search
בקריאה כעת: הכישרון לאושר | מרינה גרוסלרנר
search

מרינה גרוסלרנר | מקור:עברית

הכישרון לאושר

הוא מסתכל על האי שלהן ממקומו על שפת הבריכה. האי נמצא בתוך אחת הבריכות. למעשה מדובר במערכת של בריכות מחוברות, כל אחת בצורת כליה ובגודל משתנה. האיים פזורים בין הבריכות, מחוברים במסדרונות ליבשה. שניים מהאיים המרוחקים גדולים דיים כדי להכיל חבורה של חמישה או שישה אנשים. אחרים הולמים רק זוג או אדם בודד, אולי שחיין שהתעייף או מתבגרת שמעדיפה להתרחק מהוריה.

האי שלהן קטן יחסית, אולי נועד לזוג אוהבים. לכן שלושתן נאלצות להצטופף. הן שרועות-שעונות זו על זו. עורן בוהק ממים ומקרם שיזוף. שלושה גופים נשיים בשלושה גוונים שונים. הן משנות תנוחה כגוף אחד, כאילו תיאמו את השינוי ביניהן, נעות באיטיות עצלה של כלבי ים. הן מצחקקות. מעניין על מה הן מדברות. אם יתקרב ישתתקו מיד. אם ינסה לשאול אחר כך על מה דיברו, רחל תנסה לענות, אבל קשה לו להאמין שתצליח. היא בטח תגיד שהיא לא זוכרת. אולי היא באמת לא זוכרת. השיחה שלהן היא כמו להקת דגים בים: שטה, מתפרדת, מתפצלת, ומתאחדת שוב. בטח באמת קשה לזכור שיחות כאלו אחר כך.

בעצם לא כולן מדברות ככה. ברור שלא כולן. לאמא שלו, שיסלח לו אלוהים, לא היו חסרים קצוות חדים.   

הוא בוחן אותן שוב, בחדוות בעלוּת. אפילו מכאן נדמה לו שהוא יכול להריח את ניחוחות הקוקוס והשמש שמדיף עורן. כך בוודאי התמוגג המלך שלמה על אלף נשותיו.

כן, זה היה רעיון טוב לצאת לחופשה הזאת. פעם, כשהילדים היו יותר קטנים, הם היו יוצאים הרבה לחופשות משפחתיות עם כל האחים והאחיות והנשים והבעלים, אבל מתישהו זה הפסיק והם אפילו לא שמו לב מתי בדיוק זה קרה.

*

היא מתבוננת מרחוק בבעלה בעגלגלותו המוצקה, בכרסו הקטנה המזדקרת. לא ממש כרס, יותר בטנון של נחת, עדות לגבר בן חמישים השמח בחלקו.

הוא התחיל את דרכו כנהג דחפור. עכשיו יש לו צי של דחפורים שהוא עדיין נהנה לפקח עליו כמו ילד שנהנה לפקח על רכבות הצעצוע שלו. לפני כמה שנים הוא גם התחיל לצייר. אפילו על פי הקריטריונים הסלחניים שלה הוא צייר בינוני, אבל הוא נהנה מזה. רוב הזמן הוא מצייר פרחים וכדים. לפעמים הוא מצייר אותה ואת הילדים. בציורים שלו היא תמיד נראית צעירה מאוד, כפי שהיתה כשפגשה אותו, לפני שלושים וחמש שנים ושלושה ילדים. היא לא יודעת אם להיעלב או להרגיש מוחמאת.

  

*

 "את נשרפת," אומרת לה, שַֹרַיי. "את צריכה לשים משהו." היא מורה על לחייה. "אני בסדר?" היא שואלת. "אני מרגישה קצת חם בפַּנִים."

 "ואני מרגישה קצת חם בפְנִים," צוחקת קארין. "תגידו," היא לוחשת ופוערת את עיניה, "הוא באמת לא לבש תחתונים מתחת או שזה סתם נדמה לי?"

 "איכס, מגעילה," סוטרת שריי על זרועה של קארין. "אני לא מאמינה ששמת לב לדבר כזה."

 "כאילו שאפשר לא לשים לב," מוחה קארין. "ואל תגידי לי שאת לא שמת לב."

שריי מחייכת אך אינה עונה.

 ברור שהיא שמה לב. איך אפשר לא? בחור כל כך יפה. 

 "אתן חושבות שהוא הומו?" שואלת קארין.

 "די, נו," מוחה שריי. היא המבוגרת שבהן, בת חמישים וארבע, ולכן ממלאת, באי-רצון מופגן, את תפקיד המזועזעת. "וחוץ מזה, אם הוא לא?" היא תובעת, "מה היית עושה? שוכבת איתו?"

 "ברור!" צוחקת קארין, ומיד פורצת בצחוק. "לא, בטח שלא. סתם סקרנות."

קארין היא לא רק הצעירה שבהן אלא גם אשת הקריירה ואשת העולם הגדול. בגיל שלושים ושבע יש לה עסק מצליח לייצור נעליים והיא טסה בכל העולם. היא גם אוהבת פסטיבלים של מוזיקה אלקטרונית. ככה היא גם פגשה את עופר, שצעיר ממנה בשש שנים. היא ועופר בכלל לא היו אמורים לבוא. שריי הזמינה את בת דודתה אריאלה ואת בעלה, רונן, להצטרף אליהם. אריאלה ורונן כבר קנו חבילה, אבל בסוף רונן נקע את הרגל והעביר את הכרטיסים ואת חבילת הנופש לזוג הצעיר. עופר וקארין התחתנו לפני פחות משנה ועד אותה נסיעה רחל לא ממש הכירה את קארין. היא גילתה שהיא מחבבת אותה, אם כי לפעמים הרגיז אותה האופן שבו קארין לקחה לעצמה את תפקיד הילדה השערורייתית ודחקה אותן לתפקיד הדודות המזועזעות. היא שמה לב כשכאשר קארין נמצאת איתן הקול שלה שונה, ילדותי, מתפנק, גבוה יותר מהקול שבו היא מדברת כשיש אנשים נוספים בקרבת מקום. היא בטח היתה לועגת לה אם היתה יודעת שיעקב הוא הגבר הראשון והיחיד שלה.

 

*

הוא מתגעגע לימים שהילדים היו קופצים עליו בבריכה ועומדים לו על הכתפיים ומתפעלים מקפיצות הראש שלו מהמקפצה הגבוהה, מסתכלים בגאווה לצדדים כדי לוודא שכל הילדים האחרים מבינים שזה אבא שלהם, שקופץ ככה.

הוא יודע שזה מגוחך לצפות מבנים בני חמש-עשרה ושבע-עשרה ומילדה בת שלוש-עשרה להתפעל מקפיצות הראש שלו, אבל זה בכל זאת מכאיב לו. הוא אפילו לא בטוח שהוא עדיין יכול לקפוץ ראש מהמקפצה הגבוהה. נדמה לו שכן. הוא בסך הכול בן חמישים ועדיין חזק. יד ראשונה במצב טוב, הוא מחייך לעצמו, אבל האמת שאפילו לא בא לו לנסות.

זה משגע אותו שהקטנה שלו, הילדה הקטנה שלו, כבר בת שלוש-עשרה. היא נראית גדולה לגילה, מתבגרת מהר, כמו כל הנשים במשפחה של רחל. כבר מגיל אחד עשרה יש לה מחזור. מעניין אם היא יודעת שהוא יודע. אולי היא חושבת שאמא שלה לא מספרת לו כאלה דברים. כבר כמה פעמים הוא רצה להגיד לה שזה בסדר, שהיא יכולה לספר, שאין לה מה להתבייש. אבל הוא בעצמו התבייש, ואולי חשש שההודאה שבתו הפכה לאישה תמחק את הילדה הקטנה שלו.

איפה הילדים עכשיו? היה נדמה לו שהם אמרו לו בבּוּפֶה בארוחת הבוקר שהם הולכים עם בני הדודים התאומים ובת הדודה לעיר לשופינג. הוא משתגע מהמילה הזאת, "שופינג". כאילו שזה באמת עיסוק, משהו אמיתי לעשות. מצד שני, מה איכפת לו? שיהיה להם לבריאות. שייקנו, שייהנו. לו לא היה כלום כשהיה בגילם והוא שנא את זה. עד היום הוא זוכר את כל הדברים שהשתוקק אליהם: כל האוכל הטעים, כל התקליטים, כל מכנסי הג'ינס האמיתיים, האמריקאיים, לא הכאילו-אמריקאיים שאמא שלו היתה קונה לו אצל התופרת הרומנייה בלי השפתיים.

הוא לא האשים את אמו על כך שהיא לא מסוגלת לספק לו את כל אלו. לא, בטח שלא. היא היתה אלמנה והוא ידע שהיא נלחמת בשיניים כדי לגדל אותו. היא עבדה שתים עשרה-שעות ביום בניקיון כדי להישאר בדירה באזור הטוב של העיר, כדי לאפשר לו ללמוד בבית ספר טוב, לתת לו סיכוי.

לא, המחסור הכאיב לו פחות מהאופן שבו היא אטמה את עצמה בפני החיים. פעם הם הלכו ברחוב והוא הראה לה משהו בחלון הראווה, והיא אמרה קצרות, בקושי מפנה את מבטה, אני כבר לא רואה את זה. לימדתי את עצמי לא להסתכל. והוא הבין פתאום שזאת לא סתם צורת ביטוי, שהיא באמת לימדה את עצמה לא להסתכל. והוא ניסה לדמיין איזו משמעת עצמית, או אולי ייאוש, צריך כדי לא לרצות יותר שום דבר יפה, או נעים או מפנק. כשדמיין את עצמו ככה, הרגיש שעוד ניצן מהאהבה ומהתשוקה שלו לחיים נגדע, עד שלא נשאר כלום, רק קליפה קשה של רגש חובה, ואף על פי שידע שעליו להיות אסיר תודה על כל ההנאות שהיא מנעה מעצמה למענו, הוא חש טינה. ובושה בטינה הזאת. וטינה על הבושה. וכל הפְּנים הצעיר והמשתוקק שלו הסתחרר מרוב רוצֶה, רוצֶה, רוצֶה!

הוא זכר שפרץ הרגשות הזה באמת עשה לו סחרחורת. כנראה הדבר ניכר בפניו כי אמא שלו אמרה, "אתה חיוור. אתה בסדר?" והוא אמר: "אני לא מרגיש כל כך טוב." וזה היה נכון. הוא באמת לא הרגיש כל כך טוב. ובניגוד למנהגה, היא עצרה והכריחה אותו לקנות לעצמו בקבוק קולה. הוא הציע לה את הבקבוק כמה פעמים, אבל היא הורתה לו לגמור הכול ולא הסכימה להחלוק איתו, אפילו לא בלגימה אחת קטנה, למרות שזה היה יום אוגוסט לוהט, והוא שוב חש את אותה תערובת של אשמה ובושה וטינה, ואמר, "אני מרגיש יותר טוב."

*

"הם בטח שמים אותם כל כך יפים בשביל התיירות הזקנות," אמרה קארין.

"זקנות כמונו את מתכוונת?" הרימה שריי גבה.

"נו בחייך," אמרה קארין בפייסנות לא אופיינית, "גם אני יכולה להיות אמא שלהם. בני כמה אתן חושבות שהם? עשרים וחמש? שש?"

הן לא ציפו שהמעסים, או המסז'יסטים, או איך שלא קוראים לזה, יהיו גברים. הן ציפו לנשים. כשהמסז'יסטים ראו את הפתעתן, אמר להן אחד מהם שהן היו יכולות גם לקבל מסז'יסטיות, אבל הן החליטו להישאר. מה כבר יכול לקרות כשחמש נשים ושני מעסים נמצאים בחדר אחד?

הם באמת היו יפים. ממש יפים. היית צריכה להיות עיוורת כדי להתעלם מזה. היא שאלה את עצמה מאיפה הם מצאו בחורים כל כך יפים. הגברים הטורקים הם בדרך כלל לא כזה להיט גדול. קארין בטח צודקת: הם בטח בכוונה שמו בחורים כל כך יפים בשביל הנשים. היו במלון הרבה תיירות. לא רק ישראליות וטורקיות, אלא גם אירופיות, שעשו את כל הדרך לכאן בעקבות השמש ועכשיו נראו מבועתות מפניה.

שני המסז'יסטים התחילו עם שתי הנשים בקצה החדר, גרמניות או אולי הולנדיות, שנראו לרחל כמו אם ובתה. קארין אמרה שהיא מקווה שהיא תקבל את המסז'יסט היותר יפה. היא אמרה את זה בעברית, אבל המסז'יסט נשא רגע את עיניו והתבונן בקארין בחיוך, כאילו הבין. אולי הוא באמת הבין, חשבה רחל. הרי יש פה כל כך הרבה תיירים ישראלים.

 

*

כשהוא רואה אותן כך, את שלושת הנשים היפות האלו, לחות ממים ומשמן שיזוף כאילו הפכו את עורן פְּנים לחוץ, הוא נזכר בשלושת האחיות שהתגוררו בדירה הסמוכה לדירתו. לפעמים היתה אמן מרחמת על הילד שהסתובב באופן קבוע עם מפתח והיתה מכניסה אותו לביתן. שלושת הבנות היו מבוגרות ממנו בשנים אחדות ואימצו אותו על תקן צעצוע. הוא אהב את המשחקים שלהן. הם היו שונים מהמשחקים של הבנים. הן היו מגפפות אותו, ולשות אותו כמו בצק, ומלטפות את שיערו. היה לו שיער נהדר. תלתלים גדולים, סבוכים, של שיער חום כהה בוהק. ידיהן היו מתחפרות בפרוותו המפוארת.

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 9

לפעמים הם שיחקו ב'תצוגות אופנה'.

"ועכשיו לקולקציה האחרונה של שנת שבעים ושתיים!" היה מכריז בקולו הצפצפני לקול מצהלותיהן – הוא היה אז רק בן שש או שבע –  ומעכס יחד איתן לאורך מסלול דמיוני על נעלי העקב של אמן.

אבל המשחק המועדף על כולם היה ללא ספק "צמרמורת", שתמיד קדמו לו ויכוחים ארוכים שנסבו סביב השאלה תורה של מי להיות המצמררת ותורה שלי מי להיות המצוּמררת. כשהגיעו לבסוף להסכמה, היתה המצוּמררת נשכבת על בטנה על השטיח, מושכת בהבעה חסודה את חולצתה וחושפת את גבה למצמררת, שהיתה מעבירה את אצבעותיה בקצב משתנה לאורך עמוד השדרה, מהעורף מטה, מטה, גולשת בהיתממות עד מתחת לקו הגומי של התחתונים אל עצם הזנב.

מאחר ומילא ברצון את תפקיד המצמרר ומעולם לא דרש את התפקיד הנחשק יותר של המצוּמרר היו שירותיו מבוקשים ביותר. הן שיחדו את גאוותו בהטיית צוואריהן מלאי החן, בהפגנות התמכרות גלויות לאצבעותיו הקטנות והחמדניות, ובאנקות עונג נוקבות יותר מאלו שזיכו בהן את אחיותיהן. הן אמרו שיש לו כישרון טבעי לזה. הוא עדיין שמר על הכישרון הזה. הוא יודע שעדיין יש לו את הכישרון הזה. הוא ידע שזה נכון. כשהיה מניח עליהן את כפות ידיו שאר העולם היה נעלם. כל מה שנותר היה העור החם תחתיהן. הוא היה מניח אותן ומקשיב להן באצבעותיו, מתעלם מהצחקוקים ומההתפתלויות שלהן עד שהן היו נרגעות ונשימותיהן היו נעשות איטיות ועמוקות יותר, כמו חיות קטנות המהופנטות מפנסי מכונית.

אפילו אז היתה בו העורמה להסתיר את להיטותו אחר המשחק.

כשבגרו איבדו בו עניין. הן היו חולפות על פניו במדרגות, מתנשאות עליו באביזרי הנשיות החדשים שלהן, ושואלות בפניהן האטומות, הבוגרות: "מה שלומך?" וגם: "מה שלום אמא שלך?" הוא היה עונה בנימוס מרוחק, צונן כשלהן, אך המשיך לנצור את הטופוגרפיה של חוליות השדרה הבולטות ועצמות השכם הנוקבות, ואת הניחוח של שמפו הוואי, זיעת ילדוּת, מנדרינות ומחקים צבעוניים.

*

היא ויעקב אהבו את טורקיה. את יוון ואת טורקיה. זה כבר הביקור הרביעי של שניהם כאן ביחד, והשישי של יעקב. פעם הם היו נוסעים בעיקר ליוון, אבל מאז הלאדינו הם נסעו הרבה יותר לטורקיה. מוזר עכשיו לחשוב שהכול התחיל בקלטת צנועה של שירי לאדינו שהיא נתנה לו ליום הולדתו השלושים ושמונה. משנה לשנה הוא התעמק בתחום יותר ויותר. הוא אפילו למד להשתמש באינטרנט כדי להחליף מידע עם אספנים ומומחים מישראל ומרחבי העולם.

גם הפעם הם הגיעו בגלל זה לטורקיה לפני כולם, לא ישר לאנטליה, כמו השאר, אלא לאיסטנבול, כדי שיעקב יוכל להשתתף בכנס בינלאומי על לאדינו. היא כבר חדלה להיות המומה ממעמד בר-הסמכא שרכש לעצמו ומהכבוד שבו אנשים, אפילו פרופסורים מהאוניברסיטה, פנו אליו.

בערב האחרון של הכנס הוא אמר שיש לו הפתעה בשבילה. היא לא הצליחה לנחש מהי עד שהוא פצח בשירת  Adio Querida לפני האולם המלא באנשים. היא הסמיקה. זה היה השיר שהוא נהג לזמזם באוזניה אחרי שתינו אהבה בשנות נישואיהם הראשונות. היה מוזר לשמוע את השיר שלהם לפני כל כך הרבה אנשים. היא לא היתה בטוחה אם זה מוצא חן בעיניה, אבל יעקב היה כל כך נרגש וגאה שהיא לא חלקה איתו את ספקותיה.

 

*

רחל עברה לשכונה שלו ולבית הספר שלו כשהם היו בני ארבע-עשרה. הוא לא התאהב בה מיד, אם כי לפעמים, בשביל הסיפור, הוא טען שכן. "כמו יעקב שהתאהב ברחל מיד כשראה אותה על שפת הבאר," נהג לומר, אם כי, למען האמת, הוא היה מאוהב אז במישהי אחרת, מישהי גבוהה ויפה. סמדר? ואולי הדס? איזה שם ריחני בכל אופן.

היה לו כל כך קל לתקשר עם רחל שהוא אפילו לא חשב בכיוון. הם היו ידידים במשך קרוב לשנה לפני שהבינו שהם מאוהבים. היום הוא חושב שהפעם הראשונה שהוא הסתכל עליה אחרת היה ביום שבו סיפר לה על כל הקורבנות שאמו הקריבה למענו. הוא לא זכר מה הוביל לשיחה. הוא רק זכר שאותה נערה בת חמש-עשרה, במקום לרחם על אמו, נתנה בו מבט קצר ופסקה בענייניות: "היא היתה יכולה להתחתן שוב. היא לא האלמנה הראשונה והאחרונה שנשארה עם ילד."

והרי הוא תמיד הרגיש שהוא, בעצם קיומו, גזל מאמו את נעוריה, את יכולתה להיות מאושרת. כה עמוקה היתה תחושת האשמה שהיתה טבועה בו כלפי אמו שהמחשבה שהיתה עשויה לא רק להתחתן שוב, אלא לעשות דבר מה, ולו הקטן ביותר, כדי להיטיב את חייה, על אף נוכחותו, כלל לא עלתה על דעתו, כפי שלא עלה על דעתו שייתכן שהפניית העורף של אמו כלפי האושר, צייקנותה קפוצת השפתיים כלפי החיים, קדמה לו, או שיש בכלל אפשרות, שמותר לו, לחוש משהו חוץ מרגשי אשמה כלפיה.

הוא בהה ברחל, המום. המחשבה הזאת, שלאמו היתה ברירה, היתה מסעירה. היא גרמה לו לחשוב שגם לו יש ברירה! זה פרם את החוט הראשון בפקעת רגשי האשמה שצמח בתוכה, והוא נצמד אל הנערה בת החמש-עשרה שהצליחה להאיר את הסבך בתבונה עיוורת של יצר קיום.

לפעמים הילדים היו צוחקים עליהם; יחד מגיל חמש-עשרה. מי היום מתחתן עם החברה הראשונה שלו מגיל חמש עשרה? אבל בעצם גם אז לא הרבה התחתנו עם החברה הראשונה שלהם מגיל חמש עשרה. כשהיו אומרים את זה, הוא היה צוחק איתם, אבל בעמקי לבו ידע שאם היה מבוגר יותר המרירות של אמו היתה נשארת טבועה עמוק מדי בנפשו וגורמת לו לדחות את האושר שהוצע לו. מאחר שהיה צעיר, ובר מזל, הוא השכיל לפרוש את זרועותיו אל האושר כשזה נקרה לו בדרכו ולקבוע בו את נחלתו, ועד היום ראה בכך את הישגו הגדול ביותר.

הוא התקשה לנסח את המחשבות האלו בבהירות, ובוודאי שלא ניסה להסביר אותן לילדיו. לכן הניח להם ברוח טובה להתלוצץ על ההורים הפרימיטיביים שלהם, והתגונן בטענה שעם השמות שלהם, אתם יודעים, פשוט לא היתה להם ברירה.

*

קארין התלוננה שלוקח להם מלא זמן.

"אני מתה על מסאז'ים," היא אמרה ונתנה ברחל ובשריי מבט מתגרה, כאילו ציפתה שתסתור את דבריה.

"גם אני," אמרה שריי.

לדעת רחל קארין נראתה קצת מאוכזבת.

"אם הייתי יכולה," הוסיפה קארין בנימה תחרותית, "הייתי הולכת חמש פעמים בשבוע!"

"שבע!" פסקה שריי.

רחל התערבה בשיחה ואמרה שלדעתה הן מגזימות. כלומר, מסאז'ים זה נחמד והכול, אבל היא באופן אישי מעדיפה אוכל טוב, חברים, שמש, ים, ואם אפשר, אז הכול ביחד.

אחרי זה הן השתתקו. מהחום. מהאדים. שני המסאז'יסטים, המאוד-יפה, והפחות-יפה-שעדיין-היה-מאוד-יפה, סיימו עם המאסז' לשתי הגרמניות או ההולנדיות וניגשו לקארין ושריי, שהיו הבאות בתור.

רחל שכבה על בטנה והסתכלה. הכול מצא חן בעיניה בחדר הזה: האולם הגבוה, המקושת. צבעי החמרה. חלונות הכוכבים הזעירים עם הזגוגיות בגווני כחול וטורקיז שהיו קבועים בחלקו העליון של האולם. מיטות הטיפול שבסיסן סלעי בזלת גדולים ופסגתן לוחות עץ בהירים, שעליהם השתרעו הלקוחות על מגבות שעירות משובחות.

 

*

 

קארין כל הזמן אמרה שהיא רוצה את הבחור היפה, אבל כשהוא ניגש אליה לבסוף היא לא הפסיקה להתלוצץ ולקשקש ואפילו לעשות קולות כאילו היא גומרת, עד ששריי, שהיתה רוב הזמן שקטה מאוד תחת ידיו של המעסה שלה ורק נאנחה מדי פעם בהנאה, רטנה, "אלוהים, אני מקווה שאת לא מקשקשת כל כך הרבה כשאת שוכבת עם עופר."

"למה?" התריסה קארין בחדוות קרב. "את חושבת שאישה צריכה לשכב בחושך בתנוחה המיסיונרית?"

"תראו אותה," אמרה שריי לאף אחד מסוים, "אפשר לחשוב שזאתי המציאה את המין רק בגלל שאנחנו לא מדברות על הדגדגן שלנו כל הזמן."

רחל ציחקקה בעיניים עצומות וחשבה, כל הכבוד, גיסה. אחת אפס לטובת הזקנות.

זה השתיק את קארין לחמש שניות בדיוק, לפני שהיא התחילה לקשקש שוב.

"Quiet, lady," אמר לבסוף המעסה-המאוד-יפה. "Your muscles are like – " הוא קפץ את אגרופו כדי להראות את מצב השרירים של קארין. "I am not can penetrate you."

זה היה המשפט הארוך ביותר שלו. עד אז הוא רק אמר:Towel. Revolve. Back. On the belly, מלווה את המילים בתנועות הבהרה.

רחל פקחה את עיניה וראתה אותו מניח את כף ידו הפרושה על גבה של קארין, כמו מאלף שמבקש להרגיע סוסה נרגשת. והיא אכן נראתה כמו סוסה נרגשת, עם רעמת השיער הג'ינג'ית הפרועה והעור המנומש, הנוצץ משמן וזיעה.

למרבה הפלא, קארין אכן השתתקה והניחה לעצמה להתמסר לכפות ידיו. היו לו כפות ידיים יפות מאוד. כמו של פסל, אם כי רחל לא היתה בטוחה איפה היא ראתה את הפסל הזה. היא נהנתה להסתכל עליו. מילדותה אהבה להתבונן בבעלי מלאכה טובים בעבודתם. רק מההתבוננות בו בשעה שעבד ידעה שהוא בעל מקצוע מעולה. עיניו הפקוחות היו בלתי-רואות והקשיבו לגוף שתחתיו בריכוז עמוק. פניו היפות לא נראו עכשיו לא צעירות ולא מבוגרות אלא חסרות גיל.

מדי פעם הוא בחש בעזרת כף עץ ארוכה בקערת אמייל שניצבה על מעמד נחושת גבוה לידו. כשעשה זאת, נישאו מהקערה אדים מהבילים וניחוח הוורדים התחזק.

היא ידעה שהוא מודע למבטה אך תנועותיו נותרו מדודות, שקולות. זה היה מפתה לחשוב שהרוגע שלו לנוכח מבטה נובע משחצנותם של היפים במיוחד, אלו שמורגלים כל חייהם למבטיהם של אנשים, אבל משום מה היה ברור לה שלא בכך מדובר. היתה בו הדרת כבוד ורצינות של כוהן גדול בטקס עתיק ומלא הוד.

רחל עצמה את עיניה והתמכרה לנמנום נעים.

*

הוא התאהב ברחל כשם שהתאהב במשפחתה. פעם שמע שאיזה סופר, הוא לא זכר את שמו, אמר שכל המשפחות המאושרות מאושרות בדרכן, ושכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה. הוא לא הצליח להבין איך מישהו שאמר כזאת שטות יכול להיחשב לסופר גדול. היה לו ברור שאושר הוא לא דבר בנאלי. מבחינתו היה האושר הביתי שלה ירושתה הטובה ביותר, טובה לאין שיעור מהסכום הראשוני שנתנו לה הוריה כדי לרכוש את דירתם הראשונה, או מהעזרה שהושיטו להם בשנות נישואיהם הראשונות.

Psst, you might also like:
אוגוסט

סבה וסבתה היו הניצולים היחידים ממשפחותיהם הענפות בקהילת סלוניקי העתיקה. כל השאר כלו בעשן ולא הותירו אחריהם אפילו תצלומים משפחתיים. אבל סבה וסבתה, ובעקבותיהם גם ילדיהם, ואפילו נכדיהם, מאוחר יותר, המשיכו לדבר על בני המשפחה המתים בנימה של היתול ושל זעם, בלהט של מריבות משפחתיות עתיקות. הם העלו עוולות ישנות שרק המעורבים בהן זכרו על מה נסבו, וריכלו על אהבות אסורות במתק מלוחשש של רכילות טרייה, ובכך שימרו את גחמותיהם של המתים ואת אישיותם הייחודית. יעקב התקשה להאמין, כשהאזין להם, שכל אותם אנשים אינם בין החיים כבר עשרות שנים, או שמתו מוות נורא בנסיבות מחרידות.

הסב והסבתא התגוררו בדירה סמוכה לדירת הוריה של רחל. זאת היתה הסיבה העיקרית שבגללה הם עברו לשיכון שלו מלכתחילה. הסמיכות הזאת איפשרה לסבתא, פוּרְטוּנַה שמה, לשמור על רחל ושלושת אחיה ואחיותיה כאשר האם והאב החליטו לפתוח את המאפיה, ולמשפחתה של רחל לארח חברה לסבתא כאשר בעלה, ששירת כקברניט בחברת צים, נעדר.

הוא זכר אחר צהריים אחד מסוים, זמן קצר אחרי שהוא ורחל הבינו שהם זוג. זה היה יום שבת והם ישבו במרפסת עם הסב והסבתא. על שולחן הכתר פלסטיק העגול היתה פרושה מפת שעוונית לבנה שעליה ניצבו שלוש קערות: קערה גדולה מזכוכית נקבובית בצבע חום שהכילה פלחי אבטיח; קערה בינונית מזכוכית ענברית שהכילה גבינה בולגרית; וקערה קטנה, חלקה ושקופה, שהכילה זיתי קלמטה שחורים.

"לאט," אמרה הסבתא כשהסבא מזג ליעקב ולרחל את הצִ'יפּוֹרַה. "הם בסך הכול ילדים."

"גם כן ילדים," צחק הסבא את צחוקו העמוק, המתגלגל. "אנחנו בגילם כבר היינו נשואים."

אנשים יפים הם היו. הסבא, שזוף עם עיני הפול ניומן הכחולות שלו, והסבתא, עם הצמות העבותות הכסופות שהיו קלועות לה סביב ראשה בתסרוקת שאפילו אז היתה מיושנת.

לפני כמה חודשים יצא לו לראות בנשיונל ג'אוגרפיק סרט על שועלי שלג והוא מיד נזכר בה. כזה שיער היה לה, כמו פרווה מפוארת של שועל שלג.  

מכל הילדות והנכדות היתה רחל הדומה ביותר לסבתה. ממנה ירשה את עור הדבש הנפלא, דבש כהה וסמיך של פרחי אקליפטוס, ואת הגזרה התמירה ששמרה על מוצקותה ועל זקיפות קומתה גם אחרי שלושה ילדים. אבל את השיער, למרבה הצער, היא דווקא לא ירשה. 

הסבתא כבר בטח היתה אז בת חמישים וקצת, אבל בכל פעם שבעלה היה מרפרף בידו על ידה שאחזה בסכין הקהה של הגבינה הבולגרית, היתה מסמיקה עמוקות. אפילו יעקב, שהיה אז עדיין נער, הבין שהסב עושה זאת בכוונה, נהנה להלהיט כל פעם מחדש את לחייה של רעייתו.

בפעם השלישית שעשה זאת, סטרה לו הסבתא קלות על ידו. הסב החזיר לה מבט שובב, מתגרה, עד שהיא נאלצה להשפיל את עיניה ולמלמל, "בחיי, יותר גרוע מילד."

*

היא היתה האחרונה בתור. שני המסז'יסטים, שהיו לבושים באופן זהה, בשארוול ובחולצת פשתן לבנים ודקים עם רקמה במפתח הגרון, כאילו עמדו לפצוח בריקודי עם, סיימו כמעט בו זמנית לעסות את שריי וקארין. רק עכשיו הבחינה רחל שהגרמניות, או ההולנדיות, כבר הלכו, אם כי לא היה לה מושג מתי הדבר התרחש. 

היא ידעה שזה טיפשי אבל גם היא שמחה כשגילתה שנפל בחלקה המסז'יסט היפה, אבל ברגע שהניח עליה את ידיו הבינה מה היה הדבר שגרם לקארין להתפתל ככה. מחשבותיה דהרו, מביכות, מבישות. תחילה תקף אותה התקף שחצנות נשית בלתי קרוא והיא מצאה את עצמה מקווה שהוא מבחין ביופיו של גופה. אחר כך עלתה בה המחשבה שהוא בוודאי כה מורגל לגופות נשיים –  יפים ומכוערים, רזים ושמנים –  שכבר חדל לראותם, כמו גניקולוג. המחשבה הזאת, שהיא רק קליינטית, פציינטית, מקרה, העליבה אותה עד עמקי נשמתה, המחשבה שהגוף הזה, החד פעמי, ששירת אותה כה יפה, הגוף הזה שהעניק לה עונג וכאב ושמחה, חסר משמעות בשבילו פגעה בה, כאילו מנעו ממנה הכרה בחד פעמיותה, באנושיותה. זמן מה לאחר מכן התחילה ללחך אותה התשוקה, כמו לשון גדולה ונעימה של כלב, עדיין קטנה ולא ממוקדת אך כבר בלתי ניתנת להכחשה. היא ניסתה להגיד לעצמה שהוא היה יכול להיות הבן שלה, אך בו-ברגע גם הודתה שהוא לא נראה כמו הבן של אף אחת, כאילו נולד מתוך עצמו, מתוך יופיו. המחשבה על יופיו, שהמשיך לזרום אליה דרך ידיו, נסתר מאחוריה ועם זאת מוחשי מאוד, גרמה לה לנטור טינה ליופי הזה שהותיר אותו נישא ובלתי מושג ומבוצר, נראה אך בלתי רואה. ובתוך כל סבך המחשבות האלו שתקפו אותה, הבינה לפתע שכבר כמה דקות הוא אינו נוגע בה. היא פקחה את עיניה, התרוממה על מרפקיה, וראתה אותו רק עומד שם, מביט בה במבט כמעט מאוכזב. היתה לה הרגשה שהוא ציפה ממנה ליותר, שאיכזבה אותו באיזה אופן. חמתה גאתה בה. איך הוא מעז? איזו זכות יש לו להתבונן בה ככה, כאילו היא חייבת לו משהו? מי הוא חושב שהוא בכלל? ג'יגולו של חמאמים! נער שעשועים של אירופאיות בגיל העמידה! גבר צעצוע בחולצת ריקודי עם מגוחכת!

פרץ המחשבות האלו, הכועסות, הרעות, המרושעות, היממו אותה והיא היתה אסירת תודה לקולה של קארין שקטע אותן.

"משעמם לי!" ייבבה קארין.

רחל מיהרה להתיישב, נמלטת מידיו.

"אנחנו לא יכולות להשאיר את רחל לבד," אמרה שריי והתבוננה בהיסוס ברחל. ניכר שקצרה רוחה ללכת.

"אבל אני רוצה ללכת לקניון," ייבבה קארין. "ראיתי שם נעליים שאני רוצה לקנות."

"רחל?" שאלה שריי.

"מה? מה את חושבת, שהוא יאנוס אותה או משהו אם נלך?" אמרה קארין בגרסה המעצבנת ביותר שלה לילדה מפונקת.

רק עכשיו הבחינה רחל שהמעסה השני הלך, ושהיא אפילו לא הבחינה מתי זה קרה.

"רחל?" שאלה שריי שוב.

הן ישבו כולן עכשיו. שריי וקארין על הספסל. רחל מאזנת את עצמה על מיטת העיסויים, שנראתה הרבה יותר צרה עכשיו, כשישבה.

כמו לשבת על קרש גיהוץ, חשבה.

לרגע היא רצתה ללכת איתן. לברוח.

הבחור נסוג ועקב אחריהן במבטו אפילו בלי לנסות להסתיר זאת.

עיניו נעצרו ברחל, ממתין להכרעתה.

"זה בסדר," אמרה רחל לשריי וקארין לבסוף. "אתן יכולות ללכת."

"את בטוחה?" שאלה שריי באי רצון. קארין אפילו לא ניסתה להעמיד פנים, אלא מיהרה לזנק ממקומה, כמו ילדה לשמע הצלצול המודיע על ההפסקה.  

רחל השתרעה על בטנה שוב. הוא חיכה עוד זמן מה כאילו ציפה שאחת מהן תשוב לקחת חפץ ששכחה. כשזה לא קרה, הוא שב והניח את ידיו על כתפיה, והפעם חשה שלווה. המהומה שרחשה קודם במוחה נעלמה. המחשבות השתתקו. עכשיו היתה גוף בלבד, גוף שיש לו זרועות ורגליים וצוואר וראש ובטן וחזה, ויש לו קדימה ואחורה. קדימה שגזור חלקים, חלקים, כמו בובות הקרטון האלו שנהגה להלביש בילדותה בבגדי נייר, ואחורה פחות ברור, שטח הפקר.

אחרי זה אפילו החלוקה המעורפלת הזאת היטשטשה תחת מגע ידיו והיא כבר לא היתה קדימה או אחורה יותר, ולא ידיים או רגליים, אלא רק גוש של חוֹם עם מרכז, גרעין פועם של חום, גוף של נועם. עכשיו הגוף שלה לא יפה ולא לא-יפה. כי הוא לא יכול להיות פחות מיפה. הוא מקור של עונג. קציפה של מתיקות. ראחת לאקום. הגוף שלה ולחלוטין לא שלה, מפני שלא ברור היכן היא מסתיימת והיכן מתחיל העולם.  

ברור לה, לדוגמה, שחלוניות הכוכבים בצוהר מעל ראשה הם לא הגוף שלה כי הם רחוקים מדי, אבל מה לגבי האריחים המצוירים? האם הם יכולים להיות הגוף שלה?   

עכשיו גופה היא ישות עצמאית והישות הזאת כל כולה רעב. רעב למגע, למין, לאוכל, לים. לתחושות. מפלצת תחושות. מפלצת עונג חסרת בושה שרק רוצה שייגעו בה, שילטפו אותה.

ידיו טילטלו אותה קלות, כמו בצק גדול, והיא הניחה לו, נותנת אמון, מרפה מעצמה, מהרחל הזאת שדבקה בה כמו סרח עודף, הרחל הזאת שנצמדה לאני הקטן שלה כמו ילדה מפחדת בחושך. והיא התמכרה לאושר הצרוף של הלהיות, לידיו, לכהן הגדול שמזמן את השדים שלה ומגרש אותם בו-זמנית, שריד לימים אחרים, לטקסים פגאניים, לטקסי חיזור, לזעקה לברך את אדמותינו במים, להעניק ברכה לצאן ולמקנה, לנְקוּדים ולבְּרוּדים, לעצור את הבצורת, להעניק גשמי ברכה, שאם לא כן ילדינו ימותו. זעקה של יצור שיש לו אינספור ידיים כמו לאל שיווה, שהן כולן בסופו של דבר זרועותיו של יצור אחד, אדם אחד, על-אדם המורכב מכל הפריטים כולם, מאלו שנוכחים בחדר ומאלו שאינם נוכחים. מקום שהוא מיניות צרופה, שהיא חיוניות, שהיא תשוקה, שהיא חיים, שהיא כל ריקודי החיזור שנרקדו אי פעם, השתוקקות כה עזה שהיא בלתי אישית.

 

*

 

זמן רב לאחר מכן הוא הניח את ידיו על קודקודה. ידיו נחו ארוכות ללא ניע על ראשה, כמברך אותה. אולי הוא באמת מברך אותה. והיא ידעה שזה נגמר אף על פי שלא אמר דבר.

היא ציפתה לראות את פניו כשהסתובבה, אך ראתה רק את פלג גופו העליון מתנוסס מעליה, מוקף הילה רוטטת של אדים ואור.

הוא הינהן בראשו הזוהר כמאשר. הוא מסמן לה "עשר" באצבעותיו.

ראשה כבד מכדי להנהן.

היא רואה אותו נמוג לעבר הדלת בהבל החם של הוורדים.

היא שוכבת שם ומנסה להזכיר לעצמה היכן נמצא גופה, להגדיר את גבולותיו מחדש, כאילו היא יולדת את עצמה.

זה כמעט מאכזב אותה שהגבולות שהיא משרטטת כה דומים לגבולות הגוף המוכר לה, כאילו רק צרוּת אופקים, מגבלה מחשבתית, גורמים לה לשוב לגופה הישן במקום לארגן לעצמה גוף חדש, הכרה חדשה, מוצלחים יותר.

 

*

 

האם היא ישנה או שמא פרץ העיסוי לא רק את גבולות גופה אלא גם את גבולות הזמן. היא חשה את העבר דולף לתוך ההווה כמו טפטוף של ברז שבור.

טיף.

טוף.

טיף.

טוף.

 

*

 

בילדותה היו מרשים לה לישון בצהריים עם סבתה, כשסבה נעדר, או עם שניהם, כשהיה בבית. כמה בטוח היה העולם אז, בחדר השינה האפלולי, כשהתריסים רוצעים את טאפט הורדים הדהוי, תחת הסדינים ששמרו על קרירותם אפילו בלהט אוגוסט, תחת עינם הפקוחה של שני הגובלנים הרקומים במסגרות הזהב; דוכס בפאת רוקוקו, בירכות ובמעיל כנפות ארוך, ואצילה בפאה לבנה מפודרת ובשמלה תפוחה עמוקת מחשוף, קדים זה לעבר זה ממסגרת הזהב שלהם במחווה של הזמנה לריקוד.

אף על פי ששנת הצהריים ארכה שעה בדיוק, משתיים וחצי עד שלוש וחצי, היא היתה שעה קדושה. לכבודה נהגה סבתה להחליף את בגדי היומיום לאחת מהכותנות הרכות שלה. בייחוד היתה זכורה לרחל הכותונת הלבנה עם רקמת הפרחים המצליבים בפתח המחשוף ובחגורת המותניים.

פעם אחת חלמה שהדוכס בפאתו המפודרת קד לעבר הדוכסית וחורג ממסגרת הזהב שלו. אפילו בחלומה שמעה רחל את הסיכה האוחזת את תסרוקתה המורכבת של הדוכסית נפרמת בקול פקיעה, זעיר אך ברור, וראתה את שיערה המפודר צונח על פניה. אחר כך חמקה הדוכסית בתנועה רבת חן ממסגרת הזהב שלה, מממשת סוף סוף את ההזמנה לצאת במחול. הדוכס מקרב את ראשו לראשה של הדוכסית וקובר את פניו במפל שיערה עד שהם מתמזגים לחיה דו-ראשית, נעים במקצב של גלים, מיטלטלים, נסערים, משתוקקים להגיע ליבשה בטרם יטובעו, ורק כשהם  חשים ברחל העומדת להתעורר הם נחפזים חזרה, איש, איש למסגרתו.

 

*

 

היא חשה בחום ידיו. ידיו מחליקות מעל עפעפיה, נוגעות-לא-נוגעות, דוחקות בה להתעורר, לחזור.

לגוף יש דרכים משלו להגיד מה שחשוב בלי להשתמש במילים.

היא פוקחת את עיניה. הוא מורה במנוד סנטר קטן שבקטנים לעבר השעון הגדול על הקיר, ומשם לעבר הדלת. יש שם עולם שלם מעבר לדלת, ובו בעל, ילדים, בני משפחה, אנשים שהיא אוהבת.

היא מסתכלת עליו, מבולבלת.

"אני מתגעגעת לסבא ולסבתא שלי," הוא אומרת לו בקול קטן. בעברית.

הוא מהנהן בראשו, כאילו הבין. אולי באמת הבין. ומוחה דמעה מלחיה.

 

*

מה שיעקב באמת רוצה עכשיו זה להיות קטן קטן, להידחק שם ביניהן, להניח להן ללטף את שיערו ולמלמל באוזניו מילים מנחמות כמו בריזה של אחר צהריים, מילים טיפשיות, מילים חסרות מובן, מילים תינוקיות.

Psst, you might also like:
קלרה

ואחרי שהן ילטפו אותו עד שלא יישאר אפילו חלק קטן בגופו, אפילו לא גרגר זעיר בישותו, שיישאר לא מלוטף, הוא יעשה להן צמרמרות. לשלושתן, בזו אחר זו.

כל מה שהן צריכות לעשות זה לשכב שם בגופן היפה ולהניח לאצבעותיו להחליק, כאילו בהיסח דעת, אל מתחת לקו הביקיני.

*

רחל נשענת על שריי, מנומנמת. היא רוצה להגיד לקארין לשים עוד קרם. היא ג'ינג'ית והעור שלה מנומש ורגיש לשמש.

אבל היא מתעצלת.  

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: הכישרון לאושר! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%9b%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a9%d7%a8/