search
בקריאה כעת: הוללות לא מתוכננת | הקופאית | דניאיל חארמס
search

הוללות לא מתוכננת | הקופאית

דניאיל חארמס | מקור: רוסית

תרגום : אולגה סונקין

הקדמה מאת אולגה סונקין

חארמס, שאיתרע מזלו (ואולי דווקא התמזל), לחיות בתקופה היסטורית של חילופי שלטון, חילופי אידאולוגיה ומלחמות עולם, רואה מאחורי כל אלה דבר אחד בלבד: אבסורד. ואולי אין דרך אחרת לראות את המציאות, בתקופה שבה הבעת דעה עלולה לגרור אחריה מאסר, הגלייה ואף מוות, בעיניו של מי ששורה מיצירותיו לא פורסמה ושנכלא על כך שהעז להיות שונה. חארמס כתב הרבה על חיי היומיום של רוסיה הסובייטית בשנות ה-30, ואפשר שלא היתה דרך שונה, או טובה יותר לתאר את החיים האלה, מלבד הכתיבה הגרוטסקית שלו. שני הסיפורים שמובאים כאן עוסקים במין ובמוות, אבל אין בהם תובנות פסיכולוגיות, לא מהסוג העמוק וגם לא מהרדוד - המין והמוות הם אבסורד, כמו כל רכיבי החיים האחרים. הקופאית שכלל איננה קופאית, מתה, והאנשים מסביבה עסוקים בלהסתיר את מותה - האין זה דבר שאנחנו עושים השכם והערב? מנסים להסתיר את המוות מעינינו? ואילו בסיפור השני מתוארת אורגיה, אבל אין שום דבר מיני באורגיה הזאת, זוהי אורגיה של אין בררה - השתלשלות אירועים אומללה, שהובילה למגע מיני בין שלושה אנשים שנקלעו לאותו מקום באותו זמן. האלימות היא אלימות יומיומית, נטולת כל הילה הירואית, אנשים קטנוניים מתקוטטים על שטויות, ובעצם למה עוד אפשר לצפות מהם? כיצד יוכלו לפרש את המציאות שבה הם חיים? ולהסביר את מה שאין לו הסבר? כל שנותר להם הוא להמשיך להכחיש את המוות ולשתות איזה בקבוק וודקה לכשיזדמן.

קראו עוד

 

הוללות לא מתוכננת

פעם אחת הִכּתה אַנְטוֹנינָה אָלֶכְּסֵיֶיבְנָה את בעלה בחותמת משרדית והתלכלך לו המצח בצבע דפוס.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ', בעלה של אנטונינה אלכסייבנה, נפגע מאוד, הסתגר בחדר האמבטיה ולא נתן לאף אחד להיכנס לשם.

דיירי הדירה הקומונלית, שהיה להם צורך עז להיכנס למקום שבו ישב פיוטר ליאונידוביץ', החליטו לפרוץ את הדלת הנעולה בכוח.

בראותו שהקרב אבוד, יצא פיוטר ליאונידוביץ' מחדר האמבטיה, הלך לחדרו ונשכב על המיטה.

אבל אנטונינה אלכסייבנה החליטה לרדוף את בעלה עד הסוף. היא קרעה ניירות לחתיכות קטנות ופיזרה אותן על גופו של פיוטר ליאונידוביץ' השכוב על המיטה.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ' זינק למסדרון בחמת זעם והתחיל לתלוש שם את הטפטים.

אז יצאו בריצה כל הדיירים, וכשראו מה עושה פיוטר ליאונידוביץ' האומלל, התנפלו עליו וקרעו לגזרים את המותנייה שלבש.

פיוטר ליאונידוביץ' רץ לאגודה הקואופרטיבית לדיור.

באותו זמן פשטה אַנטוֹנינָה אָלֶכּסֵיֶיבְנָה את בגדיה והתחבאה עירומה בתוך תיבה.

כעבור עשר דקות חזר פיוטר ליאונידוביץ' והביא איתו את ראש מנהלת הדיור.

כיוון שלא מצאו בבית את האישה, החליטו ראש מנהלת הדיור ופיוטר ליאונידוביץ' לנצל את החלל שהתפנה ולשתות קצת וודקה. פיוטר לאונידוביץ' לקח על עצמו לקפוץ להביא את המשקה מהחנות שבפינה.

כאשר הלך פיוטר ליאונידוביץ', הגיחה אנטונינה אלכסייבנה מתוך התיבה והתייצבה בעירום מלא לפני ראש מנהלת הדיור.

ראש מנהלת הדיור המזועזע קפץ מהכיסא ורץ אל החלון, אבל כשראה את מבנה גופה העצום של האישה הצעירה בת העשרים ושש, אחזה בו פתאום התלהבות פראית.

בדיוק אז חזר פיוטר ליאונידוביץ' ועמו ליטר וודקה.

Psst, you might also like:
מילותיו האחרונות של בֵּנִיטוֹ פִּיקוֹנֶה

כשראה פיוטר ליאונידוביץ' מה מתרחש אצלו בחדר, כיווץ בזעף את גבותיו.

ואולם רעייתו אנטונינה אלכסייבנה הראתה לו את החותמת המשרדית ופיוטר ליאונידוביץ' נרגע.

אנטונינה אלכסייבנה הביעה רצון להשתתף בהוללות השיכורים, אבל אך ורק בעירום, ובנוסף לכך, תוך כדי ישיבה על השולחן שעליו התכוונו לסדר את המתאבנים לצד הוודקה.

הגברים התיישבו על הכיסאות, אנטונינה אלכסייבנה התיישבה על השולחן, וההוללות התחילה.

קשה לומר שזה היגייני, שאישה צעירה עירומה תשב על השולחן שאוכלים עליו. מה גם שאנטונינה אלכסייבנה היתה אישה בעלת מבנה גוף די מלא ולא הקפידה במיוחד על הניקיון, לכן השד יודע מה הלך שם בכלל.

עם זאת, מהר מאוד השתכרו כולם ונרדמו, הגברים על הרצפה ואנטונינה אלכסייבנה על השולחן.

ושקט השתרר בדירה הקומונלית.

 22.1.1935

הקופאית

מאשָׁה מצאה פטרייה, קטפה אותה ולקחה לשוק. בשוק נתנו למאשה מכה בראש, ובנוסף לזה הבטיחו שיַכּוּ אותה גם ברגליים. מאשה נבהלה וברחה משם.

נכנסה מאשה בריצה לחנות קואופרטיב ורצתה להתחבא שם מאחורי הקופה. המנהל רואה את מאשה ואומר:

"מה יש לך ביד?"

ומאשה אומרת:

"פטרייה."

המנהל אומר:

"את משהו את! רוצה שאסדר לך פה עבודה?"

מאשָׁה אומרת:

"לא תסדר."

המנהל אומר: "תראי שאסדר!"

וסידר למאשה תפקיד, לסובב את ידית הקופה הרושמת.

מאשה סובבה וסובבה את הידית ואז פתאום מתה. באה משטרה, ערכה פרוטוקול והורתה למנהל לשלם קנס – חמישה עשר רובל.

המנהל אומר:

"על מה הקנס?"

והמשטרה אומרת:

"על רצח."

המנהל נבהל ומזדרז לשלם את הקנס.

"רק קחו מפה מהר את הקופאית המתה הזאת," הוא אומר.

Psst, you might also like:
הפיג'מה

ומוכר ממחלקת הפירות אומר:

"לא, זה לא נכון, היא לא היתה קופאית. היא רק סובבה את הידית של הקופה. והקופאית, הנה היא יושבת שם."

המשטרה אומרת:

"לנו לא אכפת: אמרו לנו לקחת את הקופאית, אז ניקח אותה."

החלה המשטרה להתקרב לקופאית.

נשכבה הקופאית על הרצפה מאחורי הקופה.

"לא אלך," היא אומרת.

המשטרה אומרת:

"למה לא תלכי, טיפשה?"

הקופאית אומרת:

"אתם תקברו אותי חיה."

המשטרה ניסתה להרים את הקופאית מהרצפה, אך ללא כל הצלחה, מפני שהקופאית מלאה מאוד.

"תחזיקו אותה ברגליים," אומר המוכר ממחלקת הפירות.

"לא," אומר המנהל, "הקופאית הזאת משמשת האישה שלי. אני מבקש מכם, לא לחשוף את פלג גופה התחתון."

הקופאית אומרת:

"אתם שומעים? שלא תעזו לחשוף את פלג גופי התחתון."

המשטרה אחזה את הקופאית תחת זרועותיה וגררה אותה מתוך חנות הקואופרטיב החוצה.

המנהל הורה למוכרים לסדר את החנות ולפתוח את המסחר.

"ומה נעשה עם המנוחה?" אומר המוכר ממחלקת הפירות ומצביע על מאשה.

"אלוהים אדירים," אומר המנהל, "הרי בלבלנו הכול! ובאמת, מה עושים עם המנוחה?"

"ומי יישב מאחורי הקופה?" שואל המוכר.

המנהל תפס את ראשו בידיו ופיזר בברכו תפוחים על הדלפק.

"גועל נפש!" אומר המנהל.

"גועל נפש," אומרים המוכרים במקהלה.

פתאום משפשף המנהל את שפמו.

"חה-חה!" הוא אומר. "לא כל כך פשוט לדחוק אותי לפינה! נושיב את המנוחה מאחורי הקופה, אולי הקהל לא ישים לב מי יושב שם."

הושיבו את המנוחה מאחורי הקופה, תקעו לה סיגריה בין השיניים כדי שתיראה יותר חיה, ובידיים, למען האמינות, נתנו לה להחזיק פטרייה.

Psst, you might also like:
מיומנו של שרלוק הולמס

המנוחה יושבת מאחורי הקופה כאילו היתה חיה, ורק צבע הפנים שלה ירוק מאוד ועינה האחת פקוחה והשנייה עצומה לגמרי.

"לא נורא," אומר המנהל, "יהיה בסדר."

והקהל כבר הולם בדלתות, מתרגש. למה לא פותחים את חנות הקואופרטיב? בייחוד התחילה להשתולל עקרת בית אחת בשכמייה ממשי: היא מטלטלת את הסל שבידה וכבר מכוונת את עקב הנעל אל ידית הדלת. ומאחורי עקרת הבית, קשישה עם ציפית על הראש – צועקת, מקללת וקוראת למנהל חנות הקואופרטיב קמצן.

המנהל פתח את הדלתות והכניס את הקהל. הקהל רץ מיד למחלקת הבשר, ואחר כך לאזור שמוכרים בו סוכר ופלפל. הקשישה הלכה ישר למחלקת דגים, אבל בדרך הביטה בקופאית ונעצרה.

"אלוהים," היא אומרת, "הצלוב יגן עלינו!"

עקרת הבית בשכמייה ממשי כבר הספיקה לבקר בכל המחלקות, והנה היא רצה ישר לקופה, אבל איך שהיא רואה את הקופאית היא נעצרת מיד, עומדת בשתיקה ומסתכלת. והמוכרים גם הם שותקים ומביטים במנהל. והמנהל מציץ מאחורי הדלפק ומחכה לראות מה יהיה הלאה.

עקרת הבית בשכמייה ממשי מסתובבת למוכרים.

"מי זה יושב אצלכם מאחורי הקופה?" היא אומרת.

והמוכרים שותקים, כי הם לא יודעים מה לענות.

גם המנהל שותק.

ובינתיים אנשים זורמים לכאן מכל הכיוונים. הרחוב כבר הומה אדם. הופיעו מנקי רחובות, נשמעות שריקות. בקיצור, שערורייה אמיתית.

נראה שההמון מוכן להמשיך לעמוד ליד חנות הקואופרטיב עד הערב, אבל מישהו אומר שבסמטת אוֹזֶרְנִיי זקנות נופלות מהחלון. ההמון ליד חנות הקואופרטיב אפוא התפזר מעט, כי רבים עברו לסמטת אוזרניי.

31 באוגוסט 1936

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This