search
בקריאה כעת: הילד | רווה שגיא
search

רווה שגיא | מקור:עברית

הילד

הקדמה מאת משה רון

"סיפוריו של רווה שגיא מציגים באירוניה מושחזת שלא נעדר ממנה הומור מיוחד במינו רגעים נבחרים מן החיים שבהם האכזבה, חוסר התוחלת והתקיעות בעבר מצטיירים בצלילות מצמיתה." כך נכתב בין השאר על גב קובץ הסיפורים שלו "ספינות של קִרבה". בסיפור המובא כאן המספר אכול המרירות סבור כי חייו הגיעו לשפל מדרגה מדכדך ומביש במיוחד בקשר המיני הסתמי שנוצר בינו לבין אישה לא מזוהה שבמיטתה הוא מתעורר בוקר אחד. אבל אז הוא מוצא מולו מישהו שמציג לפניו בבואה נואשת אף יותר של עצמו. כל פרט נוסף יהיה ספוילר ואז גם אני לא אוכל להביט בעצמי בראי.

 

[spacer height="60px"]

קראו עוד

מרירות היא מחלת זִקנה, ואני הזדקנתי מוקדם ועד גיל שלושים ושש כבר פשו גרורותיה בכל איברי גופי. שנאתי את עברי באותה מידה שיראתי את העתיד. ברוב טיפשותי בעבר לא העמקתי בשום ענף אקדמי ובלי משים גזרתי על עצמי קריירה ארוכת שנים של עבודות שחורות מסריחות עם דרישות קבלה אפסיות ותגמול בהתאם, עבודות שמאסתי בהן מהר מאוד, או שהן מאסו בי, בדרך כלל משום שבשל מרירותי הרבה מצאתי לי דרך להסתכסך עם אחד הממונים עלי או עם אחד או יותר מעמיתי. כך יצא שהייתי סבל, נהג מלגזה, טפסן עצים בחברת כריתה, מדביר מזיקים, מתקין דודי שמש, עובד פס ייצור בבית אריזה לדגים וטכנאי התקנות בחברת כבלים. כמו כן קטפתי פֵּרות וירקות בחממות במושב בדרום, השגחתי על עדרי בקר בלילות בצפון וניקיתי צרכים של כלבים במכלאות הסגר. היו לי ודאי עוד עבודות מן הסוג הזה שכרגע אינני זוכר. כדאי לציין גם שלא הצטיינתי באף אחד מתחומי האמנות המוכרים, כך שלא יכולתי למצוא הצדקה ראויה לסבלי, לבד אולי מטימטום. אם היה בי איזה כישרון חבוי הוא היה חבוי היטב עד שגם אני לא מצאתיו, או שהתעצל לגלות את עצמו בפני (אם נוציא מכלל זה את כישרוני המוכח בהטלת האשמה על אחרים בכישלונותי ובמפחי נפשי הפרטיים).

ואז, מסיבה כלשהי שאינה ידועה לי גם עכשיו, נכנסה אישה לחיי. או נכנסתי אני לחייה. עד אז הייתי רווק מושבע – כינוי הדבק בגברים בלתי נסבלים עד כדי כך ששום אישה ראויה אינה חפצה בחברתם והם נדחקים אל שוליה האפלים של החברה הזוגית וכדברי אמי, נאלצים לגרד את התחתית השרופה של הסיר.

Psst, you might also like:
Funny Valentine

הכרתי אותה באחת מאותן מסיבות מעוררות רחמים של פנויים-פנויות שנהגתי להשתתף בהן מדי פעם בפעם בניסיון נואל להפיג במעט את מרירותי. השתכרתי באותו ערב וגם היא, כנראה – אחרת אין לי הסבר איך מצאתי את עצמי בבוקר למחרת בחדר השינה שלה.

התעוררתי בהרגשה לא נוחה שמישהו צופה בי. ניתרתי בבהלה למראה ילד כבן שלוש שעמד כמה סנטימטרים מפני והביט בי. לחייו היו מכוסות דמעות יבשות, אפו נסתם בנזלת קרושה ובעיניו היה מבט מטריד. לא היה כל זכר לאמו ובעצם גם אני לא זכרתי אותה בדיוק באותו רגע. נזכרתי במאמץ באיזו נשיקה בטעם סיגריית מנטול והתגוששות סדינים מעורפלת. לא זכרתי את הדרך לדירתה, לא כל שכן ילד.

מצאתי את התחתונים שלי ואת החולצה. קמתי לרחוץ פנים. הילד הלך אחרי. אמו התגלתה במטבח עומדת בכותונת בגבה אלינו ומכבסת איזה בגד או משהו בגיגית פלסטיק ירוקה. שמש עצלה של יום שבת חזרה אל החדר מקולטי השמש שעל גג הבית השכן. כאב לי הראש. האישה הסתובבה אלי, וכפי שחשדתי נראתה מותשת כמוני, כמי שהחיים הביסו אותה והיא ממשיכה לתפקד, ספק מתוך סקרנות ספק מתוך איזו אינרציה של חוסר בררה. היא אמרה, הרתחתי מים לקפה, אני יורדת רגע להביא חלב, שים עין על הילד, לקחה את ארנקה וצרור מפתחות ויצאה.

התיישבתי לשולחן המרופט במטבח שלה, מטבח של דירה עירונית ישנה ממוצעת. לא היה מלוכלך שם, אבל הכל נראה בלוי וישן, כאילו חיים שלמים נספגו שם זה מכבר בחריצים שבין המרצפות ואריחי החרסינה המקושקשים שעל הקירות. הילד עמד והביט בי. חייכתי, או לפחות ניסיתי לחקות חיוך בזוויות שפתי. הילד לא הגיב. נראה כאילו כל גופו הרזה, הזעיר, השברירי למראה, מתאמץ לכלוא איזה בכי גדול ממידותיו. עיניו החומות הגדולות טרדו את מנוחתי. הן היו עיניים של אדם מבוגר, שראה כברת דרך, אחד שכבר חווה את מנת חלקו הבלעדית בחיים. צלצול של פעמון מתכתי מהמרפסת הזעירה הצמודה למטבח משך את תשומת לבי. לצד מכונת הכביסה עמד כלוב קטן ובו תוכון ירקרק מלוכלך. הילד ניגש אל הכלוב והכניס את אצבעו בין הסורגים. הציפור צווחה או רטנה ותפסה את האצבע במקורה. הילד לא זז והניח לה לעשות כחפצה עד שהבחנתי בדם הניגר מאצבעו. קמתי והדפתי אותו לאחור. שמעתי צעדים מתקרבים לדלת וקרקוש מפתחות.

Psst, you might also like:
טליתא קומי

הוא לא דיבר, הילד. שמתי לב לזה רק בביקור השלישי שלי שם. לא הייתי טוב בילדים או בבני אדם באופן כללי, ולכן נדרש לי זמן מה להבין שילד בגילו כבר אמור להיות נודניק רציני.

הוא תמיד נעץ בי מבט מאשים, כאילו ראה את כל התהום השחורה הפעורה בנפשי. מצד אחד הוא הפחיד אותי, מצד שני הרגשתי כאילו אנחנו חולקים דבר מה שאפילו אמו אינה ערה לו, כאילו ייתן את ידו בקלות בידי בלי היסוס כשנפסע אל מעבר לסף.

מדי פעם בפעם היה מתגרה בי, בוחן את תגובותי מרחוק, מכניס את אצבעו לכלוב התוכי ומניח לציפור לנשוך את אצבעו עד זוב דם תחת מבטי, מביט בי בלי לשנות את הבעת פניו למרות הכאב שוודאי חש. ולפעמים היה מתיישב לידי סתם כך עם איזה צעצוע ומגיש לי אותו.

לא שאלתי על אביו. במקום זה שאלתי את עצמי שאלות על אבי שלי, שבילדותי תמיד גרם לי להרגיש כנטל כבד, כדור ברזל כבול בשרשרת גסה לרגלו, וכשעזב הותיר אותי עם תחושת אשמה שלא השתחררתי ממנה מעולם.

לא התנחמדתי אל הילד הזה. גם לא ידעתי איך ולא רציתי בכך. התבוננתי בו בעיקר מתוך סקרנות, כאילו ניתנה לי במקרה הזדמנות להתבונן בעצמי בתוספת הזכות להתערב בניסוי. לשבש אותו במזיד. כשעשיתי דבר מה תחת השגחתו, תהיתי אם הדבר ישפיע עליו לתמיד, ייקח חלק בעיצוב של אישיותו. כמו באחת הפעמים שאמו יצאה לסידורים והלכתי אל מרפסת המטבח, פתחתי את הכלוב, תפסתי את התוכי בידי ומחצתי את מפרקתו בין אצבעותי מול עיניו המשתאות. אחר כך הנחתי את הגופה השמוטה על רצפת הכלוב. הילד הביט בה, אבל לא מתוך איזה צער צפוי אלא מתוך אותה פליאה סקרנית שגיליתי אני כילד לנוכח יצור שרגע היו בו חיים ובמשנהו כבר לא. הוא הכניס יד אל הכלוב, נגע בפגר הציפור באצבעו, נשם נשימה עמוקה, הביט בעיני ובפעם הראשונה והאחרונה חייך אלי.

Psst, you might also like:
אוזניים של דב


דימוי: אלי קוונו דרך inspirationgrid

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: הילד! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93/