search
בקריאה כעת: ההורסים | גרהם גרין
search

גרהם גרין | מקור:אנגלית

ההורסים

תרגום : מאיה פלדמן

הקדמה מאת מאיה פלדמן

הסיפור "ההורסים" התפרסם בבריטניה בשנת 1954, וגרין ראה בו אחת משלוש היצירות הטובות ביותר שכתב בחייו. אל כנופיה של נערים בשכונה הרוסה ומופצצת בלונדון של אחרי מלחמת העולם השנייה, מגיע נער "מתורבת" ממעמד אחר ומשכונה אחרת, ומשכנע את חבריה להרוס עד היסוד את הבית של "הזקן הקמצן" – הבית היחידי ששרד את הבליץ בלי פגע. הנער המשכיל (הוא אפילו מכיר את האדריכל של המבנה) כנראה הגה בראשו את התוכנית הזאת במשך זמן רב. בדינמיקה המרושעת של חברות הילדים, שמשורטטת כאן נפלא, שאר הנערים נסחפים אחריו, והסיפור מתמסר למלאכת ההרס בפרטי פרטים, עד הרגע שבו הזקן שב לביתו לחזות כיצד נחרבו חייו. נהג משאית שחנה בסמוך ורואה את הבית הקורס – מעין צופה שותף ב"מיצג האמנותי" - ("הרס אחרי הכל הוא צורה של יצירה. היה מין דמיון שחזה את הבית הזה כפי שנהיה כעת", כותב גרין) פורץ בצחוק. וכך, בהינף אחד, בסיפור הקצר והאכזרי הזה, לוכד גרהם גרין מהלך ראי זדוני שהולך ונכפל – זדוניותו של האדם, זדוניותה של האמנות, זדוניותו של הסופר, בצילה הכבד של ההיסטוריה שמוטל על השכונה המופצצת. הקורא נאלץ לשקול כאן את מחירה של חתרנות אמיתית, שאין בה חמלה, וכפי שנאמר לזקן האומלל בסיפור יותר מפעם אחת: "אין בה שום דבר אישי".

קראו עוד

 בערב חופשת הבנקים באוגוסט נעשה המגויס האחרון של כנופית ווֹרְמְסְלִי קוֹמוֹן למנהיגה. איש לא הופתע חוץ ממייק, אבל בגיל תשע כל דבר הפתיע את מייק. "אם לא תסתום את הפה", אמר לו מישהו פעם, "תכנס לך פנימה צפרדע." מאז ואילך הקפיד מייק להדק את שיניו היטב, פרט לפעמים שבהן ההפתעה היתה גדולה מדי.

המגויס החדש הצטרף לכנופיה בתחילת חופשת הקיץ, ובשתיקתו המהורהרת היו טמונות אפשרויות שכולם הכירו בהן. הוא לא אמר מילה מיותרת, אפילו לא את שמו, עד שהדבר לא נדרש ממנו על פי החוקים. כשאמר "טרֶבוֹר"  אמר זאת כמי שקובע עובדה, לא כפי שהיו עושים האחרים, בכלימה או בהתרסה. ואף אחד גם לא צחק אז, חוץ ממייק, שגילה שאיש לא תומך בו נוכח מבטו האפל של החדש, ופער את פיו ושב והשתתק. היו סיבות רבות לכך שטִי, כפי שכינו אותו אחר כך, ייעשה מושא ללעג – היה שמו (והם החליפו אותו בראשי התיבות אחרת לא היה להם תירוץ שלא לצחוק עליו), היתה העובדה שאביו, אדריכל לשעבר וכעת פקיד, "ירד מנכסיו", והיה זה שאמו חשבה שהיא יותר טובה מהשכנים. מה עוד, אם לא איזו איכות מוזרה שיש בה משהו מסוכן, משהו בלתי צפוי, יכול היה לבסס את מעמדו בכנופיה בלי שום טקס חניכה משפיל?

הכנופיה נפגשה בכל בוקר במגרש חניה מאולתר, אתר נפילת הפצצה האחרונה של הבליץ הראשון. המנהיג, שנודע בשם בלאקי, טען ששמע אותה נופלת, ואיש לא היה מצוי מספיק בתאריכים כדי לטעון שהוא היה אמור להיות אז בן שנה, ולישון שינה עמוקה על הרציף בתחנת הרכבת התחתית של וורמסלי קומון. בצד אחד של מגרש החניה נטה על צדו בית המגורים הראשון, מספר 3  ברחוב נורת'ווד טראס המנותץ. נטה ממש, משום שספג את הדף הפצצה וקירותיו החיצוניים נתמכו בקורות עץ. פצצה קטנה יותר וכמה פגזים נפלו רחוק יותר, כך שהבית הזדקר כמו שן חדה ונשא את השרידים הנוספים של הבניין השכן, קיר תחתון, שרידי אח. טי, שמילותיו היו מוגבלות פחות או יותר לאמירת "כן" או "לא" לתוכנית המבצעים היומית שהציע בלאקי, הבהיל פעם את כל הכנופיה כשאמר במהורהר, "רֵן בנה את הבית הזה, אבא אומר."

"מי זה רֵן?"

"האיש שבנה את קתדרלת סנט פול."

"למי אכפת?" אמר בלאקי. "הוא סתם של 'הקמצן הזקן'".

"הקמצן הזקן" – ששמו האמיתי היה תומאס – היה פעם בנאי ומשפץ. הוא חי לבדו בבית הפגוע ועסק בענייניו. פעם בשבוע אפשר היה לראות אותו חוצה את הגן עם לחם וירקות בדרך חזרה לביתו, ופעם אחת, כששיחקו הנערים במגרש החניה, זקף את ראשו מעל הגדר המנופצת של גינתו והביט בהם.

"הלך לבית שימוש," אמר אחד הנערים, שכן היה ידוע שמאז שנפלו הפצצות השתבש משהו בצינורות של הבית ו"הקמצן הזקן" חס על כספו מכדי שיבזבז אותו על הנכס. הוא יוכל לשפץ את הבית בעצמו במחיר עלות, אבל מעולם לא למד שרברבות. בית השימוש היה צריף עץ בקצה הגינה הצרה, עם חור בצורת כוכב בדלת: הוא ניצל מן הפיצוץ שריסק את הבית השכן ושאב ממקומן את מסגרות החלון של מספר 3.

הפעם הבאה שהכנופיה שמה לב למר תומאס היתה מפתיעה יותר. בלאקי, מייק ונער צהוב שיער ורזה, שמסיבה כלשהי כונה בשם משפחתו סָאמֶרְס, נתקלו בו בגן כשחזר מן השוק. מר תומאס עצר אותם. הוא אמר בעגמומיות, "אתם שייכים לחבורה שמשחקת במגרש החניה?"

מייק עמד לענות, אבל בלאקי עצר אותו. בתור המנהיג היתה לו אחריות. "ואם כן, אז מה?" אמר במעורפל.

"יש לי כמה שוקולדים," אמר מר תומאס. "אני בעצמי לא אוהב שוקולד. הנה, קחו. אני לא חושב שיש מספיק לכולם. נראה שלא. אף פעם אין מספיק," הוסיף בכובד ראש. הוא מסר להם שלוש חפיסות של סמארטיס.

חברי הכנופיה היו מבולבלים ונבוכים נוכח המעשה הזה וניסו לפטור אותו בהסברים. "בואו נתערב שמישהו הפיל אותם והוא הרים מהרצפה," הציע אחד.

"סחב אותם ואז נכנס לגמרי ללחץ," חשב אחר בקול רם.

"זה שוחד," אמר סאמרס. "הוא רוצה שנפסיק להקפיץ כדורים על הקיר שלו."

"נָראה לו שאנחנו לא לוקחים שוחד," אמר בלאקי. והם הקדישו את כל הבוקר להקפצות שרק מייק היה צעיר דיו ליהנות מהן. לא היה שום סימן ממר תומאס.

ביום המחרת הדהים טי את כולם. הוא איחר למפגש, וההצבעה על מעללי היום התבצעה בלעדיו. לפי הצעתו של בלאקי הכנופיה היתה אמורה להתחלק לזוגות, לעלות על אוטובוסים באקראי, ולראות כמה נסיעות חינם אפשר לגנוב מכרטיסנים לא זהירים (המבצע ייערך בזוגות כדי למנוע רמאות). הם הגרילו את הזוגות בזמן שהגיע טי.

"איפה היית, טי?" שאל בלאקי. "אתה לא יכול להצביע עכשיו. אתה מכיר את החוקים."

"הייתי שם," אמר טי. הוא הסתכל על האדמה, כאילו חשב להתחבא.

"איפה?"

"אצל 'הקמצן הזקן'". פיו של מייק נפער ואז נסגר שוב מהר בנקישה. הוא נזכר בצפרדע.

"'אצל הקמצן הזקן'?" אמר בלאקי. זה לא היה אסור על פי החוקים, אבל היתה לו תחושה שטי מותח את הגבול. הוא שאל בתקווה, "פרצת פנימה?"

"לא. צלצלתי בפעמון."

"ומה אמרת?"

"אמרתי שאני רוצה לראות את הבית שלו."

"מה הוא עשה?"

"הוא הראה לי אותו."

"סחבת משהו?"

"לא."

"אז בשביל מה עשית את זה?"

הכנופיה התאספה סביב. נדמה שבית משפט מאולתר עומד לקום ולשפוט מקרה של סטייה מהחוקים. טי אמר, "זה בית יפהפה." והוסיף להביט אל הקרקע ולחמוק ממבטם של האחרים, ואז ליקק את שפתיו פעם לכיוון אחד, ואחר כך לכיוון השני.

"מה זאת אומרת, בית יפהפה?" שאל אותו בלאקי בבוז.

"יש בו גרם מדרגות מלפני מאתיים שנה, כמו חולץ פקקים. שום דבר לא מחזיק אותו."

"מה זאת אומרת שום דבר לא מחזיק  אותו. מה הוא צף?"

"זה קשור לכוחות מנוגדים, 'הקמצן הזקן' אומר".

"מה עוד?"

"יש חיפוי".

"כמו ב'חזיר הכחול'?"

"מלפני מאתיים שנה"

"'הקמצן הזקן' בן מאתיים שנה?"

מייק צחק פתאום ואז שוב השתתק. בפגישה השתררה אווירה רצינית. לראשונה מאז שהופיע טי במגרש החניה, ביום הראשון של החופשה, היה מעמדו בסכנה. לא נדרש אלא שימוש אחד בשמו האמיתי והכנופיה כולה תסתער עליו.

"בשביל מה עשית את זה?" שאל בלאקי. הוא רדף צדק, הוא לא קינא, הוא רצה מאוד להשאיר את טי בתוך הכנופיה אם יוכל. המילה "יפהפה" היא שהדאיגה אותו – היא השתייכה לעולם מעמדי שעדיין נהגו ללעוג לו ב"אולם וורמסלי קומון", בפארודיה על דמות גבר במגבעת ומונוקל ובעל מבטא מאנפף. הוא התפתה לומר, "טרבור יקירי, בחורי הטוב," ולשסות את כלבי השאול שלו. "אם היית פורץ פנימה," אמר בעצב, "זה באמת היה יכול להיות מבצע ראוי לכנופיה."

"זה היה יותר טוב." אמר טי. "גיליתי דברים." הוא המשיך לבהות בכפות רגליו, בלי לפגוש במבטו של איש, כאילו היה שקוע בחלום כלשהו שלא רצה – או התבייש – לחלוק אותו.

"אילו דברים?"

"'הקמצן הזקן' לא יהיה בבית כל היום מחר, ובחופשת הבנקים."

בלאקי אמר בהקלה, "זאת אומרת שאנחנו נוכל לפרוץ לבית?"

"ולסחוב דברים?" שאל מישהו.

בלאקי אמר, "אף אחד לא הולך לסחוב דברים. פריצה לבית – זה מספיק בהחלט, לא? אנחנו לא רוצים להסתבך עם בתי משפט."

"אני לא רוצה לסחוב שום דבר," אמר טי. "יש לי רעיון יותר טוב."

"מה הרעיון?"

טי הרים את עיניו, אפורות ומופרעות כמו אותו יום אוגוסט קודר. "נמוטט אותו," הוא אמר. "נהרוס את הבית."

בלאקי השמיע פרץ צחוק יחיד ואז, כמו מייק, שב והשתתק מאימת המבט הרציני שאין לפייסו. "ומה המשטרה תעשה בכל הזמן הזה?" הוא אמר.

Psst, you might also like:
כבוד אחרון

"הם אף פעם לא יידעו. נעשה את זה מבפנים. מצאתי דרך להיכנס," אמר במין נחישות דרוכה, "נהיה כמו תולעים, הבנתם? בתפוח. כשנצא כבר לא יהיה שם כלום, לא גרם מדרגות, לא חיפויים, כלום חוץ מקירות סתם, ואז נפיל את הקירות – איכשהו."

"נגמור בכלא," אמר בלאקי.

"מי יוכל להוכיח? ובכל מקרה לא היינו סוחבים כלום." הוא הוסיף בלי שום ניצוץ של עליצות, ולו הקטן ביותר. "לא יהיה מה לסחוב אחרי שנגמור שם."

"לא שמעתי שהולכים לכלא על זה ששוברים דברים," אמר סאמרס.

"לא יהיה לנו מספיק זמן," אמר בלאקי. "ראיתי פורצים בפעולה."

"אנחנו שניים עשר," אמר טי. "נתארגן".

"אף אחד מאיתנו לא יודע איך-"

"אני יודע," אמר טי. הוא שלח את מבטו אל בלאקי. "יש לך תוכנית יותר טובה?"

"היום," אמר מייק בחוסר טעם, "אנחנו מתפלחים לאוטובוסים-"

"מתפלחים לאוטובוסים," אמר טי. "אתה יכול לוותר, בלאקי. אם אתה מעדיף…"

"הכנופיה צריכה להצביע."

"אז תעלה את זה להצבעה."

בלאקי אמר באי-נוחות, "ההצעה היא שמחר וביום שני נהרוס את הבית של 'הקמצן הזקן'."

"כן, כן," אמר ילד שמן בשם ג'ו.

"מי בעד?"

טי אמר, "העניין הוכרע".

"איך מתחילים?" שאל סאמרס.

"הוא יגיד לך," אמר בלאקי. בא הקץ על מנהיגותו. הוא התרחק לקצה מגרש החניה והחל לבעוט באבן, מקפיץ אותה לכאן ולשם. היתה רק מכונית מוריס ישנה אחת במגרש, כי מעט מאוד מכוניות הושארו שם פרט למשאיות: בלי שומר לא היה בטחון. הוא בעט בחוזקה במכונית וגרד מעט את הצבע של הפגוש האחורי. מאחור התעלמה ממנו הכנופיה כאילו היה זר, והתכנסה סביב טי. בלאקי הבין במעומעם את טבעה ההפכפך של האהדה. הוא חשב ללכת הביתה, לעולם לא לשוב, לתת להם לגלות את המנהיגות החלולה של טי, אבל אם בכל זאת מה שטי הציע היה אפשרי – שום דבר כזה לא נעשה בעבר. תהילתה של כנופית מגרש החניה של וורמסלי קומון תתפשט ברחבי לונדון. יהיו כותרות בעיתונים. אפילו הכנופיות של המבוגרים שארגנו את ההימורים באגרוף חופשי והרוכלים ישמעו ביראת כבוד איך הבית של 'הקמצן הזקן' נהרס. מכוחה הטהור של השאיפה הפשוטה והאלטרואיסטית לתהילת הכנופיה, שב בלאקי למקום שעמד בו טי, בצל הקיר של "הקמצן".

טי חילק את פקודותיו בהחלטיות. נדמה שהתוכנית הזאת היתה במוחו כל חייו, התעצבה עם חלוף העונות, וכעת בגיל חמש עשרה התגבשה עם כאב ההתבגרות. "אתה," הוא אמר למייק, "תביא כמה מסמרים גדולים, הכי גדולים שתצליח למצוא, ופטיש. כל מי שעוד יכול, כדאי שיביא פטיש ומברג. נצטרך הרבה כאלה. וגם אזמלים. כמה שיותר אזמלים יותר טוב. מישהו יכול להביא משור?"

"אני יכול," אמר מייק.

"לא משור של ילדים," אמר טי. "משור אמיתי."

בלאקי שם לב שהרים את ידו כמו כל חבר רגיל אחר בכנופיה.

"טוב. אתה תביא משור, בלאקי. אבל עכשיו יש בעיה. אנחנו צריכים משור למתכת."

"מה זה משור למתכת?" שאל מישהו.

"אפשר לקנות בוולוורת'," אמר סאמרס.

הילד השמן שנקרא ג'ו אמר בעגמומיות, "ידעתי שזה ייגמר באיסוף כסף."

"אני אשיג אחד בעצמי," אמר טי. "אני לא רוצה את הכסף שלכם. אבל אני לא יכול לקנות קורנס."

בלאקי אמר, "משפצים במספר חמש עשרה. אני יודע איפה הם משאירים את הציוד שלהם בחופשת הבנקים."

"אז זה הכל," אמר טי. "נפגשים כאן בתשע בדיוק."

"אני חייב ללכת לכנסייה," אמר מייק.

"תטפס מעל הגדר ותשרוק. נכניס אותך."

2

ביום ראשון בבוקר כולם הגיעו בדיוק בזמן חוץ מבלאקי, אפילו מייק. למייק שיחק המזל. אמא שלו לא הרגישה טוב, אבא שלו היה עייף אחרי שבת בלילה, ונאמר לו ללכת לכנסיה לבד, בלוויית שלל אזהרות על מה שצפוי לו אם יסטה מהדרך. בלאקי נתקל בקשיים להבריח החוצה את המשור, ואחר כך במציאת הקורנס מאחורי בית מספר 15. הוא התקרב לבית דרך שביל בחלק האחורי של הגינה, מחשש מפני הסיור של השוטר ברחוב הראשי. הצמחייה הירוקה העייפה חסמה שמש של יום סערה: עוד חופשת בנקים גשומה התבשלה מעל האוקיינוס האטלנטי, וראשיתה בסחרורי אבק מתחת לעצים. בלאקי טיפס על הגדר לתוך גינתו של "הקמצן".

לא היה סימן לאיש בשום מקום. בית השימוש עמד כמו קבר בבית קברות מוזנח. הווילונות היו סגורים. הבית ישן. בלאקי התקדם בכבדות עם המשור והקורנס. אולי אחרי הכל אף אחד לא הופיע: התוכנית היתה המצאה פראית: הם התעוררו מפוכחים. אבל כשהתקרב לדלת האחורית הוא שמע בליל של קולות, לא רועם יותר מכוורת רוחשת: מין תיק-תק שכזה, מין בום-בום-בום, גירוד, חריקה, קול נפץ פתאומי מכאיב. הוא חשב בלבו, זה אמיתי, ושרק.

הם פתחו לו את הדלת האחורית והוא נכנס פנימה. מיד קיבל את הרושם שהכל מאורגן, שונה מאוד מהימים העליזים והקלילים תחת מנהיגותו. במשך זמן מה עלה וירד במדרגות וחיפש את טי. אף אחד לא פנה אליו: הוא חש דחיפות גדולה וכבר התחיל לראות את התוכנית. פנים הבית הלך ונהרס בקפדנות מבלי שנגעו בקירות החיצוניים. סאמרס תלש באזמל ופטיש את לוחות החיפוי מתחתית קירות חדר האוכל שבקומת הקרקע. לפני כן כבר ניפץ את ספיני הדלת. באותו חדר עקר ג'ו את הקרשים של רצפת העץ, וחשף את לוחות העץ הרך שמעל המרתף. פקעות של חוטי חשמל יצאו מהחיפוי הפגום, ומייק התיישב בעליזות על הרצפה וקצץ את החוטים.

על המדרגות המגולפות עמלו שניים מחברי הכנופיה על המעקה בעזרת משור של ילדים – כשראו את המשור הגדול של בלאקי סימנו לו בלי אומר להביא אותו. בפעם הבאה שראה אותם כבר הופל רבע מן המעקה אל תוך חדר הכניסה. לבסוף מצא את טי בחדר האמבטיה – הוא ישב מדוכדך בחדר שטיפלו בו פחות מכולם והאזין לקולות שעלו מלמטה.

"באמת עשית את זה," אמר בלאקי ביראת כבוד. "מה יקרה עכשיו?"

"רק התחלנו," אמר טי. הוא הביט בקורנס ונתן הוראות. "אתה תישאר כאן ותשבור את האמבטיה ואת כיור הרחצה. עזוב את הצינורות. נטפל בהם אחר כך."

מייק הופיע בדלת. "גמרתי עם החוטים, טי." הוא אמר.

"יפה. עכשיו אתה צריך רק להסתובב בבית. המטבח נמצא במרתף. נפץ את כל כלי החרסינה והזכוכית, ואת כל הבקבוקים שתוכל. אל תפתח את הברזים – אנחנו לא רוצים שיטפון – עוד לא. אחר כך לך לכל החדרים ותוציא את המגירות. אם הן נעולות, קרא לאחד האחרים שיפרצו אותן. תקרע כל נייר שאתה מוצא ונפץ את כל הקישוטים. כדאי שתיקח איתך סכין של בשר מהמטבח. חדר השינה נמצא כאן ממול. תקרע את הכריות ותקרע את הסדינים. זה מספיק בינתיים. ואתה, בלאקי, כשתגמור כאן, שבור את הגבס במסדרון למעלה בקורנס שלך.

"מה אתה הולך לעשות?" שאל בלאקי.

"אני מחפש משהו מיוחד," אמר טי.

רק לקראת שעת ארוחת הצהריים סיים בלאקי והלך לחפש את טי. התוהו ובוהו התקדם. המטבח היה עיי חורבות של שברי זכוכיות וחרסינה. חדר האוכל הופשט מרצפת העץ, חיפוי תחתית הקירות הורם, הדלת נעקרה מצירה וההורסים עלו לקומה הבאה. פסי אור חדרו מבעד לתריסים הסגורים במקום שעבדו בו ברצינות של יוצרים – והרס אחרי הכל הוא צורה של יצירה. היה מין דמיון שחזה את הבית הזה כפי שנהיה כעת.

מייק אמר, "אני צריך ללכת הביתה לאכול ארוחת צהריים."

"מי עוד?" שאל טי, אבל כל האחרים בתירוץ כזה או אחר הביאו עמם מצרכי מזון.

הם כרעו בהריסות החדר והחליפו ביניהם כריכים לא רצויים. חצי שעה לארוחה והם חזרו לעבוד. כשחזר מייק כבר הגיעו לקומה העליונה, ועד השעה שש בערב הושלם הנזק השטחי. כל הדלתות הוסרו, כל לוחות העץ שכיסו את תחתית הקירות הורמו, הרהיטים הושחתו ונקרעו ורוסקו – איש לא יוכל לישון בבית, אלא על מיטה של שברי טיח. טי חילק את פקודותיו – מחר בשמונה בבוקר – וכדי שלא יבחינו בהם, טיפסו אחד אחד על גדר הגינה, אל תוך מגרש החניה. רק בלאקי וטי נשארו. האור כמעט גווע, וכשלחצו על מתג, דבר לא פעל – מייק עשה את מלאכתו ביסודיות.

Psst, you might also like:
גילה

"מצאת משהו מיוחד?" שאל בלאקי.

טי הנהן. "בוא הנה," הוא אמר. "ותסתכל". הוא שלף משני כיסיו חבילות של שטרי פאונד. "החסכונות של 'הקמצן הזקן', " הוא אמר. "מייק קרע את המזרון, אבל הוא פספס אותם."

"מה אתה מתכוון לעשות? לחלק אותם לכולם?"

"אנחנו לא גנבים," אמר טי. "אף אחד לא הולך לגנוב שום דבר מהבית הזה. שמרתי את אלה בשבילי ובשבילך – חגיגה." הוא כרע ברך על הרצפה וספר את השטרות – היו שבעים בסך הכל. "נשרוף אותם," הוא אמר. "אחד אחרי השני". וכל אחד מהם אחז בשטר לפי התור, הרים אותו למעלה והדליק את פינתו העליונה, כך שהלהבה בערה באטיות לעבר אצבעותיהם. האפר האפור התעופף מעליהם וירד על ראשיהם כמו שיבה. "הייתי רוצה לראות את הפרצוף של 'הקמצן הזקן' כשנגמור כאן," אמר טי.

"אתה שונא אותו מאוד?" שאל בלאקי.

"ברור שאני לא שונא אותו," אמר טי. "זה לא היה כיף אם הייתי שונא אותו." השטר הבוער האחרון האיר את פניו הקודרות. "כל האהבה והשנאה האלה," אמר, "זאת רכרוכיות, זה קשקוש. יש רק דברים, בלאקי," והוא הביט סביב בחדר שהיה מלא וגדוש בצללים הבלתי מוכרים של חצאי דברים, דברים שבורים, דברים לשעבר. "נראה מי מגיע ראשון הביתה, בלאקי." הוא אמר.

3

למחרת בבוקר החלה ההריסה הרצינית. שניים היו חסרים – מייק ועוד ילד, שהוריו נסעו לסאות'אנד ולברייטון למרות הטיפות החמימות והאיטיות שהחלו לרדת, וקול הרעם שהתגלגל בשפך התמזה, כמו המטחים הראשונים של הבליץ. "אנחנו חייבים למהר," אמר טי.

סאמרס הפגין עצבנות. "לא עשינו מספיק?" הוא אמר. "נתנו לי שילינג למכונות מזל. זה כמו עבודה כאן."

"בקושי התחלנו," אמר טי. "הרי נשארו כל הרצפות, והמדרגות. עוד לא עקרנו חלון אחד. הצבעת כמו כולם. אנחנו הולכים להרוס את הבית הזה. לא יישאר שום דבר כשנסיים."

הם התחילו שוב בקומה הראשונה, ועקרו את לוחות העץ שכיסו את הרצפה סמוך לקיר החיצוני, בהותירם את הקורות חשופות. אחר כך ניסרו את הקורות ונסוגו אל חדר הכניסה, כי מה שנותר מהרצפה התנדנד ושקע. הם למדו מהניסיון והרצפה השנייה התמוטטה ביתר קלות. לקראת הערב אחזה בהם התרגשות מוזרה כשהביטו מטה אל הבור הגדול שנפער בבית. הם הסתכנו ועשו טעויות: כשחשבו על החלונות כבר היה מאוחר מדי להגיע אליהם. "וואו," אמר ג'ו, וזרק מטבע של פני למטה, אל תוך הבאר היבשה המלאה פסולת בניין. הוא השמיע נקישה והתגלגל בין שברי הזכוכית.

"למה התחלנו את כל זה?" שאל סאמרס בתדהמה. טי כבר היה על הקרקע, חופר בתוך ההריסות, מפנה מקום לאורך הקיר החיצוני. "תפתח את הברזים," הוא אמר. "בחושך הזה כבר אף אחד לא יראה כלום, ובבוקר זה כבר לא ישנה." המים השיגו אותם במדרגות וזרמו מטה דרך החדרים נטולי הרצפה.

באותו רגע שמעו את מייק שורק מאחור. "משהו לא בסדר," אמר בלאקי. הם שמעו את נשימותיו הכבדות כשפתחו את המנעול.

"השוטרים?" שאל סאמרס.

"'הקמצן הזקן'", אמר מייק. "הוא בדרך." הוא הרכין את ראשו בין ברכיו בניסיון שווא להקיא. "רצתי כל הדרך" הוא אמר בגאווה.

"אבל למה?" אמר טי. "הוא אמר לי…" הוא מחה בזעמו של הילד שמעולם לא היה, "זה לא הוגן."

"הוא היה בסאות'אנד," אמר מייק. "ונסע ברכבת חזרה. הוא אמר שהיה שם קר ורטוב מדי." הוא עצר ובהה במים. "בחיי, איזו סערה היתה לכם כאן. הגג דולף?"

"כמה זמן ייקח לו להגיע לכאן?"

"חמש דקות. התחמקתי מאמא ורצתי."

"כדאי שנסתלק," אמר סאמרס. "בכל מקרה עשינו מספיק."

"הו לא. לא עשינו מספיק. את זה כל אחד יכול לעשות – " "זה" היה הבית המנותץ והחלול שנותרו בו הקירות בלבד. ובכל זאת קירות אפשר לשמר. לחזית יש ערך. הם יוכלו לבנות שוב בפנים, יפה יותר מקודם. שוב יוכל להיות כאן בית. הוא אמר בכעס, "אנחנו חייבים לגמור. אל תזוזו. תנו לי לחשוב."

"אין זמן," אמר ילד אחד.

"חייבת להיות דרך," אמר טי. "לא יכול להיות שהגענו עד כאן…"

"עשינו הרבה מאוד," אמר בלאקי.

"לא, לא עשינו מספיק. שמישהו ישמור על הדלת הקדמית."

"אנחנו לא יכולים לעשות יותר מזה."

"הוא יכול להגיע מאחורה".

"תשמרו גם על הדלת האחורית," החל טי להתחנן. "רק תנו לי דקה ואני אסדר את זה. אני נשבע שאני אסדר את זה." אבל סמכותו אבדה עם חוסר הבהירות של דבריו. הוא היה רק אחד מחברי הכנופיה עכשיו. "בבקשה," הוא אמר.

"בבקשה," חיקה אותו סאמרס, ואז לפתע הנחית מכה ניצחת וקרא בשם הקטלני, "לֵךְ לְךָ הביתה, טרבור."

טי עמד בגבו להריסות כמו מתאגרף כושל שנדחף לחבלים. הוא נותר בלי מילים נוכח חלומותיו שהזדעזעו וחמקו. אולם אז פעל בלאקי לפני שהכנופיה הספיקה לצחוק, ודחף את סאמרס לאחור. "אני אשמור על הדלת הקדמית, טי." אמר ופתח בזהירות את תריסי חדר הכניסה. הגן האפור והרטוב השתרע מלפנים והפנסים נצנצו בשלוליות.

"מישהו בא, טי. לא, זה לא הוא. מה התוכנית שלך, טי?"

"תגיד למייק שיצא אל בית השימוש ויתחבא לידו. כשישמע את השריקה שלי הוא צריך לספור עד עשר ולהתחיל לצעוק."

"לצעוק מה?"

"אה, 'הצילו', לא חשוב מה."

"אתה שומע, מייק," אמר בלאקי. שוב היה המנהיג. הוא הביט במהירות דרך התריסים. "הוא בא, טי."

"מהר, מייק. בית השימוש. תישאר כאן, בלאקי, תישארו כולכם, עד שאני אצעק."

"לאן אתה הולך, טי?"

"אל תדאגו. אני אטפל בזה. אמרתי שאני אטפל בזה, נכון?"

"הקמצן הזקן" חצה את הגן בצליעה. נעליו היו מכוסות בוץ והוא עצר לגרד אותו בקצה המדרכה. הוא לא רצה ללכלך את ביתו, שניצב משונן ואפל בתוך האזור המופצץ, וכפי שהאמין ניצל כמעט בנס מהרס. אפילו קשת החלון שמעל הדלת לא נשברה מהפיצוץ. במקום כלשהו מישהו שרק. "הקמצן הזקן" הביט מסביבו במהירות. הוא לא סמך על שריקות. ילד צעק, נדמה שהקול מגיע מהגינה שלו. ואז הגיע נער בריצה ממגרש החניה. "מר תומאס," הוא קרא, "מר תומאס."

"מה קרה?"

"אני נורא מצטער, מר תומאס. אחד מאיתנו ממש היה צריך, וחשבנו שלא יהיה לך אכפת, ועכשיו הוא לא יכול לצאת."

"על מה אתה מדבר, ילד?"

"הוא נתקע בבית השימוש שלך."

"אין לו זכות–  לא ראיתי אותך פעם?"

"הראית לי את הבית שלך."

"באמת הראיתי. באמת הראיתי. זה לא נותן לך רשות ל – "

"בבקשה תמהר, מר תומאס. הוא ייחנק."

"שטויות. הוא לא יכול להיחנק. חכה עד שאכניס את התיק."

"אני אקח את התיק שלך."

"הו לא, אתה לא תיקח. אני לוקח את הדברים שלי בעצמי."

"מכאן, מר תומאס."

"אני לא יכול להיכנס לגינה מכאן. אני חייב לעבור דרך הבית."

"אבל אתה כן יכול להיכנס לגינה מפה, מר תומאס. אנחנו עושים את זה לעתים קרובות."

"אתם עושים את זה לעתים קרובות?" הוא הלך בעקבות הנער מרותק וזועם. "מתי? באיזו זכות…"

"אתה רואה…? הגדר נמוכה."

"אני לא הולך לטפס על גדרות לתוך הגינה שלי. זה מגוחך."

Psst, you might also like:
מודל למיליונר

"ככה אנחנו נכנסים. רגל אחת כאן, רגל אחת שם, ועוברים." פניו של הנער הציצו מלמעלה, יד נשלחה, ומר תומאס ראה כיצד תיקו נלקח ומונח בצדה השני של הגדר.

"תחזיר לי את התיק שלי," אמר מר תומאס. מבית השימוש ילד צרח וצרח. "אני אקרא למשטרה."

"התיק שלך בסדר גמור, מר תומאס. תראה. רגל אחת שם. מימין. עכשיו פשוט מעליה. משמאלך." מר תומאס טיפס על גדר גינתו שלו. "הנה התיק שלך, מר תומאס."

"אני אדאג שיבנו מחדש את הגדר," אמר מר תומאס. "אני לא מוכן שאתם תבואו לכאן ותשתמשו בבית השימוש שלי." הוא מעד על השביל, אבל הנער אחז במרפקו ותמך בו. "תודה, תודה, חביבי," הוא מלמל מבלי משים. מישהו צעק שוב בחשכה. "אני בא, אני בא," קרא מר תומאס. הוא אמר לנער שלצדו, "הדרישות שלי הגיוניות. גם אני הייתי פעם ילד. כל זמן שהדברים מסודרים. לא אכפת לי שתשחקו כאן בשבת בבוקר. לפעמים אני אוהב חברה. זה פשוט חייב להיות מסודר. אחד מכם מבקש רשות ואני מסכים. לפעמים אני לא אסכים. לא יתחשק לי. ואתם תיכנסו מהדלת הקדמית ותצאו מהדלת האחורית. בלי לטפס על הגדרות."

"בבקשה תוציא אותו, מר תומאס."

"לא יקרה לו שום דבר בבית השימוש שלי," אמר מר תומאס וקרטע באיטיות לאורך הגינה. "אוי, דלקת הפרקים שלי," הוא אמר.

"אני תמיד חוטף את זה בחופשת הבנקים. אני חייב ללכת בזהירות. יש אבנים רופפות כאן. תן לי את היד שלך. אתה יודע מה היה כתוב בהורוסקופ שלי אתמול? 'הימנע מכל פעילות במחצית הראשונה של השבוע. סכנת התרסקות רצינית'. זה עלול לקרות על השביל הזה," אמר מר תומאס. "הם מדברים במשלים ובכפל לשון." הוא עצר מול דלת בית השימוש. "מה קורה כאן?" הוא קרא. לא היתה שום תשובה.

"אולי הוא התעלף," אמר הנער.

"לא בבית השימוש שלי. קדימה, אתה, צא החוצה," אמר מר תומאס. הוא משך בדלת בחוזקה וכמעט נפל על גבו כשהיא נפתחה לרווחה בקלות. יד תמכה בו בתחילה, ואז דחפה אותו בכוח. ראשו פגע בקיר הנגדי והוא התיישב בכבדות. תיקו נחבט ברגליו, יד שלפה את המפתח מהמנעול והדלת נטרקה. "תנו לי לצאת," הוא קרא ושמע את המפתח מסתובב במנעול. "התרסקות רצינית," הוא חשב, וחש שהוא רועד ומבולבל וזקן.

קול דיבר אליו ברכות מבעד לחור בצורת הכוכב שבדלת. "אל תדאג, מר תומאס," הוא אמר. "אנחנו לא נפגע בך," הוא אמר. "אנחנו לא נפגע בך, לא אם תהיה בשקט."

מר תומאס השעין את ראשו בין כפות ידיו והרהר. הוא הבחין שהיתה רק משאית אחת במגרש החניה, והוא היה בטוח שהנהג יבוא לקחת אותה רק בבוקר, לא לפני כן. אף אחד לא יוכל לשמוע אותו מהרחוב שבחזית, ובסמטה שמאחור עברו לעתים רחוקות בלבד. מי שעבר שם לבטח מיהר הביתה ולא יעצור לשמע מה שיחשוב בוודאי ליללות של שתיין. וגם אם יצעק "הצילו", מי בערב הריק הזה של חופשת הבנקים, יהיה לו האומץ לחקור? מר תומאס ישב על האסלה והרהר ממרום שנותיו.

אחרי זמן מה נדמה היה לו שהוא שומע קולות בדממה – הם היו חלושים והגיעו מכיוון ביתו. הוא קם והציץ דרך חור האוורור – מבעד לחרכי אחד התריסים הוא ראה אור, ולא אור של מנורה, אלא האור המתנועע, כמו אור של נר. אחר כך היה נדמה לו ששמע קול הלמות פטיש ושפשוף ושבירה. הוא חשב על פורצים – אולי הם שכרו את הילדים בתור שומרים, אבל מדוע שפורצים יעסקו במה שנשמע יותר ויותר כעבודת נגרות חשאית? מר תומאס פלט צעקת ניסיון, אבל איש לא ענה. לא היה בכוחו של הרעש להגיע אפילו לאויביו.

4

מייק הלך הביתה לישון, אבל האחרים נשארו. שאלת המנהיגות לא הטרידה את הכנופיה עוד. בעזרת מסמרים, אזמלים, מברגים, כל מה שהיה חד וחודרני, עברו על הקירות הפנימיים וטיפלו בטיח שבין הלבנים. הם התחילו גבוה מדי והיה זה בלאקי שפגע בשכבה של בידוד והבין שתהיה להם חצי עבודה אם יחלישו מיד את החיבורים ממש מעל הקיר. זאת היתה עבודה ארוכה, מעייפת ולא מהנה, אבל היא נגמרה לבסוף. הבית נטול הקרביים ניצב על תלו בכוחם של כמה סנטימטרים של טיח בין שכבות הבידוד והלבנים.

ואז נותרה המשימה המסוכנת מכולן, בחוץ לעיני כל, בקצה האזור המופצץ. סאמרס נשלח  להשגיח על הרחוב ולהזהיר מפני עוברי אורח, ומר תומאס, שישב על האסלה, שמע כעת בבירור קול ניסור. הוא כבר לא בא מביתו, וזה הרגיע אותו מעט. הוא היה פחות מודאג. אולי גם הרעשים האחרים היו חסרי חשיבות.

קול דיבר אליו מבעד לחור: "מר תומאס."

"תנו לי לצאת," אמר מר תומאס בנוקשות.

"הנה שמיכה," אמר הקול, וגליל אפור מאורך הושחל מבעד לחור ונפל ועטף את ראשו של מר תומאס."

"אין כאן שום דבר אישי," אמר הקול. "אנחנו רוצים שיהיה לך נוח הלילה."

"הלילה," חזר מר תומאס בחוסר אמון.

"תפוס," אמר הקול. "לחמניות קטנות – מרחנו אותן בחמאה,  וגם מאפים עם נקניקיות. אנחנו לא רוצים שתגווע ברעב, מר תומאס."

מר תומאס התחנן נואשות. "בדיחה היא בדיחה, ילד. תן לי לצאת ולא אגיד כלום. יש לי דלקת פרקים. אני חייב לישון בנוח."

"לא יהיה לך נוח, לא בבית שלך, לא. לא עכשיו."

"על מה אתה מדבר, ילד?" אבל הצעדים התרחקו. נותרה רק דממת הלילה: שום קול ניסור. מר תומאס ניסה לצעוק עוד פעם אחת, אבל הדממה הרתיעה אותו ונזפה בו – רחוק מאוד משם קרא ינשוף והמריא שוב למעופו החרישי בעולם ללא קול.

למחרת בשבע בבוקר בא הנהג לקחת את המשאית שלו. הוא טיפס למושב הנהג וניסה להתניע. הוא שמע במעומעם קול צעקה, אבל זה לא הטריד אותו. המנוע הגיב לבסוף והוא הסיע את המשאית עד שנגעה בקורת העץ הגדולה שתמכה את ביתו של מר תומאס. כך היה ביכולתו  לצאת ישר אל הרחוב מבלי לנסוע לאחור. המשאית נסעה לפנים, נעצרה לרגע, כאילו משהו מושך אותה מאחוריה, ואז המשיכה לקול קריסה ארוכה ורועמת. הנהג נדהם לראות לבנים עפות לפניו, בשעה שאבנים פגעו בגג תא הנהג שלו. הוא לחץ על הבלמים. כשירד מן המשאית הנוף כולו השתנה לפתע. לא היה שום בית ליד מגרש החניה, רק תלולית של הריסות. הוא הלך מסביב ובדק את החלק האחורי של רכבו, לראות אם נגרם נזק, ומצא חבל קשור שקצהו השני עדיין היה כרוך סביב קורת העץ.

הנהג שוב שם לב שמישהו צועק. הקול בא מביתן העץ המזדקר שהיה הדבר הקרוב ביותר לבית בשממה הזאת של לבנים שבורות. הנהג טיפס מעל הגדר המנותצת ופתח את הדלת. מר תומאס יצא מבית השימוש. הוא היה עטוף בשמיכה אפורה מלאה פירורי מאפים. הוא יילל בבכי. "הבית שלי," הוא אמר. "איפה הבית שלי?"

"אין לי מושג," אמר הנהג. מבטו נפל על שרידי אמבט ומה שפעם היה שידה, והוא החל לצחוק. דבר לא נשאר בשום מקום.

"איך אתה מעז לצחוק," אמר מר תומאס. "זה היה הבית שלי. הבית שלי."

"סליחה," אמר הנהג. הוא התאמץ כמיטב יכולתו, אבל כשנזכר בעצירה הפתאומית של המשאית, במפולת הלבנים, החל שוב להתפקע. רגע אחד עמד שם הבית באצילות כזאת, בין שרידי ההפצצה כמו גבר במגבעת, ואז, בום, טראח, לא נשאר שום דבר – שום דבר. הוא אמר, "סליחה. אני לא מצליח להתאפק, מר תומאס. אין כאן שום דבר אישי, אבל אתה מוכרח להודות שזה מצחיק."

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: ההורסים! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%a1%d7%99%d7%9d/