search
בקריאה כעת: הישראלי הנצחי | ניסן שור
search

ניסן שור | מקור:עברית

הישראלי הנצחי

הקדמה מאת מאיה פלדמן

פרסום ראשון מתוך ספרו של ניסן שור "הישראלי הנצחי". במרכזו צעיר תל אביבי, בן למשפחת מהגרים מברית המועצות, שמנסה איכשהו למצוא את מקומו בקלחת הישראלית, עם הורים שנחושים בדעתם שההגירה לישראל היתה טעות חייהם. חבריו הטובים עוזבים את ישראל אחד אחרי השני, והוא נותר תקוע - לא מצליח לעזוב ולא יכול להישאר. נדמה שהוא לוקה באיזו מחלה מסתורית: בכל פעם שהוא נוסע לחו״ל הוא פשוט נהיה חולה. בסיפור שלפנינו, נוסע הגיבור עם הוריו לבקר את הדודים באמריקה, שבמקום לישראל, היגרו מקייב דווקא לדייטון, אוהיו. תענוג לקרוא את הטקסט השנון והמשעשע הזה, שיורה חיצים מדוייקים כל כך ללב ההוויה של הצעירים בישראל. שור כותב על הדור השני של המהגרים הישראלים מברית המועצות כפי שמעולם לא כתבו עליו בעברית, בחום ובהומור ובהזדהות עצומה, וגם במבט ישיר וקטלני ואובד עצות באמת, מקולף מהאידיאולוגיה היהודית והציונית שחנקה אותו עד כה. על מדף ספרות המהגרים, שמציג בשנים האחרונות ממיטב הספרות העולמית, ראוי הסיפור הזה למקום של כבוד. 

קראו עוד

דייטון, אוהיו 2006.

המטוס נוחת בנמל התעופה. טיסה לא ישירה. עצירת ביניים בציריך, משם לוושינגטון ומשם לנמל התעופה הבינלאומי על שם האחים רייט בדייטון. סך הכול 15 שעות, לא כולל את זמני העצירה. ניסיתי להירגע במשך הטיסה ולקחתי שני כדורי הרגעה, לוריבאן, אבל אלה הקימו סביבי חומה כבדה של עייפות שלא הצטברה לכדי שינה נעימה והותירו אותי במצב ביניים מטריד של ערות וערפול. צריך להעביר איכשהו את הזמן שהפך לעיסה. במסכי הווידיאו הקטנים מקרינים את ״שעת שיא 2״ עם אמן הקונג פו הסיני ג׳קי צ׳אן בתפקיד שוטר נאיבי ממזרח אסיה, והשחקן כריס טאקר כבלש שחור ופטפטן. קומדיית פעולה גרועה שנשענת על ההבדלים בין שתי התרבויות ושואבת רק תשעים דקות בודדות מזמן הטיסה הכללי ואני מתקשה להתרכז בה, למרות כמה סצנות מספקות של אלימות מתוזמרת היטב. המסך מתחדד ומתערפל לסירוגין. זעקות הקרב של ג׳קי צ׳אן וצלילן החד של החבטות שהוא מעניק ליריביו מהמאפיה הסינית – טראח! בוינג! בום! – בוקעים מהאוזניות, ואני שולף אותן בכאב. כוסית הפלסטיק שמולי כבר התמלאה לפחות שלוש או ארבע פעמים בוודקה זולה ומיץ עגבניות עם קרח, ועכשיו היא ריקה ואין צורך למלא אותה יותר מכיוון שהיא לא ממלאת את תפקידה כראוי ומגבירה את חוסר המנוחה, ובמקום לחזק את השפעת שני כדורי ההרגעה, מתנגדת להם במלחמה הפרמצבטית על ההכרה שלי. אני לועס את הקרח שנותר בכוס וחריקת שיני כנגד הקוביות מעבירה בי צמרמורת. אני מתכסה בשמיכה הדקה שאחת הדיילות סיפקה לי ומסתובב בכיסא המצומק. מחוץ לחלון יש רק צבע שחור.

בשורת הכיסאות מהעבר השני יושבים ההורים שלי. הם נראים כאילו התעלפו האחד על השני. אמא שלי שמוטה על כתפו של אבי, ואין שם סימן חיים פרט לצרור נחירות קטן שנפלט אחת לכמה זמן. אני מקנא ביכולת שלהם לכבות את עצמם. האם הדבר מעיד על רמה ירודה של תודעה? למה הם כל כך רגועים? אניח להם לנפשם עד לנחיתה. טוב שהם ישנים. כך לא יוכלו לבלבל לי את המוח. במגזין התעופה שנדחף לכיס המושב יש כתבה על החיים היפים של תל אביב. ״בואו לבקר במנהטן הים תיכונית״, נכתב שם בכותרת שמרחפת מעל תמונה פנורמית. העיר המלוכלכת הזאת נראית טוב בנייר כרומו חלקלק. קו החוף מרוצף המלונות מצולם ממעוף הציפור בשעת בין ערביים, החופים מלאי אנשים, ותל אביב נדמית כעיר ככל הערים המערביות, שואפת לנורמליות ולחילוניות. אני סוגר את מגזין התעופה ודוחף אותו בחזרה אל כיס המושב. כמה שעות עוד יש לטיסה הארורה הזאת? אסור להביט בשעון כי כל ציון של זמן רק יתגבר את חרדת הטיסה שלי, ומכיוון ששני כדורי ההרגעה לא עשו את מלאכתם כראוי, כבר השלמתי עם עובדת התרסקותו הבלתי נמנעת של המטוס ואין לי בעיה לדמיין כיצד ייראו החיים בלעדי ובלעדי הורי, שני מהגרים ובן מהגרים שחיפשו את הקרקע ומתו באוויר.

בניגוד לכל הציפיות ההגיוניות, המטוס מסרב להתרסק וממשיך במעופו עוד כמה שעות ספורות עד שהוא נוחת על המסלול, וכשאנחנו נפלטים לתוך השרוול שמוליך אותנו אל תוך נמל התעופה, אני נספח אל מאות ואלפי האנשים שמוזרמים מתוך המטוסים והשרוולים אל תוך האולמות מוכי הפלורסנט, כשפקלאותיהם בידיהם והם נאחזים בהם כדי שלא יאבדו אותם ולא ילכו לאיבוד.

הדלת נפתחת באולם מקבלי הפנים ועשרות פרצופים שמחים מקבלים את פנינו. השבים שבים לזרועות יקיריהם, שמוכנים לשכוח ולהעלים את כל הבעיות והאינטריגות בעבור עשר שניות של חיבוק חם, שמנסה להתגבר על קיומן המטריד של יחידות משפחתיות מעורערות לחלוטין וחברוּיות שמאחוריהן עמדו רק רכילויות ואינטרסים. אני מבחין בצמד פרצופים נלהבים במיוחד בתוך המון של פרצופים נלהבים ומתכונן למתקפה. הורי פורצים קדימה, מותירים מאחוריהם את מזוודותיהם, ואני צועד אחריהם, מקפיד על מרחק גדול ככל האפשר בידיעה שהבלתי נמנע יתרחש גם אם אאט את הליכתי עד כדי עצירה מוחלטת. את מה שקורה ניתן להגדיר על פי סטנדרטים טלוויזיוניים בתור ״מפגש מרגש״. שני הפרצופים מדביקים את נשיקותיהם הרטובות על פרצופיהם של הורי ומחבקים אותם בלפיתות רבות־עוצמה. הארבעה מחניקים אנחות קולניות, דמעות ניתזות ברוסית שוטפת. ״אוי, כל כך הרבה שנים.״ ״אוי, כמה זמן לא התראינו.״ ״אוי, לא השתניתם. אתם נראים נהדר.״ אוי ואוי ואוי.

המנשקים והנאנחים והדומעים הם דודתה של אמי, צילה, אחות אביה, ובעלה בוריס. הם היגרו לארצות הברית בגל ההגירה הגדול של תחילת שנות התשעים, עם נפילת החומה. 21 באפריל 1991, ליתר דיוק. נפלטו החוצה מברית המועצות המתפוררת וחיפשו אחר ארץ מובטחת. ישראל לא עמדה לנגד עיניהם, אפילו לא לשנייה אחת. מקרובי המשפחה הישראלים שלהם, שעשו את הטעות הזאת שנים קודם לכן, הבינו שמוטב להם להתרחק. ״אל תעזו לבוא לפה,״ נאמר להם בפשטות, בשיחת טלפון הרת גורל, ״זו מדינה נוראית.״ הם קיבלו את ההמלצה ללא שאלות מיותרות והתייצבו בשערי מחלקת ההגירה האמריקאית. היעד: דייטון, אוהיו. איזה קרוב־רחוק הגיע לשם כמה חודשים לפני כן, ממוסקבה. הוא היה מעריץ של שודד הבנקים הנודע ג׳ון דילינג׳ר אחרי שספר על חייו בשם "The Dillinger Days" הגיע לידיו דרך מכר שהבריח אותו בעת חופשה בפולין. הוא זכר שבתחילת שנות השלושים, דילינג׳ר נעצר בדייטון על ידי המשטרה המקומית אחרי שהגיע לעיר כדי לחזר אחר נערה בשם מארי לונגנאקר, ואמר לעצמו שאם דווקא בעיר הזאת הצליחו לעצור פושע כל כך מבוקש, הרי שבוודאי יש שם מסורת ארוכת שנים של חוק וסדר, וכך החליט לקבוע בדייטון את מושבו.

הדודים של אמא שלי מיהרו אחריו, ולא מפני שהייתה להם העדפה מיוחדת למדינת אוהיו. למעשה, הם לא ידעו מה זה אוהיו. אבל הבחירה שעמדה מולם הייתה ברורה – להישאר בקייב או לברוח לאוהיו. אז שיהיה אוהיו. זו לא הייתה העת להיות בררנים. שכרו בית בן ארבעה חדרים ברחוב ווילו בחלק הישן של צפון דייטון, ובו השתכנו הם ושני בניהם ונשותיהם ונכדה אחת ועוד נכד שעתיד היה להיוולד עם הגעתם. כך חיו שם, כמהגרים רוסים לכל דבר. דיברו אנגלית רצוצה. מיאנו להסתפח אל האימפריה האמריקאית כי בכל זאת עוד ריחף מעליהם צלה של המלחמה הקרה, ואת זיכרונותיה לא רצו למחוק, כי למחוק אותם יהיה למחוק את עצמם. ״האמריקאים מטומטמים,״ היו אומרים לאמא שלי בשיחות הטלפון שניהלו איתה אחת לכמה חודשים. ״הישראלים מטומטמים יותר,״ ענתה להם.

הדודה צילה עבדה כקופאית באחד מהסניפים של  Walmart בעיר ובעלה בוריס עבד לצדה כמחסנאי. בניהם ונשותיהם היו רופאים, רופאי שיניים, מנתחים, גינקולוגים, אורולוגים, מהנדסים, מהנדסי בניין, מהנדסי רכבות, מהנדסי חשמל וכולי, שהמתינו שמישהו יכיר בגדולתם האקדמית וישלוף אותם מתוך המחסנים האמריקאיים שלתוכם נתחבו. אבל ארצות הברית של אמריקה לא נזקקה לרופאים, רופאי שיניים, מנתחים, גינקולוגים, אורולוגים, מהנדסים, מהנדסי בניין, מהנדסי רכבות, מהנדסי חשמל וכולי, שרכשו את השכלתם הרשמית אצל הקומוניסטים השפלים שבהם נלחמו במשך רוב המאה העשרים. ההמתנה התחלפה בהדרגה באדישות. הם השלימו עם גורלם הבלתי נמנע כאנשי צווארון כחול. ״אנחנו כבר אבודים,״ אמרו, ״אולי הנכדים שלנו יצליחו בחיים. הם יהיו כמו האמריקאים האלה. לנו אין כבר כוח יותר.״

בנמל התעופה, כשתם טקס האנחות והנשיקות, השתתקו כולם. שתיקה ארוכה. שותקים, הם הלכו לעבר החניה כשמזוודותיהם בידיהם. המחמאות שחילקו זה לזה היו בגדר פרוטוקול מנומס שצריך היה למלא אחר סעיפיו בקפדנות. זה היה ברור לכולם. אף אחד לא התכוון למה שאמר. הם לא נראו נהדר. הם היו זקנים ועייפים. השנים לא עשו חסד עמם. הם נתלשו ממקומם הטבעי. הגוף שלהם מעולם לא הצליח להתגבר על הטראומה. תהליכי ההתבלות שלהם הואצו בעקבות ההגירה: אדם אמור להיוולד ולמות באותו המקום. הגוף התלוש רוצה לשוב למקום שממנו בא. האיברים, הוורידים, הקיבה, הסרעפת, האפידרמיס, העפעפיים, ציפורני הרגליים – נרקבו בהדרגה כתוצאה מהמרחק. כולם הזדקנו והתקמטו ותפחו כאילו השנים חלפו במהירות כפולה. המולדת מענישה את אלה שנטשו אותה.

זאת הפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי את שני הדודים הרחוקים פנים אל פנים, אבל ידעתי לזהות אותם מהתמונות בשחור־לבן שבצבצו מהאלבומים המשפחתיים. בתמונות הם תמיד נראו מאושרים. לבושים במעילי פרווה תפוחים, מחובקים, על רקע של עצים מכוסי שלג ובתים יפים. זו הייתה התנוחה המשפחתית המסורתית. גם הורי נהגו להצטלם באופן הזה. שני אנשים בקדמת הפריים, ומאחוריהם – הוכחה לקיומם כאזרחים של מעצמה לשעבר. גאוותם נצצה מבעד לתמונות.

הדודים שלי אמרו לי שגדלתי והפכתי לגבר. לא הייתה להם שום היכרות ויזואלית מוקדמת אתי, פרט לתמונה אחת שאמא שלי שלחה להם לקייב, חודש אחרי שנולדתי. הם שלחו מכתבים ותמונות כל חמש שש שנים והקפידו לשוחח בטלפון כמה פעמים בשנה, כדי לאחל מזל טוב ושנה טובה, וניתקו אחרי שתי דקות כדי לא לבזבז יותר מדי כסף על שיחה לחו״ל. חצי שנה אחרי שאמא שלי שלחה את התמונה הראשונה שלי מאז לידתי, היא קיבלה מהם מכתב בחזרה: ״התינוק מאוד חמוד. צריך לבדוק שאין לו תסמונת דאון״. זה היה אות החיים האחרון ממני. תמונה אחת שהחשידה אותי בפגם גנטי. עכשיו עמדתי מולם. נטול תסמונת דאון. ״אתה גבוה. אתה שזוף,״ אמרו כמופתעים. ״תודה,״ עניתי. ״אתה ישראלי, נכון,״ ספק שאל, ספק ציינו בפני עובדה, ״נו, הבן שלכם ישראלי אמיתי.״ ״הוא חוּם. הוא נראה כמו ישראלי אמיתי,״ פנו להורי. ״כן. הוא ישראלי,״ השיבו להם הורי, בהסכמה ובאכזבה.

Psst, you might also like:
ריקוד הברבורים

בדרך לבית הדודים – במכונית אולדסמוביל אומגה חבוטה משנות השמונים המוקדמות – צילה ובוריס המשיכו לשתוק, וכשהגיעו לבית, פתחו את הדלת כל בני הדודים והתנפלו עלי בנשיקות, למרות שלא התראינו מעולם. סשה, נטשה, גרישה, מישה, נטליה, תמרה. ״הגעת מישראל?״ שאל אותי אחד מהם. סשה או גרישה. ״כן,״ עניתי. ״איך בישראל?״ ״בסדר.״ ״יש שמש בישראל?״ ״כן.״ ״יש לך עיניים חומות.״ ״נכון.״ ״אתה ישראלי,״ אמר והלך למטבח, לעזור לאמו.

כשהתיישבתי על ספה שכריות הבד שלה היו קרועות לרווחה, והיא כוסתה בשמיכה ירקרקה ושמוטה כדי להסתיר את בושתה, הניחה מולי הדודה כוס תה עם לימון שהוגשה בסרוויס חרסינה לבן עם עיטורים מצוירים של פרחים וציפורים. התה נמזג מתוך סמובר כסוף שגובהו כמעט מטר, אשר הוצב במרכז הסלון על שידת עץ עם עיטורים מגולפים וידיות מסולסלות עשויות מתכת. על הרצפה – שטיח ארמני משובץ בצורות גיאומטריות שארוגות זו בזו, ומעליו – נברשת קריסטל מפוארת שבכל אחת משמונה ידיותיה, שמתפרשות מעלה כתמנון, משובצת נורת ליבון (מכל השמונה רק שלוש דולקות, השאר שרופות). לאורך הקיר ניצב ארון קיר רחב, זהה בעיצובו לשידת העץ, דלתותיו עשויות זכוכית ובתוכו מסודרות, קומות־קומות, כוסות, צלחות וקערות, לבנות ומקושטות, בסדר מופתי. הכול נראה מוכר מדי. זה היה חדר המגורים של הורי. אותה ספה ואותה שמיכה, אותה שידה ואותם ארון ושטיח ארמני ונברשת קריסטל. ברקע נשמע השיר ״ברבורים פראיים״ של הזמרת הפופולרית סופיה רוטרו, שזכתה כמה שנים קודם לכן בתואר הכבוד ״גיבורת אוקראינה״ מידי נשיא הרפובליקה: ״טוב, עצוב עכשיו וכנראה גם מאוחר יותר/ בימים האחרונים, חלומות שלא התגשמו/ עלים, כל כך דומים לכוכבים/ נופלים, חגים, לרגלי״.

הדודה מגישה לי פרוסה של עוגת חנק ואני נחנק. ״פשו חרושו?״ היא שואלת אותי בדאגה, ואני עונה לה באנגלית, ״יס, אוורית׳ינג איז אול רייט. ת׳נק יו.״ משני צדי מתיישבים הורי, ועל השולחן מנחית הדוד בקבוק וודקה של ליטר וחצי מסוג  Luksusowa וכמה כוסיות. ״לטס דרינק,״ הוא מתעקש לדבר באנגלית עם מבטא רוסי כבד, ״דיס איז ורי גוד וודקה.״ הדוד מוזג את הוודקה לכל הכוסיות, שולח בי מבט ממזרי ואומר, ״יו טו ליטל. ישראלי דונט נו האו טו דרינק. יו אר סופט. יו אר וויק.״ משתהה, ואז צוחק בקול גדול וטופח בידו הגדולה על הלחי שלי. ״ג׳אסט קידינג,״ ומערה את הוודקה גם לכוסית שמונחת מולי. הוא נוטל את הכוס שלו ומרים אותה לשמים, וכך גם ההורים שלי ובני הדודים. ידיהם מושטות מעלה. ״נאזדַרוֹוִיה, לחיים,״ הוא אומר במבטא רוסי־אמריקאי, וכולם לוגמים במכה אחת ואז שולחים אנחה קולקטיבית של שביעות רצון מעומק הגרון הנשרף. ״נו, איך החיים?״ שואלת הדודה, ואמא שלי עונה בלקוניות, ״בסדר. החיים בסדר.״ ״והפרנסה?״ ״גם בסדר.״ ״והילדים?״ ״בסדר.״ ודודה צילה שותקת. ואמא שלי שואלת – ״ואצלכם?״ ״בסדר.״ ״והפרנסה?״ ״גם בסדר.״ ״והילדים?״ ״בסדר.״ ״ואמריקה?״ ״נו, מה אני אגיד לך,״ אומרת דודה צילה והולכת למטבח וחוזרת משם כשבידיה צלחת שעליה פזורים נקניק דוֹקטוֹרְסְקַיה, לחם שאור כהה וגוש חמאה צהבהב, וכמה צלחות ריקות שאותן היא משעינה על החזה הגדול שלה שמשמש כמדף. היא מורידה את כל הכבודה הזאת על השולחן, וכל הנוכחים מסתערים עליה ברעבתנות, פיותיהם מתמלאים בלחם, נקניק דוקטורסקיה וּווֹדקה. ״אוֹצֶ׳ן פְקוּסנוֹ,״ מחמיא לה אבא שלי ולוקח עוד פרוסת נקניק, ״ורי טייסטי,״ הוא מוסיף באנגלית ומחייך. והדודה צילה שוב הולכת למטבח ושוב חוזרת עם קערה גדולה שעולה על גדותיה בירקות מוחמצים, עגבניות, מלפפונים וכרוב כבוש. הדוד בוריס שואג בהנאה ושואל אותי מדוע אני לא אוכל. ״אני לא רעב,״ אני עונה, והדוד מתעקש להקשות – ״וויי נוט האנגרי?״ אני לא עונה לו. ושוב הדודה צילה הולכת למטבח ושוב חוזרת, הפעם עם צלחת עמוקה שבתוכה נח צלי בקר שזה עתה יצא מהתנור, והדודה צילה מנסה לשכנע אותי לטעום ממנו, אבל אני בשלי, ״אני לא רעב.״ מבט נעלב מופיע על פניה והיא אומרת לאמי ברוסית, ״מה יש לו? אני דואגת. בישראל לא אוכלים כמו שצריך?״ אבל האם מבטלת אותה במחי יד, ״הוא לא אכלן גדול,״ וכשהדוד שומע את זה, הוא מתערב בגסות: ״הוא אוכל כמו בחורה. כמו בחורה הוא אוכל.״ וכולם צוחקים ביחד. אני לא צוחק. ״אז איך באמריקה?״ שואל אבא שלי את הדוד ונשען אחורנית. ״תשמע, זאת לא קייב, אבל זו שכונה טובה,״ עונה הדוד, ״יש כאן הרבה רוסים אז יש לנו חברים מאודסה וממוסקבה, הגיעו יחד אתנו לכאן. אנחנו נפגשים איתם הרבה וגם יש עבודה, אז מה אני צריך להתלונן? והאזור באמת מאוד טוב. שקט ונחמד. הבעיה שיש כאן כמה צ׳וֹרנֵיי ז׳וֹפֶּה שגרים בשכונה. וזה כבר לא כל כך טוב. הם עושים הרבה לכלוך ורעש עם המכוניות והמוזיקה המטומטמת שלהם. אבל מה אתה יכול לעשות? לגרש אותם מפה? זה בעיה של האמריקאים המטומטמים, לא שלי. הם עוד יצטערו שנתנו ככה לכושים האלה לעשות מה שהם רוצים.״ אבא שלי מהנהן בהבנה. ״גם אצלנו יש הרבה שחורים. זה באמת בעיה גדולה.״ והדוד עונה לו בצער אמיתי – ״אי אפשר לברוח מהם.״ – ״ברוסיה לא היו לנו כאלה, אה?״ ״מילא. מה בישראל?״ ״הכול אותו דבר. אתה יודע איך זה. אתה רואה חדשות. הערבים עושים צרות גדולות כרגיל.״ ״אח, פֶּדֶראסט. עַרַבּסְקִיֵי סְבוֹלוֹצ׳י. מה אני אגיד לך, טוב שנסענו לאמריקה.״ האבא והדוד נאנחים. האנחות שלהם מביעות הכול. הם יכלו לנהל את כל השיחה באנחות.

״אז איך המשפחה?״ שואל אבא שלי את הדוד בוריס. ״מסתדרים בסדר. עושים מה שצריך. לבנים יש עבודה, מרוויחים בסדר. ותכף יקנו בתים משלהם, אז זה טוב מאוד. הנכדה הולכת לבית ספר. מדברת אנגלית כבר כמו אמריקאית. מצטיינת בפיזיקה. עוד שנתיים אוניברסיטה, אני רוצה שהיא תלך ל־MIT, שתהיה מהנדסת או פרופסור.״ ״אוהו, יפה. כל הכבוד. לא כמו הבן שלי,״ הוא אומר ומצביע עלי, ״הוא תסריטאי,״ אומר וצוחק. הדוד בוריס מצטרף וצוחק יחד אתו, ״תסריטאי?״ הוא שואל בתימהון, ״אבל מה הוא עושה בחיים?״ ״נו, כותב,״ אבא שלי אומר לו, והשניים מתנהגים כאילו אני לא נמצא שם, ״כותב בעברית.״ ״בעברית? למה בעברית? הוא יהרוס לעצמו את החיים.״ ״מה אני יכול לעשות?״ עונה אבא שלי, ״זה מה שהוא החליט, הוא חמור, לא מבין שמדברים אתו, ניסינו שהוא יהיה בן אדם רציני, אבל הוא החליט לכתוב.״ ״אני לא החלטתי,״ ניסיתי להתערב. ״אז למה אתה כותב?״ שאל אותי אבא שלי. ״אני לא יודע. ככה יצא.״ ״זה לא תשובה,״ מתערב הדוד בוריס, ״אתה בן אדם או סמרטוט?״ ״הוא סמרטוט,״ עונה אבא שלי, ״הוא עושה מה שקל לו. למד עברית, וזהו. לא צריך ללמוד יותר. הוא חלשלוש. הוא לא מתאמץ.״ ״אני מתאמץ כשאני כותב.״ ״עברית זה כלום. זה לא מאמץ,״ מהסה אותי אבא שלי, והדוד בוריס תומך בו – ״אתה לא יודע מה זה מאמץ. לכתוב זה מאמץ? תתבייש לך. בשביל זה ההורים שלך עזבו את רוסיה? בשביל שאתה תכתוב? מה אתה רוצה להיות? סופר גדול? אתה לא תהיה סופר גדול. כל הסופרים הגדולים כבר מתו. כמה סופרים גדולים אתה מכיר בישראל?״ השניים צוחקים וטופחים אחד לשני על השכם. ״סופר גדול הוא רוצה להיות,״ אבא שלי חוזר אחרי הדוד בוריס, ״לא יֵצא ממנו כלום. אתה שומע? כלום לא יֵצא ממך.״ ואני שותק. מה אני יכול להגיד להם? ״וכסף יש בזה?״ שואל הדוד בוריס את אבא שלי. ״בקושי. אנחנו עוזרים לו.״ ״שיתבייש,״ עונה הדוד בוריס, ״זה לא שווה כלום.״

צלצול בדלת. הדודה צילה ניגשת לפתוח. אל חדר האורחים נכנסת נערה בלונדינית שנגזרה מתוך הקליפ של "Baby One More Time" של בריטני ספירס. בבגדי בית ספר אחידים, שמלתה השחורה הקצרצרה מגלה שוקיים לבנבנות וחולצתה המכופתרת נצמדת לגופה הצעיר, תיק ג׳ינס Jansport נתלה על כתפיה. היא זורקת את התיק על הספה. ״היי מאמא, היי פאפא,״ היא מנשקת את הוריה ופונה אל הסבתא, ״היי בבושקה,״ ומחבקת אותה, ״היי גרֶנ׳פּא,״ ומחבקת את הסבא, שאוחז במותניה באחיזת יתר. ״או מיי גאד, יו מייד ז׳ארְקוֹיֶה. יה!״ צווחת הנערה ומתנפלת על הצלחת העמוקה שבה נותרו עדיין שאריות אחרונות של צלי פושר. היא לוקחת את אחת מחתיכות הבשר באצבעותיה ודוחפת אותה לפיה. ״איי לאב ז׳ארקויה.״ הדוד בוריס עושה לי היכרות עם הנכדה יוליה, המהנדסת לעתיד מ־ MIT . אני לוחץ את ידה שפשפשה בתוך הצלי. ״סו נייס טו מיט יו, אייב הרד סו מאץ׳ אבאוט יו,״ היא אומרת ונעלמת באחד החדרים בלי לחכות לתשובה. ״ילדה כל כך סימפתית,״ מחמיא אבא שלי להוריה, ״מאוד יפה. נראית אינטליגנטית.״ ״דור ראשון באמריקה,״ אומר הסב ומפהק. אחריו כולם מפהקים בזה אחר זה. הגיע הזמן לפזר את המפגש. כולם מוטלים אחד ליד השני על הספה, שבעים ושתויים. גם ככה אין יותר כבר מה לומר. נאומי השנאה נגד הכושים והמזרחים הכלליים והערבים והישראלים המטומטמים והאמריקאים המטומטמים כבר הותזו החוצה, הזיכרונות צפו, הביקורת נשמעה, המאכלים נאכלו. מה הטעם להמשיך בכל זה. ״בואו, הכנתי לכם את החדר,״ אומרת הדודה צילה ומובילה אותנו לחדר קטנטן בסוף המסדרון, בתוכו מיטה זוגית ועל הרצפה מזרן. ״אתה תישן על המזרן, כן?״ הורי מתפשטים. נשארים בתחתוניהם. אני מסתובב. הם נכנסים למיטה ומפנים את גבם זה לזה, מתרחקים זה מזה ככל שמאפשר להם המקום. אני נשכב על המזרן. מסתכל על התקרה. יש איזו נקודה בגב שמגרדת לי. אני מסתובב על הבטן. שולח את היד, מזהה את הנקודה. מגרד אותה ככל יכולתי. הגירוד מתחזק. אני מגרד שוב. חופר בתוך העור. זו גבשושית עיקשת. אני תופס בה בשתי אצבעות. מחזיק בה. מועך אותה עם הציפורניים. היא כואבת. אני מגרד אותה, מועך אותה, מפוצץ אותה, מחדיר אליה את ציפורני. כף היד שלי משוטטת על פני הגב, מנסה להתמקם באיזו נקודה אסטרטגית שבה יהיה קל יותר לאחוז בגבשושית העור שהופכת לפצע פתוח. אני מתפתל על הבטן בעוד כף היד שלי מנסה להסיר את הגבשושית באמצעות הציפורניים. הן חודרות עמוק יותר לתוך העור. מגרדות את פני השטח וקודחות פנימה. הגבשושית מתפרצת. ציפורני מתמלאות בדם. אני נרגע ונרדם.

Psst, you might also like:
יגון

אני מתעורר אחרי שעתיים־שלוש או כמה זמן שעבר מאז. רעש מהמסדרון. דלת נפתחת. דלת נסגרת. אני מציץ מהחדר. בקצה המסדרון אני יכול לראות את יוליה חומקת מהחדר שלה על קצות האצבעות. היא לובשת שמלת מיני בצבע כתום ונעלי עקב צהובות. היא נראית כמו שלגון. פותחת את דלת הכניסה של הבית וסוגרת אותה בשקט, כדי לא להעיר את יושבי הבית. אני תוהה לאן היא הולכת בשעה מאוחרת שכזאת. צליל של התנעת מנוע נשמע מבחוץ. אני יוצא אל הסלון. על הספה הגדולה ישנה הדודה צילה. גופה הגדול נשפך אל מעבר לגבולות הספה, ידה נוגעת בשטיח הארמני. על הספה הבינונית שוכב הדוד בוריס, בתחתוניו, עינו האחת פקוחה לרווחה. אני מסיט את הווילונות שבחלון ומביט אל הרחוב. מול הבית חונה ג׳יפ האמר אדום, הגג שלו פתוח, בוקעת ממנו מוזיקת היפ הופ. אני מזהה שמדובר בשיר "Lets Get High" של ד״ר דרה והבסים שלו מרעידים את חלונות הבית. יוליה רצה לקראת הג׳יפ. מתוך הגג הפתוח יוצא גבר צעיר, שחור, אפרו־אמריקאי. הוא לובש גופייה אדומה שעליה כתוב Original Gangsta ומטפחת בצבעי הדגל הג׳מייקני קשורה לראשו. ״יו יו, ג׳וליה, הו׳ז מיי ראשן הו?״ הוא קורא לה, והיא עונה לו, ״איים יור ראשן הו,״ ומגבירה את ריצתה אליו, הגבר השחור יוצא מהאוטו והשניים מתחבקים ומתנשקים ארוכות. הוא תופס את ישבנה ומועך אותו כהוגן, היא מעבירה את ידיה על חזהו, מלטפת אותו בעיגולים, והידיים יורדות מהחזה לבטן ואז למפשעה. ״איי לאב יו, בייבי," היא אומרת לו כשהיא לופתת את קווי המתאר של החלציים הכפותים במכנסי ג׳ינס שחורים. ״שאט דה פאק אפ אנד גט אין טו דה קאר,״ עונה לה הגבר השחור, והשניים נכנסים לתוך הג׳יפ. בתוך המכונית, הגבר השחור תופס לרוסייה הבלונדינית את העורף ומדביק לה עוד נשיקה. מתניע בחריקת בלמים והם נעלמים משם, כשהמוזיקה הקולנית משאירה אחריה שובל עמום. הרחוב חוזר להיות שקט. אני חוזר לחדר ואל המזרן.

ההורים שלי עדיין ישנים גב אל גב ואני יכול לטבוע בתוך המרחק שבין שניהם. אני מרגיש שהחלל ביניהם זולג מהמיטה ונפער בין שתי עיני. כאב ראש נוראי מעוות את תפיסת המרחב שלי והכול עקום. סחרחורת. אני קם מהמזרן והולך על קצות האצבעות למטבח, נאחז בקירות כדי לא ליפול. אני מחטט במקרר ובארונות כדי למצוא שם איזשהו משכך כאבים. פותח מגירה אחרי מגירה ולא מוצא דבר. ״היי,״ אני נבהל, ״שְטוֹ טי גֶ׳לַאִיש?״ זאת יוליה שהופיעה מאחורַי. היא מוזגת לעצמה כוס של ״ד״ר פפר״ מתוך בקבוק של שני ליטרים, ומחווה לי באצבעה להיות בשקט. מתי לעזאזל היא הספיקה לחזור הביתה? יוליה מתמתחת לעבר המגירה הגבוהה ביותר, ואיתה הישבן והגב שמתקשתים בברדלסיות. זה לא עובד עלי. זה כן עובד עלי. היא מגישה לי את הכדור בחיוך. פרקוסט. ״בליב מי, דיס וויל דו דה ג׳וב,״ היא אומרת. אני מאמין לה. בולע את הכדור יחד עם ה״ד״ר פפר״, והמרירות נמהלת במתיקות האיומה של הקולה בטעם דובדבנים. ״גוד נייט, האני,״ היא אומרת וחוזרת לחדר שלה ואני אחריה, מדכא את האינסטינקט הגברי שמורה לי להמשיך ולעקוב אחריה עד לחדר השינה שלה ופונה במסדרון לצד השני. אני יודע טוב מאוד שלא אוכל להתחרות בהישגיו של הכושי שממנו היא נפרדה רק דקות לפני כן. אני נשכב על המזרן. הכדור עושה את מלאכתו. הראש מתנקה מכאבים והרהורים. מהחלון אני כבר יכול לראות את הרמזים הראשונים של הזריחה. השקט הפרוורי חודר לתוך החדר. עוד מעט כל האמריקאים והרוסים יתעוררו וילכו לעבודה ויחזרו בחמש אחר הצהריים, מותשים. האוטובוס הצהוב ייקח את הילדים שלהם לבית הספר. הדוור יביא את הדואר. אחד השכנים יכסח את הדשא שמול ביתו. מישהי תכין פאי תפוחים ותשים אותו על אדן החלון. מישהו יתקוף מינית את הבת הקטנה של שכנו. בוקר טוב.

אני מתעורר רצוץ לקולן של צהלות שמחה. ההורים שלי כבר לא במיטה. אני קם מהמזרן והולך לסלון. את פני מקבלת משלחת ממלכתית: אמא שלי, אבא שלי, הדוד בוריס והדודה צילה, שני בניהם ושתי נשותיהם, עומדים אחד ליד השני בשורה כמו במסדר צבאי. החזה שלהם זקוף וחגיגי. הם לבושים במיטב מחלצותיהם. פרחים בידיהם. אבא שלי הביא אתו את החליפה היחידה שיש לו בארון. הוא התחתן איתה ברוסיה ועלה איתה לישראל ובכל מאורע חגיגי היה שולף אותה מהארון ומאוורר אותה מריחות הנפטלין שדבקו בה. הריחות היו בלתי ניתנים לאוורור ולכן אבי היה מזליף על החליפה טיפות של אפטרשייב מסוג ״טבק אוריגינל״ בעל ריח מעושן וגברי, שהתערבב עם ניחוחות הנפטלין והגוף. הצבע השחור של החליפה דהה במהלך השנים והפך לחום־אפרפר, ודש הבגד נפרם ונתפר כמה פעמים עד שאבי נואש והותיר אותו פרום למחצה, כשהחוטים מבצבצים ממנו ברישול. ואף על פיכן, הוא נותר נאמן לחליפת הקבצן המרוטה הזאת. כשם שאמא שלי דבקה בשמלה הפרחונית שלבשה זה עתה, מכוסה בחמניות שלפי מחזור החיים הטבעי של הצמחים כבר היו אמורות לנבול מזמן ובוודאי שלא התאימו לגילה הביולוגי. זו הייתה שמלה שנקנתה כשסיימה את לימודי התואר השני שלה בכימיה אנליטית באוניברסיטת קייב, כשהייתה רווקה ואופטימית. היא התעקשה להמשיך וללבוש אותה, וכשמידותיה התכווצו עליה הרחיבה אותה באמצעות תוספת של בד חום שנתפר בצדדים, והייתה מרחיבה אותה עוד ועוד עד שכמות הבד שהתווסף עלתה על הבד המקורי. לידם ניצבו הדוד בוריס, בחולצת טריקו של  I Love NY שנתחבה בתוך מכנסי דקרון בצבע בז׳, והדודה צילה, בחלוק מלמלה אדום שעשוי היה לשדר מידה מסוימת של זנותיות אם זאת הייתה מישהי אחרת, נאמר קלי לה־ברוק בסרט ״אישה באדום״ משנת 1984.

״אחד במאי שמח!״ מכריזה הדודה צילה, והחבורה חוזרת אחריה, ״אחד במאי שמח!״ אני מביט בשעון. התאריך נכון. ״אחד במאי שמח,״ אני עונה להם בפנים חתומות ומבקש רשות ללכת למטבח לרגע כדי להכין לעצמי כוס קפה. כשאני חוזר עם הכוס ביד הם עדיין עומדים שם בשורה, עם הפרחים בידיים. זוהי תנוחה מאיימת. הם קרבים אלי בזה אחר זה, בטור מופתי. הדודה צילה מחבקת אותי ונושקת ללחיי. ״אחד במאי שמח.״ הדוד בוריס לוחץ את ידי. ״אחד במאי שמח.״ בנם הראשון, יבגני, שקוראים לו ג׳ו, לוחץ את ידי. ״אחד במאי שמח.״ אשתו קסניה, שקוראים לה עכשיו מלאני, מחבקת ומנשקת. ״אחד במאי שמח.״ הבן השני, איגור, שקוראים לו עכשיו ג׳פרי, לוחץ את ידי. ״אחד במאי שמח.״ אשתו אולגה, שקוראים לה עכשיו בטי, מחבקת ומנשקת. ״אחד במאי שמח.״ אמא שלי מחבקת אותי ונושקת ללחיי. ״אחד במאי שמח.״ אבא שלי מחבק אותי, לוחץ את ידי ומנשק. ״אחד במאי שמח.״ אני מברך אותם בנימוס אחד אחרי השני, מחבק ומנשק בחזרה ולוחץ את הידיים. ״אחד במאי שמח.״ תם הטקס. החבורה מתיישבת על הספה, מניחה את זרי הפרחים על השולחן. אל הסלון נכנסת יוליה. היא לובשת חולצת טי צהובה שגדולה עליה בארבע מידות ומשמשת ככתונת לילה. נסחבת באיטיות כתוצאה מאירועי הלילה הקודם. עיניה נפערות. היא נכנסה למארב מתוכנן היטב. לכבודה, החבורה נעמדת בשנית ומסתדרת בשורה, עם הפרחים בידיים. שוב אותו תרגיל. אחד אחרי השני הם נושקים לה ומחבקים אותה ולוחצים את ידה ומברכים אותה לכבוד יום הפועלים הבינלאומי. ״אחד במאי שמח, גאיז,״ היא עונה בנשיקות וחיבוקים ולחיצות יד רפות וניכר בה שהיא חסרת סבלנות ורק רוצה להסתלק משם. ״ומזל טוב!״ קוראת סבתא שלה, ״יש לנו שתי שמחות היום.״ מסתבר שזה גם יום ההולדת של יוליה. היא בת 16 . מי היה מאמין. היא נעמדת כדי לספוג סבב נוסף של חיבוקים, נשיקות ולחיצות ידיים. קורצת לי. ואז החבורה מתחילה לשיר ביחד ״גאפי בירת׳דיי טו יו״. יוליה הבלונדינית מכסה את פניה בידיה בבושה. הם ממשיכים לשיר.

Psst, you might also like:
חלומו של אדם מגוחך

״היי,״ אני מהנהן לעברה. ״היי,״ היא עונה. ״הפי בירת׳דיי.״ ״ת׳נקס,״ וממהרת בחזרה לחדרה עוד לפני ששיר היומולדת מסתיים. ״וור אר יו גואינג נאו?״ שואל אותה אביה, אבל היא מתעלמת. ״נִיֶיט אוּנֶיוֹ אוּבַזֶ׳נִיה,״ מתעצבן הסב על חוסר הכבוד שהנערה הבלונדינית מפגינה כלפי המשפחה וכלפי האחד במאי. הם רוצים להרים כוסית וודקה של מזל טוב וסולידריות כלפי הפועלים, אבל רק התעוררתי. אני מסרב להצעה. חוזר לחדר ונשכב על המזרן. כואב לי הראש. הפצע שעל הגב שלי מגרד וכואב. דרך הקיר אני שומע אותם מתרפקים. האנחות שלהם חודרות את קיר העץ שמפריד בין שני החדרים. הורי בוודאי נזכרים במצעדים הגדולים של האחד במאי בעיר הולדתם, בילדים שמניפים דגלים אדומים ביד אחת ומחזיקים סוכרייה על מקל בצורת מגל וחרמש ביד השנייה. בכל אחד במאי, אבא שלי היה מתדפק על דלת הכניסה של הבית ומפתיע את אמא שלי עם זר פרחים. אלה היו מהפעמים הבודדות שבהן ראיתי אותם מתחבקים ומתנשקים. כילד, חשבתי בטעות שלתאריך הזה יש משמעות רומנטית. מסתבר שקל יותר לאהוב את אמא רוסיה מאשר אחד את השני.

מתוך הקיר הם ממשיכים לדבר אלי, והדיבורים הופכים לצפצוף. אני מניח את כפות ידי על אוזני כדי לא לשמוע. הצפצוף הופך לקבוע וכאב הראש שמלווה אותי כבר כמה שעות ברציפות מצטרף אליו בשילוב נוראי. אני לוחץ עוד יותר על האוזניים. ועוד יותר. עד שאני יכול להרגיש את המוח נמעך בין שתי הרקות ושואף לפרוץ החוצה דרך הפדחת כמו פקק בבקבוק שמפניה. ״הכול בסדר?״ שואלת אמא שלי שבדיוק נכנסה לחדר. ״כן,״ אני מסיר את כפות ידי ומשיב אותן למקומן. ״תתלבש,״ היא מורה לי, ״אנחנו הולכים לחגוג.״ אני עושה מה שהיא אומרת לי לעשות. מתלבש ויוצא אל הסלון. מהצד השני של המסדרון מצטרפת יוליה הבלונדינית, שנסחבה כמותי בניגוד לרצונה. ״היא ילדה של פועלים,״ הדוד בוריס מתגאה בנכדתו ונותן לה חיבוק, שממנו היא מנסה להשתחרר שלא בהצלחה. אם רק היה יודע מה היא עשתה בלילה שעבר.

״לאן הולכים?״ אני שואל את יוליה. ״TGI Fridays,״ היא נוחרת בבוז. המשפחה נערמת לתוך האולדסמוביל שיוצאת מתוך החניה – אני יושב במושב האחורי, נדחס בין שני הורי – ואחרינו כל היתר, בשברולט קוואליר חבוטה לא פחות. הם חונים מול הסניף של אותה מזללה מפורסמת ואני בקושי מצליח להוציא את עצמי מהמכונית. השלט הגדול מעל המקום מהבהב באדום, וכל אות בשם TGI Fridays צורבת בי כווייה הלוגנית. מלצרית מובילה אותנו אל השולחן ומניחה מולנו תפריטים. ״מיי ניים איז סוניה אנד איי וויל בי יור ווייטרס פור טודיי.״ היושבים שומעים את השם סוניה ואוזניהם מתחדדות. ״פרום וור אר יו אוריג׳ינלי, סוניה?״ שואל הדוד בוריס. ״איים פרום נוֹבוֹסֶלִיצִי.״ ״נו! רילי? וויר פרום קייב.״ ״או מיי גאד! איי קנט בליב איט. וואט אן אמייזינג קווינסידנס. איי הב אה קאזין פרום קייב. מייבי יו נו הים, היז ניים איז וסילי אוורסקו, הי ווז דה ג׳נרל מנג׳ר אוף דה מיין פוסט אופיס.״ ״רילי? מייבי ווי נו הים. דאז אניבאדי נו דה ניים?״ היושבים בשולחן משקשקים בראשם לשלילה. סוניה מחייכת. ״אייל ברינג יו סאמת׳ינג און דה האוס,״ היא מתרחקת משם. ״גויה,״ אומר הדוד בוריס. ״גויה,״ מסכים אבא שלי. סוניה חוזרת עם כמה סלסילות מלאות בצ׳יפס מטוגן על חשבון הבית ומניחה אותן על השולחן. ״אר יו רדי טו אורדר?״ ״איי וויל אורדר פור אווריבודי,״ מכריז הדוד בוריס, ״גיב אס פליז פייב ג׳ק דניאל בורגרז, פייב גריל צ׳יקן סלאדז פור דה ליידיז אנד טן קוק׳ס.״ ״קאמינג רייט אפ,״ היא עונה כאילו נולדה בתור מלצרית משנות החמישים. אחרי חמש דקות – הזמן המקסימלי להזמנה והגשה של אוכל מהיר על פי ערכי השירות האמריקאיים –  היא חוזרת, מפליאה לאזן בידיה שני מגשים כך ששום דבר לא ייפול או יישפך על הסינר האימהי שכרוך סביב מותניה הצרים. היא מניחה מולי את ההמבורגר הענקי ולידו כוס ענקית שמכילה לפחות עשרים ליטרים של קוקה קולה מהולה בעשרות קוביות קרח. אני נוגע בהמבורגר כמו שרופא נוגע בגופה רגע לפני שהוא קובע את שעת המוות. האצבע שלי מתמלאת בקטשופ ואני מלקק אותה ויורק את השאריות לתוך מפית. הדוד בוריס מכה במזלגו על כוס הקולה שלו ומהסה את הנוכחים. ״יָא חאצ׳וּ פּוֹזְדְרַבִיטְס סְבוֹיוּ דוֹרוֹגוּיוֹ וְנוּצְ׳קוּ,״ הוא מקרב אליו את נכדתו הבלונדינית שיושבת לצדו והיא מתקרבת אליו בחוסר רצון. ״ואחד במאי שמח.״ כל הנוכחים מרימים את כוסות הקולה שלהם ומשיקים אותן. ״אחד במאי שמח! מזל טוף!״ הם אומרים במבטא רוסי־אמריקאי־יידישאי. אמה של יוליה מוציאה מתחת לשולחן קופסה עטופה בנייר צלופן אדום ומעניקה לה אותה לקול מחיאות הכפיים של יושבי השולחן, ידיהם המלוכלכות טופחות זו בזו ומתיזות קטשופ ושאריות קטנטנות של חסה ועגבנייה לאוויר. ״וואט איז איט?״ שואלת יוליה בחוסר חשק. ״איטס אה סורפרייז.״ היא קורעת את הנייר בזריזות, פותחת את הקופסה ושפתיה החשוקות מתרחבות בחיוך. ״או מיי גאד, איי קנט בליב איט. ת׳נקס מאמא, ת׳נקס דאדי.״ היא שולפת מהקופסה זוג נעלי נייקי אייר מקס ורודות עם כריות אוויר ומניפה אותן למעלה.

״איטס דה בסט. איי לאב מיי בירת׳דיי. איי לאב פירסט אוף מאי!״ היא מודדת את הנעליים ומדגמנת אותן מול הנוכחים, עושה הליכת ירח הלוך ושוב לאורך המסעדה בתנועות שאמורות להזכיר את מייקל ג׳קסון אבל הן גמלוניות וחסרות סדר, והסניקרס החדשים משחררים ציוץ עכברי בכל מפגש של הגומי עם רצפת הלינוליאום. הראש שלי מתפוצץ. ״סטופ איט,״ אני צועק אליה, והיא עוצרת את הליכת הירח השחצנית שלה בעודה במעופה. נותנת בי מבט מתגרה וממשיכה. נוגעת בקיר אחד וסוחבת את רגליה אל הקיר השני, מקיר אחד לקיר שני, מקיר אחד לקיר שני, מקיר אחד לקיר שני. שאר הנוכחים כבר איבדו עניין והפסיקו להתבונן בה. הם עסוקים בשאריות המזון שלהם. צווחות הסניקרס נמשכות. הוורידים בראש מתפוקקים. ״למה אתה כל כך אדום?״ שואלת אותי אמי. אני לא עונה לה. אני מרגיש אדום. חום הגוף מטפס מעלה. הפצע הפתוח שעל הגב בוער כאילו כיבו עלי סיגריה. הראש פועם בכאב בלתי נסבל. אני לוקח את כוס הקולה הקרה ומצמיד אותה אל המצח. מוציא מתוכה כמה קוביות קרח ומורח אותן על לחיי הבוערות. מעביר אותן על המצח. יוליה ממשיכה בהליכת הירח וכל מה שאני יכול לשמוע זה את צווחת הסניקרס. ״סטופ איט. פליז,״ אני מבקש. היא מתעלמת וממשיכה את הליכת הירח שלה מצד אחד לצד שני. צד אחד, צד שני. צד אחד, צד שני. הפה שלי מהביל ככבשן ומשקפי הראייה העקומים מעלים אדים. אני לא יכול לראות כלום. רק ערפל שמתוכו בוקעות צווחות של גומי שפוגש רצפת לינוליאום. הערפל הופך לחום ומיד לשחור. חולשה גמורה משתלטת עלי. איברי נעשים רפויים. אני מרגיש כיצד אני צונח מהכיסא אל הרצפה. הראש שלי נוחת ראשון על הלינוליאום ואחר כך הגוף הכבד. אני לא רואה כלום. לא שומע כלום. ״אני לא מאמין, זה קורה שוב,״ אני חושב לעצמי. צווחות הסניקרס והגומי השתתקו. לפחות זה. לא ברור כמה זמן עובר עלי בשכיבה מעולפת על הרצפה. אני מרגיש שמנערים אותי. מישהו אוחז בכתפי. מישהו שופך עלי נוזל קר. מישהו מרים את הרגליים שלי. שטף חזק של דם מגיע למוח. אני פוקח את העיניים. מסביבי פרצופים מבוהלים. ״איפה אני?״  – ״באמריקה,״ עונה הדוד בוריס, שמחזיק בידו כוס קולה ריקה, ״אתה באמריקה עכשיו.״


מתוך "הישראלי הנצחי" מאת ניסן שור, שיראה אור ב-2017 בהוצאת כתר.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: הישראלי הנצחי! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%a0%d7%a6%d7%97%d7%99/