבות, נחשי פעמונים, נמרים.

Psst, you might also like:
איסטנבול שלי 

ככה, אמרתי. לא בטוח כאן לילדות קטנות.

המשכנו הלאה. שם מאחורי הגדר זה סניף הדואר, שבנייתו הושלמה בשנת 1908. המשטח הזה, הקורות האלה, קיר הלבנים הזה – זאת הייתה תחנת הרכבת. היו לה פעם מרצפות שיש, פיתוחי עץ מהגוני, אחד הטלפונים הראשונים במדינה. אבל הם נמכרו או נגנבו לאורך השנים.

למה? היא אמרה.

זה מה שקורה כשעיירה מתה.

למה?

ככה, מתוקה. ככה.

לפנות ערב ניסיתי להראות לליילה איך להקים אוהל ואיך להבעיר מדורה, אבל היא לא גילתה עניין. במקום זה היא התרכזה במילוי תיק הגב הוורוד שלה באבנים ובערימתן לפירמידות קטנות לאורך השביל שהוביל החוצה, אל העיירה. היא גחנה מעליהן והפכה את האבנים בזהירות כדי למצוא את צדן השטוח, בסיס יציב. בשביל מה זה? שאלתי.

למקרה שנלך לאיבוד, היא אמרה. סבא הראה לי.

כשהחשיך ישבנו יחד והאזנו ללחשוש הנקניקיות בקצה השיפודים שלנו, לתסיסה האלימה של הלשד הדולף מעצי הבעירה. ליילה נרדמה בחיקי. נשאתי אותה אל האוהל ורכסתי סביבה את שק השינה. נשארתי והבטתי בה שם, בבית החזה שלה העולה וצונח, לנשימתה – נשימה קטנה וחסרת בטחון של ציפור.

כשרכנתי לצאת מפתח האוהל משהו נפל לי מכיס הסרבל. בחנתי אותו באור המדורה. זה היה בדל עכור של אבן אחלמה, גדול כשן של סוס.

ניסיתי, דוויין מוזר, אבל אני לא מצליח לדמיין אותך בפינקיי דרייב מספר 1077. אני לא מצליח לדמיין אותך בהנדרסון, נקודה – אי שם בפרוורים, ברחוב ללא מוצא, באחד הבתים הטרומיים האלה עם חיפוי טיח והחנייה המקורה שנפערת מקדימה כמו פה. אני לא מצליח לדמיין אותך עומד כמו חרק מתחת לפנסי הרחוב האלה, בצבע של סבון אנטי בקטריאלי. בלילות אני יושב בבית שלי על המרפסת וצופה באורות של רינו מעבר לגבעות, בעיר הצועדת לעברנו כמו צבא. לא במקרה הצעד הראשון במה שמכונה פיתוח חלקת אדמה הוא הקמת גדר מסביב.

אני לא מצליח לדמיין אותך מאחורי גדר. כשאני מדמיין אותך, אני מדמיין אותך כאן, בריולייט, קוצר זרדי פחם מבניין בית הספר השרוף למחצה ומשרבט את השם שלך על יסודות הבטון החשופים. עוצם עין כדי להתבונן דרך קירות בית הבקבוקים של ג'ים קלי. לא, זאת הבת שלי. זה אני, בתור ילד, מכתים בפחם את מכנסי הג'ינס הכחולים שלי. זה אתה ב"שבל" שלך, שנת 66', מגיח במעלה קיין ספרינגס רואד, חולף במהירות על פני מה שפעם היה "החנות של האחים פורטר". אני רואה אותך ואת מ', מעיפים החוצה מהאוטו פריטוס ובשר ופחיות מלאות למחצה של קולה ושל באד-לייט, כמו באיזו חגיגה, משילים מעליכם את מי שהייתם.

כמעט חג המולד עכשיו. התבוננתי בתרופות שלך, במכתבים, בתצלומים. אתה לא פרנקי, אני יודע את זה. זה רק צירוף מקרים, צרור התצלומים שהושלך ממכונית אי שם באמצע שומקום. המכונית היא רק מכונית. העולם מלא במכוניות מדגם "שבל", יש מספיק מודל 66' לשנה שלמה. אתה לא יודע כלום על תחנת הדלק של האדלי בביטי, על נער שנהרג שם לילה אחד בשלהי האביב, כשהחגבים הרעישו כל כך, עד שנשמעו כמו סערת רעמים בתוך הראש. אני לא חייב לך כלום.

כשהתעוררתי הבוקר היה שלג על הקרקע וליילה נעלמה. נעלתי את המגפיים שלי והסתובבתי באזור האוהל שלנו. שכבה לבנה כיסתה את הגבעות ואת העמק ואת שלדי הבניינים הישנים – האירה את העמק באור ניאון. מחזה מסנוור. קראתי לבת שלי. הטיתי אוזן ולחצתי את סוליית הנעל על האבנים המושחרות שתחמו את בור המדורה. הבטתי בשלג הנמס בתוך טביעת נעלי. לא הייתה כל תשובה.

בדקתי בטנדר. הוא היה ריק. באוהל מצאתי את המעיל שלה ואת הכפפות. הנעליים שלה נלקחו. כשלתי במעלה גבעה קטנה וחיפשתי אותה משם. חיפשתי את דמותה בין הבניינים הישנים, על הגבעות, בקיין ספרינגס רואד. עמודי גדרות, שחורים מלחות, נמתחו לאורך העמק כמו מצבות. בחילה התעבתה לי בקרביים ובגרון. היא נעלמה.

שוב ושוב קראתי לה. לא שמעתי כלום, אף שהקול שלי ודאי הדהד אליי חזרה. השלג ודאי חרק תחת רגליי כשחציתי את המחנה שלנו לעבר החורבות. קנוקנות הקריאוסוט הקפואות ודאי הצליפו ברגליי כשהתחלתי לרוץ בעיירת הרפאים הזאת, לעלות ולרדת בדרך החצץ. אבל הצלילים כולם נטשו אותי, חוץ משאגה נמוכה וקבועה, קול הדם שלי באוזניי, קול מכונית רועמת מתקדמת בכביש הישן.

פתאום בער לי החזה. לא יכולתי לנשום. ליילה, ליילה. כרעתי והידקתי את כפות ידי החשופות אל האדמה הקפואה. התחתונים שלי נרטבו בברכיים, האצבעות התחילו לעקצץ.

אז ראיתי דמות ליד השרידים השרופים של בית הספר. בהלה בוערת ועזה יותר משאפשר לדמיין– עזה יותר –אחזה בי. הפלסטיק הוורוד המבריק של תיק הגב שלה. רצתי לעברו.

כשהתכופפתי להרים אותו שמעתי משהו נישא ברוח. משהו שדמה לקולות הגבוהים המתנשפים שבנותיי משוחחות בהם זו עם זו כשהן משחקות יחד. הלכתי בעקבות הצליל אל מאחורי בניין בית הספר ומצאתי את ליילה כורעת שם בפיג'מה, עורמת ברוך בשלג את אחד מסמני האבנים שלה.

הי, אבא, היא אמרה. השלג האדים את ידיה ואת לחייה כאילו נכוותה. היא הושיטה לי אבן.  הנה קח, היא אמרה.

אחזתי בבתי בכתפיה והעמדתי אותה על הרגליים. הרמתי את הסנטר המתוק שלה כך שהעיניים שלה פגשו בעיניים שלי ואז נתתי לה סטירה. היא התחילה לבכות. חיבקתי אותה. ה"שבל" נסעה הלוך וחזור בקיין ספרינגס רואד, החצץ תחת הצמיגים פצפץ "פופ פופ פופ". אמרתי, ששש. מספיק עכשיו. לילדים אין שום משמעות כאן.

בכנות,

תומס גריי

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend