search
בקריאה כעת: החברה שלה מתגרשת | יערה שחורי
search

יערה שחורי | מקור:עברית

החברה שלה מתגרשת

החברה שלה מתגרשת. הפנים שלה צבועות בהקפדה מוגזמת. הקו התוחם של השפתון מצויר רחוק מעט מגבול השפתיים, כהה יותר מצבען המקורי. היא לובשת שמלה בעלת צווארון גבוה, חגיגית, נואשת. הן שותות קפה. היא מזהה על פני החברה שלה, כמו במראה, את אותם הימים שבהם היא מוסיפה לעצמה שכבות של צבע, אוספת ומהדקת  את השיער בחוזקה. ולבסוף יש איזה גבר, נמוך או גבוה, גבר שעומד בפינת הרחוב. 

(הוא מחכה לאוטובוס. הידיים שלו לחות. הוא לא מאמין במכוניות. פעם הוא פגש את הבת שלה ואמר, נכון שאמא שלך יפה, בנימה שגרמה לבת השלוש להדק את כף היד שלה לזו של אמה. הוא מנופף אליה וכשהיא נעצרת הוא מיד מדבר על האיפור שלה, הכבד כמו גשם. אולי הוא אומר את זה אחרת. הרי הוא מעליב אותה והיא נשבעת לשכוח את זה מיד, באותו רגע, ועל אף הכול הוא בכל זאת מתעקש ללוות אותה. אותה! הגברת עם הזקן, עם השיניים המחודדות. וכשהוא הולך לצדה היא לא מוחה. היא מבינה שכל זה לא עשה אותה לבלתי נראית.  הגברת הישישה שהמקל שלה נוקש על רצפת האולם. זאת היא. מביטה בעולם כמו שועל קירח, מאופר.)

היא יושבת מול החברה הכי טובה שלה. אפילו הקפה גורם לה בחילה. העולם גורם להן בחילה. הן מזמינות עוגה עם זיגוג לבן. רק החברה אוכלת ובדרך זו או אחרת העוגה נשארת שלמה. זה אחד מהימים האלה שקשה לדעת אם קר או חם. החברה שלה שואלת לשלומה. היא דואגת לה. זה סדר הדברים הרגיל ביניהן והיא עונה בהרחבה, מדקדקת בעניינים שוליים, עד שברור לה שהפעם זה מוכרח להיות אחרת.

אחר כך החברה שלה מדברת. היא מספרת לה אחד מאותם סיפורים עצובים, סיפורים עצובים מאוד שמשתנים רק בפרטים.

נכון שזה יכול להיות סיפור קצר מצוין, החברה שלה שואלת אותה. זאת שאלה של כן ולא אבל היא לא עונה. היא מעשית, מעשית ממה שחשבה שתהיה, משחשבה שהיא יכולה אי פעם להיות.

היא נוזפת בה, בחברה שלה, מביטה בה בריכוז, כאילו נפגשו לראשונה ותורת הפרצוף כולה פרושה בפניה כדי להבין מול מי היא יושבת. כאילו אפשר לקרוא על פניה ערמומיות, חמדנות, טוב לב, פיזור נפש. ברגע הזה נדמה שהעולם כולו בוער מחוץ לקפה וכל נכסיה עומדים להימס באש הזאת. מהר, היא אומרת, מהר, מביטה בקיר הזכוכית והחוצה, כאילו הארבה עומד לפשוט על העיר, כאילו בימים הקרובים יופצצו מקורות המים. והיא מוסיפה ואומרת עכשיו, למה את לא עושה את זה עכשיו, מדברת על חשבונות משותפים, נכסים, עורכי דין, ילדים, והחברה מהנהנת כמו הבובות האלה שניד הראש הוא התנועה היחידה שהן מסוגלות לה.   

Psst, you might also like:
בִּילִי שוב מת

אין לזה דבר עם האופנים הנרפים שבהם היא עצמה נוגעת בכסף, משאירה את החשבונות חתומים במעטפות ואת המעטפות מצטברות לטור הנדסי על מכסה הפסנתר. הוא בן מאה שנה. הוא נבנה בגרמניה וספינה העבירה אותו מעבר לים. אחד הקלידים שבור והיא מעולם לא למדה לנגן.

כשמגיע החשבון החברה מביטה בה ושתיהן מכחישות את כוחו עליהן. כמה מהר המטבעות נופלים מכיסה, השטרות פורחים כמו ציפורים מתות מידיה. היא משלמת ומשאירה את הסכום בצלוחית מתכת. הן מתנשקות כמו ישישות שראשיהן השבירים עטופים במטפחות ניילון שלוחשות בכל מגע קל. הן מכירות מאז שהיו ילדות אבל הן כבר לא ילדות. ובמשך כל הזמן הזה היא לא חושבת עליו. נדמה שהפנים שלו נמחקות מזיכרונה. היא כמעט שוכחת איך הבעל של החברה שלה מסתכל עליה כשהם נפגשים, את הרחש דמוי החשמל שניצת באוויר, כמו בימים של חמסין כששדה עלול להתלקח, כשרחובות עולים באש. והיא חושבת עליו מחייך בזווית הפה ולא מצליחה לזכור אם יש לו שפם. אין לו שפם, היא מחליטה כמעט בהקלה ויוצאת אל הרחוב. המדרכה מסנוורת. חלונות הראווה. מכל עבר משתקפות בבואות מעוותות. היא כל מי שניתן לה לראות.

ובכל זאת היא נושאת שבריר מהסיפור של החברה שלה כמו שבר של ראי שנסתר בכיס המכנסיים, אפשר להעביר אצבע על שוליו. אפשר להיחתך ולהישאר בחיים. וכשהבת שלה שואלת אם מה שגדול יותר הוא תמיד יקר יותר, היא מבינה שהייתה צריכה לומר לה כן, תכתבי. בבקשה, תכתבי. אני מבטיחה שאקרא. אבל היא לא מתקשרת להגיד לה את זה. למעשה, היא אף פעם לא אומרת לה, הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא לכתוב.

Psst, you might also like:
הגבירה מבית האהבה

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: החברה שלה מתגרשת! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%94-%d7%9e%d7%aa%d7%92%d7%a8%d7%a9%d7%aa/