search
בקריאה כעת: הזקיף | אלחנדרה סינה
search

הזקיף

אלחנדרה סינה | מקור: ספרדית

תרגום : מירי ויקסמן

הקדמה מאת מירי ויקסמן

"הזקיף", מאת אלחנדרה סינה הוא סיפור על מפגש מקרי בין שני חברים שלא התראו מאז הטירונות. "נפלאות הגורל. לחיות בעיר הכי גדולה בארץ ופתאום למצוא את עצמך מתחת לאדמה עם מישהו שלא ראית שנים." קובע המספר. איסמאל מזמין את מורין לארוחת ערב בביתו, עם אשתו אנחלה. נדמה שסינה מתמקדת בטפל על חשבון העיקר: היא מתארת לפרטי פרטים את ארוחת הערב — האוכל, הפעולות והטקסים הבנאליים של הבישול, ההגשה והפינוי של השולחן, שיחות החולין — ומסגירה מעט מאוד מידע על הדמויות, עולמן הפנימי, המניעים שלהן . אבל דווקא בתוך התמונה היומיומית, המוכרת והפרגמטית, המחברת מיטיבה ליצור סדקים קטנים, שמעוררים בנו אי נוחות, חשדנות מסוימת, תחושה עמומה של סכנה.
שאלות רבות בטקסט נותרות ללא מענה: מיהו מורין? לשם מה בא? האם המפגש בין שני החברים מקרי? אבל סימני השאלה הללו רק מגבירים את ההנאה מהסיפור ומסופו הבלתי צפוי והנוגע ללב.

 

קראו עוד

הוא הביא אותו ערב אחד בלי להודיע. הם נפגשו בתחנת קרלוס פלגריני; כמו בסרטים, הם צעדו בכיוונים מנוגדים והתנגשו זה בזה. נפלאות הגורל. לחיות בעיר הכי גדולה בארץ ופתאום למצוא את עצמך מתחת לאדמה עם מישהו שלא ראית שנים.

שני הגברים עמדו בפתח המטבח, מחכים שהיא תסגור את הברז ותבוא להגיד שלום.

"את זוכרת את מורין? היינו ביחד בפוארטו בלגרנו." איסמאל כרך את זרועו סביב הכתף של בחור בערך בגובה שלו, אבל מגויד יותר, בעל עור בצבע זית ועיניים ירוקות, כמו לא מעט גברים מהפריפריה שדם אירופי זורם להם בעורקים.

אנחלה ניגבה את ידיה בג'ינס וניגשה אליהם. לא, היא לא זכרה, אבל בכל זאת הנהנה בחיוך רחב. כשחייכה היו עיניה האפורות מתמלאות ברק ובקשתית נדלק ניצוץ צהוב, חתולי. בחום התנור האדימו פניה ועיניה ברקו אף יותר. כשנשקה על לחיו חשה את הפרשי הטמפרטורה, את מגע הקור מן הרחוב, איזו הקלה בלתי צפויה.

"צריך לקנות משהו?" שאל איסמאל.

אנחלה הנידה בראשה לשלילה והלכה לבדוק מה קורה עם העוף. למרבה המזל באותו יום הכינה במקרה עוף שלם. בדרך כלל בישלה מנה אחת לכל אחד מהם, שני רבעי עוף עם הרבה לימון, תלתל חמאה, טבעות בצל ורצועות פלפל אדום.

ברגע מסוים החל איסמאל להעלות זכרונות מהתקופה שלהם בבסיס, הדבר היחיד שחיבר ביניהם ועכשיו הועלה מן האוב כמו חפץ שאבד מזמן. אבל זה היה אחרי שאכלו את העוף הצלוי עם תפוחי האדמה, אחרי ששתו את שני בקבוקי הנורטון שהגברים קנו לפני שעלו לדירה, אחרי שקילפו שלושה תפוחים אדומים וערמו אותם למעין קינוח מאולתר, אחרי שהאורח סיפר על חזרתו לבית הוריו בפוסאדס (שם איש לא חיכה לו), אחרי שאנחלה הבינה מיהו מורין.

"את זוכרת, מותק?" לפעמים היתה לשאלות של איסמאל נימה של חקירה, כאילו בחן את הזיכרון והריכוז שלה.

"מה?" אנחלה שמה את ערימת הסכו"ם המלוכלך על ערימת הצלחות וקמה מהכיסא.

"את הטירון שהתאבד."

"איזו זוועה."

"סיפרתי לך את זה כבר, את לא זוכרת? היינו בשמירות והוא קיבל מכתב מהחברה שלו, שהיא עוזבת אותו."

מורין הרכין ראש, מהורהר.

"בשתיים-עשרה חילקו את הדואר וחצי שעה אחר כך הוא דפק לעצמו כדור, לא?" איסמאל נגע במרפק של חברו.

מורין הנהן והוציא סיגריה מכיס החולצה. הוא רק החזיק אותה ביד, בלי להדליק.

Psst, you might also like:
ניחוח כריזנטמות

"מי יודע למה בן אדם מתאבד…" אנחלה הניחה את ערימת הכלים שהחזיקה בידיה.

"דברי חייל הנחתים נכונים; הבטחותיו מתקיימות; ומעשיו ראויים." ציטט איסמאל בחגיגיות מוגזמת. "זה חקוק לי בזיכרון," אמר וטפח לעצמו על המצח.

מורין הבחין בזווית העין בהבעה קצרת הרוח של אנחלה: היא רצתה להקשיב להם אבל גם לסיים לפנות את השולחן. מורין משך את הכיסא לאחור והתרומם לעמידה.

"לא, לא, לא, אני מסתדרת," השעינה אנחלה יד על כתפו והושיבה אותו בחזרה.

"הכלב ליקק לו את הדם."

"איזה כלב?" שאלה אנחלה והרימה שוב את הצלחות.

"הכלב שהיה מלווה אותו בשמירות. כשהגעת לבסיס נתנו לך כלב, רועה גרמני. היית צריך לשחק איתו, להאכיל אותו, לקחת אותו למלונה. אתה דאגת לכלב והוא דאג לך. ככה זה עבד, לא?" שאל איסמאל ונגע בזרועו של מורין.

מורין הנהן, בוהה במפת השולחן, ונחיריו התרחבו כאילו עמד לפרוץ ממנו רגש כלשהו.

"מסכנצ'יק," אמרה אנחלה בפנים חמוצות, "מה לא הייתי נותנת כדי שיהיה לי אחד כזה."

"כלב?" הופתע איסמאל.

"כן." צעקה אנחלה מהמטבח.

"כלב, כאן?" שאל איסמאל בקול רם.

"למה לא. קפה?" ראשה של אנחלה הציץ אל המסדרון.

"מורין רוצה. גם אני," ענה איסמאל באותו טון.

שני הגברים השתתקו, הם הקשיבו לרעשים שבקעו מהמטבח: זרם המים המתיזים על תחתית הקומקום, הנחת הקומקום על הכירה, חיכוך הגפרור בקצה הקופסה, רחש הגז.

"אנחנו מנסים להיכנס להריון," אמר איסמאל בזמן שגלגל את המפית לצורת צינורית וסובב אותה סביב עצמה כמו אטריית פלסטלינה כתומה.

מורין היה שקוע במשהו אחר.

"כבר היה לנו מספיק זמן לעצמנו, עשינו כל מה שרצינו. כלומר, עד כמה שיכולנו. הגיע הזמן ללכת על זה. מה איתך?"

מה איתו? שום דבר. אף אחד.

היא התבוננה בחבר של בעלה מהמסדרון, היה לו מבנה גוף של מישהו שעובד בשדות. כשנגעה בזרועו כדי שיחזור לשבת היא חשה בכוח שלו, היא חשה גם דברים אחרים. כאילו נגעה בקרח יבש, במשהו מקפיא ושורף בעת ובעונה אחת. במבט ראשון הוא נראה הרבה יותר צעיר מאיסמאל. בלי שיערות לבנות, בלי מפרצים, בלי קמטים בזוויות העיניים. אבל היה משהו במבט שלו, משהו עתיק.

"אנחלה, אני מדבר אליך."

"כן."

"מה את עושה?" שאל איסמאל, מתאפק שלא לצחוק. "ככה היא," הצטדק בפני מורין.

Psst, you might also like:
הבור

אנחלה עמדה במסדרון שחיבר בין הסלון למטבח, נוקשה כמו פסל, פּיה פתוח ומבטה אל התקרה. כאילו היא שרויה במצב של טראנס או התגלות. איסמאל התייחס לרגעים האלה בהומור. לדעתו הבעיה היא שיותר מדי דברים מתרוצצים לה בראש בבת אחת והיא נתקעת. כמה גברים נשואים לאישה שמצחיקה אותם באמת? מעטים. פחות משנדמה לנו. הוא היה בר מזל. חוץ מזה הוא האמין שהיא תהיה אימא טובה, אפילו שהמשפחה שלו חשבה ההיפך.

"צריך לשים לב לדברים מסוימים," ענתה אנחלה, מסרקת את שיערה בשתי ידיים ופונה לעבר הכיסא שלה. "אה, תקשיבו לזה, קראתי השבוע סיפור מדהים. מתברר שיש איזה גבר שבמשך ארבעים שנה היה שוטף פנים בבידה. יום אחד הוא ראה תכנית טלוויזיה והבין שהוא טועה כבר ארבעים שנה ושאף אחד לא לימד אותו איך להשתמש בבידה."

איסמאל שוב כבש את צחוקו. מורין חייך.

"לא יכול להיות."

"האיש הצהיר שאם אשתו וחמשת ילדיו אף פעם לא הואילו בטובם להגיד לו משהו (אפילו שהם ידעו מה הוא עושה), אם הם נתנו לו לדחוף את הפנים לאותו מקום שבו הם שמים אתם יודעים מה, אז הוא לגמרי לבד בעולם."

"והוא עזב את הבית?" שאל איסמאל, בניסיון להאריך את הבדיחה.

"כן, הוא עבר לפנסיון שאין בו בידה, להחלים שם כמו חיה פצועה."

איסמאל התפוצץ מצחוק, אמר שהוא חייב להשתין ורץ לשירותים. מורין אחז בכוס המלאה למחצה ובלגימה אחת חיסל את היין. אנחלה הביטה לכיוון שאליו רץ בעלה, השעינה את החזה על השולחן ודיברה ברוגע ובשמץ עוינות.

"גם לו לוקח זמן להבין."

מורין ליקק מהשפם טיפות בצבע ארגמן וחייך כמו ילד שמתגלה מכווץ במחבואו.

"אני מניחה שיש סיבה שבגללה באת."

מורין הביט בה בסקרנות. בזמן שדיברה סימנה אנחלה באצבעה צלבים על המפה.

"בארון יש לנו קופסה שאנחנו שומרים בה את הסודות הכי חשובים של כל אחד מאיתנו. כתבנו אותם על פתקים, הקראנו אותם בקול והחבאנו אותם שם. זה היה רעיון של איסמאל, הוא אמר שככה האהבה שלנו תהיה חזקה יותר. הסודות גלויים ושמורים היטב. אני בטוחה שהשם שלך לא נמצא בקופסה הזאת. אבל אתה כאן ואני לא יודעת למה. הוא חייב לך משהו?"

מורין נתן לסיגריה להתגלגל על השולחן ועצר אותה לפני שנפלה. היא תפסה בגב ידו.

"תספר לי."

Psst, you might also like:
זה אני

מורין החל להניד את ראשו בשלילה, אבל לבסוף רק הסתכל לכיוון השירותים. איסמאל חזר, מסדר את החולצה בתוך המכנסיים.

"אלוהים, כמעט מתתי."

הקומקום רעד על הכירה, אנחלה זינקה ממקומה ורצה למטבח. בזמן שסיננה את הקפה קירבה את אפה ושאפה באיטיות את הניחוח הקלוי. אולי זה סתם מפגש בין חברים ותיקים, התקף נוסטלגיה, לא יותר מזה. היא סידרה את קנקן הקפה על מגש עם ידיות ארד. דברים רבים נעשים מפוארים עם הזמן, זה מה שקרה לקנקן החרסינה החום הזה שירשה מסבתא שלה. הוא נראה כמו שריד עתיק יומין.

אנחלה חזרה, מאזנת את המגש בידיה.

הכיסא של איסמאל היה מרוחק מהשולחן, גופו קשיח, עיניו נעוצות בחברו לנשק. כאילו גילה זה עתה משהו שכולם מלבדו כבר ידעו.

בזמן שאנחלה מזגה את הקפה נשמעה דפיקה חזקה בתחתית דלת הכניסה לדירה, כמו בעיטה בקצה מגף קשיח, בעיטה עם תנופה. השלושה הביטו זה בזה. איסמאל קם מהכיסא בהילוך איטי. פתאום הלילה התארך נורא. כמה זמן הם כבר יושבים סביב השולחן?

"אני הולך לראות."

כשפתח את הדלת ראה את המראה הרגיל: האור האוטומטי דולק, המרצפות בצבע זנגביל, השטיח הדהוי של הדירה ממול, רעשי הבלימה וההתנעה של המעלית. איסמאל טרק את הדלת וחיכה. שוב דפיקה. הוא הצמיד את עינו לעינית וראה רק חשכה. הוא הצמיד את אוזנו לחור המנעול ושמע התנשמות, ציפורניים שורטות את הרצפה, נביחות שהדהדו במסדרון.

הוא פתח את הדלת ולחץ על מתג האור. במרחק צעדים אחדים ממנו הביט בו הרועה הגרמני עם לשון בחוץ, בטנו מתנפחת ומתרוקנת כמו מפוח. נדמה שעלה ברגל חמישים קומות ולא חמש. איסמאל הביט לכיוון הסלון. אנחלה עמדה המומה, קנקן הקפה בידה, כאילו אינה מאמינה באיזו מהירות התגשם רצונה בחיית מחמד.

הכלב שרבב את זנבו בין רגליו של איסמאל ונכנס, מחליק על הפרקט. הוא שטף פנימה, נופל וקם, נובח ומתנשף, זנבו התנופף בשיגעון. הוא התחמק מרגליה של אנחלה כאילו היו כיסא שהפריע לו במרוצתו.

מורין קם לקבל את פניו. הוא כבר התחיל לראות אותו. הוא כבר התחיל להרגיש אותו. כיצד הוא קופץ עליו, נשען בשתי רגליו על כתפיו כדי ללקק את פניו במסירות. בדיוק כמו הליקוקים הנואשים שהעניק לו בצהרי היום ההוא בעמדת השמירה. אז זאת היתה פרידה ועכשיו –   קבלת פנים.

 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This