search
בקריאה כעת: המחרוזת | גי דה מופסן
search

המחרוזת

גי דה מופסן | מקור: צרפתית

תרגום : רויטל יהלום

מטילדה היתה אשה צעירה ויפה, שנולדה כאילו בטעות למשפחה ענייה. לא היתה לה ירושה גדולה כדי שתוכל להינשא לאיש עשיר, ולכן, בלית ברירה, נישאה לפקיד זוטר במשרד החינוך.

תמיד היא סבלה מחייה הפשוטים. הרגישה שהיא נועדה לחיי מותרוֹת. שנאה דירתה הקטנה. הקירות העירומים והרהיטים השחוקים והישנים רק הכעיסו אותה.

מטילדה חלמה על בתים גדולים ומרוּוחים, גדושי נברשות ברונזה מבריקות, כורסאות מפוארות, תמונות יקרות ומשרתים. היא השתוקקה להכיר אנשים חשובים, שיתפעלו מיופייה, עד שכל שאר הנשים יקנאו בה.

אבל המציאות היתה עגומה ואפרורית. לא היו למטילדה שמלות יפות או תכשיטים, ולכן כעסה על בעלה שהסתפק במשכורתו הדלה כפקיד.

למטילדה היתה ידידה עשירה, ז'אן שמה, שהיתה חברתה עוד מבית הספר. מאז נישאה מטילדה כמעט שלא ביקרה אצל ז'אן. לבה היה מתכווץ מקנאה כשראתה את שמלותיה האופנתיות וביתה המטופח של ז'אן. כשהיתה חוזרת מביקוריה אצל ידידתה, היתה מתייפחת לילות שלמים מרוב צער, ייאוש וקנאה.

יום אחד חזר בעלה במצב רוח מרומם במיוחד, בידו היתה מעטפה גדולה ומרשימה.

"הנה," אמר בחיוך, "יש לי משהו בשבילך."

מטילדה מיהרה לפתוח את המעטפה. בתוכה מצאה כרטיס בעל קצוות מוזהבים, מודפס בהידור רב.

"זו הזמנה לנִשְׁפִּיָּה של שר החינוך," חייך בעלה.

במקום להתרגש מההזמנה המפתיעה, כפי שציפה בעלה, השליכה מטילדה את המעטפה בכעס על השולחן.

"בשביל מה אתה חושב שאני צריכה את הדבר הזה?" התרגזה.

"אבל, יקירתי, חשבתי שתהיי מאושרת. לא בקלות השגתי את ההזמנה הזאת. תוכלי לפגוש במסיבה אנשים חשובים מאוד. אפילו את שר החינוך עצמו."

מטילדה הביטה בבעלה בקוצר רוח. "ומה אוכל ללבוש לנשפיה מפוארת שכזאת?" שאלה ברוגזה.

"הו… את השמלה שאת לובשת כשאנחנו הולכים לתיאטרון… היא נראית נהדרת עליך," אמר בעלה.

מטילדה פרצה בבכי. "אין לי שמלה מתאימה ולא אוכל ללכת לנשף הזה."

"וכמה תעלה שמלה מתאימה?" התעניין בעלה.

מטילדה הרהרה רגע, ואחר נקבה בסכום: "ארבע מאות פרנק."

פניו של בעלה החווירו מעט, אך לבסוף אמר:

"בסדר, אתן לך את הכסף. העיקר שתשיגי לעצמך שמלה יפה לנשף."

יום הנשפיה התקרב, ומטילדה המשיכה להיראות עצובה ומודאגת.

"מה הפעם?" התעניין שוב בעלה.

"אין לי שום תכשיט, אפילו לא קטן. אני אראה כל כך עלובה ודלה… ובכלל, אני מעדיפה לא ללכת לנשף."

"יש לי רעיון!" אמר בעלה. "לכי אל חברתך ז'אן ובקשי ממנה שתשאיל לך תכשיט לערב אחד. אני בטוח שהיא תסכים."

"רעיון מצוין!" התלהבה מטילדה.

למחרת הלכה מטילדה לבית ידידתה. ז'אן הסכימה מיד להשאיל לה אחד מתכשיטיה הרבים. הלכה והביאה קופסת תכשיטים גדולה, אותה פתחה בפני מטילדה.

"תבחרי לך איזה תכשיט שתרצי," אמרה.

היו בקופסה צמידים, מחרוזות פנינים ושרשרות לרוב. בתוך נרתיק סאטֶן שחור גילתה מחרוזת יהלומים נהדרת. ידיה רעדו כשהוציאה את התכשיט וענדה אותו לצווארה.

"את יכולה להשאיל לי את זה?" שאלה בקול מהוסס.

"כמובן," אמרה ז'אן.

מטילדה חיבקה את ידידתה בחום והלכה לביתה עם מחרוזת היהלומים.

בנשפיה היתה מטילדה האשה היפה מכולן. היא זהרה בשמלתה החדשה. כולם התעניינו בה והגברים הצעירים הזמינו אותה לרקוד איתם. אפילו שר החינוך ניגש אליה ושוחח אתה דקות ארוכות.

מטילדה היתה מאושרת. רקדה בהתלהבות. היתה שיכורה מעונג, שרויה בניצחון יופייה ובזוהר הצלחתה. כל אותו ערב אפף אותה ענן של אושר נפלא.

בשעות הלילה המאוחרות, כאשר הנשפיה העליזה הסתיימה, חזרו מטילדה ובעלה לביתם במרכבה. היא פשטה את מעילה מול הראי, כדי לראות שוב את דמותה המהודרת ואת המחרוזת הנוצצת ששאלה מחברתה ז'אן.

לפתע צרחה בבהלה.

"מה קרה?" שאל בעלה.

"ה…המחרוזת נעלמה!" גמגמה מטילדה.

"איך זה יתכן?" נבהל גם בעלה.

חיפשו בין קפלי שמלתה, בכיסים ובכל מקום – אך מחרוזת היהלומים היקרה לא נמצאה.

בעלה התלבש ויצא לחפש את התכשיט ברחובות בהם עברו. גם הוא היה מיואש כמוה. עד לשעות הבוקר המוקדמות חיפש, אך לא מצא דבר. המחרוזת היקרה נעלמה. מטילדה ובעלה הביטו זה בזאת בייאוש.

לאחר יותר משבוע, כשנואשו מחיפושיהם, הבינו שאין להם ברירה, וכי עליהם להחליף את התכשיט שאבד בתכשיט אחר זהה לו. הלכו לברר בחנויות תכשיטים עד שמצאו מחרוזת יהלומים זהה לזו שאבדה. מחירה היה שלושים ושישה אלף פרנקים צרפתיים. סכום עתק עבור מטילדה ובעלה.

לבעלה של מטילדה היה מעט כסף שירש מאביו. את השאר הוא לווה מבנקים ומלווים בריבית. שניהם ידעו, כי במשך שנים רבות יצטרכו לשלם את הסכומים הגדולים ואת הריבית המצטברת, עד שישלימו את חובם.

כאשר החזירה מטילדה את המחרוזת לחברתה אמרה לה ז'אן בקרירות: "היית צריכה להחזיר לי את השרשרת יותר מהר. אולי הייתי זקוקה לה בעצמי."

מטילדה חששה שחברתה תגלה שהמחרוזת הוחלפה. אבל ידידתה אפילו לא הביטה בתכשיט. לקחה אותו מידיה של מטילדה ובלי להעיף בו מבט נוסף השליכה אותו לתוך התיבה.

מאותו יום ידעה מטילדה עוני אמיתי. היא ובעלה עזבו את דירתם ועברו להתגורר בשכירות בעליית גג קטנה ועלובה ליד השוק. מטילדה עבדה בשטיפת רצפות, כביסה והדחת כלים בבתי אוכל מזוהמים. התלבשה כאישה פשוטה. בקניית מצרכים עמדה על המיקח על כל פרנק.

בעלה, שעבד ביום כפקיד במשרד החינוך, החל לעבוד בלילות בהנהלת חשבונות עבור סוחרי הסביבה. לפעמים מצא עבודות נוספות, מזדמנות, מהן היה משתכר מעט פרנקים נוספים.

עשר שנים נמשכו חיים עלובים אלה: רק בתום עשר שנים של עבודת פרך הצליחו בני הזוג לשלם את חובותיהם יחד עם הריבית שהצטברה.

מטילדה הזדקנה במהירות. בעשר השנים הללו היא נהפכה לאשה קשת יום ומרירה. שיער ראשה היה פרוע. לבשה שמלות עלובות, וידיה היפות והמטופחות התנפחו ואדמו משטיפת רצפות.

לפעמים היתה יושבת מול החלון ובוכה בלא קול. היתה מהרהרת בייאוש באותו נשף גורלי ארור, אחד ויחיד, שהרס את חייה. ידעה, שאם לא היתה מאבדת את המחרוזת חייה היו אחרים לגמרי.

באחד הימים כאשר יצאה מטילדה לקניות היא פגשה את חברתה ז'אן מטיילת עם בנה הקטן. עשר שנים השתיים לא נפגשו.

"בוקר טוב, ז'אן," בירכה מטילדה את ידידתה.

ז'אן לא הכירה אותה. "אני מצטערת, גברת," אמרה. "אבל אני לא חושבת שאני מכירה אותך…"

"זו אני… מטילדה."

"מטילדה," גמגמה ז'אן, "אוי, מה קרה לך?…"

"עברו עלי שנים קשות," סיפרה מטילדה. "ו…והכול בגללך…"

"בגללי?"

"את זוכרת את המחרוזת שהשאלת לי לנשף?"

"כמובן שאני זוכרת."

"איבדתי אותה…"

"איך איבדת אם החזרת לי אותה!"

"החזרתי לך העתק מדויק של השרשרת, שקניתי. עשר שנים עברו עד שהצלחנו לשלם עבור החוב."

"את קנית שרשרת יהלומים?"

"כן. בעצמך לא הרגשת בהבדל…"

"אוי, מטילדה המסכנה!" חיבקה אותה ז'אן ברחמים רבים. "השרשרת שהשאלתי לך הייתה מאבנים מלאכותיות! אלה לא היו יהלומים אמיתיים. השרשרת שאיבדת לא היתה שווה יותר מחמש מאות פרנק…"


*מתוך הקובץ "מבחר סיפורים קלאסיים", הוצאת דור, 2001.

    arrow2right arrow2right עוד סיפורים שימצאו חן בעיניכם :

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

    Shares
    Share This