search
בקריאה כעת: ההתנקשות במרגרט תאצ'ר | הילרי מנטל
search

הילרי מנטל | מקור:אנגלית

ההתנקשות במרגרט תאצ'ר

תרגום : ליה נירגד

הקדמה מאת ניר ברעם

שני דברים בולטים לעין בסיפור המעניין של הילרי מנטל המתאר את הרגע שלפני ההתנקשות בראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר (סיפור היסטוריה אלטרנטיבית שבקצהו הגרנדיוזי יותר רומנים כמו "האיש במצודה הרמה" של פיליפ ק. דיק המדמיין עולם שבו הנאצים ניצחו). ראשית, העמדה כלפי תאצ'ר, שרוויה בשנאה המוכרת והמתנשאת מעט של השמאל כלפיה – בתו של החנווני ש"בגדה" לכאורה במעמד שלה‪ (class traitor) ‬והיתה ל"מעריצת העשירים‪ - "‬"איך שהיא משוויצה באבא החנווני שלה... אבל ברור לך שאם רק היתה יכולה, היא היתה משנה הכול ונולדת לעשירים" -‪ ‬ומולה אותה הערצה מוכרת לעוצמתה של תאצ'ר, לגינוניה, ההיקסמות מדמות האויב המר שבסתר לבנו אנו רוצים בקרבתו, שאיננו יכולים לחדול מלעסוק בו. ושנית, השימוש באלימות. הניגוד בין התנועה האיטית של הסיפור, התיאורים והדיאלוגים הארוכים, לבין השאלה הפוליטית שעומדת בלבו - שאלת האלימות אל מול המשחק הדמוקרטי – מעניק לסיפור את כוחו. שכן האלימות לא באמת נוכחת בסיפור, היא מרחפת מעליו כרגע שעתיד להתממש ולכן טוענת כל דיאלוג פוליטי בכוח נפיץ. הלבטים הם לא העיקר. מדוע? שכן המעשה הוא העיקר. ההכרעה בדבר השימוש באלימות כבר נעשתה. וזה כוחו האמיתי של הסיפור: הוא מציב את הקורא אל מול אנשים שכבר בחרו. אין כאן עוד סיפור על לבטים מוסריים מיוסרים, אלא על דמויות שבחרו באלימות כאופציה פוליטית. והמסע אתם לאור הידיעה הזו נעשה מרתק ככל שהסיפור מתקרב לסופו, שכן בהדרגה מגלה הקורא שאת הדיון הפוליטי התיאורטי הוא מנהל לבדו, הוא אינו מעניין במיוחד את הדמויות, ולמעשה הדיון המוכר נחלש, נעשה משעשע אפילו, ולסוף מתאיין אל מול כוח המעשה שהוא הגיבור האמיתי של הסיפור ומעניק לו את עוצמתו.‪ ‬‬‬‬‬

קראו עוד

6 באוגוסט 1983

25 באפריל, רחוב דאונינג: הודעה על כיבוש מחדש של דרום ג'ורג'יה שבאיי פוקלנד.

גב' תאצ'ר: גבירותי ורבותי, שר ההגנה ביקר כאן כעת והביא לי בשורות נהדרות.

שר ההגנה: לפי ההודעה שקיבלנו, כוחות בריטיים נחתו אחרי הצהריים בדרום ג'ורג'יה, קצת אחרי השעה ארבע שעון לונדון… מפקד המבצע שלח את המסר הבא: "אנא הודע להוד מלכותה שדגל הצי מתנוסס כעת לצד היוניון ג'ק. ינצור האל את המלכה."

גב' תאצר: זה הזמן לחגוג ולברך את כוחותינו ואת הנחתים. ערב טוב, רבותי.

גב' תאצ'ר פונה אל הדלת של רחוב דאונינג 10.

כתב: האם נכריז מלחמה על ארגנטינה, גב' תאצ'ר?

גב' תאצ'ר (מתעכבת על מפתן ביתה): זה הזמן לחגוג.

דמיינו תחילה את הרחוב שבו נפחה את נשמתה. רחוב שקט, רוגע, שעצים נושנים מצילים עליו: רחוב ובו בתים גבוהים, שחזיתותיהם חלקות כמו זיגוג לבן ועיטורי הלבנים שלהם בצבע דבש. חלקם ג'ורג'יאנים, בעלי חזית שטוחה. אחרים ויקטוריאנים, עם חלונות מובלטים בוהקים. הם גדולים מדי למשפחות מודרניות, ורובם בותרו לדירות, אבל זה אינו משחית את הפרופורציות ההדורות שלהם וגם לא גורע מהברק העמוק של דלתות העץ בכניסה, עם ריבועיהן הצבועים כחול ים או ירוק יער ועיטורי הפליז. החיסרון היחידי של השכונה הוא שיש בה יותר מכוניות מאשר מקומות חניה. התושבים חונים בדוחק, מציגים לראווה את התווים שלהם. מי שיש לו חניה צמודה לבית נחסם לעתים קרובות. אבל הם בעלי בתים סבלניים, גאים ברחוב הנאה שלהם, והם מוכנים לסבול כדי לחיות בו. אם תרימו מבט תבחינו בחלונות הג'ורג'יאנים המתקמרים בעדינות מעל לדלתות, או בקשת חמימה של אריחי טרקוטה, או בריצוד של זכוכית צבעונית. באביב עצי הדובדבן מפריחים אמרות מלמלה שופעות. כאשר הרוח פושטת את עלי הכותרת הם אצים בגלים ורודים ונוחתים על המדרכות כמרבד, כמו לקראת חתונת רחוב של ענקים. בקיץ מרחפת ועולה מהחלונות הפתוחים מוזיקה: ויוואלדי, מוצארט, באך.

הרחוב עצמו משרטט עקומה עדינה ומתחבר לרחוב הראשי בדרכו אל מחוץ לעיר. כנסיית השילוש הקדוש, תחומה כאי, מקושטת בדגלים צבאיים. כשמשקיפים על העיר מבעד לחלון גבוה (כפי שעשיתי ביום שהתרחש בו הרצח) מרגישים בנוכחות הקרובה של מבצר וארמון. אם תציצו שמאלה, המגדל העגול יגיח באופק, נדחק אל השמשות. אבל בימים של גשם ועננים נישאים, המבצר קטֵן, כמו ציור חובבים שנמחק בחלקו. קוויו מתרככים, שוליו דוהים; הוא מתכווץ בקור הצורב הנישא מן הנהר, דומה יותר להר אפוף ערפילים מאשר לארמון שנבנה עבור מלכים.

לבתים שמימין לכיכר טריניטי – אני מתכוונת לצד ימין, כשפונים אל עיבורה של העיר – גנים גדולים, שכל אחד מהם משותף כיום לשלושה או לארבעה דיירים. בתחילת שנות השמונים טרם כבש את אנגליה ריח שריפה. צחנת הברביקיו המפוחמת של סופי השבוע עוד לא היתה מוכרת אז, למעט במסבאות הג'ין של מיידנהד ובריי. הגנים שלנו אמנם היו מתוחזקים להפליא, אך רק מעטים צעדו בהם; לא היו ילדים ברחוב, רק זוגות צעירים שטרם התחילו להתרבות וזוגות מבוגרים יותר, שלכל היותר פתחו מעת לעת את דלתם כדי שמסיבת ערב תגלוש אל החצר. באחרי צהריים חמימים המדשאות התלהטו באין משגיח, וחתולים מנומנמים הצטנפו על האדמה המתפוררת בכדי האבן. בסתיו התמקמקו עלים בחצרות שקועות, ונגרפו על ידי בעליהם הנרגנים של דירות מרתף. גשמי חורף הרוו את השיחים באין רואה.

אך בקיץ 1983 הפינה ההדורה הזאת, שתיירים ושוחרי קניות עקפו אותה לרוב, מצאה את עצמה בלב העניין הציבורי. מאחורי הגנים של בית מספר 20 ובית מספר 21 השתרע המתחם של בית חולים פרטי, בניין חינני וחיוור שעמד על מגרש פינתי. שלושה ימים לפני שהתנקשו בה, התאשפזה ראש הממשלה בבית החולים הזה לניתוח קל בעיניה. מאותו רגע, שרר באיזור תוהו ובוהו. זרים דחקו את רגלי הדיירים. עיתונאים וצוותי טלוויזיה חסמו את הרחוב וחנו בלי היתר בחניות הבתים. אפשר היה לראות אותם מדשדשים כה וכה במשעול ספָינֶר, גוררים אחריהם כבלים ותאורה, מבטיהם מתגלגלים אל שערי בית החולים בדרך קלארנס, צוואריהם נתונים בעניבת חנק של רצועות מצלמה. מדי כמה דקות נקרשו בגוש של אפודים מתנשמים, כאילו ביקשו להבטיח זה לזה שלא קורה שום דבר – אבל עוד יקרה, בבוא העת. הם חיכו, ובזמן שחיכו לגמו בקול מיץ תפוזים מקרטונים ובירה מפחיות; הם אכלו, פירורים התפזרו על בגדיהם, שקיות נייר מלוכלכות הושלכו אל ערוגות פרחים. אצל האופה בקצה דרך לאונרד הקדוש אזלו מאפי הגבינה כבר בעשר בבוקר, וכל היתר נגמרו עד הצהריים. תושבי וינדזור התקבצו בכיכר טריניטי, שקיות קניות נדחקו אל גדרות נמוכות. תהינו מדוע זכינו בכבוד הזה, ומתי היא תסתלק מכאן.

וינדזור היא לא מה שאתם חושבים. יש בה ייצוג לאינטליגנציה. ברגע שתעשו את דרככם מהארמון לסוף רחוב פיזְקוד, תגלו שלא כולם חנפנים מלוכניים; ואם תחצו את הצומת אל דרך ליאונרד הקדוש, אתם עשויים אפילו לאתר רפובליקנים בארון. אף על פי כן, הקלפיות לא הציעו נחמה רבה לסוציאליסטים המקומיים, ואנשים מלמלו שאלה קולות מבוזבזים; לא נותרה להם ברירה אלא להביע את עוצמת רגשותיהם בהצבעה טקטית, ולהפגין את הרוח הפועמת בלבם באירועים אזוטריים במרכז לאמנויות. במרכז, שהוקם זמן לא רב לפני כן בתחנת הכבאים המשופצת, מצאו להם במה משוררים מטעם עצמם ויין לבן חמוץ נמזג שם מקרטונים; בשבתות בבוקר היו שם שיעורים באסרטיביות, ביוגה ובמסגור תמונות.

אבל כאשר הגב' תאצ'ר באה לבקר, יצאו מתנגדי המשטר לרחובות. הם התגודדו בגושים, בחנו את אנשי התקשורת והפנו את כתפיהם אל שערי בית החולים, ששורה של מקומות חניה יקרים מפז סומנו והוקצו שם לרופאים בלבד.

אישה אחת אמרה, "יש לי דוקטורט, ולעתים קרובות אני מתפתה לחנות שם." השעה היתה מוקדמת, וכיכר הלחם שקנתה אצל האופה עוד היתה חמימה, היא חבקה אותה אל גופה כמו חית מחמד. היא אמרה, "דעות די קיצוניות מתעופפות כאן באוויר."

"הדעה שלי היא סכין," אמרתי, "והיא מתעופפת ישר אל הלב שלה."

"הרגש שביטאת," אמרה בהתפעלות, "הוא הכי חזק ששמעתי."

"טוב, אני צריכה להיכנס," אמרתי. "אני מחכה למר דאגן שיבוא לתקן לי את הדוד."

"בשבת? דאגן? איזה כבוד. כדאי שתזוזי. אם תפספסי אותו הוא יגבה ממך תשלום. הוא כריש, האיש הזה. אבל מה אפשר לעשות?" היא שלתה עט מתחתית התיק שלה. "אתן לך את המספר שלי." היא כתבה אותו על זרועי החשופה, כי לאף אחת מאתנו לא היה נייר. "צלצלי אלי. את הולכת לפעמים למרכז לאמנויות? אנחנו יכולות להיפגש על כוס יין."

הפעמון צלצל בדיוק כשהכנסתי למקרר את הפֵּרייה שלי. באותו רגע חשבתי, אנחנו לא יודעים את זה עכשיו, אבל יבוא יום וניזכר בחיבה בתקופה שבה הגב' תאצ'ר היתה כאן: חברויות חדשות נוצרו ברחוב, חילופי דברים על השרברבים המשותפים לנו. באינטרקום נשמע הפצפוץ הקבוע, כאילו מישהו הצית את הקו. "בוא תעלה, מר דאגן," אמרתי. ידעתי שעדיף להתייחס אליו בכבוד.

גרתי בקומה השלישית, המדרגות היו תלולות ודאגן היה בעל גוף. לכן הופתעתי כששמעתי את הנקישה בדלת כעבור זמן קצר כל כך. "שלום," אמרתי. "הצלחת להחנות את הטנדר?"

במסדרון – או בקצה המדרגות למעשה, כי רק אני גרתי בקומה – עמד גבר במעיל מרופד זול. הנה הבן של דאגן, חשבתי בתמימותי. "דוּד?" אמרתי.

"בטח," אמר.

הוא גרר את עצמו פנימה עם תיק כלי העבודה שלו. עמדנו אף אל אף במבואה הקטנה. המעיל שלו, עבה די והותר לקיץ האנגלי, תפס את המרחב בינינו. זעתי לאחור. "מה הבעיה איתו?" שאל.

"הוא חורק ודופק. אני יודעת שאוגוסט עכשיו, אבל…"

"לא, את צודקת, את צודקת, אי אפשר לסמוך על מזג האוויר. הגוף חימום עובד?"

"מדי פעם."

"אוויר בצנרת," אמר. "ארוקן אותה בזמן שאני מחכה. עדיף. אם יש לך מפתח."

ברגע ההוא תקף אותי החשד. הוא דיבר על לחכות. לחכות למה? "אתה צלם?"

הוא לא ענה, רק טפח על כיסיו וחיפש בהם משהו בארשת זועפת.

"אני מחכה לשרברב. אתה לא יכול פשוט להיכנס פנימה."

"את פתחת את הדלת."

"לא לך. בכל אופן, אני לא יודעת למה טרחת. מהצד הזה אי אפשר לראות את השער הקדמי. אתה צריך לצאת מכאן," אמרתי בחריפות, "ולפנות שמאלה."

"אומרים שהיא תצא מאחורה. זאת זווית נהדרת."

הגן של בית החולים נשקף באופן מושלם מחדר השינה שלי. כל מי שהקיף את הבית היה יכול לנחש את זה.

"בשביל מי אתה עובד?" שאלתי.

"את לא צריכה לדעת."

"אולי לא, אבל יהיה מנומס אם תגיד לי." נסוגתי אל המטבח, והוא בא אחרי. החדר היה שטוף שמש, וכעת ראיתי אותו בבהירות: איש מוצק, בשנות השלושים לחייו, מרושל, עם פנים עגולות ידידותיות ושיער סתור. כששמט את התיק שלו על השולחן והוריד את המעיל הוא התכווץ בחצי. "בואי נגיד שאני עצמאי."

"בכל מקרה," אמרתי, "אני צריכה לקבל תשלום על השימוש בנכס שלי. מגיע לי."

"אי אפשר לתמחר את זה," אמר.

לפי המבטא, הוא בא מליברפול. רחוק מאוד מדאגן, או מהבן של דאגן. אבל הוא לא דיבר עד שעמד בדלת הכניסה, אז איך יכולתי לדעת. הוא יכול היה להיות שרברב, אמרתי לעצמי. לא יצאתי מטומטמת לגמרי; באותו הרגע העסיק אותי רק הכבוד העצמי שלי. בקשי תעודה מזהה לפני שאת מכניסה זר לדירה, מייעצים תמיד. אבל תארו לעצמכם איזה מהומה דאגן היה עושה, אם היית מעכבת את הילד שלו על המדרגות, מונעת ממנו גישה לדוד הבא ברשימה, ומצמצמת את הזדמנויות הביזה שלו.

חלון המטבח נשקף אל כיכר טריניטי, שהמתה כעת בני אדם. כשמתחתי את צווארי יכולתי לראות כוח משטרתי חדש משמאלי, מופיע בריצה קלה מכיוון הגנים הפרטיים של קלארנס קְרֶסֶנְט. "רוצה לעשן?" המבקר מצא את הסיגריות שלו.

"לא. ואני מעדיפה שגם אתה לא תעשן."

"בסדר גמור." הוא דחס את החפיסה לכיס שלו ושלף ממחטה מקומטת. הוא התרחק מהחלון הגבוה וניגב את פניו; גם הפנים וגם הממחטה היו קמוטות ואפורות. היה ברור שהוא לא רגיל להיכנס בעורמה לבתים פרטיים. הייתי נרגזת על עצמי יותר מאשר עליו. הוא צריך להתפרנס, ואולי אי אפשר לבוא אליו בטענות שהוא נדחף פנימה כשאיזה אישה מטומטמת פותחת לרווחה את הדלת שלה. "כמה זמן אתה מתכוון להישאר?" שאלתי אותו.

"היא אמורה לצאת עוד שעה."

"הבנתי." זאת הסיבה אם כן לזמזום ולרחש הגוברים מהרחוב. "איך אתה יודע?"

"יש לנו מישהי בפנים. אחות."

הושטתי לו שתי מגבות נייר. "תודה לך." הוא קינח את מצחו. "היא עומדת לצאת, והרופאים והאחיות יעמדו בשורה כדי שתוכל להודות להם. היא תלך לאורך השורה ותגיד תודה ושלום-שלום, אחר כך תדשדש מסביב, תצלול לתוך לימוזינה ותצא לדרך. טוב, זאת התוכנית. אין לי שעה מדויקת. אז חשבתי שאם אגיע לכאן מוקדם אוכל להתארגן, לבדוק את הזוויות."

"כמה תקבל על תוצאה טובה?"

"מאסר עולם בלי חנינה," אמר.

צחקתי. "זה לא פשע."

"זה מה שאני חושב."

"זה די רחוק," אמרתי. "כלומר, אני יודעת שיש לך עדשות מיוחדות, ואתה היחיד כאן למעלה, אבל אתה לא צריך קלוז-אפ?"

"ממש לא," אמר. "כל עוד יש לי קו ישיר אני תופס אותה נקי, המרחק זה שטויות."

הוא כידרר את מגבת הנייר והסתכל סביב למצוא את הפח. לקחתי ממנו את הנייר, הוא נהם משהו, ואז התחיל להתעסק ברצועות התיק שלו, תיק קנבס שנראה לי מתאים לצלם לא פחות מאשר לכל בעל מלאכה. אבל בזה אחר זה הוא הוציא חלקי מתכת, שגם אני, בבורותי, זיהיתי שאינם חלק מהערכה של צלם. הוא התחיל להרכיב אותם; קצות האצבעות שלו היו עדינים. בזמן שעבד הוא שר, כמעט בלחש, פזמון קטן מיציעי הכדורגל:

אתה מליברפול הדפוקה

חי על צ'ק מהלשכה

אבא סוחר, אמא גנבת

עזוב לנו ת'טסות בבקשה

"שלושה מיליון מובטלים," אמר. "רובם גרים באיזור שלנו. כאן בטח אין בעיה כזאת, מה?"

"ממש לא. יש מספיק חנויות מזכרות כדי להעסיק את כולם. היית כבר בהָיי סטריט?"

בלבי חשבתי על גדודי תיירים שנדחקים על המדרכות, נאבקים על מזכרות מזויפות וחיילי משמר על קפיץ. כאילו זאת ארץ אחרת. שום קול לא עלה מן הרחוב. האיש זמזם, מרוכז. תהיתי אם יש לפזמון שלו בית שני. בכל פעם שהוציא איזה חלק מהתיק שלו, הוא ניגב אותו בבד שהיה נקי יותר מהממחטה שלו, וטיפל בו בעדינות רוחשת כבוד כמו נער מזבח שממרק את הכלים למיסה.

כאשר הורכב המנגנון הוא הושיט לי אותו לביקורת. "קת מתקפלת," אמר. "זה מה שיפה בו. נכנס לקופסת קורנפלקס. קוראים לו ידיד האלמנות. אבל לא הפעם. דניס המסכן, אה? מעכשיו הוא יצטרך לבשל את הביצים שלו בעצמו."

במבט לאחור נדמה ששעות נפרשו לפנינו כשישבנו יחד בחדר השינה, הוא על כיסא מתקפל ליד החלון, ספל התה שלו חפון בין ידיו, ידיד האלמנות לרגליו; ואני על קצה המיטה, שמעליה מיהרתי לפרוש שמיכה, כדי שתראה מסודרת. הוא הביא את המעיל שלו מהמטבח; אולי הכיסים היו דחוסים באביזרים הנחוצים למתנקש. כשהשליך אותו על המיטה החליק המעיל ונפל ארצה. ניסיתי לתפוס אותו והיד שלי החליקה על פני הניילון; היה נדמה שיש לו חיים משלו, כמו זוחל. השלכתי אותו על המיטה לצדי ותפסתי אותו מהצווארון. הוא הביט בי בהערכה מתונה.

שוב ושוב הסתכל בשעון שלו, אף על פי שאמר שלא ידועה לו שעה מוגדרת. פעם אחת שפשף את פני השעון בכף ידו, כאילו התמלא אדים והסתיר תחתיהם שעה אחרת. והוא בדק, מזווית עינו, שאני עדיין במקום שאני אמורה להיות בו, והידיים שלי גלויות: הוא הסביר שכך הוא מעדיף. ואז נעץ שוב את מבטו במדשאות, בגדרות האחוריות, והטה את הכיסא לפנים על רגליו הקדמיות, כאילו ביקש להתקרב למטרה שלו.

"הנשיות השקרית שלה," אמרתי. "בגלל זה אני לא סובלת אותה. בגלל הקול המזויף. בגלל איך שהיא משוויצה באבא החנווני שלה ובמה שהוא לימד אותה, אבל ברור לך שאם רק היתה יכולה, היא היתה משנה הכול ונולדת לעשירים. בגלל האהבה שלה לעשירים, איך שהיא סוגדת להם. בגלל גסות הלב שלה, הבורות שלה, והאופן שבו היא מתמוגגת מהבורות שלה. בגלל חוסר הרחמים שלה. למה היא צריכה ניתוח עיניים? בגלל שהיא לא מסוגלת לבכות?"

כשהטלפון צלצל קפצנו שנינו. קטעתי מה שאמרתי. "תעני," אמר, "זה בשבילי."

התקשיתי להעלות בדמיוני את רשת הפעילות מאחורי ההכנות ליום הזה. "חכה," אמרתי לו כשהדלקתי את הקומקום, "תה או קפה? אתה יודע שאני מחכה לאיש של הדודים? אני בטוחה שהוא יגיע עוד מעט."

"דאגן?" שאל, "לאאא."

"אתה מכיר את דאגן?"

"אני יודע שהוא לא יבוא."

"מה עשיתם לו?"

"בחייך," אמר בבוז. "למה שנעשה לו משהו? אין צורך. הוא קיבל סימן. יש לנו חבר'ה בכל מקום."

חבר'ה. מילה נחמדה. מיושנת כמעט. אלוהים אדירים, חשבתי, דאגן במחתרת האירית. לא שהמבקר שלי ציין למי הוא שייך, אבל במחשבתי אמרתי את זה בקול. המילים, ראשי התיבות אי-אר-איי, לא זעזעו או החרידו אותי כפי שאולי הן מזעזעות אתכם. אמרתי לו את זה בזמן שהוצאתי חלב מהמקרר וחיכיתי שהקומקום ירתח: אמרתי, הייתי מונעת ממך לעשות את זה אילו יכולתי, אבל זה רק בגלל הפחד על עצמי ועל מה שיקרה לי אחר כך: אגב, מה יקרה? אין לי שום דבר עם האישה הזאת, אם כי (חשתי צורך להוסיף) אני מאמינה שאלימות לא פותרת כלום. אבל לא הייתי מסגירה אותך כי…"

"בטח," אמר, "לכל אחד יש סבתא אירית. זה לא ערובה לכלום. אני כאן בשביל שדה הראייה שלך. לא אכפת לי מההשתייכות הפוליטית שלך. תתרחקי מהחלון הקדמי ואל תגעי בטלפון, או שאני מחסל אותך. לא אכפת לי מהשירים שהדודים הדפוקים של ההורים שלך שרו בשבתות."

הנהנתי. הרי זה מה שחשבתי גם אני. הכול רגשנות, בלי תוכן.

הנער המזמר יצא לקרב

בין שורות המתים תמצאהו

את חרב אביו אזר על מותניו

ונבלו מכותף לו על שכם.

הדודים של הורי (והוא צדק בעניין הזה) לא היו מזהים נבל אירי גם אם היה מזנק ונותן להם ביס בתחת. הפטריוטיות היתה אצלם רק תירוץ כדי לדפוק את הראש, כמו שקראו לזה, בזמן שהנשים שלהם שתו תה עם עוגיות זנגוויל ואחר כך דקלמו את מחרוזת התפילות במטבח. העסק כולו היה תירוץ: למה אנחנו מדוכאים. למה תוקעים אותנו פה ומדכאים אותנו, כשאנשים משבטים אחרים מתקדמים במאמצים מגונים וקונים חליפות שלושה חלקים. בזמן שאנחנו תקועים פה ושרים לה-לה-לה אירלנד הנושנה (כי במרחק הזמן נשתכחו מאתנו המילים) השכנים שלנו מתפייסים, מתנערים מהשורשים שלהם ועוברים לסטיגמות מודרניות ולא-כיתתיות שבאות לידי ביטוי בשירים מודרניים: אתה מליברפול הדפוקה. אני אישית לא. אבל בעיני הדרומיים הצפון כולו זהה, ובברקשייר ובסביבות לונדון כל המאבקים הם היינו הך; כל הרעיונות שלמענם אדם מוכן למות: הכול שטויות, הפרות סדר שעלולות לעצור את התנועה או לעכב את הרכבות.

"נראה שאתה מכיר אותי," אמרתי. נשמעתי מלאת טינה.

"כמה שצריך. זאת אומרת, את לא מיוחדת. את יכולה לעזור את אם רוצה, ואם את לא רוצה אנחנו יכולים לפעול בהתאם."

הוא דיבר כאילו יש לו שותפים. הוא היה רק איש אחד. אבל איש כבד, גם בלי המעיל. נניח שהייתי שמרנית אמיתית, או אחת הנשמות החסודות שלא מוכנות למחוץ אפילו חרק: גם אז לא הייתי מנסה שום תרגיל. בפועל, הוא בנה על זה שאהיה צייתנית, ואולי, למרות הזלזול שלו, בטח בי במידה מסוימת. בכל אופן, הוא הרשה לי לבוא אחריו לחדר השינה, עם ספל התה שלי. את שלו לקח ביד שמאל, וביד ימין אחז ברובה. את סליל הדבק ואת האזיקים השאיר על השולחן במטבח, שם הניח אותם כשהוציא אותם מהתיק.

וכעת הרשה לי לענות לטלפון שליד המיטה ולהושיט לו אותו. שמעתי קול אישה, צעיר, מהוסס ומרוחק. לא היית חושבת שהיא בבית חולים מעבר לפינה. "בְּרֶנְדן?" אמרה. תיארתי לי שזה לא שמו האמיתי.

הוא טרק את הטלפון בכוח, עד שכרכש כולו. "עיכוב מחורבן. עוד עשרים דקות, היא חושבת. או שלושים, אולי אפילו שלושים." הוא נשף אוויר, כאילו כלא אותו בריאותיו עוד מאז שהשתרך במעלה המדרגות. "איזה זין. איפה הבית שימוש?"

אפשר להפתיע אדם במילה "השתייכות", חשבתי, ואז לומר "איפה הבית שימוש?" לא התבטאות אופיינית לווינדזור. וזאת לא היתה בדיוק שאלה. הדירה היתה קטנה כל כך שלא היתה בעיה להתמצא בה. את הנשק לקח איתו. הקשבתי לו כשהשתין. כשפתח ברז. שמעתי נתזי מים. שמעתי אותו יוצא, סוגר את הרוכסן. הפנים שלו היו סמוקות מהניגוב. הוא התיישב בכבדות על הכיסא המתקפל. הקנים העדינים השמיעו פעיה. "יש לך מספר על היד," אמר.

"כן."

"איזה מין מספר זה?"

"של מישהי." לחלחתי את האצבע שלי בלשון והעברתי אותה על הדיו.

"לא תצליחי להוריד את זה ככה. את צריכה לקחת סבון ולשפשף את זה כמו שצריך."

"תודה על ההתעניינות."

"רשמת אותו? את המספר שלה?"

"לא."

"את לא צריכה אותו?"

רק אם יהיה לי עתיד, חשבתי. שאלתי את עצמי מתי יהיה הולם לשאול.

"תכיני לנו עוד משהו חם. ושימי סוכר הפעם."

"אוי," אמרתי. המחדל בהכנסת האורחים הביך אותי. "לא ידעתי שאתה שותה עם סוכר. יכול להיות שאין לי סוכר לבן."

"בורגנות, אה?"

התרגזתי. "אבל לא פוגע לך בכבוד לירות מהחלון הבורגני המעוצב שלי, נכון?"

הוא עשה תנועה פתאומית קדימה, ידו גיששה למצוא את הרובה. לא כדי לירות בי, אבל הלב שלי פרפר. הוא נעץ את מבטו למטה, בגנים, נדרך כאילו הוא עומד לנגח את הזכוכית בראשו. הוא השמיע נהמה קטנה, נרגנת, וחזר לשבת. "יש איזה חתול מחורבן על הגדר."

"יש לי דמררה," אמרתי. "אני מתארת לעצמי שהטעם זהה ברגע שמערבבים אותו."

"לא היה עולה בדעתך לצעוק מחלון המטבח, נכון?" אמר. "או לנסות לברוח במדרגות."

"מה, אחרי כל מה שאמרתי?"

"את חושבת שאת בצד שלי?" הוא שוב הזיע. "את לא מכירה את הצד שלי. תאמיני לי, אין לך מושג."

עלה על דעתי אז שאולי הוא לא מהאי-אר-איי אלא חבר באחת הקבוצות העצמאיות המטורפות ששומעים עליהן. לא באמת הייתי במצב לפלפולים; התוצאה הסופית תהיה זהה. ובכל זאת אמרתי, "בורגנות, איזה מין ביטוי זה? לא בדיוק מהפּוֹליטכני, נכון?"

העלבתי אותו, ובכוונה. לרכים בשנים עלי להסביר שהפוליטכניים היו מוסדות להשכלה גבוהה לצעירים שלא הצליחו להתקבל לאוניברסיטה: לאלה שהיו פיקחים מספיק כדי לומר "השתייכות", ובכל זאת לבשו מעילי ניילון זולים.

הוא הזעיף פנים. "תכיני את התה."

"אני לא חושבת שאתה צריך לזלזל בדוֹדים שלי על זה שהם היו אירים מזויפים, אם אתה מדבר בסיסמאות שמצאת בעוגיות מזל".

"זאת היתה מין בדיחה," אמר.

"אה. הבנתי. באמת?" הייתי נבוכה. "כנראה אין לי יותר חוש הומור מאשר לה." החוויתי בראשי אל המדשאות שמחוץ לחלון, שם עמדה למות בקרוב ראש הממשלה.

"אין לי טענות אליה על זה שהיא לא צוחקת," אמר. "לא הייתי בא אליה בטענות על זה."

"דווקא כדאי. בגלל זה היא לא קולטת כמה היא מגוחכת."

"לא הייתי אומר שהיא מגוחכת," הוא התעקש כמו פרד. "אכזרית, מרשעת, אבל לא מגוחכת. מה מצחיק פה?"

"כל בן אנוש צוחק," אמרתי.

לאחר שחשב זמן מה השיב, "ישו בכה."

הוא גיחך. ראיתי שהוא נרגע, בידיעה שבגלל האיחור המחורבן הוא עדיין לא צריך לרצוח. "מה שכן," אמרתי, "היא בטח היתה צוחקת אם היא היתה כאן. היא היתה צוחקת, כי היא בזה לנו. תסתכל על המעיל שלך. היא בזה למעיל שלך. תסתכל על השיער שלי. היא בזה לשיער שלי."

הוא הרים מבט חטוף. עד עכשיו לא הסתכל בי, לא ראה אותי; הייתי רק זאת שמכינה תה. "איך שהוא תלוי לו, סתם ככה," הסברתי, "במקום להסתלסל. אני צריכה שיחפפו לי ויסדרו לי אותו. אמורים לגלגל אותו על רולים מדורגים, היא יודעת בדיוק מה עושים עם שיער כזה. ואני לא אוהבת את ההליכה שלה. 'לדשדש', אמרת קודם. היא תדשדש לדרכה. בקטע הזה צדקת."

"למה נראה לך שאני פה?" שאל.

"בגלל אירלנד."

הוא הנהן. "ואני רוצה שתביני את זה. אני לא יורה בה כי היא לא אוהבת אופרה. או כי לא מוצאים חן בעינייך – איך לעזאזל קוראים לזה – אביזרי האופנה שלה. זה לא בגלל התיק שלה. זה לא בגלל התסרוקת שלה. זה בגלל אירלנד. רק אירלנד, הבנת?"

"האמת, אני לא בטוחה," אמרתי. "נראה לי שאתה קצת מזויף בעצמך. אתה לא קרוב למולדת הישנה יותר ממני. גם הדודים של ההורים שלך לא מכירים את המילים. אז אולי אתה רוצה סיבות מסייעות. נלוות. "

"גידלו אותי במסורת מסוימת," אמר. "ותראי לאן היא מביאה אותנו." הוא הביט סביבו כלא מאמין: המעשה המכונן בחיים מסורים, בעוד עשר דקות מעכשיו, בגבך אל ארון סיבית בחיפוי פורניר לבן; צלון נייר, מיטה סתורה, אישה משונה, והתה האחרון שלך בלי סוכר. "אני חושב על הבחורים האלה ששבתו רעב," אמר, "הראשונים מתו כמעט שנתיים בדיוק מהיום שבו היא נבחרה בפעם הראשונה: ידעת את זה? לקח לבובי ששים וששה ימים עד שהוא מת. ולתשעה האחרים לא הרבה פחות. אומרים שאחרי שאתה מרעיב את עצמך ארבעים וחמישה ימים המצב משתפר. מפסיקים להקיא על ריק ואפשר שוב לבלוע מים. אבל זאת ההזדמנות האחרונה שלך, כי אחרי חמישים יום בקושי אפשר לראות ולשמוע. הגוף שלך מעכל את עצמו. הוא אוכל את עצמו מרוב ייאוש. את מתפלאת שהיא לא צוחקת? לא נראה לי שיש על מה לצחוק."

"מה אני יכולה להגיד?" שאלתי אותו. "אני מסכימה עם כל מה שאמרת. תלך אתה להכין את התה ואני אשב כאן ואשמור על הרובה."

לרגע היה נדמה שהוא שוקל את ההצעה. "את תפספסי. לא עברת שום אימונים."

"ואיך אתה התאמנת?"

"על מטרות."

"זה לא כמו אדם חי. אתה עלול לירות באחיות. ברופאים."

"בהחלט יכול להיות."

שמעתי את השיעול שלו, שיעול ממושך של מעשנים. "אה, כן, התה," אמרתי. "אבל אתה יודע מה? אולי הם היו עיוורים בסוף, אבל הם נכנסו לזה בעיניים פקוחות. אתה לא יכול לכפות רחמים על ממשלה כמו שלה. למה לה לנהל משא ומתן? למה אתה מצפה לזה? מה זה בשבילם עשרה אירים? או מאה? כל האנשים האלה בעד עונש מוות. הם עושים את עצמם מודרנים, אבל אם תיתן להם לעשות מה שהם רוצים הם ינקרו עיניים בכיכר העיר."

"אולי זה לא כל כך נורא," אמר. "תלייה. בנסיבות מסוימות."

לטשתי בו את עיני. "בשביל קדוש מעונה אירי? בסדר. זה מהיר יותר מאשר להרעיב את עצמך."

"בדיוק ככה. על זה אין לי ויכוח איתך."

"אתה יודע מה אנשים אומרים בפאב? הם אומרים – תגידי שם של אחד הקדושים המעונים האיריים. הם אומרים – קדימה, קדימה, את לא יודעת, נכון?"

"אני יכול לתת לך שורה של שמות," אמר. "הם הופיעו בעיתון. שנתיים, אי אפשר לזכור משהו שקרה לפני שנתיים?"

"אפשר. אבל תקשיב טוב, בסדר? האנשים שאומרים את זה, הם אנגלים."

"את צודקת. הם אנגלים," אמר בעצב. "הזיכרון שלהם שווה לתחת."

עשר דקות, חשבתי. עשר דקות פחות או יותר. בהתרסה, התקרבתי אט אט אל חלון המטבח. הרחוב שקע בתרדמת סוף השבוע שלו; ההמון עמד מעבר לפינה. בטח ציפו שתצא בקרוב. על המשטח במטבח, ממש לידי, היה טלפון. אבל אם הייתי מרימה את האפרכסת הוא היה שומע את השלוחה בחדר השינה משמיעה את הצפצוף הקטן שלה, והוא היה יוצא משם והורג אותי, לא בכדור אלא בדרך פחות רועשת, שלא תזעיק את השכנים ותקלקל לו את היום.

עמדתי ליד הקומקום בזמן שרתח. תהיתי: האם ניתוח העיניים הצליח? כאשר תצא, האם תוכל לראות כרגיל? יצטרכו להוביל אותה? העיניים שלה יהיו חבושות?

התמונה שבדמיוני לא מצאה חן בעיני. שאלתי אותו, כדי לדעת מה התשובה. "לא," ענה בצעקה, "העיניים הזקנות שלה יהיו חדות כתער."

אין בה דמעה אחת, חשבתי. לא על האם שמחכה בגשם בתחנת האוטובוס, לא על המלח שעולה באש בים. היא ישנה ארבע שעות בלילה. היא חיה על אדי ויסקי ועל הברזל בדם של הטרף שלה.

כשחזרתי עם ספל התה השני, שבו בחשתי סוכר דמררה, ראיתי שהוא הוריד את הסוודר הגדול שלו, שהיה פרום בקצות השרוולים; הוא מתלבש בשביל הקבר, חשבתי, שכבה על שכבה, אבל זה לא יעזור נגד הקור. מתחת לצמר הוא לבש חולצת פלנל דהויה. הצווארון המקומט שלה התפתל כלפי מעלה. הוא נראֵה כמו גבר שעושה את הכביסה שלו בעצמו, חשבתי. "יש נספחים?" שאלתי.

"לא," אמר. "אין לי מי יודע הצלחה עם בחורות." הוא העביר את ידו על שיערו לשטח אותו, כאילו התיקון עשוי לשנות את מזלו. "אין ילדים, כלומר, לא שידוע לי."

נתתי לו את התה שלו. הוא שתה לגימה ועיווה את פניו. "אחר כך…" אמר.

"כן?"

"מיד אחר כך, הם ידעו מאיפה באה הירייה, הם יבינו את זה תיכף. ברגע שארד במדרגות ואצא מהדלת הקדמית אני שלהם, ברחוב. אני אקח איתי את הרובה, אז ברגע שהם יראו אותי הם יירו בי ויהרגו אותי." הוא עצר ואז, כאילו התווכחתי איתו, הוסיף: "הכי טוב ככה."

"אה," אמרתי. "חשבתי שיש לך תוכנית. חוץ מלהיהרג, זאת אומרת."

"איזה תוכנית אחרת יכולה להיות לי?" רק מעט סרקזם היה בקולו. "זאת מתנה משמים, כל זה. הבית חולים. העליית גג שלך. החלון שלך. את. זול, נקי, עושה את העבודה, והמחיר הוא אדם אחד."

כבר אמרתי לו קודם, האלימות לא פותרת כלום. אבל זאת היתה סתם נוסחה מתחסדת, כמו תפילה לפני האוכל. לא התעמקתי במשמעות כשאמרתי את זה קודם, וכשחשבתי על זה הרגשתי צבועה. זה סתם מה שהחזקים מטיפים לעניים: אף פעם לא שומעים את זה בכיוון ההפוך; החזקים לא מניחים את נשקם. "מה אם אני יכולה להרוויח לך רגע?" אמרתי. "אם תלבש את המעיל שלך לקראת הרצח, ותהיה מוכן ליציאה: אם תשאיר כאן את ידיד האלמנות ותיקח את התיק הריק שלך, ותצא מכאן כמו מתקן דודים, בדיוק כמו שנכנסת?"

"ברגע שאני יוצא מהבית הזה אני גמור."

"אבל אם תצא מהבית ליד?"

"ואיך עושים את זה?" שאל. אמרתי, "בוא איתי."

הלחיץ אותו לעזוב את המקום, את העמדה שלו, אבל מול הבטחה כזאת לא היתה לו בררה. יש לנו עוד חמש דקות, אמרתי, ואתה יודע את זה, אז בוא, תשאיר את הרובה שלך יפה מתחת לכיסא. הוא נדחק מאחורי במסדרון, והייתי צריכה להגיד לו להתרחק קצת כדי שאוכל לפתוח את הדלת. "תשאירי את זה על השרשרת," ייעץ. "אם נתָקע במדרגות זאת תהיה ממש בושה."

בחדרי המדרגות בבתים כאן אין אור יום. את יכולה ללחוץ על המתג ולהציף את חדר המדרגות בבוהק צהוב. אחרי שתי הדקות המוקצות תמצאי את עצמך שוב בחושך. אבל החושך לא סמיך כל כך כמו שנדמה לך בתחילה.

את עומדת, נושמת בעדינות, בקצב יציב, והעיניים מסתגלות. ברגליים שקטות, על השטיחים העבים, רדי חצי קומה. הקשיבי: הבית שקט. הדיירים שמשתמשים במדרגות האלה יצאו לכל היום. דלתות סגורות מבטלות ומהסות את העולם החיצון, את פצפוצי החדשות ברדיו, את זמזום הקייטנים מצפון העיר, אפילו את שאגת יום הדין של המטוסים הצוללים לכיוון היתרו. באוויר העומד יש ריח נפטלין, כאילו האנשים הראשונים שגרו כאן פותחים ארונות חורקים ומוציאים מהם בגדי אבל. את לא בתוך הבית וגם לא מחוצה לו, את לא שקופה אבל גם לא רואים אותך, את יכולה להתחבא שם שעה בלי שיפריעו לך, את יכולה לרבוץ כאן יום שלם. את יכולה לישון כאן; יכולה לחלום. את לא חפה מפשע ולא אשמה, את יכולה להתחבא כאן עשרות שנים, בעוד בתו של חבר המועצה מזדקנת; בין מדרגה למדרגה להזדקן בעצמך, לחמוק מעניבת החנק שרשומה על שמך. יום אחד כיכר טריניטי תקרוס בעננת גבס ועצמות גרוסות. הזמן יתכנס לאפס, לנקודה: מלאכים יפשפשו בין ההריסות, יפזרו בצעדיהם את עלי הכותרת מתעלות הניקוז, בזרועות עטופות דגלים מרופטים.

על המדרגות, בשקט: "ואותי תהרוג?" את זה את מסוגלת לשאול רק בחושך.

"אשאיר אותך אזוקה עם פה חסום," הוא אומר. "במטבח. את יכולה להגיד להם שעשיתי את זה ברגע שפרצתי פנימה."

"אבל מתי באמת תעשה את זה?"

קול ממלמל: "רגע לפני. אחר כך לא יהיה זמן."

"בשום אופן. אני רוצה לראות. את זה אני לא מפספסת."

"אז אני אקשור אותך בחדר השינה, טוב? אקשור אותך ככה שתראי."

"אתה יכול לתת לי לברוח במדרגות רגע לפני. אקח איתי שקית קניות. אם אף אחד לא יראה אותי יוצאת, אגיד שבכלל לא הייתי בבית. אבל אל תשכח לשבור את המנעול, טוב? כמו בפריצה?"

"אני רואה שאת מבינה בעבודה שלי."

"אני לומדת."

"חשבתי שאת רוצה לראות כשזה קורה."

"אוכל לשמוע. כמו שאגה שעולה מקרקס רומאי."

"לא. לא נעשה את זה ככה." מגע: יד מתחככת בזרוע. "תראי לי. תראי לי מה זה הדבר שבשבילו אני מבזבז פה את הזמן."

במסדרון בחצי הקומה יש דלת. היא נראית כמו דלת לארון שירות, אבל היא כבדה. כבדה למשיכה, היד מחליקה על ידית הפליז העגולה.

"דלת חירום."

הוא רוכן על פני ופותח אותה במשיכה.

מאחוריה, במרחק חמישה סנטימטר, דלת נוספת.

"דחוף."

הוא דוחף. תנועת החלקה איטית, חושך אל חושך.

אותו ריח מצטבר קלוש, לכוד, ניחוח המרווח שבו נפגשים העולם הפרטי והציבורי: טיפות גשם על שטיח מקיר אל קיר, מטריות רטובות, נעלי עור לחות, הריח המתכתי של מפתחות, אד המתכת בכף היד. אבל אנחנו בבָּית הסמוך. תסתכל במורד המדרגות האפלות. זהה, אבל לא בדיוק. אפשר לצאת מהמשקוף ההוא ולעבור בזה. אתה נכנס לבית 21, רוצח. יוצא ממספר 20, שרברב. מעבר לדלת החירום יש בתי אב אחרים ובהם חיים אחרים. סיפורים אחרים כאן, קרוב: מצונפים כחיות חורף, בנשימה שטוחה, בדופק סמוי.

מה שנחוץ לנו, כמובן, הוא להרוויח זמן. כמה דקות של חסד שיגאלו אותנו ממצב בלתי אפשרי לכאורה. יש במבנה משהו לא צפוי. הזדמנות קלושה, אבל היחידה שיש. מדלת הבית הסמוך הוא ייצא קצת קרוב יותר לקצה הרחוב: קרוב יותר לקצה הנכון, הרחק מן העיר והארמון, הרחק מן הפשע. עלינו להניח שלמרות דברי הרהב שלו אין לו כוונה למות אם זה תלוי בו: שאיפשהו ברחובות הסמוכים, בחניה לא חוקית במפרצון של אחד התושבים או חוסם חניה בבית כלשהו, יש רכב שמחכה לו כדי לקחת אותו למקום מבטחים, ולמוסס אותו כאילו לא היה קיים מעולם.

הוא מהסס, מביט אל תוך החושך.

"נסה. אל תדליק את האור. אל תדבר. תעבור בדלת."

מי לא מכיר את הדלת בקיר? נחמתו של ילד נכה, תקוותו האחרונה של האסיר. מוצא קל לגוסס, שאינו מת בלפיתה של חרחור גסיסה אלא חולף כאנחה, כנוצה נושרת. זו דלת מיוחדת והיא אינה מצייתת לאף אחד מהחוקים שמושלים בעץ ובברזל. שום מנעולן לא יוכל לה, שום איש חוק לא יצליח לפתוח אותה בבעיטה; שוטרים בסיור יחלפו על פניה, כי היא נגלית רק בעין האמונה. ברגע שעברת, את חוזרת בזוויות ובאוויר, בניצוצות ובלהבה. את העובדה שהמתנקש ריצד על המשקוף שלה את יודעת. מעבר לדלת החירום הוא נמס, ולכן לא ראיתם אותו מעולם בחדשות. לכן אינכם מכירים את שמו, את פניו. לכן, למיטב ידיעתכם, גב' תאצ'ר המשיכה לחיות עד שמתה. אך שימו לב לדלת: שימו לב לקיר: שימו לב לכוחה של הדלת בקיר שמעולם לא הבחנתם בה. ושימו לב לרוח הקרה שנושבת בעדה כשאתם פותחים אותה כדי חריץ. ההיסטוריה תמיד יכלה להיות אחרת. כי צריך להביא בחשבון את הזמן, את המקום, את ההזדמנות האפלה: את היום, את השעה, את זווית האור, את האוטו גלידה שצלצוליו נשמעים הרחק באיזה רחוב ליד המחלף.

והמתנקש, שצועד צעד לאחור אל תוך בית 21, צוחק בבוז.

"ששש," אני אומרת.

"זאת ההצעה המדהימה שלך? שיירו בי קצת הלאה בהמשך הרחוב? בסדר, ננסה. יציאה מכיוון אחר. הפתעה קטנה."

הזמן קצר עכשיו. אנחנו חוזרים לחדר השינה. הוא לא אמר אם אחיה או שעלי לתכנן תוכניות אחרות. הוא מסמן לי לגשת לחלון. "תפתחי אותו עכשיו. אחר כך תזוזי אחורה."

הוא מפחד שרעש פתאומי יבהיל מישהו למטה. אך אף על פי שהחלון כבד, ולפעמים רועד במסגרת שלו, החלק התחתון מחליק מעלה בקלות. הוא לא צריך להילחץ. הגנים ריקים. אבל בבית החולים, שם מעבר לגדרות ולשיחים, יש תנועה. הם מתחילים לצאת: לא המשלחת הרשמית, אלא עדת אחיות בסינרים ושביסים.

הוא לוקח ליד את ידיד האלמנות, מניח אותו ברוך על ברכיו. הוא מטה את הכיסא קדימה, וכיוון שאני רואה שידיו שוב חלקלקות מרוב זיעה אני מביאה לו מגבת והוא לוקח אותה בלי לומר מילה ומנגב את כפות ידיו. שוב זה מזכיר לי מעשה כוהנים: קורבן. צרעה נחה על אדן החלון. ניחוח הגנים מימי, ירוק. אור השמש החמים כושל פנימה, מצחצח את נעלי העור המרופטת שלו, עובר בביישנות על פני השידה. אני רוצה לשאול: כאשר יקרה מה שאמור לקרות, יהיה רעש? במקום שבו אשב? אם אשב? או שאעמוד? אעמוד איפה? לידו? אולי אני צריכה לכרוע על ברכי ולהתפלל.

רק שניות מפרידות בינינו לבין המטרה. המרפסת, המדשאות, הכול רוחש סגל רפואי. נוצרת שורה של מקבלי פנים. רופאות, אחים, פקידים. השף מצטרף בבגדיו הלבנים ובכובע הטבחים שלו. מהסוג שראיתי רק באיורים בספרי ילדים. בעל כורחי אני מצחקקת. אני מודעת לכל שאיפה ונשיפה של המתנקש. הס נופל: על הגנים, וגם עלינו.

עקבים גבוהים על השביל המכוסה בטחב. קליק-קלאק. דשדשי לך. היא עושה מאמצים, אבל מתקדמת במהירות רבה לשום מקום. התיק על הזרוע, מוכתף כמו מגן. החליפה המחויטת בדיוק כפי שחזיתי, הקשר בצווארון, מחרוזת ארוכה של פנינים וגם – תוספת חדשה – משקפיים כהים גדולים, שמסוככים עליה, בלי ספק, מתלאות אחר הצהריים הזה. ביד מושטת היא מתקדמת לאורך השורה. עכשיו כשהגענו סוף סוף לרגע הזה, יש לנו כמה זמן שרק נרצה. הצלף כורע ברך, מתמקם. הוא רואה מה שאני רואה, את קסדת השיער הנוצצת. הוא רואה אותה מבריקה כמו מטבע זהב בתעלה, הוא רואה אותה גדולה כמו ירח מלא. על אדן החלון מרחפת הצרעה, נתלית על בלימה. קריצה קלה בעינו העיוורת של העולם. "תחגגו," הוא אומר, "תחגגו, זונות."

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty